רשימת תמונות
1.2.2. צילום של מגדל עדר בראשיתה.
3.2.2. צילום של קיבוץ משואות יצחק.
5.2.2. תמונה משותפת של חברי קיבוץ רבדים.
6.2.2. תמונה של גוש עציון מרחוק.
7.2.2. תצלום של משטרת הר-טוב.
1.3. שומרים בזוגות על גוש עציון.
10.3. גלעד לציון בית הקברות של גוש עציון.
5. ההלוויה הראשונה של הל"ה.

1.מבוא

הנושא אשר נחקור בעבודה יהיה הסיפור של יציאתם ונפילתם של לוחמי מחלקת ההר (מחלקת הל"ה), אשר יצאו לעזרת גוש עציון בתחילת מלחמת השחרור וקרבות ההגנה על הגוש.
אנו נתמקד בעבודה זו בשאלה: מה היו המניעים ליציאת השיירה ולנפילתה?
כדי לענות על שאלה זו. אנו השתמשנו בספרים שנכתבו על הנושא, כשהספרים הבולטים הם ספרי זיכרון שנכתבו לזכרם של הלוחמים אשר נפלו בקרב, כדוגמת הספר 'פרשת הל"ה מורשת גוש עציון' בהוצאת 'בית ספר שדה – כפר עציון'. כמו כן השתמשנו בספרי מורשת קרב שונים בהוצאת משרד הביטחון.
בנוסף לספרים שהשתמשנו בהם ביססנו את העבודה על עבודת השטח שעשינו ועל גזרי עיתונים מהתקופה.

2.רקע העבודה
1.2. רקע גיאוגרפי של גוש עציון:

מקור השם "גוש-עציון" הוא "כפר עציון" (שנקרא על שם מקימו הולצמן הולץ=עץ, עציון=הולצמן) שהיה היישוב המרכזי והחשוב ב-"גוש-עציון" לפני נפילת הגוש במלחמת העצמאות בתש"ח (1948).
מתוקף מקומו (דרומית לירושלים) הגוש הווה מרכיב חשוב בהגנת ירושלים מצד דרום. הגוש ממוקם בדיוק מעל לכביש ירושלים-חברון, ולפיכך היה למטרד של ממש לתחבורה הערבית מירושלים וחזרה.

הגוש ממוקם בין הרי ירושלים (הגוש נמצא מדרום לירושלים) להר חברון (הגוש נמצא צפונית לחברון). האקלים באזור זה בקיץ הוא נוח,לעומת זאת בחורף קר שם ואפילו מושלג לפרקים.האזור הרהרי (בסביבות ה-850 מ') וככל שמדרימים לכיוון חברון הוא נעשה יותר גבוה (כ-930 מ' בפסגות).
הקרקע בגוש אינו מתאים לגידול תבואה מכיוון שהאדמות הם אדמות טרשים. אף על פי כן אפשר לגדל בגוש עצים (הם יכולים להתמודד עם הסביבה) וגפנים (שרוב השקית הגפן נעשה בחורף כשאז יורד הרבה גשם בגוש ואין צורך בהשקיה מרובה בקיץ. ובנוסף החום של הקיץ משבח את הגפנים מכיוון שהחום מוריד את רמת הסוכר של הענבים וכך מיוצר יין יותר משובח).
בנוסף ישנם בגוש מעיינות רבים ששימשו את מתיישבי גוש עציון.

2.2 גוש עציון: רקע התיישבותי

1.2.2. מגדל עדר:
הניסיון הראשון לכיבוש הגוש היה בשנת תרפ"ז (1927) על ידי יהודים חרדים, שהקימו חברה אשר קראו לה 'זיכרון דוד'. החברה קנתה אדמות באזור הגוש והקימו ישוב אשר קראו לו 'מגדל עדר'. בישוב היו כעשר משפחות.

כשפרצו מאורעות תרפ"ט (1929) הושמדה הקהילה היהודית בחברון, והמאורעות אף הגיעו לישוב זה. שבע הנשים וחמשת הגברים אשר היו באותה שעה בישוב הצליחו להתחמק ללא פגע, אך הישוב נחרב עד היסוד.

2.2.2. כפר עציון:
הניסיון השני לכבוש את ההרים נעשה על ידי פרדסן בשם הולצמן אשר הגה רעיון להקים ישוב באזור זה, ולשם כך יסד חברה בשם 'אל ההר'. החברה קנתה שטחים נרחבים והכשירה אותם להתיישבות.
בתרצ"ו (1936) הובאו קבוצת פועלים אשר מנתה שלושים איש והקימו את הישוב החדש 'כפר עציון'. לאחר הקמת הישוב החדש הרבה יהודים מארץ ישראל והגולה החליטו לקנות שטחים באזור 'כפר עציון', אך כשפרצו מאורעות הדמים בשנת תרצ"ז (1937), נאלצו האנשים לעזוב את המקום כשכל העבודה הרבה ירדה לטמיון. הקרן הקיימת לישראל קבלה על עצמה לפדות את האדמות ויחד עם זאת הם קנו עוד שטחים על מנת ליצור אזור יהודי רצוף אשר יהיה בו מקום למספר ישובים.
בתחילת חורף תש"ג (1943) תקפו ערבים את י. מרגלית ואת חתנו אהרון סלומון אשר טיפלו בקרקעות מטעם הקק"ל. הערבים שדדו אותם ורצחו את סלומון הי"ד.
במלחמת העולם השנייה הקרן הקיימת רכשה את חוות הנזירים הגרמנית ב'דהר אל-קדיש'. אל חווה זו הגיעו ראשוני 'קבוצת אברהם', לכבוש את האזור בשלישית.
אחרי הקמת 'כפר עציון' במנזר, הקרן הקיימת נטעה יער בכ"ו שבט בשנת תש"ד (1944).
הישוב התקדם ואפילו הוקם בו בית מרגוע (היחיד שהיה לדתיים באותן השנים), אשר היה מקום פרנסה חשוב לישוב.
בראשית שנת תש"ח (1947) מנתה אוכלוסיית 'כפר עציון' מאתיים ועשרים נפש.

3.2.2. משואות יצחק
בחשוון תש"ז (1947) קם ישוב שני בגוש עציון- 'משואות יצחק'. הישוב הוקם על ידי צעירים חברי תנועת 'בני עקיבא' מצ'כוסלובקיה והונגריה, אליהם הצטרפה קבוצה מבני הארץ. הישוב הוקם תוך כדי פעילות חברתית, תרבותית, משקית וקבלת יהודים ניצולי שואה וילידי הארץ.
בתחילת שנת תש"ח (1948) מנתה אוכלוסיית 'משואות יצחק' מאה עשרים ושלושה נפש.
(כל מה שנותר מ-'משואות יצחק' מסתכם במבנה הרוס שלצידו נבנה חניון למטיילים. אחרי שהערבים כבשו את 'משואות יצחק' הם הקימו בו את מחנה הפליטים 'אל-חובילה' . המחנה נהרס לאחר כיבוש המקום בידי צה"ל במלחמת ששת הימים ב-1967 (תשכ"ז). מדרום מערב למשואות יצחק נובע המעין 'עין חובילה' [עין-משואות].)

4.2.2. עין צורים:
'עין צורים' הוקמה על ידי חברי תנועת 'בני עקיבא'. חברי הגרעין היו מכובשי 'ביריה' בשניה. בכ"ז תשרי ה'תש"ז (1947) הגיעו חברי הגרעין ל'כפר עציון' וערכו מפקד אשר בסופו נאמרה 'תפילת הדרך' ואז עלו חברי הגרעין לשמונה משאיות ונשאו למקום הישוב החדש. עד הערב הוקמו הצופים, גדר התיל ועמדות הביטחון. הישוב נקרא על שם המעין העובר בסמוך לו.
בתחילת שנת תש"ח חגג הישוב שנה להקמתו כשאוכלוסייתו מונה שלושים ושמונה חברים ושבע עשרה חברות.

5.2.2. רבדים:
גוש עציון היה מוקף מכל עבריו בכפרים ערביים עוינים והיה ברור שיש צורך לחזקו. על כן הוטל על 'קבוצת מסלע' של 'השומר הצעיר' להקים ישוב חדש. בלילה שלפני ההקמה הצהירו נציגי הקיבוץ החדש, שהם יודעים, שהם נמצאים בתוך גוש של ישובים דתיים והם ישתדלו לכבד את הרגשות הדתיים. הקיבוץ החדש נקרא 'רבדים' על שם רובדי הסלעים השונים באזור. אוכלוסיית הקיבוץ מנתה שמונים חברים וחברות.

6.2.2. תש"ח (1948):
בפרוץ מלחמת השחרור מנה הגוש ארבעה ישובים ובהם ארבע מאות וחמישים נפש. שטח הגוש היה קרוב לעשרים אלף דונם, כמחציתו בידיים יהודיות.
עם פרוץ מלחמת השחרור הותקפו הנוסעים בדרכים על ידי כנופיות ערביות וכך מצאה עצמה גוש עציון בלב השטחים שיועדו למדינה הערבית (לפי תוכנית החלוקה של האו"ם) וכן כפרים ערביים עוינים, מנותקת ומבוצרת ומבודדת, למעט שיירות בליווי הצבא הבריטי אשר גם הן לבסוף פסקו מלהגיע. תוך כדי כך החלה ההתקפה על גוש עציון.
יש לציין כי פרשת הל"ה התרחשה לפני התחלתה הרשמית של מלחמת השחרור [עם הקמת המדינה היהודית בה' באייר תש"ח (1948)] בתקופה שבה עדיין שלטו הבריטים בארץ.
זוהי תקופה בת שישה חודשים מהעשרים ותשעה בנובמבר 1947 (תאריך קבלת ההחלטה בעניין חלוקת הארץ במועצת האו"ם) עד לפלישת צבאות ערב בחמישה עשר במאי 1948.

7.2.2.מקום יציאת השיירה: הר טוב (ערטוף)

'הר טוב' הינו ישוב אשר אינו קיים עוד, ומיקומו על הר באזור בית שמש אשר בשפלה.
אדמת הר טוב נקנתה לראשונה בשנת תרמ"ג (1883) על ידי המיסיון האנגלי בירושלים, אשר החל מיישב שם יהודים בתקווה להשפיע עליהם שימירו את דתם. המיסיונרים בנו למתיישבים בית מיוחד, ואף הצליחו למשוך אליהם יהודים עניים וחסרי כל,מהגרים מרוסיה ורומניה. אף על פי שהמתיישבים לא המירו את דתם, החרימום יהודי ירושלים. היה מקרה מצער שכאשר מת ילד מהר-טוב לא הניחיהו יהודי ירושלים לקוברו כמנהג. התאספו יהודי הרטוב בירושלים וגרמו למהומה שהובילה בסופו של דבר אף לשפיכות דמים. לבסוף הוכרח המיסיון האנגלי למכור את אדמתם בהר-טוב.
יהודים יוצאי בולגריה קנו את האדמה ויסדו עליה את מושבתם בשנת תרנ"ה (1895). בתחילה קראו לישוב החדש 'ערטוף' כשם הכפר הערבי הסמוך, אחר כך שינו למושבה את השם, לשם העברי 'הר-טוב'.
המושבה נהרסה במאורעות תרפ"ט (1929). אחרי המאורעות כשהערבים נרגעו, חזרו המתיישבים היהודים למושבה ההרוסה ובנו אותה מחדש. כשהמתיישבים חזרו האדמה עברה מרשותם, לרשות ה'קרן קיימת לישראל'.
הישוב נהרס במהלך מלחמת השחרור(1948)וכיום נמצא באותו המקום בית הספר האזורי "אבן האזר".

צילום של משטרת הר טוב

3.2. רקע היסטורי של אתרים שונים ברחבי "גוש עציון"

1.3.2 אוכף המוכתר: על אוכף זה ממוקמת הדרך בין 'כפר עציון' ל-'בית אומר'. בקרב
על 'גוש עציון' הוקם לידו עמדה להגנת הגוש.

2.3.2. גבעת החי"ש: גובה הגבעה הוא 971 מ' מעל לפני הים.
וקרוי על שם לוחמי החי"ש אשר הקימו בו עמדה בתש"ח.על הגבעה שבין משלטי הגוש החשובים, ומשם נורו מרגמות לעבר כלי רכב שנסעו על כביש ירושלים-חברון.
בפסגת ההר מצויות עדויות למבנים קדומים.

3.3.2 האלון הבודד: זהו עץ אלון בודד בן כ-600 שנה. האלון הוא הפרט היחיד שאפשר היה לראות בין שרידי הגוש לאחר נפילת הגוש בתש"ח. אלון זה משמש כסמל הגוש, ואחרי כיבוש הגוש מחדש
ב-תשכ"ז (1967) נתן את שמו ליישוב הסמוך 'אלון שבות'.

4.3.2. הגבעה הצהובה: גבעה ברום של 976 מ', ממערב לאלון שבות. בתש"ח (1948) שכן על גבעה זו מטה החי"ש של הגוש. במורד הדרום
מערבי של הגבעה ניכרים שרידי דרך קדומה.

5.3.2. הדרך הרומית: שרידי דרך קדומה מצפון מזרח ל-'אלון שבות'. בשנת תשמ"ו (1986) נחשף מקווה טהרה מתקופת בית שני לצד הדרך.העובדה שלא היו יישובים לצד הדרך מעידה כי המקווה שימש לעולים לרגל שבאו לירושלים ורצו להיכנס לתוכה טהורים.

6.3.2. ההר הרוסי: ידועה גם כ-'גבעת המנזר'. ההר נקרא על שם המנזר הרוסי שהיה בנוי על השלוחה הדרום מזרחית של ההר.
במלחמת העצמאות (1948) שימש כמשלט חשוב אשר שלט על התנועה הערבית בכביש ירושלים-חברון. נפילת המשלט הייתה קריטית לגוש משום שברגע שהלגיון כבש אותו, הלגיון בעצם חלש על הכביש הפנימי של הגוש ועל שדה התעופה אשר היה הקשר היחיד של הגוש עם שאר הארץ.
אחרי מלחמת העצמאות הוקם מחנה צבאי על ידי הלגיון. כיום משמש הבסיס את צה"ל.
על ההר נראים שרידי אתר קדום אשר התקיים מתקופת המלוכה עד התקופה ההרודיאנית ובתקופה הביזנטית. כמו כן יש במקום כוכי נזירים. המנזר הרוסי שעל שמו נקרא ההר, נהרס עד היסוד אחרי כיבוש המקום בידי הערבים פרט לשרידי שער האבן של החומה שהקיפה את המנזר.

7.3.2. גבעת עדר: בסמוך לצומת הגוש, ממערב, על פסגת גבעה שבמורדותיה שכן בעבר היישוב 'גבעת עדר' ניצבת תחנת משטרה שהקימו הירדנים.

8.3.2. גבעת הקרב:
הגבעה ממוקמת בגבול הרי ירושלים והר חברון. כאן התנהל הקרב האחרון של לוחמי 'מחלקת ההר'(ה-ל"ה). הגבעה מוקפת משלושה עברים בעמקי נחל עמוקים: א) נחל עציונה מדרומה ב) ואדי אל-ע'רס ממזרח ג) ואדי חמר ממערב.
על גבעה זו התבצרו לוחמי ה-ל"ה ב-16 בינואר 1948 לאחר שהתגלו בשעת בוקר מוקדמת בעת שהיו בדרכם לגוש עציון. בקרב שנמשך כחצי יום נהרגו כל 35 הלוחמים. גופותיהם פונו בו ביום לחברון באמצעות כוח משטרה בריטי. ההנחה הייתה שמקום הקרב היה בעמק המפריד את הכפרים הערבים ג'בעה וצוריף שלרגלי גוש עציון. תחקיר שנעשה אחרי 1967 העלה כי הקרב היה על הגבעה הזאת. במקום נמצאו פריטים של הלוחמים, כגון: משקפים, תחבושות אישיות וכן תרמילי כדורים. על הגבעה ניצבת אנדרטת מתכת לזכר הנופלים בקרב.

3. גוף העבודה

1.3. תחילת הקרב על הגנת הגוש

בתחילת דצמבר 1947 החלו המאורעות שהתפתחו למלחמת השחרור. אנשי 'גוש עציון' ראו לאן הרוח נושבת ולכן החלו מתבצרים ובונים עמדות כשהם דוחים את כל שאר העבודות לזמן אחר. ככלל כשהחלו הקרבות הגוש היה מבוצר בצורה המניחה את הדעת.
אחת מאותם מאורעות הייתה תקיפת שירה בדרך ירושלים-כפר עציון שבה נהרגו עשרה אנשים.
עוד באותו לילה של ההתקפה על השירה יצאה כיתה לארוב על כביש ירושלים-חברון למכוניות ערביות. התקפה זו הייתה אמורה להיות התקפת אזהרה לערבים כי כל התקפה מצידם תקבל תגובה.
המארב התקיף אוטובוס אך באמצע ההתקפה הופיע משוריין בריטי והתוקפים נאלצו לסגת.
כפר ערבי קטן בשם 'חירבת זכריה' אשר 15 המשפחות שהתגוררו בו נטשוהו מחשש לפעולת תגמול לרצח עשרת הנוטרים והנהגים היהודים בדרך ירושלים כפר עציון. אנשי הגוש תפסו את הכפר על מנת לקיים קשר טאקטי בין יישובי הגוש. גורל השירה היה הרה אסון לגוש כשהו מותיר את הגוש מנותק משאר הארץ למעט שירות בודדות בליווי צבא שגם לבסוף פסקו מלהגיע.
גוש עציון נכנס למשטר מלחמתי. מחלקה שלמה של הפלמ"ח באה לעזור, ואת מקומה של העבודה החקלאית תפסה עבודת שמירה וביצורים. תוך כדי כך הוחלט על פינוי הנשים והילדים (62 ילדי כפר עציון ו-11 ילדי משואות יצחק). יציאת הילדים והנשים הותירה במגני הגוש חלל ריק ומורל ירוד.
עם השיירות שעדיין הגיעו עם ליווי בריטי לוחמים חדשים, לעומת זאת לוחמים ששהו זמן רב בגוש עזבו את הגוש (כמו דני מס הי"ד).

בבוקרו של ג' שבט תש"ח (14.1.1948) התחילה ההתקפה ההמונית על גוש עציון. עיקר התקפות הערבים הופנו לכיוון 'כפר עציון' ולעבר 'חירבת זכריה'. חילופי האש נמשכו כל היום וכל ההתקפות הערביות נהדפו.
בשעות הצהרים יצאו שני כיתות מרבדים על מנת לבצע התקפת נגד, הם הביסו את הערבים אשר ניסו לתקוף את מגני הגוש ב-'חירבת זכריה'.
מקרבות היום יצאו מגני הגוש בניצחון מוחץ. לא רק שהם לא נסוגו ולא איבדו אפילו עמדה אחת, אלא הם גרמו לערבים לסגת ולנוס בבהלה תוך שהם מפקירים נשק, תחמושת, פצועים והרוגים בשדות הקרב.
אבידות הגוש הסתכמו בשלושה הרוגים ובתשעה פצועים. למרות הניצחון המוחץ העובדה שבוזבז תחמושת ושלא ניתן לטפל בצועים או להעבירם למקום אחר גרמה למורל ירוד בקרב מגני הגוש.

2.3. מטרת התגבור

בערבו של יום ההתקפה הראשון על הגוש 14/1/1948 הוחל בארגון כוח התגבורת לגוש עציון. דני מס, שעזב קודם לכן את תפקידו כמפקד הגוש והתמנה לסגן מפקד הגדוד השישי, קיבל את הפיקוד על כוח התגבורת.
בפקודה שקיבל נכתב:
"עליך להגיע בכל ההקדם לכפר עציון ולעמוד בקשר עם עוזי נרקיס. לאור הנסיבות תקבע מה מידת הזמן שעל יחידותינו לעשות במקום. השתדל לחזור בכל ההקדם. הציוד הרפואי שהינך נושא מיועד להגשת עזרה לפצועים הקשים של גוש עציון, שמחוסר תחבורה לא הועברו לירושלים. בשהותך במקום סייר (כנראה מילת קוד והכוונה היא 'פוצץ' או 'השמד') את אחד הגשרים שתגלה בו, תפסיק קשר בין בית לחם לחברון, תודיע לי כשיוכן הגשר ואודיעך את מועד ההפעלה ."

3.3. התארגנות חפוזה

ארבעים הלוחמים של כוח התגבור נאספו מכוחות הפלמ"ח והחי"ש ממעלה החמישה ומירושלים. האיסוף היה אקראי כיוון שיחידות האם של הלוחמים היו במשימות שונות.
עד השעה 01:00 אחר חצות רוכזו האנשים והציוד בסמינר בית הכרם בירושלים, ונשלמו ההכנות ליציאה. המסע הרגלי החל מעין כרם לכיוון דרום, אך כבר לאחר שלוחת ההר הראשונה (כיום רכס אורה עמינדב) במורד לנחל שורק, איבדו את השביל והסתבכו בירידה ממושכת על פני מצוק סלעי, כפי שמתאר אחד הלוחמים:
" ואז נתקלנו במצוק. החלטנו בכל זאת לחזור לוואדי ולנסות למצוא את השביל המוביל אל הפסים. עד שהצלחנו 38 חבר'ה לרדת את המצוק, הזמן התחיל לברוח השעה הייתה כבר 03:00 לפנות בוקר ונשארו עוד שעתיים עד לאור היום. למעשה הייתה לפנינו עוד דרך של קרוב ל-4 שעות הליכה, כך שההיגיון כפה עלינו לחזור לירושלים."
המחלקה חזרה לירושלים והחל תכנון המסע לקראת הלילה הבא.

4.3. היציאה בלילה השני

בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי אור ליום שישי ה' שבט תש"ח 15/1/1949 , יצאה המחלקה שמנתה אז 40 איש. המחלקה יצאה מסמינר בית הכרם בירושלים בשתי משאיות סגורות ומשוריינות, המחלקה הגיעה למושבה הר טוב בסביבות השעה 20:30 (על פי עדותו של 'רפאל' מפקד המושבה).
בראשית דרכם של הלוחמים, נסעה אחריהם מכונית משוריינת בריטית, שעיכבה אותם לזמן מה. ישנה השערה שהבריטים בתוך המשוריין, מסרו את המידע לאויב על צאת השיירה לדרכה. הסיבה לכך שהבריטים לא עצרו אותם בו במקום, נעוצה בכך שהלוחמים נסעו בשיירה 'רגילה' לכאורה ועליהם שמרו אנשים שנשאו נשק באופן חוקי ולכן הבריטים לא חשדו שמדובר בלוחמים עבריים. הנשק והציוד הרפואי שנשאו איתם הלוחמים, הוחבא ככל הנראה בתוך 'סליקים' שעל פי העדויות היו דפנות כפולות של טנדר שהצטרף אליהם לשיירה מירושלים להר טוב. העובדה שהנשק היה מוסתר בדפנות הטנדר, גזל הרבה זמן מכיוון שהיו צריכים לפרק את הטנדר.
לפי עדותו של 'רפאל' הבחורים הלוחמים נראו עייפים מאוד, ועל פי עדויות נוספות התברר שבלילה שלפני היציאה הראשונה סיירו חלק מהבחורים באזור רמאללה. בגלל העייפות הרבה היה חשש שאם הלוחמים יקלעו לקרב הם לא יחזיקו מעמד זמן רב. היה גם את העובדה שהם היו ללא מכשיר קשר, הצעה של אחד מהאנשים ללכת ולהביא מכשיר קשר נדחתה מפאת חוסר זמן.
עין בנספח 1.7. מספרים 1-6

5.3. היציאה מהר טוב:

על השעות שהיו בהר טוב מעיד מפקד המושבה: " הם הגיעו בערך בשעה 20:30 בערב, נתתי להם את בית הספר שהם ינוחו שם, עד שהכנו את ארוחת הערב. הם אכלו, ואני יחד עם עוזרי ועם דני מס תכננו באיזה דרך ילכו כדי שלא יתגלו… אמרתי לדני מס, שבשעה זו אסור לעזוב את הנקודה יעצתי לו לדחות את היציאה לעוד לילה היות והשעה 23:00 והם לא יספיקו להגיה לגוש בלי להתגלות. המטרה הייתה להגיע לגוש ויהי מה . הוא החליט שבלילה הוא מגיע, אבל זה היה מאוחר מאוד המסלול היה כ-28 קילומטר מכאן שאפילו אם היו הולכים 5 קילומטר לשעה היו מגיעים עם אור בוקר לפני הגוש בין צוריף לג'בעה. לקחנו זאת בחשבון דני לא רצה לשמוע ואמר 'זה לא יעזור שום דבר נתגלה-נתגלה, אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש ואז לא איכפת לי'. החברה היו בדעה אחת עם דני: להגיע עוד בלילה. החברה היו עייפים מאד אך הם היו רעננים ברוחם, הם היו עליזים".

בעת חלוקת הנשק בהר טוב התברר כי נשקו של הלוחם יגאל.ב ושל חברו לא הגיע. והמפקד דני סרב לאשר את יציאתם ללא נשק יגאל .ב מעיד על החלק של המסע שהוא כן השתתף בו: " הדרך עצמה עברה ללא תקלה לא היו יריות, לא היו צליפות, שום דבר. הגענו להר טוב בערב, ברור ששיירה כזו של כמה מכוניות בערב, או לפנות ערב, שעוברת באזור כזה ודאי שמושכם את תשומת הלב של תושבי הסביבה, ומכאן הרושם שלי שדבר בואם של הל"ה לאזור זה לא ניסתר מעיניהם של הערבים.

"כמות הנשק שעמדה לרשותם של הל"ה הייתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו של אותם הימים, למשל לכל כיתה היה ברן-מקלע קל. דבר שלא הינו רגילים לו אף פעם קודם לכן. זה לא היה לפי התקן. לכל חייל היה רובה, היו רימונים, הייתה כמות עצומה של תחמושת והמקלען בנוסף על זה שסחב את המקלע היה לו אפילו נשק אישי-היה לו אקדח להגנה עצמית, זה באמת דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה. ולכן אני באתי אל יורדן, שהיה המקלען שלנו בחור גבוה עצום ענק ואני אומר לו: יורדן שמע! תן לי את האקדח, 'מה הבעיות', הוא אומר, בבקשה למה לא? ואז אני בא אל דני : 'הנה יש לי אקדח' , לא! בשום פנים ואופן 'האקדח שייך ליורדן והוא ייקח אותו'. אבל יש לו שני כלי נשק'. 'מקלע זה דבר אחד ואקדח זה דבר שני!'… רצנו מהר אל המא"ז [של המושבה] ובקשנו ממנו שישאיל לנו נשק, שייתן רובה, רימון אקדח, שייתן משהו שנוכל לצאת. המא"ז פתח לנו מחסן הנשק ואמר: 'תראו מה יש לי פה – 2-3 רובים, כמה אקדחים, איך אני יכול לתת מפה ולו כדור אחד? לא יכול בשום פנים ואופן להוציא מפה נשק!…' "

מעדות זו ניתן לראות שליציאת מחלקת הל"ה הייתה עדיפות עליונה. ניתן לראות זאת מהיחס האדיר בין כמות הנשק שהיה ללוחמים לבין מה שהיה למושבה בר-טוב.

ממש לפני היציאה, לפי עדותו של "רפאל", התקיים מפקד, ולאחר שהעמיסו את התרמילים, בני נתן פקודה למסדר. לאחר כמה מילות הסבר על מהלך הדרך ועל הנתיב, בני אמר להם: 'לא לדבר ולא לעשן, לא להרעיש ולא להתגלות. צריך להיזהר מרועים שמסתובבים בלילה.'

היו להם כובעי גרב, כובעי טמבל, בטלדרסים, מכנסי חאקי ולחלק היו חותלות. לבני מס הייתה משקפת שלא הוריד אותה אפילו בזמן האוכל. לכל אחד מהלוחמים היה מאתיים כדורים לכל רובה ולתת מקלע, כמה מחסניות, רימונים, אקדח רקטות. היה להם גם ציוד אישי שכלל תרמיל תרמיל צד ותרמיל גב שהו היו הכדורים וצנצנות עם פלסמה [לעירוי דם]. הלוחמים לקחו איתם אפילו מצבר של אוטו.

6.3. מהלך הדרך

מעט מאד מידע ידוע לנו על דרכים של הלמד הא אל מותם הטרגי. מעט המידע שיש לנו מגיע משלושת הלוחמים שחזרו, מעדותו של רפאל מהר-טוב ועדויות של חיילים בריטים וערבים מכפרי הסביבה. להלן עדותם של השלושה:

1.6.3. אורי גביש מספר: "היו שם יצחק הלוי ויונה לוין ועוד כמה חבר'ה… אני זוכר שהם התלבטו למרות שהם הכירו את הדרך. הם ידעו שיש קשיים בניווט… עם גמר המסדר הייתה השעה 23:05 והיה עלינו ללכת כ-25 ק"מ. יצאנו מהר-טוב ופנינו מערבה לכיוון מטע הזיתים. התקדמנו בשקט בשקט כמה שאפשר, ומדי פעם היינו צריכים לעצור בגלל הזרקור של תחנת המשטרה. עלינו במקביל עם הוואדי שהולך לכוון בית ג'ימאל דרומה. חנינו לידי מעיין של מים זורמים…"

2.6.3. ישראל גפני: "אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד. היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי דם, ג'לניט [חומר חבלה] וכאלף ושמונה מאות כדורים. משא די כבד ש הכביד על ההליכה. נאומים לא היו… הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך… בשלב מסוים בזמן ההליכה [באזור שמעט לפני המעין עליו מדווח אורי גביש], מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת. החובש ניסה לעזור לי זה היה קשה מאוד. דני ניגש אלי והוא החליט שאני חוזר. צירף אלי עוד שניים, את משה חזן ואורי גביש, והחליט שאנחנו חוזרים. שלש לחזור בדרך כזו זה לא פשוט, החברה דאגו לנו זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים…"

3.6.3. משה חזן: "נצמדנו לצד סלע, וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכוון דרום מזרח. לאחר שהתרחקנו התחלנו ללכת לכיוון הר טוב, עקפנו את המשטרה מהצד השני (לא מאותו צד שבאנו, למקרה שמא בודקים). הגענו למקום לפנות בוקר… בחלק הראשון של הדרך ביציאה מהר טוב, הלכנו באדמות חרושות. הלכנו קרוב למשטרה והזרקור הפריע לנו מדי פעם. ניסינו להתקדם על הפסים. זה היה הקטע האיטי ביותר בכל המסלול. אני מניח שעל יד בית נטיף הייתה שוב בעיה ללכת בשקט".

לפי התכנית המקורית הל"ה היו אמורים להגיע אל הגוש בין השעות 02:00-03:00 ומתוך כך נשלח המברק הבא מירושלים לגוש עציון:
אל: דני (מפקד גוש עציון)
מאת:(מג"ד הפלמ"ח)
השעה 18:30 תאריך 15/1/48 בהול

" היחידה יצאה מהר טוב למשואות יצחק. תגיע למקום ב- 2:00 או 3:00 יסמנו בקווים ארוכים בפנס. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימן. מביאים חומר נפץ לפוצץ גשר. פרטים אצל דני."

7.3. גורל השיירה

כיוון שהמחלקה לא הגיעה לגוש בבוקרו של יום ו', ה' שבט (16/1)- נשלחו אנשים מהגוש כדי לגלות את המחלקה האבודה.
בינתיים- לגוש, להר-טוב ולפיקוד בירושלים הגיעו רסיסי שמועות על קרב בהר חברון שבו נהרגו עשרות יהודים.

ביומן כפר עציון נכתב:
ה' שבט תש"ח,

"… בשעות הצהרים הודיעו ממשואות יצחק ועין צורים כי בסביבתם נשמעו יריות רבות התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד לכן חשבנו כי אלה הם תרגילים של הערבים בכפרים השכנים…"

"בשעות אחר הצהרים… שהו אצלנו שני חיילים בריטים אשר הביאו דלק. הם סיפרו כי הערבים העובדים במחנה שלהם בתלפיות שוחחו ביניהם על דבר 50 יהודים שנהרגו בהרי יהודה. העברנו את הידיעה לירושלים… לפנות ערב הופיע הקצין דוגין ממשטרת חברון וניסה לחקור אותנו בדבר מחלקת התגבורת. לא הייתה לנו כל אפשרות למסור לו דבר ברור… מירושלים הודיעו לנו כי ממקורות ערביים מסרו על דבר גופות יהודים שנמצאו בין ג'בעה לצוריף. במוצאי שבת, מסר קצין ירושלים פרטים על מחלקת תגבורת שאנשיה נהרגו… תדהמה אחזה את כל האנשים. ההרגשה הכללית היא כי הם נפלו בחושם לעזרתנו, ואנו ידענו על הקרב בו הוכרעו ולא יכולנו לצאת לעזרתם."

עדותו של "רפאל" מהר-טוב:
"לפנות בוקר שמענו יריות מכוון צוריף, יתכן שהיריות היו מעורבים שכתרו את המחלקה. באותו יום נודע לנו ש-50 יהודים וביניהם בחורה אחת, נהרגו. זה נודע לנו על ידי המודיע הערבי שהיה לנו בהר-טוב. הוא סיפר שהם נלחמו בגבורה.

"בשבת יצאה יחידה גדולה מהר-טוב בעקבות המחלקה האבודה ועל כך הודיעו לגוש במברק 17/1/48: 'הבוקר יצאו 90 איש לחפש את המחלקה האבודה.'"

צוות החיפוש שיצאו כללו כאמור 90 אנשים, שלכולם היה נשק אישי וכדורים בשפע. הצוות יצא בשעות הבוקר המוקדמות מהר-טוב לכיוון דיר-אבן, במטרה לעלות על התוואי של הל"ה ולמצוא את גופות ההרוגים.
במרחק של ק"מ וחצי מהכביש הם נתקלו במאות, ואולי אלפי, ערבים שצרו עליהם וכמעט חסמו להם את הנסיגה. במשך שעות הם נלחמו תוך כדי נסיגה, ורק בשעות הצהריים המאוחרות הם הצליחו להגיע אל הכביש.

במוצאי שבת 17/1/48, לאחר ביקורו של קצין משטרת חברון "דוגין" על הגבעה נשלח לגוש המברק המודיע: "זה עתה הגיעתנו ידיעה ש-35 גוויות נמצאות על השביל בין הכפר ג'בעה וצוריף."

8.3. המסלול של הלוחמים:

מתוך עדויות של קצין משטרת חברון באותם ימים, מי שגילה לראשונה את הגוויות בשטח ולאחר מכן אסף והביא אותם לכפר עציון, ומתוך עדויות הערבים מכפרי הסביבה. אפשר להסיק את במסקנה של מה שקרה לשיירה לאחר פרידת השלושה.
בשעה 1:00 בלילה צעדו הל"ה בדרכם דרומה בתוך נחל זנוח. הם המשיכו בשביל הלאה דרומה (לאחר פנית הוואדי מזרחה), לעבר חר' סעד ונכנסו לעמק האלה בצידו הצפוני מזרחי למרגלות הכפר הערבי הגדול בית נטיף.

הם הקיפו את הגבעות המזרחיות העוטרות את העמק מצידן המערבי, ופנו מזרחה בוואדי ג'דור הנשפך לעמק האלה בצידו הדרומי, מזרחי. בוואדי ג'דיר פנו מזרחה ונעו למרגלות חר' גורפא וחר' עליו עד מפגש ואדיות בנקודה זו למרגלות ראס חאסן נפגשים ואדי חלושה, המוביל אל תוך הכפר צוריף על פי עדויות הערבים, בנקודה זו נתגלתה המחלקה על ידי רועה ערבי מצוריף, עם אור ראשון, סביב השעה 6:00. הרועה רץ לצוריף להודיע על תנועת המחלקה היהודית בשטח וכנראה שההודעה נמסרה לאברהים אבו דיה, מי שהיה מפקד הכנופיה של האזור ומקום מושבו היה בכפר צוריף.
עיין בנספח 1.7. מספרים 6-16.

9.3. הסתירה בין העדויות:

עדותו של מפקד משטרת חברון "דוגין" שביקר בצוריף ביום שבת כדי לברר היכן נמצאים הגויות:

" הם הגיעו לאזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש עצים והן ראו שני צופים מקבוצת הל"ה. משנפגשו אמרו להן הבחורים בערבית, שהם מה 'ערב הגנה'. הנשים הפילו את הזרדים וחזרו לצוריף שם סיפרו את כל העניין."

מעדות זו עולה שיש סתירה בין העדויות אך יתכן שגם הרועה הערבי וגם שני הבחורות מצאו את הל"ה בשני הזדמנויות שונות.
הערבים אומרים כי מצוריף נשלחו מיד מספר בחורים צעירים לגלות את המחלקה ולתקוף אותה באש. הל"ה המשיכו בדרכם במעלה ואדי שאם-א-סייף. עם אור יום נתגלו במעלה הוואדי בשלוחת קורנט אל גורון. מכאן החלה הרדיפה אחריהם. הל"ה המשיכו צפונה התפצלו לשתי קבוצות וחצו את הרכס. חלק בין שוקפאן-א-ציץ וחלק מזרחה לאותה נקודה, לכיוון הוואדי, במגמה להגיע לדהאר אל חאג'ה.

10.3. הקילומטרים האחרונים

לכאורה הייתה עוד דרך רבה לפניהם כ-5 ק"מ טיפוס אל הגוש המתנשא כ-500 מטר מעליהם. האם הם לא העריכו נכונה את הדרך ולוח הזמנים? שהרי המטרה הייתה להגיע לגוש עציון ללא קרב. נראה שתמונת הנוף ומשפטים אחדים מהעדויות עשויים להבהיר את התמונה. מחלקת ההר נתקלה לראשונה בכוח האויב שהוזעק מולה מהכפר צוריף בשלוחת קורנת-אל גורון, למרגלות גבעת חפורות. דרכם מזרחה נחסמה ע"י כפרים מצוריף וג'בעה שהזעיקו ב"פזעה" את הכפרים בסביבה. והתפתח קרב עז.

מגבעת חפורית ניתן לעקוב אחר קטעי המסע האחרונים ואזור המערכה אילו הצליחו הל"ה לעבור בעוד לילה את הקטע שבין צוריף לג'בעה ולהגיע למורדות ההר החשוף, יש להניח שהיו ממלאים את משימתם ומגיעים לגוש שהרי מצוריף ועד גוש עציון השטח חשוף וריק מתושבים. את 4 הק"מ האחרונים בהם בעיקר הטיפוס הקשה, יכולים היו לעשות לאור היום כמעט ללא חשש, אילו התגלו בקטע זה היה על הערבים המגלים אותם לשוב חזרה לצוריף ולהזעיק כוחות והל"ה היו זוכים בעוד זמן ודובה רב, וסיכוייהם להגיע לגוש היו יכולים להיות טובים יותר.

4. סיור
1.4. פרטי הסיור
אורך הסיור: בערך 7 קילומטר.

משך הסיור:7-8 שעות.

מסע בעקבות 35 הלוחמים שיצאו לעזרת גוש עציון הנצור בזמן מלחמת העצמאות, אגדת אומץ וגבורה שאכן התרחשה במציאות. נצעד בדרכם של הל"ה בתוואי בו הלכו, ונסיים בטיפוס לגבעת הקרב.

נתחיל את הסיור בעינות דקלים, בנקודה זו נפרדו שלושה לוחמים ממחלקת הל"ה, וזו הנקודה האחרונה בה נראו בחיים. מיינות דקלים נוסעים עד לנחל זנוח, שם מתחיל מסלול ההליכה.

סימון שבילים: שחור , הליכה ללא סימון , אדום.
נקודת ההתחלה נמצאת על הכביש הראשי ממנה יש לרדת ימינה כ – 600 מ' בדרך עפר רחבה המתעקלת שמאלה לכיוון מזרח ונכנסת אל תוך נחל זנוח.
תוואי המסלול: הליכה בתוך הנחל במגמת עליה (מאוד מאוד מתונה – כמעט בלתי מורגשת) הצמחיה בוואדי דלילה למדי, לאחר הליכה של כ- 3 ק"מ נפגש נחל זנוח עם נחל חפורית. כאן נפרד מהסימון השחור ונלך ללא סימון כק"מ וחצי עד לכביש.
בנקודה קרובה לכאן, התגלו ככל הנראה אנשי מחלקת הל"ה ע"י רועה צאן ערבי, או נשים שיצאו לקושש זרדים עם שחר. ומכאן שינו הל"ה את תוואי הליכתם המתוכנן, ופנו לחפש מפלט מאלפי הערבים מהכפרים צוריף וג'בעה, שרדפו אותם. זהו הוואדי השני מצפון, נעלה בדרך עפר שעוברת ממערב לנחל. אחרי כ – 900 מ' נחצה בה את תוואי הנחל ,ונמשיך עם השביל כ- 300 מ' מזרחה, שם נפנה שמאלה, משמאלנו נראה חורשת אורנים ומימיננו שדה פתוח. ממשיכים ישר עד לכביש הראשי, נחצה אותו ליד המחסום ונגיע לנקודת התצפית שנמצאת ממש על הכביש הראשי.
מולנו ניצבת גבעת הקרב. זוהי גבעה עגולה, שחדי העין יבחינו באנדרטה שבראשה. לימיננו הכפר ג'בעה, ובמערב מחצבת גבעת הקרב בה מסתיים המסלול. נרד כ- 300 מ', מהתצפית בין הטרסות לדרך העפר, נחצה אותה ונמשיך לוואדי שנמצא הישר מתחתינו, נרד במשך כ -15 דקות, בין אורנים המעורבים בחורש ים תיכוני, עד לדרך עפר בקרחת יער קטנה, המוקפת באורנים. נפנה ימינה ונרד עם דרך העפר, אחרי כ – 100 מ' נפנה שוב ימינה, נרד 50 מ' עם דרך העפר ונפגש בדרך עפר נוספת. בה נפנה שמאלה, ואחרי כ – 30 מ' נראה את סימון השבילים האדום, חוצה את נחל עציונה, ליד עץ חרוב גדול ומטפס בצד ימין, על גבעת הקרב. כאן נתחיל את ה"עליה" של המסלול. העלייה לוקחת כ -40 דקות.
על גבעה זו ניסו להתבצר מחלקת הל"ה, ובה מצאו את מותם. שימו לב שיש שתי נקודות בהן נדמה שרואים את סוף העלייה, אך רק בפעם השלישית זוהי אכן הפסגה. בראש הגבעה אנדרטה לזכר מחלקת הל"ה.
מהגבעה יורדים באותה הדרך שעלינו, כשמגיעים חזרה לדרך העפר פונים מערבה (ימינה), לכיוון המחצבות, מדובר בהליכה לאורך נחל עציונה ( נחל אכזב), אחרי כרבע שעה מגיעים לקצה המחצבה.
2.4. הוראות להגעה:
1. עיינות דקלים: נוסעים על כביש 38, עוברים את צומת הכניסה לאזור התעשייה הדרומי של בית שמש, אחרי 300 מטר יש פניה שמאלה לחניון עיינות דקלים.
2. נחל זנוח: ממשיכים בכביש 38 דרומה, בצומת האלה פונים שמאלה לכביש 375, בצומת עציונה פונים ימינה לכביש 367, עוברים ליד היישוב נווה מיכאל, 500 מטר אחרי הפניה ליישוב עוצרים בצד שמאל הכביש.
3. נקודת הסיום: מגיעים לגבעת הקרב ממשיכים בכביש 367 כ-2.5 קילומטר, ופונים ימינה למחצבות גבעת הקרב. בתוך המחצבות יש להמשיך עם דרך העפר ישר עד הסוף.

5. סיכום

לאחר קריאת העבודה הזאת אנו רואים שהסיבות ליציאת מחלקת ההר הן מרובות ומגוונות. אנו נעבור על הסיבות העיקריות:
1. העברת ציוד רפואי דחוף לגוש עציון, בכדי לעזור לפצועים שבאותו הזמן לא ניתן היה לפנות.
2. העברת אמצעי לחימה ותחמושת שהיו חסרים בגוש, מכיוון שהגוש היה נתון במצור כבד.
3. העברת כוח לוחם נוסף שיקל במעט מהעומס של מגני הגוש.
4. ביצוע משימות התקפיות על תשתית התחבורה הערבית ( דרך ירושלים חברון).
5. החלטת ההגנה שלא לתת לירושלים ליפול לידי הערבים, לפי ההגנה נפילת הגוש לידי הערבים תהיה תחילת נפילת ירושלים, משום שאין עוד שטח מגן מדרום.

המחלקה נפלה למרות שהייתה מצוידת בכוח רב (שכלל 4 מקלעי ברן כשבכל מחוז ירושלים היו רק 11 מקלעים. בנוסף היה להם חמישה תת מקלעים, 16 רובים, אקדחים, שבעים רימוני יד וכמות גדולה של תחמושת).

להערכתנו נפילת המחלקה נבעה מכמה סיבות:
1. יציאה חפוזה ללא התארגנות ראויה לשמה.
2. עייפות הלוחמים אחרי (אחרי כשלון הלילה הראשון הם יצאו כבר בלילה למחרת בלי זמן לנוח).
3. יציאת המחלקה הייתה מאוד מאוחרת ולא אפשרה ללוחמים להגיע ל-'גוש עציון' לפני אור הבקר.
4. הלוחמים אף פעם לא התאמנו/נלחמו ביחד ולכן הם לא היו רגילים להילחם אחד לצדו של השני.

בנוסף לכל מה שכתבנו הסיבה העיקרית לנפילת המחלקה היא:
שהלוחמים ריחמו על הרועה הערבי שראה אותם ( או לחלופין לפי העדות השנייה שתי הנשים הערביות שראו אותם), טעות הייתה בידי הלוחמים בכך שהם נתנו לערבים (הנשים הערביות) ללכת ובכך אפשרו את חזרתם של המלשינים אל כפרם.

הלוייתם הראשונה של הל"ה

6. ביבליוגרפיה:

1. אנדה פינקרפלד, למד הא, ראובן מס, 1998.
2. יעקב בן חן, עלי ציון, אגודת בני גוש עציון.
3. יוחנן בן יעקב, פרשת הל"ה מורשת גוש עציון, בית ספר שדה – כפר עציון, 1990.
4. מנחם מרכוס, הר חברון, מעריב, 1984.
5. ד"ר זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, "תור" ארץ ישראל, 1945.
6. יוסי כץ, ההתיישבות היהודית בהרי חברון וגוש עציון 1940-1947, אוניברסיטת בר אילן, 1992.
7. הוצאת מפה, אנציקלופדיה מפה כרך 2.
8. משרד הביטחון, עצמאות- עלון מס' 4: ל"ה- מחלקת ההר והמבצע לזכרם, 2004.