פרק א'
הפסקה הראשונה בסיפור מתארת את האחות דינה- היא אחות רחמנייה במובן של מן ייעוד בחיים. והתכונה הזאת נשארת עד סוף הסיפור. יש בתיאור שלה משהו מיסטי.
כאשר עגנון מציג אדם בצורה מושלמת, עם הסיפור יפערו בדמות זו סדקים.
הרופא מספר את הסיפור במבט רטרוספקטיבי, והוא מספר שכאשר הוא ראה את עיניה של דינה הוא ראה את עצמו כאחד החולים שלה, שכל כך אהבו אותה, למרות שהוא היה בעצמו רופא.
בפרק זה נכנס מוטיב העיניים. הרופא מספר שבעיניה הייתה תכלת שחורה.
הרופא מספר את סיפור פגישתו עם דינה- ואפילו כשהוא מספר מועלות בו אסוציאציות מוזרות. תחילה היה הסיפור טוב, ואז לפי זרם התודעה מספר על דברים רעים במתרחשים: הוא מספר על הפרופסור שמת מהרעלת דם במלחמת העולם השניה. ואז הוא חוזר לדבר על דינה.
השחזור הזה משונה מאוד ורואים שמשהו לא בסדר עם הרופא.
*(יש את השאלה האם הוא כבר שפוי כאשר הוא מספר את הסיפור, שהרי בעלילה עצמה הוא אינו שפוי, וזרם התודעה הזה יכול להראות שהוא לא שפוי גם כשהוא מספר את הסיפור!)
ראיית העולם של הרופא קצת משונה מכיוון שכשהוא מספר על דינה הוא מספר שאפילו חברותיה היו נחמדות אליה- ואם לא חברותיה, אז מי?
פרק ב'
פגישתה של דינה עם הרופא.
בפרק ב' אנחנו רואים כמה דברים:
1. שדינה פונה אליו בגוף שלישי והוא פונה אליה בגוף שני.
2. שהרופא מנסה כל הזמן להראות שהוא יודע הרבה דברים
3. בפרק הזה מופיעים שני מוטיבים חשובים של הספר: הפרחים והבגדים.
הפגישה הראשונה- במקום מאוד רומנטי. הפגישה גורמת לרופא להציע לדינה נישואין והיא מסכימה.
פרק ג'
הימים שבין אירוסין לנישואין.
הרופא אומר שהימים האלה היו הכי טובים. כלומר, שמשם הם הולכים להתדרדר. היחסים כאילו מאוד אידיאליים, אבל משהו מציק לדינה.
"תכלת שחורה זו שבעיניה השחירה כעננה שעומדת להוריד דמעות".
הרופא שואל אותה (לא מסופר מה הוא שואל אותה. הקורא מניח שהוא שואל אותה למה היא עצובה- זהו פער מידע). ודינה אמרה לו שהיא אוהבת אותו. הרופא חושב- אם היא אוהבת אותו למה לה להיות עצובה? וההשערה הראשונה שלו היא שבני משפחתה עניים. כלומר: הבעיה חייבת להיות איתה. אם היא אוהבת אותו הכל טוב איתו, והבעיה הכי חשובה זה המצב הכלכלי של משפחתה.
כאשר הוא מבין שבני משפחתה עשירים הוא נעשה מאוד גאה בעצמו שהוא עכשיו חלק ממשפחה עשירה. הוא מספר שהוא הקפיד על בגדים ושדינה לא הקפידה למרות שהייתה ממשפחה עשירה. (מוטיב הבגדים).
משפט חשוב הוא "התחלתי מציק לה, כפלה לי חיבתה ושתקה"- הוא מציק לה, הוא יודע שהוא מציק לה, אך הוא ממשיך בזאת. וכתוצאה מכך- כופלת חיבתה אליו. זו התחלה לא טובה של מערכת יחסים.
פרק ד'
דינה מספרת לרופא מה העניין.
כשנכנס הרופא לחדרה של דינה היא מספרת לו "דברים היו לי עם אחר"- דבר זה אינו מובן, וגם כאשר דינה מפרשת לרופא- אין הסופר מפרש לקורא (ולכן יש כאן פער מידע). כתגובה על כך הרופא מרגיש קור, והלב שלו "נופל". דינה, כביכול צפתה לתגובה כועסת, אבל הוא שתק.
אבל מרמזים הבאים אפשר להבין מה שהוא הרגיש: "אף על פי כן נהגתי בה כתמול שלשום כאילו לא הפסידה בעיני כלום"- כלומר שהיא אכן הפסידה בעיניו משהו.
לאחר מכן החיוך חוזר לשפתיה של דינה אבל עיניה בלומות. (מוטיב העיניים), בגלל שהעיניים מספרות מה שהיא מרגישה, (חלון לנפש), אפשר לראות שהיא הבינה שהיא הפסידה משהו בעיניו.
הרופא שואל מי זה היה בתקווה שהוא היה לפחות מישהו ממעמד גבוה. הוא שואל אם הוא היה פרופסור או בעל תואר אקדמאי, אבל מסתבר לו שזה היה לבלר. והוא גם מניח שאותו לבלר זרק את דינה (ולא דינה אותו). הוא מספר שהכל היה בסדר – עד החתונה.
פרק ה'
החתונה.
בפרק זה אומר הרופא משפט חשוב מאוד: "מלכות יצתה ומלכות נכנסה, ובין מלכות למלכות מהומה ומבוכה, טירוף ותבוסה"- המשפט הזה מתאר, קודם כל, את הזמן הקשה מאוד שבין מלחמות העולם: כל ארצות אירופה במצב של מצוקה ומבוכה. אך הוא גם מתאר בצורה מדויקת מאוד את השלבים שעוברים הגיבורים בסיפור. (ניתן לפרש את זה כרמז מובלע).
החופה מתרחשת בעליבות נוראה. האורחים אפילו לא מכירים אותם. הרופא נותן לאורחים העניים כסף ומצפה שיגידו לו תורה, אבל אף אחד לא אומר לו תודה. הוא מסתכל עליהם, ומרגע שהוא רואה את העיניים של אחד האורחים ומפרש זאת כאילו הוא מסתכל על דינה בעיניים חצופות: הוא רואה מציאות אחת ומפרש מציאות אחרת.
כאשר החופה נופלת זהו סמל ברור לנישואין שלהם- שגם יתמוטטו. בזמן החופה הרופא נזכר בסיפור של אדם שאישה הכריחה אותו להתחתן איתה.מה שמעלה את השאלה: האם הרופא רצה להתחתן עם דינה? ואם לא- למה התחתן? יש לכך שני אפשרויות:
1. הרופא אוהב את דינה.
2. הייחוס המשפחתי שלה.
מדוע דינה מתחתנת איתו?
1. גם היא אוהבת אותו
2. היא חוששת שאף אחד אחר לא יתחתן איתה בגלל שהיו לה דברים עם אחר.
אבל סביר להניח ששניהם אהבו אחד את השני.
פרק ו'
ליל הכלולות.
כאשר הם נכנסים לחדר הם רואים שושנים (מוטיב הפרחים).
סביר להניח שמנהל המלון, שידע על בואם, שם את השושנים בחדר.
כעת אנחנו מגלים שהרופא מגיע לשיא השיגעון שלו, מפני שהוא רואה את המציאות בדמיונו ולא כפי שהיא באמת, ומתנהג גם על פי מציאות זו שבדמיונו. הרופא אומר לסלק את השושנים "מפני כבוד היום"- כביכול השושנים הן משהו מקולקל שלא מתאים ליום מכובד זה. וזאת משום שהרופא חושב שהלבלר שלח את הפרחים לדינה. דינה עונה לו כשדעתה מוסחת, וכשהוא אומר לה להריח בהם היא שוכחת- דעתה מוסחת משום שהיא מתחילה להבין שהרופא לא בסדר. וכשהיא כן מריחה את הפרחים הרופא אומר לה- את יכולה להרים אותם אלייך ולא להתכופף כדי להריח אותם. באותו רגע היא מסתכלת עליו, והעיניים שלה השחירו (מוטיב העיניים). היא הבינה שהוא משוגע.
ואז הם היו ביחד ולבד.
אם הפרק היה נגמר כאן הכל היה בסדר. אבל גם כשהיא מכינה את עצמה לקראת הערב שהיה אמור להיות החשוב ביותר בחייה- דעתה מוסחת. והרופא מנסה למשוך את תשומת ליבה אליו. היא באה אליו והוא מכבה את האור.
אם הפרק היה נגמר גם כאן- הכל היה בסדר.
אבל אז הרופא שומע צעדים בחדר ליד, הוא מניח להם ואומר- מה אכפת לו אם יש איש בחדר או אין.
אם הפרק היה נגמר גם כאן- הכל היה בסדר.
אבל הרופא שם לב יותר אל הצעדים והוא חושב שזהו הלבלר. הפסיעות העבירו אותו על דעתו. (רמז לכך שהוא משוגע). וכשדינה שואלת אותו מה קרה הוא אומר "נטרפה דעתי וסיפרתי לה". (רמז נוסף).
פרק ז'
שנות הנישואין- הראשונה והשניה.
הרופא רואה מציאות אחרת לחלוטין מהמציאות הקיימת.
הוא רואה פרחים- והוא נזכר בשושנים אדומות. הוא נזכר בשושנים אדומות והוא נזכר בלבלר.
הוא נזכר בו ובליל הכלולות וחושב שמא דינה לא הריחה בפרחים כי אלו היה הפרחים שהיה הלבלר שולח לה. הוא היה גורם לה לבכות ומפייס אותה. משפט חשוב אחד שהוא אומר הוא: "בני אדם משכילים אנו, מבקשי חופש לנו ולכל באי עולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות"- כלומר, למרות שהוא משכיל, ורופא וכדומה- ההתנהגות שלו היא פרימיטיבית. הרופא אומר בעצם שהוא אינו מצליח להתגבר על היצרים הפרימיטיביים שלו. בנוסף לכך גם למשפט זה יש קשר לתקופה: מלחמת עולם היא ביטוי ליצר פרימיטיבי שהאדם לא מתגבר עליו.
בשנה הראשונה הוא חושב שהכל קשור ללבלר. הוא חשב שאם דינה שמחה זה אומר שהיא נזכרה בלבלר. והוא ידע שהיא כבר שחכה אותו ולא אוהבת אותו, אבל הוא המשיך. הוא טוען שהלבלר השיג את דינה רק משום שהיה חוצפן, אותו דבר שהוא אומר על עצמו בתחילת הסיפור.
בשנה השניה הרופא כל הזמן מדבר על הלבלר- ואם הוא לא מדבר עליו יום אחד הוא מדבר עליו כפליים ביום למחרת. וכתוצאה מזה- דינה חלתה. ואז בא משפט חשוב נוסף: "ריפאתי אותה בסממנים, ומחצתי את ליבה בדברים"- כלומר, כמו מקודם: הוא היה גורם לה להיות עצובה ואז מפייסה.
באותה שנה הרופא בא לקרובים שלה ומתחיל לחבב אותה שוב רק בגללם, (בגלל שהם עשירים), אבל ברגע שהוא מבין שהוא רוצה לספר להם על מה שהוא מעולל לדינה הוא התרחק מהם.
פרק ח'
השנה השלישית.
כאן מתחיל השינוי אצל דינה: היא מתעלמת ממנו כאשר הוא מזכיר את הלבלר. ואם הוא דיבר עליה ועל הלבלר היא התנהגה כאילו לא אמר דבר.
הרופא כועס על כך שדינה מתעלמת ממנו. וכשהוא שם לב שהיא מגדלת שיער הוא כועס עליה שלא התייעצה איתו. אפילו בדבר כזה שזה השיער שלה- היא צריכה להתייעץ איתו. ואז בא דיאלוג מאוד חשוב- בוא דינה מעלה ראשונה את הרעיון של גא. הרופא לא רוצה את הגט- הוא ידע איזו טובה הוא מאבד. אבל בגלל שהוא היה מרוגז- והכעס העביר אותו על דעתו- הוא אמר טוב ויפה.
וכך עברו שלוש שנים והרופא חושב מחשבה שפויה: שהוא כל הזמן גרם לדינה סבל והגיע הזמן להתנהג אליה יפה. ואם מחליט אדם שיהיה טוב- יהיה טוב!
אילו כאן היה נגמר הסיפור הכל היה טוב. אבל: הוא רק ניסה וכבר חזר הכל ליושנו. סוף פרק ח' הוא נימה אופטימית שמתבטלת.
פרק ט'
הלבלר מגיע לבית החולים.
זה אותו הדבר שבפרק ח' הרס את הנימה האופטימית. הרופא מגלה שזהו הלבלר שהגיע לבית החולים ונותן לו יחס יוצא מן הכלל. גם כאשר הלבלר כבר מבריא הרופא משאיר אותו בביה"ח וגורם לו להשמין ולהתפטם (עושה לו דפורמציה- שינוי צורה, הוא גורם לו להראות כמו הדבר שהוא הכי שונא: אנשים שמנים ומפוטמים. בפרק ז', כשהוא מספר על קרובי משפחתה של דינה, הוא מחלק להם מחמאות ובין השאר מחמיא להם על כך שלא התפטמו). הרופא מספר על כך לדינה כי הוא לא הצליח להתאפק (כמו תמיד), אבל דינה מתעלמת ממנו. כאשר בא הלבלר להיפרד ממנו אמר הרופא בליבו "אתה לא יודע מי אני אבל אני יודע מי אתה"- כך שרואים שזו הנקמה של הרופא בלבלר.
לאחר שהרופא כילה את זעמו בלבלר- כל כעסו מופנה כלפי עצמו. הוא מבקש לצאת כדי להעיד על פושע- כנראה הכוונה אל עצמו. וכאן הוא שוב אומר שהוא יצא מבית החולים כאיש שנטרפה דעתו. הרופא הולך במשך כמה שעות ומבין שהוא הלך במעגלים. זוהי מטאפורה: הוא חש כלוא, כאילו הוא לא מסוגל לצאת מתוך עצמו ולהמשיך הלאה! עד עכשיו שלושה אנשים כר סבלו מהטירוף שלו: דינה, הלבלר והוא עצמו.
פרק י'
התחלת השינוי.
כאשר דינה מקריאה מהספר לרופא- הוא רואה בפניה משהו ממה שהיה פעם.
בנוסף לכך מתרחש שינוי אצל הרופא: הוא חולם חלום לא מטורף. בחלום הוא מבין שהוא עשה משהו שצריך להתבייש בו: הוא רואה את הלבלר ומתבייש בפניו. הלבלר נראה לו אפילו קצת סימפטי. והלבלר אומר לו "משום שאנסתני מבקש אתה את רעתי?"- כלומר בחלומו מבין הרופא שהאינוס הזה של הלבלר על חייהם הוא לא בסדר.
למחרת בבוקר הוא לא מספר לדינה על החלום, אבל יש זרז שגורם לו לספר לה אח"כ והוא ביקור הזוג אצלם. האישה היא דמות אנלוגית של דינה: היא אישה בלונדינית וכולי, אבל לאישה זו יש עיניים כחולות מלאות זיו ולעומת זאת לדינה יש בעיניים כלת שחורה. אחרי מפגש זה הוא מספר לדינה על החלום. וכשהוא מתחיל לספר לה- הוא חרד. יש לכך כמה פרושים:
1. לפתע, באותו הרגע, הכתה בו משמעות החלום.
2. הוא מבין שלא כדאי לו לדבר איתה על זה כי אז היא תדע שהוא חושב שהוא טעה.
3. בגלל החלום הוא לא רוצה לדבר יותר על הלבלר.
אחרי שהוא מספר לה את החלום היא מתחילה לרעוד- פירוש הדבר שהיא מבינה שהוא מבין את הטעות שלו, והבכי שלה הוא בכי של התרגשות מסוימת- והיא חיבקה אותו והוא חיבק אותה.
אם היה הסיפור נגמר כאן- הכל היה בסדר.
אבל- יש כאן מפנה. למרות כל זאת הוא ממשיך לראות ולשמוע את הלבלר והוא הודף את דינה מעליו. הוא הבין שהכל אבוד. וכאן גם דינה מבינה זאת.
למחרת בבוקר הוא נזכר בכל הדברים הרעים שהוא עשה לה. פתאום הוא מתמלא חמלה עליה בגלל שהיא עלובת נפש כזאת: היא התנהגה בעליבות-נפש ולא עצרה אותו אף פעם.
פרק י"א
השינוי של דינה והגט.
דינה אומרת לרופא כמה טוב היה אילו הייתה מתה, זאת כדי למשוך את תשומת ליבו ואז מזכירה שוב את עניין הגט. כלומר- עד עכשיו דינה חיכתה שהרופא יפעל בעניין, אבל עכשיו היא כבר מעלה את הגט.
דינה מתחילה לענות לו בחוצפה; נמאס לה ממנו. ופעם ראשונה בסיפור היא נותנת עליו ביקורת. כאשר היא אומרת לו שיש לעשות מה שכתוב עליהם משמים הוא לועג לה ואומר שהוא רופא ורואה רק מה שעיניו רואות: אבל הרי הוא המציא לעצמו מציאות שלמה!
הרופא שוב מזכיר את הלבלר ודינה אומרת לו "שתוק" ואז הולכת לנעול את עצמה בחדר.
זוהי התחלת הסוף! מרגע זה דינה סגרה את עצמה מלפני הרופא.
ורק עכשיו ליבו של הרופא מכה בו בחוזקה, כי עכשיו הוא הבין שהוא איבד אותה. בחדר מה שדינה עשתה, כנראה, זה חשבון נפש. וכשהיא יצאה היא הייתה לבנה וקרה מכיוון שהיא הבינה ששוב היא תהיה לבד. כשהרופא משכיב אותה על המיטה הוא רואה שפניה שוב חסרות דופי- רמז לפנימיות שלה שהתחזקה. מאז דינה לא הזכירה יותר את נושא הגט. אבל היא מתחילה לעשות צעדים לקראתו:
הרופא מגלה שדינה עובדת. הוא מציע לה לחגוג את יום האירוסין שלהם, והיא מסרבת לבוא מכיוון שהיא עובדת. כאן דינה לוקחת את המושכות לידיה: דבר שמעיד עליה שהיא דמות עגולה.
היא מתחילה כאישה חזקה ועצמאית, הופכת לאישה עלובת-נפש וחוזרת לאישה שמנסה להיות עצמאית.
הרופא מספר שהיא לא הרוויחה מהעבודה שלה, ומה גם- שהביאה לחולה שלה פרחים. (מוטיב בפרחים).
דינה מחכה לגט, והיא גם חולה מרוב שהיא מחכה. כשהוא שואל אותה למה היא ממשיכה לעבוד כשהיא חולה. היא משיבה לו שאם הוא שואל אתה כבעל היא לא רואה צורך להשיב. הוא צוחק, ואז דינה הולכת. מאז גלה הצחוק מפיו ולא חזר עוד. אבל הוא עדין לא הבין את מרות העניין.
הרופא נזכר שהיא אמרה לו שהיא רוצה גט לטובתו. ואכן מבין שזה יהיה גם לטובתו: כביכול מחשבה הגיונית. אבל אז מעלה הרופא עוד מחשבה מטורפת: שהוא לא רצה להביא איתה ילדים לעולם כי הוא פחד שהילדים יצאו דומים ללבלר.
ואז הרופא נותן לה גט. אבל הוא אומר שזה היה חיצוני כי בליבו הוא זכר אותה ואת העיניים והחיוך שלה. ולעתים בלילה הוא עוד מושיט ידיים ואומר "אחות, אחות, בואי אצלי".
הוא התחיל את הסיפור בתור רופא וגומר אותו בתור חולה.
