הנמל ובנייניה של קיסריה
תכנית העיר הכללית:
קיסריה הייתה על שטח גדול יחסית, והאדמות שמסביב לה נוצלו בחלקן לחקלאות. העיהוקמה בחצי גורן. תכנון העיר נעשה בצורה היפודמית (רחובות ישרים ומקבילים, החוצים זה את זה בזוית ישרה). לפי המקור (תולדות מלחמת היהודים ברומאים – יוסף בן מתתיהו) רחובות העיר נבנו במרחקים שווים וכך גם מערכת הביוב.
רחובה המרכזי של קיסריה עבר מהנמל למזרח, עד לאזור ההיפודרום.
מספר תושבי העיר (לפני המרד הגדול) היה כ – 40,000 עד 50,000 איש. במאה השניה עד למאה הרביעית התרחבה העיר ובשיאה מנתה כ – 100,000 איש.

נמל קיסריה:
היו להורדוס כמה סיבות לבנות עיר נמל חשובה במגדל שרשון:
הוא רצה בעיר נמל חשובה משלו, שתושביה ימנו על תומכיו. ערי הנמל האחרות הקיימות (עכו, צור, יפו) לא היו מתאימות. עכו וצור היו מחוץ לתחום שלטונו וביפו היהודים גילו שנאה עזה כלפיו. לעומתן מגדל שרשון הייתה במצב של הרס חלקי והזנחה. הורדוס חשב ששיקומה ואכלוסה מחדש, יהיה מועיל כדי לזכות באמונם של התושבים.
הורדוס תכנן שקיסריה תהיה המרכז ונקודת המשען שלו במקרה של מרד, והיא גם הייתה חלק ממערך גדול יותר של ביצורים ונקודות מפתח שהיו אמורות להבטיח את שלטונו.
עצם בניית הנמל בקיסריה הייתה גולת הכותרת למפעליו של הורדוס.
עד לתקופה זו לא היו בארץ ישראל ערי נמל גדולות וחשובות. הנמלים הקטנים היו תלויים ברוחות הדרומיות-מערביות, שגרמו לסחף ולסתימת הנמלים ובכך הכריחו את האניות לעגון במרחק רב מן היבשה.
נמל קיסריה היה מפעל הבנייה הגדול ביותר בעיר ונזקק למשאבים הגדולים ביותר.
הורדוס, שהיה משכיל והתחנך לפי התרבות הקלאסית והישגיה, יישם את שיטות הבנייה הטובות ביותר שהיו ידועות בתקופתו, תוך התגברות על איתני הטבע.
נמלה של קיסריה היה אחד הנמלים הראשונים בעולם (באותה תקופה) שהוקמו באופן מלאכותי מבלי שהיו בשטח נתונים טבעיים מועילים כלשהם, כמו מפרץ או מעגן.
הורדוס בנה מזח עצום עם גושי אבן ענקיים ששוקעו בים. כך הגן על הנמל מסערות ומחולות שהיו סותמים אותו. המזח הגדול (שהיה באורך של כ – 550 עד 600 מטר), פנה מערבה ואז צפונה, לעומת המזח הקטן (שהיה באורך של כ – 250 עד 270 מטר) שסגר על הנמל מצפון וממערב. על ידי שני מזחים אלה נוצר מעגן בגודל של כ – 90,000 מטרים רבועים.
בנמלים רומאיים אחרים שימש המזח כטיילת, כמשטח עליו בנו מחסנים וגם כמגורי מלחים. חצי מהמזח (שהיה ברוחב של 62 מטר) שימש כשובר גלים ואילו בחצי השני נבנתה חומה ובה שולבו מגדלים. מלבד החומה נבנתה גם טיילת רחבה וחדרים. לפי המצופה היו אמורים החדרים לשמש כמחסנים, אך יוסף בן מתתיהו כותב שהם שימשו כאכסניות למלחים ("יורדי הים").
המבנה הבולט ביותר בשובר הגלים היה מגדל מפואר (שנקרא על שם דרוסוס – הבן החורג של הקיסר). המגדל שימש גם כמגדלור וגם כמגדל מבוצר.
בכניסה לנמל היו עוד שני מגדלים גדולים נוספים, שעוטרו בשלושה פסלים כל אחד.

חומות קיסריה:
קיסריה הוקפה חומה שסגרה עליה כחצי גורן. אורך החומה היה כ – 1,500 מטר ורוחבה כ – 830 מטר.
בחלקה הצפוני היו שני מגדלים מעוגלים ומגדל נוסף מצולע. אופן בניית המגדלים דמה מאד לבניית המגדלים בסבסטיה (שומרון) ובטבריה. המגדלים היו שייכים לשער ובקרבתם היה אחד מהרחובות המרכזיים של העיר.
החומה שימשה למטרות בטחוניות וגם להפרדה בין חלקי העיר השונים: הנמל, רבעי המגורים והמבנים הציבוריים העיקריים היו בתוך החומה, לעומת מרכזי הבידור שהיו מחוץ לעיר.

התאטרון:
התאטרון היה בקוטר של כ – 100 מטר, ונועד לקליטת כ – 4,000 צופים.
התיאטרון היה סמוך לחוף, בדרום העיר, וממנו הייתה אפשרות להשקיף אל הים. (המיקום המשובח נבחר בכוונה תחילה והוא היו על פי הקריטריונים המקובלים).
רצפת התאטרון טויחה בטיח צבעוני מצויר, עשוי בדגמים פרחוניים, המהווים חיקוי לציפוי שיש.
שיטה זו (שהייתה נדירה באותה תקופה) של ציורים על הטיח ברצפות התאטרון לא היתה מספיק טובה, מפני שתמשיחי הטיח לא החזיקו מעמד זמן רב, והיה צריך להחליפם או לשקמם פעמים רבות.
התאטרון הצטיין בעיטורים עשירים ביותר, על פי מיטב האמנות הרומאית.
מעל לחלק העליון של המושבים הייתה קומה נוספת – גלריה, שבה היו עיטורים חיצוניים העשויים שיש ומעוטרים במוטיבים צמחיים וגיאומטריים.
במקום הוצבו פסלים רבים ובניהם פסלי נשים שהוצבו במקור בגומחות בקיר שהיה הרקע האחורי לבמה. הבולט בין הפסלים היה פסלה של ארטמיס מאפסוס.

מקדשיה של קיסריה:
קיסריה הוקמה כעיר יוונית לכל דבר, ולכן גם מקדשים לא חסרו בה. אלה היו מקדשים מרשימים, מפוארים ומעוטרים בפסלים רבים.
הבולט שבמקדשים היה המקדש שהוקם על גבעה ליד הנמל, במקום שניצב פסל רומא ופסל הקיסר. הוא נראה היטב למרחקים על ידי הנוסעים שהתקרבו לעיר מכיוון הים.
מקדש פגאני שהיה בקיסריה היה ה"מיטראום". היו בו פסלים רבים, ספינים משוחים בצבע ומדליון משיש לבן, שעליו היו מחזות של פולחן האל מיטרה.

ההיפודרום ומגרשי ספורט אחרים בקיסריה:
הצגות ספורט, בהן השתתפו גם בני אדם וגם בעלי חיים, היו בין צורות הבידור המקובלות ביותר בעולם הרומאי. כבר מהיווסדה שימשה קיסריה כמרכז לתחרויות ספורט מגוונות. הורדוס דאג שתצוגות הספורט יהפכו למנהג קבוע בקיסריה, ומאז נערכו בקיסריה משחקי ספורט אחת לארבע שנים. בזמן המשחקים העיר הייתה מתרוקנת מאנשים. גם התיירים היו הולכים לצפות במשחקים.
גודל ההיפודרום היה קרוב ל – 80 על 450 מטר, גודל שנחשב רב למדי ביחס לתפקיד מבנה זה. בהיפודרום נמצאו מספר אבנים גדולות, ביניהן מצויים שלושה קטעים של חרוטים שהיו במקור בקצה הצפוני של ההיפודרום. הם שימשו כדי לסמל את הסיבובים בזמן המירוץ. (גובהם של
החרוטים היה כחמישה וחצי מטרים).
בקצה המזרחי של ההיפודרום היה בסיס גרניט גדול שמטרתו הייתה להפחיד את הסוסים.
האמפיתאטרון של קיסריה היה ממוקם בחלק הצפוני מזרחי של העיר. גודלו היה קרוב ל – 95 על 65 מטר. במקום זה נערכו התגוששויות שהיו מלוות בשפיכות דמים, תחרויות אתלטים, וקרבות
אגרוף. משחקי חנוכת העיר גם כן נערכו שם.

אתרים מונומנטאליים בקיסריה:
בקיסריה (כמו בערים רומאיות אחרות) הוקמו מבנים מונומנטאליים (רבי רושם), שדרות עמודים וקשתות נצחון. אחד המונומנטים המרשימים והבולטים שהיו בקיסריה היה הטטרפילון . הטטרפילון היה נקודת ציון חשובה בעיר. הוא נבנה בעורקי תנועה חשובים, אך לא תמיד במרכז העיר. לפעמים היה יותר מטטרפילון אחד בכל עיר.
עוד מבנה מונומנטאלי שהיה בקיסריה היא קשת נצחון שהיתה בחלק המזרחי של קיסריה, קרוב לכניסה לעיר .
רחובות קיסריה היו (כמו בערים רומאיות אחרות) מעוטרים בשדרות עמודים.

אמות המים בקיסריה:
אמות המים של קיסריה שהצטיינו בשכלולן ובצורתן תרמו תרומה חשובה להתפתחותה ולשגשוגה של העיר. מפני שעיר גדולה זקוקה לכמות גדולה של מים (לשתייה, לצורכי יומיום, לבתי מרחץ, והשקיית שדות וגנים). בעזרת אמות המים, נהנו תושבי קיסריה מאספקת מים סדירה וממים זורמים בבתיהם.
המים הובלו לעיר בשתי אמות מים נפרדות, שלקחו מים משני מקורות שונים.
האמה הגבוהה נמשכה למרחק של יותר מ – 12 קילומטר. היא החלה במרחק של 7 קילומטרים מקיסריה במעין למרגלות הכרמל. במקום הנביעה הוקם סכר בכדי להעלות את מפלס המים. הוקם גם מוליך קטן נוסף שהביא אספקת מים נוספת ממעין קרוב וכך הגדיל את שפיעת המים באמה. בתחילתה עברה האמה דרך סלע חצוב, אחר עברו המים דרך צנורות חרס שהונחו על מסד בטון ובסופה נשאה האמה את המים בתעלה שנתמכה בקשתות.
האמה הנמוכה החלה במרחק של כ – 5 קילומטרים מצפון לקיסריה (באזור נחל תנינים). בנחל זה הוקמו שני סכרים עקב מפלס המים הנמוך שהיה בו. מימי אמה זו היו באיכות ירודה יותר מאשר מימי האמה הגבוהה (כנראה בגלל שעברו דרך אזורי הביצות) והם שימשו בעיקר לחקלאות.
מגדל מים, שנבנה בצפון העיר שימש להובלת מים בעזרת צינורות חרס לחלקות השונות. המים הובלו באמה בקוטר של 1.4 מטר, שהיתה מסוגלת להוביל כמויות מים גדולות ביותר.
בעיר היו בריכות שקלטו את המים משתי האמות.
האמות נזדקקו לטיפול מיוחד ומתמיד בכדי לאפשר הובלת מים ללא תקלות.

בית העלמין של קיסריה:
חלק גדול מהאזור שהקיף את קיסריה שימש כבית עלמין.
מדרום מזרחית לעיר היתה מערת קבורה שנחצבה כחדר מרובע. היו בה עמודים עם כותרות מעוטרות בעלי דפנה. במערה היו 20 גומחות לארונות קבורה.
בחפירות נמצאו מצבות נושאות כתובות וארונות קבורה. כן נחשפו מוזוליאום רומאי ושני סרקופגים. בדופן האחד מהם נראה קרב בין חיילים יוונים לאמזונות ובצידו השני מתוארים שני גריפונים זה מול זה. בקצהו מתוארת סצינת מלחמה. בצידי הסרקופג השני ישנן שלוש גרלנדות, המופרדות על ידי דמויות של קופידים הניצבים על דרגש.

מבנים נוצריים בקיסריה:
ישנן עדויות למבנים נוצריים בקיסריה, כגון ביתו של קורנליוס, ביתו של פיליפוס ושל ארבע בנותיו המתנבאות, וקברם של פמפיליוס ופרוקופיוס.
בצפון העיר היה בית מרחץ קטן. ממזרח לעיר היה בית קברות. מדרום לעיר היה מבנה נוצרי גדול, בקצהו המזרחי היתה פורטיקו, ובה כותרות ועמודי שיש. צמוד לפורטיקו היה אולם מבוא ובהמשכו אולם מאורך, שהסתיים באפסידה בחלקו המערבי. דרומה מאולם זה היתה סדרת חדרים קטנים יותר. רצפת הפסיפס של אולם זה הוחלפה שלוש פעמים, מה שמעיד על שימוש ממושך. בקיסריה היתה גם הספריה המפורסמת של אובסבויס ואוריגנס. קרוב אליה היה ציטוט מהברית החדשה על פסל של ישו.

התחלת המרד הגדול בקיסריה
המרד הראשון נגד הרומאים (74-66 לספירה) פרץ כתגובה לשורת מתיחויות ואי הבנות שהתרבו בין יהודי ארץ ישראל ושליטיה. מעשי העושק מצד הנציבים, התעלמות מבעיות דתיות של היהודים, התלהבות משיחית וצמיחתן של תנועות מהפכניות – כל אלה הביאו לעימות בלתי נמנע בין היהודים לרומאים.
קיסריה היתה זירה לאחת מן ההתנגשויות הללו. ההשלכות של סכסוך קיסריה היו בעייתיות, לא רק בגלל שקיסריה הייתה בירת הפרובינציה ומרכז הפעילות הרומאית באזור, אלא גם בגלל שהתרכזו בה קהילות (גם יהודית וגם יוונית) בעלות השפעה.
המאבק בקיסריה התפתח (בשנות החמישים) עד לאלימות גלויה. היהודים טענו כי העיר היתה שלהם, כי נוסדה על ידי מלך יהודי. למרות שהיוונים הכירו במוצאו של הורדוס, הם טענו כי הוא התכוון שקיסריה תהיה עיר לא יהודית, כפי שניתן להסיק על פי הפסלים השונים ולפי מקדשיה. כך ביססו שני הצדדים את תביעותיהם על סמך מעשיו של הורדוס, מייסד העיר.
בתחילה היו במאבק בקיסריה רק ויכוחים מילוליים, תביעות והטחות אשמה זה בזה. אולם מהר מאד פרצה האלימות גם ברחובות קיסריה. המאגיסטראטים (שופטים) ניסו לרסן את פעולות ההתנגדות על ידי הטלת עונשים חמורים על המסיתים, שכללו מעצר והכאה. אבל מעשים אלו רק עוררו את האוכלוסיה למעשים נועזים יותר.
היהודים שאבו אומץ מעושרם ומ"כוחם הפיזי" . לעומתם היוונים שאבו אומץ מהעובדה שהחיילים המוצבים בעיר תמכו בהם. העימות הדרדר למעין מלחמה בה נצחו היהודים. אז ציווה פליכס, הפרוקוראטור (נציב) של יהודה, על היהודים להפסיק כל פעילות נוספת. כאשר סירבו, ציווה על חיילותיו לתקוף, ובקרב הזה שהתפתח לאחר מכן הם הרגו רבים, לקחו שבויים ובזזו בתים.
לאחר שדיכא פליכס בכוח את ההתפרצויות האלימות ברחובות קיסריה, הוא הפנה את בעלי הריב לרומא בכדי לתת לה את זכות ההחלטה. ברומא בעזרת אנשים בעלי השפעה (פרוטקציות) ושיחודים למינהם הצליחו היוונים של קיסריה להשיג החלטה אוהדת. אך הצו שניתן כתוצאה מכך רק החריף את המתיחויות שהיו בין שתי הקהילות.
היהודים רצו לשפר את מעמדם. עם הזמן הם גם נאלצו לפנות לרומא לפני שנדחו דחייה סופית.
יהדות קיסריה לא פנתה אל אגריפס השני וגם לא אל המנהיגים היהודים בירושלים, אלא העלתה את תביעתה לפני השלטונות הקיסריים.
בקיסריה היו מספר גורמים בסכסוך שונים מכל סכסוך שהיה עד אז בין שתי קהילות:
1. היהודים טענו שהעיר היא שלהם, והם "ראשונים במעלה". הקהילה היהודית העזה לדרוש שליטה בעיר יוונית-רומאית.
2. בעימותים קודמים עם פקידים מקומיים או קיסריים, בחרו היהודים בדרך כלל בדרכים דיפלומטיות או בדרכי שלום, במקום בעימותים אלימים. כשבאו להציג את טענותיהם בפני פילאטוס בקיסריה היו היהודים מוכנים למות על קידוש השם במקרה של סירוב לתביעותיהם.
3. חלק ניכר ממקרי ההתפרצויות נגרמו ביוזמה יהודית, ולא רק ביוזמה יוונית.
4. מנהיגי הממסד ניסו לפקח על הצעירים ולרכך את ההתנגדות שעוררו.
השנאה בין היהודים ללא יהודים בארץ ישראל הייתה קיימת מתקופות מוקדמות יותר. כבר בתקופות הפרסית והתלמית התפשטה שנאה בין היהודים ללא יהודים. בנוסף על סכסוכים אלימים, הועלו צידוקים אידיאולוגיים, הנמקות מוסריות , האשמות, ותביעות על בעלות ארץ ישראל.
תחת השליטה הרומאית הגיעה שנאה זו לגבהים חדשים. לחלק ניכר ממתיחויות אלה גרמו החיילים הרומאים שהוצבו בישראל.
המרד היהודי בשנת 66 חשף וגילה את כל הניגודים בין יהודי לגוי.
בעקבות הטבח של היוונים ביהודי קיסריה השתוללו היהודים וגרמו להרס וחורבן:
"…ולשמע הפורענות הגדולה, אשר הייתה בקיסריה, נסער כל העם מאד ופשט על כפרי הסורים ועריהם הסמוכות להחריבם, על רבת עמון ועל חשבון ועל גרש ועל פחל ועל בית שאן, ואחרי כן גם על גדר ועל סוסיתא ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן ואת שאריתן שרפו באש, ומשם פנו אל קדש אשר לצורים ואל עכו ואל גבע ואל קיסריה. גם הערים סבסאטיה ואשקלון לא יכלו לעמוד בפני היהודים אשר הציתו אותן באש, ואחרי כן הרסו את אנתידון ואת עזה וכפרים רבים מסביב ושמו אותן לבז והכריתו את כל הגברים אשר נפלו בידם עד אין מספר…"
אחרי אלימות זו של היהודים וההרג הרב שעשו ביוונים, הגויים לא ישבו בשקט: באשקלון נהרגו יהודים רבים, בחלק מן הערים גורשו משפחות מבתיהן, בערים אחרות יצאו הפגנות אנטי יהודיות, בסקיתופוליס נהרגו כ – 13,000 יהודים. יוסף בן מתתיהו כותב שהיה אפשר לראות גוויות של תינוקות, זקנים ונשים שנאנסו בצד הרחובות.
לסיכום, מעשי הרס ורצח, מצד קהילות היהודים ונכרים גם יחד, היו שכיחים באותה מידה ושורשי השנאה היו נטועים עמוק בתולדות האזור.

בכדי להבין את הסכסוך בקיסריה במלואו יש להבין נקודה נוספת.
בעשורים שלפני מלחמת 66 הייתה עלייה דרמטית בהיקפה של פעילות משיחית ומהפכנית. גם שילובה מחדש של הארץ במערכת הפרובינציונאלית הרומאית, (לאחר שלוש שנות שלטון של מלך יהודי פופולרי) תרם לאי השקט ולהתנגדות, שהגיעה לשיאה בהתקוממות נגד רומא.
זמן קצר לאחר שחידשה רומא את השלטון הישיר בארץ, פרץ סכסוך בין יהודי פראיה (עיר) והיוונים מפילדלפיה.
התגברות זו של אי שקט פוליטי הייתה קשורה באופן מסובך בציפיות על חזון אחרית הימים, שגם הן עמדו בסימן עלייה בתקופה הזאת. אנשים שהתיימרו להיות נביאים ונביאי שקר, ניבאו גאולה קרובה ופתחה של תקופה חדשה. אנשים אלו פעלו בתדירות הולכת וגוברת, ככל הנראה העימות עם רומא התקרב ובא. הנביא תוידאס ניסה ליזום "יציאת מצרים" שנייה עם קבוצת תומכים של 400 איש. יוסף בן מתתיהו כתב עליהם: "…הללו התיימרו להיות בסוד אלוהים וכל יצר לבם היה להקים מרד ומהפכות בקרב העם, ובדבריהם נסכו עליהם רוח שגעון ומשכו רבים אל המדבר, באומרם כי שם יראה להם האלוהים את אותות הגאולה…"
הלהט המשיחי השפיע גם על קיסריה.
מתוך מחויבות לשחרר את ארץ ישראל משלטון זר, יהודי קיסריה תבעו בעלות על עירם.
המאבק בקיסריה היה קשור קשר הדוק להתרחשויות ברחבי ארץ ישראל בכללותה.
בימיו של הנציב פליכס הייתה עלייה דרמטית במתיחות ובמספר הפעולות המהפכניות. הקשר בין הפעילות היהודית המהפכנית לבין סכסוכים פוליטיים מקומיים לא היה מוגבל לקיסריה בלבד.
למרות הקשרים בין תנועות מהפכניות ארץ ישראליות לבין יהדות קיסריה, הטקטיקות עברו שינויים במסגרת הקוסמופוליטית של הבירה הפרובינציונאלית הנתונה להשפעה הלניסטית. לדוגמא, אין שום סימן שיהודי העיר רצו למרוד ברומא. לעומת זאת הם שאפו להשיג שליטה, ולהפוך את קיסריה לעיר יהודית לחלוטין. כשהם היו רחוקים מדחיית השלטון הרומאי הלכו היהודים ברגעים קריטים מסוימים בדרך המקובלת של העלאת עניינם בפני סמכויות גבוהות יותר של ממשלת הקיסרות. היהודים שהיו מעורבים בסכסוך זה באו מן השכבות החברתיות כלכליות העליונות שבאוכלוסיה. לעומת זאת המהפכנים מהתקופה שלפני המרד היו בדרך כלל מהשכבות הנמוכות בחברה היהודית, ולעיתים קרובות גם ממוצא כפרי.
מקומה של קיסריה כעיר הלניסטית גדולה על חוף ארץ ישראל, הביא אותה לידי מגע וקשר עם המתיחויות שפשטו בערים אחרות בעולם היווני-רומאי, ובנוסף היתה קשורה עם אי השקט בקרב ארץ ישראל עצמה. כמו בערים אחרות, גם בקיסריה היווה המעמד של היהודים מקור לסכסוך.
בקיסריה היהודים לקחו את היוזמה לידיהם, בהיותם מושפעים מגל הרגשות הדתיים-לאומיים, שהיה אז בארץ. מאחר שהיו על אדמת ארץ ישראל והיו יותר מבחינה מספרית (ביחס לערים יווניות-רומאיות אחרות), תבעו יהודי קיסריה יותר. מכיוון שהיו להוטים אחר שאיפות מהפכניות, הם גילו נטייה גדולה יותר לשימוש בכוח פיזי בשביל להשיג את מטרותיהם.

הורדוס
תקופת מלכותו של הורדוס היתה שלב מעבר בהתבססות המשטר הרומאי בארץ ישראל. לפני הורדוס מלכו מלכים ואסאלים מבית חשמונאי, ואחריו עברה יהודה לשליטה רומאית ישירה.
בימיו של הורדוס התחוללה בארץ מהפיכה חברתית ופוליטית שחשיבותה לא נופלת בהרבה מימי החשמונאים הראשונים. הורדוס, נצר למשפחה אידומאית, שהתגיירה רק שני דורות לפני כן, חיפש תמיכה במשטרו אצל אותם יסודות חברתיים ביהודה, המשוחררים מכל קשר מבית חשמונאי. לכן הוא דאג להביא מן התפוצות לירושלים כמה ממשפחות הכהונה הגדולות: 1. בית פיאבי. 2. בית קתרוס. 3. בית בייתוס. משפחות אלה, שמוצאן מן התפוצה ההלניסטית (בעיקר ממצרים), לא היו קשורות בתהפוכות שליוו את מאבקו של הורדוס בדרך אל השלטון, אך עדיין הם נטו (כמו הורדוס) אל התרבות ההלניסטית רומאית. אין ספק שהמלך רצה ליצור שכבת עילית חדשה. לשם כך קירב דווקא אנשים מבני התפוצות, גם מהממלכה הפארתית שבמזרח וגם מהמערב היווני-רומאי. מגמה זו לא הצטמצמה לחוגי הכהונה בלבד. בתקופה זו עלה החכם הבבלי הלל זקן למעמד חשוב בקרב הפרושים בירושלים.
הורדוס נהנה משני יתרונות: נאמנותו המוחלטת לאדוניו הרומאים וכשרונו לשמור על סדר ברחבי ארץ ישראל. ובאמת, שליטתו בממלכה התאפשרה לא מעט בגלל מעשי הדיכוי האכזריים שלו, שחנקו כל גילוי של התנגדות, אפילו ברחבי משפחתו. הורדוס לא היסס להוציא להורג כמה מבניו כשהתעורר בליבו חשד לגבי נאמנותם וגם את אשתו מרים, נסיכה חשמונאית שהורדוס היה מאוהב בה אהבה עזה.
לשני האגפים של ארמונו המפואר בירושלים הוא קרא "אגריפיניום" ו"קיסריום" – עדות ברורה למאמצו להשתלב בתהליכים המורכבים שהתרחשו באותם ימים רגישים של יסוד והתבססות השלטון הקיסרי ברומא. ואולם, דווקא הריכוזיות של המשטר הרומאי החדש מנעה מהורדוס במעמדו כמלך קליינט (כפוף לפטרון הרומאי) לנהל מדיניות חוץ עצמאית ותוקפנית. אולי זוהי הסיבה העיקרית לכך שהורדוס השקיע חלק ניכר ממרצו הרב במפעלי בנייה בכל רחבי ארץ ישראל (וגם מחוצה לה).
גולת הכותרת של הארכיטקטורה ההרודיאנית היו שתי ערים חדשות שהקים. הראשונה, קיסריה, שזכתה לכל הסממנים האופייניים לעיר רומאית גדולה (תיאטרון, אמפיתיאטרון, היפודרום ועוד), והפכה יותר מאוחר לנמל העיקרי של הפרובינציה העתידה לקום. בנוסך לכך מקום מושבו של הנציב הרומאי בארץ היה בקיסריה. העיר השנייה, סבאסטיה, נבנתה סמוך לשומרון העתיקה, וסיפקה למלך חיילים נאמנים. שתי הערים נועדו לאוכלוסיות הלא יהודיות של הממלכה, כנראה במטרה לרכוש את נאמנותן, ושתיהן נקראו על שם פטרונו הרומאי של הורדוס.
לסוג אחר של מפעלי בנייה שייכים הארמונות/מבצרים שבנה המלך בכל רחבי הארץ, לפעמים על אתרים ומבצרים חשמונאים. הדוגמא המפורסמת ביותר לסוג זה היא מצדה, שבנייתה החלה עוד בתקופה החשמונאית, אך בעזרת הורדוס הורחבה, שופצה ושוכללה ביותר. בקירבת בית לחם בנה לו הורדוס את הארמון המפואר ששימש גם כמבצר: ההרודיון. המקום נועד אולי גם לשמש לו כמאוסוליאון (ארמון קבורה). עוד מבצרים היו פזורים ברחבי מדבר יהודה, ובמיוחד בדרך העולה מבקעת הירדן לירושלים (ואדי קלט). דרך זו הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית וכן היתה נוחה לבניית ארמונות חורף מפוארים, שבהם המלך יכול לנהוג כאוות נפשו, מבלי לחשוש ממבטיהם הבוחנים והמחמירים של נתיניו הקפדניים בירושלים.
בכדי למנוע כל התמרמרות ותסיסה בקרב הציבור היהודי בירושלים, טרח הורדוס לפאר גם את עיר הבירה. שם, כמו בשאר המקומות, הוא רצה להנציח את זכרו, ולכן בנה בניינים בנוסח רומאי, כמו תיאטרון והיפודרום. אבל הוא לא הסתפק בכך והשקיע מאמצים רבים בשכלול ופיאור בית המקדש, עד כדי כך, שאפילו אותם חכמים שגינו את המלך על התנהגותו שאינה הולמת מלך יהודי, שיבחו אותו.

נספח: הנציבים הרומאים בקיסריה
משהודח ארכילאוס בשנת 6 לספירה, סופחה ארץ ישראל למערך הפרובינציונאלי של האימפריה הרומאית וקיסריה הפכה למושב הנציבים ולמרכז שלטונם בארץ ישראל במשך 600 השנים הבאות.
סיבות אחדות הניעו את השלטון הרומאי לבחור בקיסריה כמרכז שלטונם:
1. אוכלוסייתה הנכרית של העיר.
2. אופייה הקוסמופוליטי.
3. ייחודה כעיר הגדולה והמשוכללת ביותר מבין ערי ארץ ישראל.
4. החשוב מכל – נמלה הבינלאומי והמודרני.
במעמדה החדש הוסיפה קיסריה להתפתח ונוספו לה מקדשים ובניינים רבים.
בשנת 44 מת בקיסריה המלך אגריפס. תושבי קיסריה הנכרים ואנשי הצבא הרומאי הביעו את שמחתם בגלוי על מותו של המלך היהודי. הם התהוללו בחוצות העיר ואף הסירו את פסלי בנותיו מארמונו והעמידו אותם בבתי הקלון.
אחרי מותו של אגריפס, חזר השלטון בעיר לידי הנציבים הרומאים. הנודע מהם היה פליכס.
בקיסריה הייתה קהילה יהודית גדולה, שהגיעה לא פעם לעימותים עם הקהילה הנכרית בעיר.
בתקופת המרד שימשה קיסריה מרכז לצבא הרומאי, שיצא משם לחלקי הארץ השונים כדי לדכא את המרד. בעקבות מפלתו של הנציב הרומאי גאלוס, נשלח לארץ מפקד רומאי נודע, אספסינוס. שהגיע לקיסריה אחרי הדיכוי בגליל. בזמן שהתכונן אספסינוס לעלות מקיסריה לירושלים, נודע לו על מותו של הקיסר נירון, והוא שלח את בנו טיטוס לרומא כדי לבדוק את המצב שם. עם שובו של טיטוס לקיסריה הוכרז אספסינוס על ידי שרי צבאו לקיסר רומא. מקיסריה יצאו לגיונות רומאים וטיטוס בראשם, כדי לכבוש את ירושלים. לאחר כיבוש ירושלים חזר הצבא הרומאי לקיסריה וחגג בה את נצחונו ברב פאר, בנשאו עמו שלל רב ושבויים יהודים רבים. החגיגות כללו משחקי התגוששות והצגות עם חיות טרף, במהלכם נהרגו יהודים רבים. מקיסריה הובלו שבויים יהודים לרומא כדי ליטול חלק בתהלוכות הנצחון.
מעמדה של קיסריה הועלה באופן רשמי בתקופה זו והיא כונתה "קולוניה פרימה פלאוויה אגוסטה קיסריה". היא הפכה לבירת פרובינציה עצמאית ותושביה שוחררו ממיסים.
קיסריה שימשה מרכז חשוב לצבא הרומאי בזמן מרד בר כוכבא. מרבית הסיוע באנשים ובציוד שהגיעו דרך הים, באו דרך נמל קיסריה. לאחר דיכוי המרד הובאו לעיר אלפי שבויים יהודים.

סיכום
במבוא שאלתי את שאלתי המרכזית שהיתה "מדוע הקים הורדוס נמל בקיסריה?", אחרי סקירה של חומר הגעתי לתשובה לשאלה זו: היו להורדוס כמה סיבות לבנות עיר נמל חשובה במגדל שרשון קיסריה:
הוא רצה בעיר נמל חשובה משלו, שתושביה ימנו על תומכיו. ערי הנמל הקיימות (עכו, צור, יפו) האחרות לא היו מתאימות – עכו וצור היו מחוץ לתחום שלטונו וביפו היהודים גילו שנאה עזה נגדו. לעומתן מגדל שרשון הייתה במצב של הרס חלקי והזנחה, הורדוס גם חשב ששיקומה ואכלוסה מחדש, יהיה מועיל כדי לזכות באמונם של התושבים.
הורדוס תכנן שקיסריה תהיה המרכז ונקודת המשען שלו במקרה של מרד. היא גם היתה חלק ממערך גדול יותר של ביצורים ונקודות מפתח שהיו אמורות להבטיח את שלטונו.
בהקמת קיסריה על ידי הורדוס באו לידי ביטוי שאיפותיו הפוליטיות והאישיות: שאיפתו להשתלב בעולם הרומי, כוונתו לטפח את יחסיו עם הנכרים, ורצונו להקים נמל משלו כדי לפתח את הכלכלה והמסחר של ממלכתו.
מסקנותי לגבי קיסריה הן שייסודה הועיל לפיתוח ושגשוג ארץ ישראל. היא היתה עיר חשובה, שעברה מאורעות היסטורים רבים וחשובים. אופיה, מיקומה, הבחירה בה על ידי הקיסר לשימושו, ונמלה הפכוה לעיר חשובה, שעזרה לקיסרות הרומית וליהודים גם יחד.