האדונית והרוכל / ש"י עגנון
ניתוח העלילה
הגיבורים הם האדונית והרוכל- יש כאן הבדלי מעמדות בין האדונית בעלת הבית לבין הרוכל היהודי, שתועה בדרך, סוטה מדרך הישר ובוחר בחירות לא נכונות בדרך (כמו הדרך שבה הגיע אל האדונית כך גם במהלך העלילה הוא עושה טעויות). האדונית מגרשת את הרוכל, מזמזלת ופוגעת בו, אינה רוצה לדבר עימו, אך הוא מתעקש, מתרפס ומשתחווה לפניה על מנת שתתייחס אליו, וזאת למרות הזלזול הרב שלה כלפיו.
גם בתיאור הנוף קיימת הדרגתיות, למשל במשפט "החושך כיסה את הארץ, והלבנה לא האירה בשמיים".
אין בסיפור איזכור למקום או לזמן כלשהם- הוא בנוי כמו מעשיה או אגדה. גם הבית הציידים של האדונית, עם החיות המפוחלצות על הקירות- כל אלו יוצרים תחושה של מעין אגדה, וגם של סכנה. רמז נוסף לסכנה הוא סכין הציידים שהאדונית קונה.
תיאורי הנוף- גשמים, חשוך מאוד, כל הארץ היא כמו ביצה.
ניתוחי הדמויות
מדוע אין הרוכל קולט את הסכנה שנשקפת לו מהאדונית וסביבתה?
– הוא איבד את דרכו ביער.
– נהנתנות- סיפוק של יצרים (אוכל, בית, מין, לינה וכו') ושל תאוות היצרים.
– האדונית מדברת במטאפורות- דבר זה מעיד על מעמד גבוה, בניגוד לרוכל, שהוא ממעמד נמוך.
– תמימות.
– התעלמות מהמציאות.
– לא חוקר באמת את החידה (על הבעלים הקודמים של האדונית).
– אין לו משפחה שמחכה לו בבית אחר.
שמות וכינויי הרוכל בסיפור:
"רוכל"- כינוי לאדם אנונימי, פשוט וחסר כל.
"יוסף"- עלילה במעמד האישי והכלכלי של הרוכל, ע"י ציון שמו הפרטי ולא ע"י כינוי כללי, כפי שהיה לפני כן.
כמו כן, יש בשם יוסף מספר קונוטציות- ראשית, יוסף זהו כינוי לעם ישראל, כנאמר בתנ"ך: "ויקם במצרים דור חדש שלא ידע את יוסף".
שנית, השם יוסף הוא קונוטציה מקראית לסיפור יוסף וכותונת הפסים, שמצד אחד שנאו אותו וקנאו בו אך מצד שני הוא ידע לפתור חלומות (להבין את המשמעות שלהם ולייעץ לעתיד). יוסף בסיפור זה (של עגנון) חולם חלום, אך לא יודע לפרשו- זוהי אירוניה, שכן אם היה כמו יוסף המקראי, היה מבין שפירוש החלום שעליו לברוח והיה ניצל מסופו המר בבית האדונית. כמו כן, יוסף המקראי עומד בפני הפיתוי של אשת פוטיפר (כלומר הוא אינו מתפתה), בעוד שיוסף הרוכל אינו עומד בפני הפיתוי, ונענה לאדונית.
הערה- אלוזיה היא הפניה למקור חיצוני, הנמצא מחוץ לטקסט (בד"כ מקור מקראי), אך יכול להוות גם מקור ספרותי או תרבותי אחר. על הקורא לפנות למקור (טקסט) החיצוני, ולהשוותו על דרך ההקבלה (דומה) או הניגוד (שונה) למקור הספרותי שלפניו. השוואה זו מעמיקה את חווית הקורא, ומעשירה את הטקסט.
את יוסף הרוכל מאפיינות 2 תכונות עיקריות:
1. תמימות
2. עצלנות מנטלית- לא רוצה לראות, להבין או לדעת דברים מסוימים- למשל, מדוע האדונית לא אוכלת.
שינוי מעמדו של הרוכל במהלך העלילה:
כאשר הרוכל היהודי מגיע לבית האדונית, הוא עובר תהליך מסוים- הוא עולה במעמד: יש לו שם (יוסף), יש לו בית, התנאים הכלכליים מסופקים לו, ובשיאה של עליה זו הוא הופך להיות בן-זוגה של האדונית, עד לסוף הסיפור, שבו הוא הופך בסופו של דבר לרוכל, כפי שהיה בתחילת הסיפור.
כלומר, אם ניתן היה לתאר זאת כגרף שמתקדם לפי התקדמות הזמן בעלילת הסיפור, ניתן היה לתאר זאת כך שמתחילת הסיפור ועד נקודת השיא (הופך להיות בן זוגה של האדונית), מעמדו הכלכלי עולה לאט לאט מרוכל פשוט לבן-זוג, ואילו מצבו הרוחני צונח, ולאחר נקודת השיא הוא חוזר שוב להיות רוכל, ומצבו הרוחני עולה שוב בהדרגה.
הסיפור כאלגוריה למצב היהודים באירופה
הסיפור "האדונית והרוכל" משמש כמשל- הדמויות בסיפור מייצגות רעיונות סמליים. משל מורחב זה מספר על יחסים אירוטיים בין יהודיה (הרוכל) לגויה (האדונית), כאשר כל אחת מהדמויות מסמלת ומייצגת עם אחר- הרוכל היהודי מסמל את העם היהודי, ואילו הגויה מסמלת את עמי העולם ואירופה.
הרמזים ההופכים את הסיפור לאלגוריה על מצב העם היהודי מול הגויים:
1. שמה של האדונית הוא הלני- אפשר לראות זאת כסמל להלניזם (תרבות הלניסטית, סוגדת לגוף), המסמל את הגויים.
2. יוסף היהודי "מחזר על הפתחים" (עובר מבית לבית), והוא לא רצוי באף מקום- כך גם היהודי אשר מבקש רשות להתיישב בשטחם של מדינות אירופה אך נתקל בסירובים ודחיות- תופעת האנטישמיות.
3. גם כאשר היהודי מסיר את בגדיו המסותריים (פיאות, ציצית וכו'), ומתנהג כתושב הארץ, הוא נמצא במצב של סכנה. זהו רמז לשואה שתתרחש באירופה.
4. הארץ כולה ביצה- זהו רמז למצב שבו נמצאת אירופה- טובענית ומסוכנת, ולא רק זאת אלא גם מבחינה פיזית- היא הרוסה מתוצאות המלחמות הקודמות.
5. בית הציידים של האדונית מרמז על אירופה, שעתידה להיות בית-מבטחיים ליהודים.
6. האדונית, המסמלת את אומות העולם, מתפרנסת מרצח- זהו רמז לאומות העולם, הקולטות את היהודים ונותנות להם זכויות (למשל האמניסיפציה), אך בבוא הזמן הן מסוגלות גם לרצוח אותם. ההצהרות על שויון הזכויות מעכבות את היהודים להשאר באירופה.
7. היהודי מוכר את הסכין לאדונית- דבר זה מרמז על כך שכמו שהיהודי נותן את הסיבה לנוצרים לפגוע בו, כך גם הרוכל נותן לאדונית.
8. השם "יוסף" של הרוכל מזכיר את עם ישראל, המכונה גם הוא בשם "יוסף" (כפי שנאמר מקודם), ומזכיר את פרשת יוסף המקראי (כפי שנאמר מקודם).
9. כמו שיוסף ניצל בזכות חזרתו לדת והזכרותו בה', כך גם העם היהודי נזכר באלוהיו בשעותיו הקשות ביותר.
10. האשמת היהודים ברצח ישו חוזרת בעלילה של יצירה זו, וזו האשמה מאוד עתיקה.
11. בסופו של הסיפור, יוסף חוזר להיות רוכל, ומטפל בהלני למרות שניסתה להרוג אותו- זהו מסר לכך שהיהודים לא מסיקים מסקנות, ורבים מהם נשארים באירופה למרות האנטישמיות וביטויה הרבים ואף מתבוללים בתוך אוכלוסיית אירופה. כמו כן, יוסף אינו לומד לקח ממה שעבר עליו, וממשיך לאחר מכן "לחזר על הפתחים".
פועל/שורש מנחה ביצירה
הפועל המחנה לאורך הסיפור הוא "ח.ז.ר", והוא משמש ביטוי לאירוניה (זהו אמצעי סיפרותי נוסף המופיע ביצירה זו).
האירוניה היא על יוסף הרוכל, שמחזר על הפתחים והופך לאחר מכן למחזר אחר האדונית, הלני, בעוד שזו, מצידה, מפטמת אותו כחזיר, ומתכוננת לאוכלו כפי שאוכלים חזיר.
במקום לחזור בתשובה, הרוכל חוזר לסורו (לעסוק בדבר שהסב לו רע), וממשיך לחזר על הפתחים.
הקדמה
זהו סיפור קצר, סימלי-אלגורי.
הנושא המרכזי בסיפור זה הוא רצונו של הרוכל להתקרב אל האדונית, ושאיפתה של האדונית לשחוט את הרוכל ולשתות את דמו.
(ראו גם הגדרה לסיפור קצר מקודם)
פתיחת הסיפור- תיאורי הנוף
הסיפור נפתח בתיאורי הנוף שמסביב למקום התרחשות עלילת הסיפור- הסיפור מתרחש בשדה/יער- יש אווירה של בדידות (בית אחד), היער מלא בחיות טרף, יש תחושה של שממה, פחד, אימה, סכנה ובידוד ורוחק משאר האנשים בעולם.
ניתוח העלילה
הגיבורים הם האדונית והרוכל- יש כאן הבדלי מעמדות בין האדונית בעלת הבית לבין הרוכל היהודי, שתועה בדרך, סוטה מדרך הישר ובוחר בחירות לא נכונות בדרך (כמו הדרך שבה הגיע אל האדונית כך גם במהלך העלילה הוא עושה טעויות). האדונית מגרשת את הרוכל, מזמזלת ופוגעת בו, אינה רוצה לדבר עימו, אך הוא מתעקש, מתרפס ומשתחווה לפניה על מנת שתתייחס אליו, וזאת למרות הזלזול הרב שלה כלפיו.
גם בתיאור הנוף קיימת הדרגתיות, למשל במשפט "החושך כיסה את הארץ, והלבנה לא האירה בשמיים".
אין בסיפור איזכור למקום או לזמן כלשהם- הוא בנוי כמו מעשיה או אגדה. גם הבית הציידים של האדונית, עם החיות המפוחלצות על הקירות- כל אלו יוצרים תחושה של מעין אגדה, וגם של סכנה. רמז נוסף לסכנה הוא סכין הציידים שהאדונית קונה.
תיאורי הנוף- גשמים, חשוך מאוד, כל הארץ היא כמו ביצה.
ניתוחי הדמויות
מדוע אין הרוכל קולט את הסכנה שנשקפת לו מהאדונית וסביבתה?
– הוא איבד את דרכו ביער.
– נהנתנות- סיפוק של יצרים (אוכל, בית, מין, לינה וכו') ושל תאוות היצרים.
– האדונית מדברת במטאפורות- דבר זה מעיד על מעמד גבוה, בניגוד לרוכל, שהוא ממעמד נמוך.
– תמימות.
– התעלמות מהמציאות.
– לא חוקר באמת את החידה (על הבעלים הקודמים של האדונית).
– אין לו משפחה שמחכה לו בבית אחר.
שמות וכינויי הרוכל בסיפור:
"רוכל"- כינוי לאדם אנונימי, פשוט וחסר כל.
"יוסף"- עלילה במעמד האישי והכלכלי של הרוכל, ע"י ציון שמו הפרטי ולא ע"י כינוי כללי, כפי שהיה לפני כן.
כמו כן, יש בשם יוסף מספר קונוטציות- ראשית, יוסף זהו כינוי לעם ישראל, כנאמר בתנ"ך: "ויקם במצרים דור חדש שלא ידע את יוסף".
שנית, השם יוסף הוא קונוטציה מקראית לסיפור יוסף וכותונת הפסים, שמצד אחד שנאו אותו וקנאו בו אך מצד שני הוא ידע לפתור חלומות (להבין את המשמעות שלהם ולייעץ לעתיד). יוסף בסיפור זה (של עגנון) חולם חלום, אך לא יודע לפרשו- זוהי אירוניה, שכן אם היה כמו יוסף המקראי, היה מבין שפירוש החלום שעליו לברוח והיה ניצל מסופו המר בבית האדונית. כמו כן, יוסף המקראי עומד בפני הפיתוי של אשת פוטיפר (כלומר הוא אינו מתפתה), בעוד שיוסף הרוכל אינו עומד בפני הפיתוי, ונענה לאדונית.
הערה- אלוזיה היא הפניה למקור חיצוני, הנמצא מחוץ לטקסט (בד"כ מקור מקראי), אך יכול להוות גם מקור ספרותי או תרבותי אחר. על הקורא לפנות למקור (טקסט) החיצוני, ולהשוותו על דרך ההקבלה (דומה) או הניגוד (שונה) למקור הספרותי שלפניו. השוואה זו מעמיקה את חווית הקורא, ומעשירה את הטקסט.
את יוסף הרוכל מאפיינות 2 תכונות עיקריות:
1. תמימות
2. עצלנות מנטלית- לא רוצה לראות, להבין או לדעת דברים מסוימים- למשל, מדוע האדונית לא אוכלת.
שינוי מעמדו של הרוכל במהלך העלילה:
כאשר הרוכל היהודי מגיע לבית האדונית, הוא עובר תהליך מסוים- הוא עולה במעמד: יש לו שם (יוסף), יש לו בית, התנאים הכלכליים מסופקים לו, ובשיאה של עליה זו הוא הופך להיות בן-זוגה של האדונית, עד לסוף הסיפור, שבו הוא הופך בסופו של דבר לרוכל, כפי שהיה בתחילת הסיפור.
כלומר, אם ניתן היה לתאר זאת כגרף שמתקדם לפי התקדמות הזמן בעלילת הסיפור, ניתן היה לתאר זאת כך שמתחילת הסיפור ועד נקודת השיא (הופך להיות בן זוגה של האדונית), מעמדו הכלכלי עולה לאט לאט מרוכל פשוט לבן-זוג, ואילו מצבו הרוחני צונח, ולאחר נקודת השיא הוא חוזר שוב להיות רוכל, ומצבו הרוחני עולה שוב בהדרגה.
הסיפור כאלגוריה למצב היהודים באירופה
הסיפור "האדונית והרוכל" משמש כמשל- הדמויות בסיפור מייצגות רעיונות סמליים. משל מורחב זה מספר על יחסים אירוטיים בין יהודיה (הרוכל) לגויה (האדונית), כאשר כל אחת מהדמויות מסמלת ומייצגת עם אחר- הרוכל היהודי מסמל את העם היהודי, ואילו הגויה מסמלת את עמי העולם ואירופה.
הרמזים ההופכים את הסיפור לאלגוריה על מצב העם היהודי מול הגויים:
1. שמה של האדונית הוא הלני- אפשר לראות זאת כסמל להלניזם (תרבות הלניסטית, סוגדת לגוף), המסמל את הגויים.
2. יוסף היהודי "מחזר על הפתחים" (עובר מבית לבית), והוא לא רצוי באף מקום- כך גם היהודי אשר מבקש רשות להתיישב בשטחם של מדינות אירופה אך נתקל בסירובים ודחיות- תופעת האנטישמיות.
3. גם כאשר היהודי מסיר את בגדיו המסותריים (פיאות, ציצית וכו'), ומתנהג כתושב הארץ, הוא נמצא במצב של סכנה. זהו רמז לשואה שתתרחש באירופה.
4. הארץ כולה ביצה- זהו רמז למצב שבו נמצאת אירופה- טובענית ומסוכנת, ולא רק זאת אלא גם מבחינה פיזית- היא הרוסה מתוצאות המלחמות הקודמות.
5. בית הציידים של האדונית מרמז על אירופה, שעתידה להיות בית-מבטחיים ליהודים.
6. האדונית, המסמלת את אומות העולם, מתפרנסת מרצח- זהו רמז לאומות העולם, הקולטות את היהודים ונותנות להם זכויות (למשל האמניסיפציה), אך בבוא הזמן הן מסוגלות גם לרצוח אותם. ההצהרות על שויון הזכויות מעכבות את היהודים להשאר באירופה.
7. היהודי מוכר את הסכין לאדונית- דבר זה מרמז על כך שכמו שהיהודי נותן את הסיבה לנוצרים לפגוע בו, כך גם הרוכל נותן לאדונית.
8. השם "יוסף" של הרוכל מזכיר את עם ישראל, המכונה גם הוא בשם "יוסף" (כפי שנאמר מקודם), ומזכיר את פרשת יוסף המקראי (כפי שנאמר מקודם).
9. כמו שיוסף ניצל בזכות חזרתו לדת והזכרותו בה', כך גם העם היהודי נזכר באלוהיו בשעותיו הקשות ביותר.
10. האשמת היהודים ברצח ישו חוזרת בעלילה של יצירה זו, וזו האשמה מאוד עתיקה.
11. בסופו של הסיפור, יוסף חוזר להיות רוכל, ומטפל בהלני למרות שניסתה להרוג אותו- זהו מסר לכך שהיהודים לא מסיקים מסקנות, ורבים מהם נשארים באירופה למרות האנטישמיות וביטויה הרבים ואף מתבוללים בתוך אוכלוסיית אירופה. כמו כן, יוסף אינו לומד לקח ממה שעבר עליו, וממשיך לאחר מכן "לחזר על הפתחים".
פועל/שורש מנחה ביצירה
הפועל המחנה לאורך הסיפור הוא "ח.ז.ר", והוא משמש ביטוי לאירוניה (זהו אמצעי סיפרותי נוסף המופיע ביצירה זו).
האירוניה היא על יוסף הרוכל, שמחזר על הפתחים והופך לאחר מכן למחזר אחר האדונית, הלני, בעוד שזו, מצידה, מפטמת אותו כחזיר, ומתכוננת לאוכלו כפי שאוכלים חזיר.
במקום לחזור בתשובה, הרוכל חוזר לסורו (לעסוק בדבר שהסב לו רע), וממשיך לחזר על הפתחים.
