2. גיבורי הספר:
מרגרט (מג): הבכורה, בת 16, הייתה יפה מאוד, בעלת עניים גדולות, שיער חום, רך ושופע, פה חמוד ועניים לבנות-שעליהן הייתה גאוותה. תמיד התנהגה כאחות הבכורה שהייתה, היא הפסיקה ריבים הייתה אחראית, טובת מזג והיא רצתה הכי להתחתן ולהביא ילדים לעולם והייתה גברת צעירה.
גוזפין (ג'ו): בת 15, הייתה גבוהה מאוד, כחושה ושחומה, ומראה הזכיר סייח צעיר, שכן דומה היה כי לעולם לא ידעה מה לעשות בגפיה הארוכות, שעמדו בדרכה כמכשול. היה לה פה החלטי, אף משעשע ועניים חדות אפורות,שנדמה כאילו ראו הכול, והיו לסירוגין, חודרות, משעשעות או מהורהרות, שערה העבה והארוך היה מקור יופייה היחיד, אך הוא היה אסוף בדרך כלל ברשת כדי שלא יפריע לה. היו לה גם כתפיים ארוכות, כפות ידיים ורגליים גדולות, מראה מרושל לבגדיה, וחזות של נערה ההופכת במהירות ונגד רצונה לאישה. היא גם אהבה מאוד לכתוב ספרים ורצתה להיות סופרת,היא הייתה שמה עלייה מצנפת, וכך כולם ידעו שאסור להפריע לה, היא תעשה הכול בשביל המשפחה שלה, היא אפילו גזרה את שערה ומכרה אותו, היא גם אהבה מאוד את העולם ורצתה לטייל בו, אך לא יכלה בגלל מצבם הכספי,מרדנית, לא יודעת לרקוד שינתה את שמה לג'ו משום שרצתה להיות בן, והייתה כמו האח של כולן.
אליזבת (בת): הייתה ילדה ורדרדה בת 13חלקת שיער ובהירת עניים, ביישנית והיה לה קול חרישי ומבע שליו, שנעקר רק לעיתים רחוקות. אביה כינה אותה "אוצר השלווה", והשם הלם אותה, מפני שדומה היה כי היא חיה לה בעולמה הפרטי והמאושר, שממנו יצאה רק כדי לפגוש במעטים שבטחה ואהבה אותם ומילאה את כולם בחום ואהבה. .
איימי: למרות שהייתה הצעירה מבין האחיות הייתה אישיות חשובה ביותר, לדעתה. עם עניים כחולות ושיער זהוב המסתלסל על כתפיה שהיה לה הכי חשוב, ענוגה וחיוורת, והליכותיה כשל גברת צעירה, המראה היה חשוב לה מכל, והכי הציק לה האף שלה, והיא כל הזמן הייתה מקטרת עליו, הייתה מפונקת ובסוף היא גילתה את הלקח של החיים: "עם תעשה טוב, תזכה בגמול ותהיה מאושר".

3. הסבר קצר:
מה שקרה הוא שבת' שמרה על כמה ילדים קטנים ונדבקה מהם וחלתה, והסיכויים שלה לחיות היו קלושים (פעם לא היו תרופות והיו יכולים למות מצינון קל) הם ידעו שהיא הולכת למות בקרוב.
(את השיר הזה ג'ו כתבה)

(עמודים 448-450)

" בת' שלי

יושבת ממתינה בערבו של היום
לבואו של האור הגואל,
שימתיק וישכיח כמו בחלום
ייסוריו של הגוף הסובל,

עשרים שנות שימחה וגיל
עומדת כמו סרטון בגליו,
עמוק בנהר, ללא פחד וחיל,
נטועות שם רגליה עכשיו.

הו אחותי! מרחיקה והולכת
מעולם של כאב ומכאוב
אך כשובל ארוך מותירה ונוסכת
סגולות אופיה הנשגב והטוב.

אומץ הלב, החוכמה והנועם
טבעה האוהב, השליו, הנדיב,
הה אלי! לו היה בי הכוח
לאמצם אל ליבי ודרכי להיטיב.

חצי את הנהר בבטחה, אהובה
אל עולם רחום וטוב,
מלאכי החסד ילווך בדאגה
עת ניוותר, אוהבים, על החוף.

אף שהשורות היו מטושטשות ומוכתמות, פגומות וקלושות, הן העלו על פניה של בת' הבעה של נחמה שאין לתארה, שכן צערה היחיד היא שעשתה כה מעט. שיר זה הוכיח לה כי חייה לא היו לשווא, וכי מותה לא יביא בעקבותיו את הייאוש שממנה חששה. בשבתה כך עם הנייר מקופל בין ידיה התפורר בול העץ המפוחם.
ג'ו זינקה, הפיחה רוח-חיים בלהב-האש וזחלה אל מיטתה, בקוותה כי בת' ישנה.
"אינני ישנה, אבל כל כך מאושרת, יקרה שלי. הביטי, מצאתי את זה וקראתי. ידעתי שלא תצטערי על כך. האם הייתי יקרה כל כך בענייך ג'ו?" שאלה בקול חלוש, רציני שעצב ניקר בו.
"הו בת', היית כל כך הרבה בשבילי!" וראשה של ג'ו צנח על הכר, בסמוך לראשה של אחותה.
"אם כך, לא ארגיש שבזבזתי את חיי לשווא. אני לא כל כך טובה כפי שאת מתארת אותי, אבל תמיד השתדלתי לעשות טוב; ועכשיו, כשמאוחר מדי אפילו להתחיל לעשות דברים טובים יותר, נעים לדעת שמישהו אוהב אותי כל כך, ולהרגיש שעזרתי לו.
"יותר מכל אחר בעולם, בת'. פעם חשבתי שלא אוכל לתת לך ללכת, אבל אני מתחילה להרגיש שאינני מאבדת אותך, שתוסיפי להיות בשבילי מקור של עידוד., ושהמוות לא יפריד בינינו, אף שכך נראים הדברים.
"אני יודעת שהוא לא יכול להפריד בינינו, ואני כבר לא פוחדת ממנו, מפני שאני יודעת שאני אמשיך להיות בת' של, לאהוב אותך ולעזור לך יותר מתמיד. אץ חייבת לתפוז את מקומי ג'ו, ולהיות הכול לאבא ואמא כשלא אהיה. הם יפנו אלייך, אל תאכזבי אותם; ואם יהיה לך קשה לבד , זכרי כי לא אשכח אותך, והדברים האלה יתנו לך סיפוק רב יותר מכתיבת ספרים או מטיולים בכל העולם;

כי אהבה היא הדבר היחיד שאנו יכולים לשאת אתנו כשאנו הולכים מכאן, ורק בזכותה נראה הסוף קל כל כך."
"אשתדל בת'." ובו במקום ויתרה ג'ו על שאיפתה הישנה, והתחייבה לשאיפה חדש ה, טובה יותר, ביודעה כשמה דלות הן השאיפות האחרות, ומצאה נחמה מבורכת בנצחיותה של האהבה.
ימי האביב באו אפוא וחלפו להם, השמים נעשו בהירים יותר והאדמה ירוקה יותר, הפרחים הקדימו לפרוח והציפורים שבו בזמן כדי להיפרד מבת', אשר כמו ילדה עייפה אך בוטחת, דבקה בידיים אשר הוליכו אותה כל חייה, שעה שאביה ואימה הובילו אותה ברוך דרך גיא צלמוות ומסרו אותה לידיים של האל.
לעיתים נדירות, אולי רק בספרי,משמיעים אנשים לפני מותם דברים הראויים להיזכר, רואים חזיונות או נפרדים מהעולם ועל פניהם הבעה נאלצת, וכל מי שליווה את יקירו ברגעיו האחרונים יודע, כי על פי רוב בא הקץ בטבעיות ובפשטות כמו השינה עצמה. כפי שקיוותה בת', "בא השפל בלי קושי", ובשעת הלילה האפלה, בטרם שחר, באותו חיק שבו נשמה את נשימתה הראשונה, נשמה עתה בשלווה את נשימתה האחרונה, בלא כל מילות פרידה, רק מבט אוהב אחד ואנחה קלה אחת.
בדמעות ותפילות ובידיים רכות הכינו אותה אמה ואחיותיה לדרכה האחרונה שאין בכוח הכאב לעוכרה עוד, והיו עדות לשלווה הנהדרת שעד מהרה באה לשכון במקום הסבלנות מעוררת הרחמים שצוותה את לבותיהן זמן רב כל כך, והרגישו בחרדת גיל, כי ליקירתן היה המוות מלאך של חסד, ולא
רוח רפאים מבעיתה.
בהגיע השחר, לראשונה מזה חודשים רבים לא בערה האש באח בחדרה של בת', מקומה של ג'ו נפקד, והחדר היה דומם מאוד. רק ציפור זימרה לה בעליצות על הענף המלבלב בסמוך, פרחי-השלגית פרחו ליד החלון, ושמש האביב האירה פנימה כברכת-תפילה על הפנים הדמומות שעל הכר-
פנים מלאות שלווה, ללא כאב, עד שהסובבים אותה, שאהבוה כל כך, חייכו מבעד לדמעותיהם והודו
לאל כי בת' באה סוף סוף למנוחתה. "