זהו שיר ארס-פואטי [1] המתאר תהליך פנימי של יצירת שיר ואת הקשר שבין המשורר וקהל קוראיו לאחר פרסום השיר. נושא זה של כתיבה ובחינה של תהליך היצירה עצמו הוא נושא רווח בספרות.
השיר הוא שיר קצרצר בן שני בתים בלבד. דווקא קוצר היריעה הוא שמעצים את דחיסות החוויה. המשוררת נותנת ביטוי לפער שבין החוויה המעוררת לכתיבה, ובין השיר המוגמר, ולמרחק שבין החשיפה שחווה המשורר בפרסום שיריו ובין הקהל הזר והאדיש (מעצם היותו לא מוכר, ללא פנים).
האמצעי האומנותי הבולט בשיר זה הוא הניגוד. כל היסודות האומנותיים האחרים בשיר משרתים את בניית הניגוד (כמו: מצלול, מבנה המשפט וחלוקת השורות בכל בית).
בית ראשון.
הבית, בן ארבע השורות, הוא למעשה משפט תחבירי אחד. משמעותו:
ספר שירי הלבן הוא מחרוזת של מילים שמקורה מצריחות שצרחתי בלילות מצוקה ואבדן.
בניית המשפט כך שהחלקים הטפלים מופיעים בראשיתו, מגבירה את תחושת הניגוד שבין תחילת המשפט וסופו, בין תחילת הבית וסופו.
שתי השורות הראשונות בבית הראשון מתארות את החוויה המניעה לכתיבה:
"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,
בשעות מצוקה ואובדן…"
השיר נפתח בצלילים צורמים ולא הרמוניים: צ' ח', ב, ו- ש' [2] – המתקשרים למשמעות המילים: צריחות, ייאוש, כאב, מצוקה, אובדן.
שתי השורות הבאות מתארות את העיבוד שעוברות אותן צריחות עד שהופכות לספר שירים:
"היו למחרוזת שירים מלבבת,
לספר שירי הלבן." [3]
נעלמים הצלילים הקשים והצורמים. אלה הפכו ל: "מחרוזת מילים מלבבת". הצלילים השולטים הם: הל' המצטרפת לש' ולב' ברכות ובהרמוניה.
צלילי הח' והצ' נעלמים.
המצלול מתקשר אל המשמעות:
החוויה הקשה הפראית הבלתי מרוסנת (צריחות שצרחתי…) הפכה למחרוזת של מילים, סדורה ויפה. מלבבת. החוויה הקשה, הדיס-הרמונית, הצורמת – הפכה לשיר מסודר ואסתטי, בתוך ספר שירים לבן. רחוק ומנוכר מהחוויה הראשונית שממנה נולד.
הבית הראשון, אם כן ממחיש את הניגוד בין החוויה המולידה שיר ובין השיר המוגמר. החוויה שהיא פראית, חזקה ובלתי מרוסנת, המבטאת ייסורים – והשיר שהוא מוצר מעובד, מסוגנן, אסתטי ויפה – אשר התרחק מראשוניות החוויה ואיבד משהו מהאמת הלא מסוגננת שבה.
הניגוד עליו בנוי הבית הראשון, נותן ביטוי מאופק ומרומז לאי שביעות הרצון מהתהליך שעבר על יצירת השיר. התחושה היא כי השיר איבד משהו מכוחו בתהליך העיצוב והסגנון. ואכן – השיר מסודר מאד, שקול על פי מקצב קבוע, מחורז ומסוגנן.
יש כאן בקורת עצמית של הדוברת כלפי עצמה כי מלאכת השירה מרחיקה את השיר מהחוויה שיצרה אותו. מן האמת.
בית שני.
הבית מפתח נושא נוסף הקשור לחוויית הכתיבה, והפרסום. זוהי החשיפה.
לא רק אבדן החוויה הראשונית בתהליך העיצוב של השיר, אלא גם חשיפה לציבור הזר, של אותם רגעי כאב. יש כאן אובדן כפול: גם של החוויה הראשונית, וגם של האינטימיות.
גם בית זה בנוי מארבע שורות שהן משפט תחבירי אחד. גם כאן החלק העיקרי של המשפט נמצא בסופו.
שורה ראשונה ושנייה.
"נגלו חביונות לא גיליתי לרע …"
גם בשורה זו משתמשת המשוררת בניגוד: "נגלו…לא גיליתי…" ניגוד בין הפועל הסביל המדגיש את הסתמיות שבה "נגלו" – הסודות הכמוסים ביותר ונחשפו לקהל הרחב והאנונימי, ובין הסיטואציה האינטימית עם ידיד, רע ,מוכר – שבה לא גלתה מצוקותיה.
"נחשף החתום בי באש…"
שוב שימוש בבניין סביל – נחשף. לא: חשפתי! – כאילו המשורר נדון לחשיפה שלא יזם. גם כאן המצלול מדגיש את הניגוד בין נחשף ובין חתום בי באש.
שורה שלישית ורביעית:
שתי שורות אלה הם משפט אחד שתחילתו בחלק הטפל.
בשורה השלישית המושא הוא: תוגת הלב הכורע. זהו צרוף מטפורי. [4]
המשפט מסתיים בשורה הרביעית החותמת את השיר:
"יד כל במנוחה תמשש." זהו חלקו העיקרי של המשפט (בעצם היה צריך להיות כתוב: יד כל תמשש המנוחה את תוגת הלב הכורע).
יד כל – מייצגת את קהל הקוראים האנונימי, המדפדף בשוויון נפש בספר השירים (ספר שירי הלבן).
המנוחה של פעולה זו, המישוש הסתמי, עומד בניגוד כה גדול לצריחות , לחביונות לא גיליתי לרע, לתוגת הלב הכורע, לחתום שנצרף באש. כל זה ממחיש את הניגוד שבין החשיפה בפרסום השירים ובין הזרות והניכור של קהל הקוראים.
מבנה המשפט, שבו החלק הטפל מקדים את החלק העקר, מעצים את תחושת הניגוד.
שיר קצר זה ממחיש באופן מרוכז ודחוס שתי חוויות מרכזיות בכתיבת שיר: את הפער שבין ראשוניות החוויה והשיר המוגמר והמעוצב, ואת עוצמת החשיפה לה נדון המשורר בפרסמו את השירים המבטאים חוויות הכמוסות ביותר, לעיני קהל זר ושווה נפש.
