תוכן פסוקים אלו הוא השתלשלות המאורעות המדיניים ביהודה מעט לפני כיבוש ירושלים וחורבן בית ראשון. בית המרד, והוא כינוי לעם ישראל בספר יחזקאל על שום היותם ממרים בדברי ה'. הביטוי "מה אלה" משמעו, מה פירוש המשל, ואחרי הביטוי זה פותר הנביא את המשל באמצעות הנמשל שבפסוקים 20-21.
הסבר פרטי הפסוקים:
נבוכדנאצר מלך בבל המשול לנשר הראשון, ערך מסע מלחמה לירושלים וכבשה, והגלה לבבל בשנת 597 לפני הספירה את יהויכין מלך יהודה, את שריה ואת נכבדיה: "ויקח את מלכה ואת שריה ויבא אותם אליו בבלה"(12): "ואת אילי הארץ לקח". (13) מלך בבל לקח את מתניה/צדקיה, דודו של יהויכין, שהיה אף הוא מזרע המלוכה, והמליכו תחת יהיויכין. הוא הסב את שמון מ "מתניה" ל "צדקיהו" כדי להראות לעיני כל, באמצעות שינוי השם, שצדקיה הוא מלך כפוף הנכנע לו.
תנאי המלכתו של צדקיה מעוגנים בהתחיבות חוזית, והיא כריתת ברית עם מלך בבל הכרוכה בשבועה: "ויכרות איתו ברית ויבא אתו באלה" (13), המילה באלה משמעה שבועה שכל אחד משני המלכים נשבע באלוהיו לקיים את הברית (החוזה) הוא שיהודה תהיה "ממלכת שפלה לבלתי התנשא" (14)- שיהודה תהיה ממלכה כנועה ומשועבדת לבבל, ובמילים אחרות: שצדקיה מלך בבל יהיה מלך ואסל (כנוע) למלך הבבלי הריבון. וכך היה מנהגם של מלכי אשור ובבל לכרות ברית עם מלים הכפופים להם לבל יפרקו את עול שלטונם.
2) פרק יח' פס' 1-4:
הנביא פותח את דברי תורתו בעינייני הגמול בציטוט פתגם עממי של עם ישראל בארצם: "אבות אכלו בוסר ושני הבנים תקהינה" (2). משמעו של פתגם זה: אבות יאכלו פרי שאינו בשל, ושיני בניהם תכאבנה לאחר שאכלו מחמיצותו של הפרי. ונמשלו: האבות חוטאים, והבנים נענשים בעבור חטאי אבותם.
משל פתגם זה שבפי העם מבטא גמול קיבוצי, היה רווח בממלכת יהודה ובתקופת יחזקאל, ושיקף נאמנה את חשבת הגולים שהיו איתו בגלות בבל ואת הרקע לנבואתו שבפרקנו.
הנימוק של ה' בפסוק ה', להתנגדות לאמרה השגורה בפי העם: "הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב, וכנפש הבן לי היא" (4): כלומר: נפש האב שווה לנפש הבן בעיני ה', ועל כן לא יקפח ה' את נפש הבן, ולא יענישו בגלל עונות אביו.
3) פרק יח' פס' 2
בתקופת יחזקאל דווקא, תושבי ממלכת יהודה היו מיואשים ומחוסרי תקווה להגאל בגלל אמונתם בשיטת הגמול הקיבוצי. לאחר גלות יהויכין שיחזקאל נמנה עם גוליה בבל, פקדו הייאוש והדכדוך את תושבי ממלכת יהודה. הם היו סבורים שאסון של גלות נחת עליהם בגלל חטאי אבותיהם וביחוד בגלל חטאי אבותיהם, מנשה מלך יהודה ובני דורו, שהיו רשעים גמורים. הם לא מצאו כל טעם לחזור בתשובה ואף לא לשאוף לגאולה, משום שסבורים היו שממילא ימשיכו להענש על עוונות אבותיהם הרובצים עליהם.
4) פרק יח' 5-20
א. 5-9
" לא נשא אל תגלולי בית ישראל" (6)- לא פנה בתפילה או בבקשת עזרה לאלילים שאותם בני ישראל.
"ואת אשתו רעהו לא טמא" (6)- לא שכב עם אשת איש.- "לא תחמוד אשת רעך"
"גזלה לא יגזל" (7)- אינו גוזל.- "לא תגנב"
"ואיש לא יאונה" (7)- לא רימה אדם, לא בממון ולא בדיבור.
"אל ההרים לא אכל" (6)- לא אכל מזבחי אלילים שהיה נהוג לעבדם בהרים.
ב. פס' 13-14
"את אשת רעהו טימא"- שכב עם אשת איש.
"עני ואביון הונה"- רימה ושיקר לאנשים חלשים, ועניים.
"גזלות גזל" – גנב , גזל מאנשים.
"חבל לא ישיב"- לא החזיר חובות לאנשים שמהם לקח הלוואות.
"בנשך נתן ותרבית לקח"- המילה "נשך" משמעה רבית, וכאן הכוונה שנתן הלוואה ריבית, ואילו "ותרתית" אפשר שמשמעה ריבית בתבואה, וכאן הכוונה שיקח ריבית מין התבואה שאותה הוא מלווה.
ג. פס' 19-
תפיסת גמול על"י עשרת הדיברות: הגמול הקיבוצי, שהבן יענש בעוון האב ז"א על פי המשל : בנים אכלו בסר ושיני בנים תקהינה" .
התפיסה בפס' 20 היא " הנפש החטאת היא תמות" ז"א: בן לא ישא בעוון האב, וא לא ישא בעוון הבן, צדקת הרשע עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה, כל אדם אחרי לגורלי וגורלו יקבע על ידי מעשיו.
ד.התפיסה המקובלת היא שכתוצאה מהחטאים המצטברים של עם ישראל, לאחר שהם עברו על כל חוקותיו במשך תקופה ארוכה, והפרו את הברית עימו כרתו עוד בתקופתו של אברהם, ועבדו אלילים אחרים וחטאו בחטאים מוסריים וחברתיים ודתיים, עם ישראל מקבל עונש מה', חורבן הבית וגלות.
דברי הנביא: כי מעשי האבות הקודמים אינם משפיעים על גורלו של אדם, נותן תקווה כי ה' יתן הזדמנות לגולי יהודה ויחזירם לארץ, לא יעניש אותם על חטאיים אשר עשו אבותיהם.
5) פרק יח' פס' 20-23-
ביחזקאל פרק לג' פס' 10 מובאת הטענה: "ואתה בן אדם אמר אל בית ישראל כן אמרתם לאמור כי פשענו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה" ז"א שה חטאו על כן הם נענשים ונמקים. כדי לעודדם ולהפיח בהם רוח של תקווה להגאל יוצא הנביא יחזקאל בתפיסה חדשה של גמול ביחידתנו, שגמולו של אדם נקבע לפי מעשיו האחרונים מאז ששינה את דרכו.
בפס' 21-23 אומר הבניא כי רשע שחזר לא תזקף רשעתו שבעבר לחובתו בהווה, והוא ישפט רק על פי מעשיו האחרונים הטובים, ולפיכך גמלו הוא "חיה יחיה". לא יענש רשע החוזר בתשובה על רשעותו משום ש אין ה' מעוניין להעניש את הרשע , אלא לתקן את דרכו כדי שיחיה: "הלוא: בשובו מדרכיו וחיה".
