שנות ה60- :מהחיפושיות ועד לילדי הפרחים.
בשנות ה60- גם באנגליה התחיל להתפתח סיגנון הרוק נ' רול. ב1960- החלה בליברפול אנגליה להקת החיפושיות. בהתחלת דרכם חיקו סיגנונות אמריקאים אבל אחר-כך גם הוסיפו הרבה בדיחות ושימחת חיים. ב1964- שליטתם בשלב ההתחלתי כבר היתה מושלמת ועד סוף שנות ה60- הם הצליחו לפתח את מוסיקת הרוק נ' רול לדרגה גבוהה יותר של מורכבות ופיתחו אותה למושג חדש: מוסיקת הרוק. במקביל בארה"ב היו פעילים מאוד אומני מחאה כג'ון באז ובוב דילן. להקה אנגלית נוספת שהיתה פעילה בשנות ה60- וקיימת עד ימנו היא "האבנים המתגלגלות". הם הביעו הרבה כעס במוסיקה שלהם. באמצע שנות ה60- התפתח בחוף המערבי של ארה"ב סגנון מוסיקה שבלטה בו מחאה, מרד נעורים ודברי שבח לסמים. האומנים הבולטים בסגנון זה היו: "נערי החוף" ו"האמהות והאבות". לקראת סוף שנות ה60- הפכה מוסיקה זו למוסיקת ה"היפים" ששיא הביטוי שלה היה המחזמר "שיער" ואח"כ אופרות הרוק "טומי" ו"ישו כוכב עליון". בשנת 1969 אותם ה"היפים" או "ילדי הפרחים" כפי שנקראו אז התכנסו בוודסטוק כדי לעלות לפסטיבל הרוק הגדול ביותר שנוצר אי פעם ושהיה חגיגה מתמשכת של סמים,אהבה חופשית ורוק. את המופע סיים הגיטריסט ג'ימי הנדריקס ז"ל בנגינה מצמררת של ההמנון האמריקאי.
שנות ה70-.
בעשור זה נוספו הרבה מאד סגנונות והרבה מאד חידושים. המוסיקה הפכה להרבה יותר קצבית ורועשת וכן מוסיקה אלקטרונית. חלק מהסגנונות הם: 1) הרוק הכבד – שלרוב עומד בראשה זמר צווחני. במוסיקה זו בלטו שני דברים:א. הופעת האומנים היתה עם איפור כבד, בגדי עור שחורים, שרשראות מתכת וכו'. ב. המסר שהועבר בשירים היה על השטן, כוחות אפלים וכו'. בתחום זה בלטו להקות שונות: "ארוסמית" בארה"ב, "בתולת הברזל" ו"לד זפלין" באנגליה.
2) הרוק המתקדם – בתחום זה בלטו בעיקר אומנים אנגליים. סגנון זה התאפיין במוסיקה מלודית (רכה ונעימה לשמיעה), מורכבת ומעניינת. יצירות הרוק המתקדם היו על-פי רוב ארוכות מאד והושפעו ממוסיקה קלאסית. כלי הנגינה העיקריים בסגנון זה היו קלידים וקלידים אלקטרוניים. האומנים הבולטים: להקת "ג'נסיס", להקת "יס" והמוסיקאי מייק אולדפילד. 3) דיסקו – מוסיקה זו היתה התשובה למוסיקת הרוק המתקדם בכך שהיתה מיועדת לריקודים ולא להאזנה. הדיסקו מאופיינת במקצבים חוזרים. זוהי מוסיקה מכנית, מסחרית ולמילות השירים אין חשיבות. שיא הפופולריות של מוסיקת הדיסקו היה ב1977- כשה"בי.ג'יס" הוציאו את "סטרדיי נייט פיבר" שהפך לפס-קול הסרט המצליח "שגעון המוסיקה" בכיכובו של ג'ון טרבולטה. אומנים בולטים נוספים: להקת "בוני אם" והזמרת טינה צ'רלס. 4) פאנק – סגנון זה התפתח באנגליה בסוף שנות ה70- והיה בעיקר מאופיין בגסות ובחוסר הנימוס של המבצע. כמו הרוק הכבד, גם כאן הדגש היה על המילים ועל ההופעה רק שהפאנק אופיין במילים כנגד השלטון, ההופעה כללה תסרוקות משונות,סיכות בטחון במקומות שונים בגוף ועוד. להבדיל מאותו הרוק הכבד – אומני הפאנק לא ידעו לנגן ולכן המוסיקה שלהם היתה צורמנית ולא נעימה לשמיעה. האומנים הבולטים ביותר בתחום זה היו ה"סקס פיסטולס".

שנות ה80- והרוק הישראלי.
עשור זה לא התפתח מבחינת סגנונות וגם מבחינה מוסיקלית המוסיקה לא התפתחה והפכה מאד ממוסחרת במיוחד עם כניסת הוידאו-קליפים למסכי הטלויזיה. הדגש היה על המראה ולא על התוכן כשהמראה שם דגש על טשטוש המיניות. האומנים הבולטים: מייקל ג'קסון, פרינס ובוי ג'ורג'. המוסיקה שילבה בתוכה הרבה מאד אלקטרוניקה והדבר היחיד שהשתנה היה הדיסקו שנמחק ולא רקדו לצליליו יותר. בסך הכל הלהקות שהיו בשנות ה70- היו גם בשנות ה80-.
הרוק הישראלי – הרוק הישראלי התחיל עם להקת "משינה" ב1985-. הרוק הישראלי לא היה רועש וצווחני ולרוב זאת היתה מוסיקה נעימה לשמיעה.

שנות ה90-.
בעשור זה נוספו שני סגנונות חדשים: 1) פופ – סגנון זה הוא סגנון קופצני שנעים לרקוד לצליליו והוא למעשה המשך של הדיסקו משנות ה70-. 2) הגראנג' – סגנון זה הוא סגנון רועש מאד שהגיע מסיאטל שבארה"ב, בעצם הוא דומה מאד לרוק הכבד. כמו הרוק הכבד גם כאן הבסיס הוא גיטרות חשמליות ותופים רועשים. הלהקות המאפיינות הן: "נירוונה"- להקה זו הפסיקה הופעותיה לאחר שסולן הלהקה התאבד.
"פרל ג'ם".