אמצעים אומנותים:
1. קומפוזיציה (סגורה, פתוחה, אלכסונית,פירמידיאלית)
2. חלל
3. פרספקטיבה
4. מרקם (טקסטורה)
5. צבעים (צבע לוקאלי, קולוריטי, יסוד, משלימים)
6. קו (קווים ישרים, אופקים, אנכים, אלכסונים, קו רציף, שבור, קווים מעוגלים, מפותלים וכ’ו)
7. צורה
8. אור וצל

*השאלות שיש לשאול לגבי יצירות (מניע פוליטי)
מהו האירוע? האם האמן היה עד לאירוע? האם האמן גויס מטעם השלטון לתעד את האירוע או שהוא השתמש בו כדי להעביר מסר?

*קומפוזיציה פתוחה: קומפוזיציה שניתן להמשיך אותה בכיוונים נוספים.
*מניע= הגורם ליצירת העבודה. קיימים באומנות מניעים שונים ליצירה: (פוליטי,חברתי,דתי,אישי נפשי)
*תוכן היצירה= סיפור התמונה, בשונה מנושא היצירה שהוא קשר.
*קומפוזיציה= ארגון ומבנה היצירה. בעברית: מיחבר. קומופוזיציה היא מושג לכל יצירה אומנותית.
*צבע= בצבע קיימים מספר מושגים: 1. סוגי צבעים 2. סגנון צביעה 3. צבעי בסיס וצבעים משלימים, צבעי בסיס, צבעים קרים וחמים.
*מרקם= טקסטורה. הוא תלוי בחוש הראיה ובחוש המישוש. ניתן להבחין במרקם באיזה חומרים האמן השתמש.
*תקופה= זמן ארוך ביצירות אומנות.למשל: ימי הביניים, רנסנס, בארוק היא מתפרשת לאורך זמן ארוך.
*זרמים ותנועות באומנות= בתוך תקופת אומנות נוצרים זרמים שונים ותנועות שונות.
דוגמא לתנועה:דאדא. זרם: קוביזם. לתנועה יש אידיאולוגיה.

שם היצירה: ה-3 במאי 1808 (זהו תאריך האירוע)
שם האומן: פרנצ’סקו גויה
שנת היצירה: 1814 (צויר 6 שנים לאחר המקרה)
מניע :פוליטי
שמן על בד

המסר: אנשים נהרגים ואף אחד לא עושה כלום –דעת האמן.

ניתוח היצירה:
המניע: מניע פוליטי. האומן רוצה לומר “הייתי עד לאירוע” כמו תיעוד עיתונאי, אבל למעשה הציור צויר 6 שנים אחרי האירוע. לכן זהו תיעוד סובייקטיבי שיש בו אמירה של האמן, הוא נוקט עמדה (בעזרת האמצעים האומנותיים). החיילים חשוכים והמוצא להורג מואר, האדם שמוצא להורג לובש חולצה לבנה, בתנוחה של ישו הצלוב.

המטרה:
המטרה של גויה היא תיעוד אירוע היסטורי, הוצאתם להורג של שבויים ספרדים. אבל ביצירה ישנם רמזים אישיים של נקיטת עמדה: התנגדות לשלטון הצרפתי, ולהוצאות להורג.

אמצעים אומנותיים:

1. הדמויות: החיילים: חסרי פנים, אין בעיה, עם הגב לצופה – אין להם אישיות, מבצעים את המוטל. נידון: המוצא להורג. הבעת פנים חרדה, ידיו מושטות כמו ישו. דמויות בקהל: חלק מהדמויות נרצחו והשאר צופים בחרדה.
2. צבע: החיילים כהים. הספרדי לבן טהור = חף מפשע.
צבע אקספרסיבי = צבע הבעתי. יש הגזמה. הצבע מביע את רגש האומן.
3. אור וצל: הפרוז’קטור שנמצא על הרצפה מאיר את הנידון ושופך עליו אור, מבליט את הצבע הלבן.

שם היצירה: החרות מובילה את העם
שם האומן: איז’ן דלקרואה
שנת היצירה: 1830
מניע: פוליטי
התקופה הרומנטית
שמן על בד

הרקע ההיסטורי
המהפכה הצרפתית מתרחשת ב-1789 במהלכה הוד המלך לואי ה-16 מהשלטון ועולה ממשלה מהפכנית. יחד עם זאת ממשיכים להתרחש מאבקים. המהפכה דורשת וגובה קורבנות. עולה לואי ה-18. ב-28 ליולי 1830 לואי ה-18 מסולק מהשלטון ונבחר מלך חדש מקרב הבורגנות ולא מאנשי האצולה. האמן תומך במהפכה הצרפתית. הוא היה עד לאירועי המהפכה ותיעד אותה.

מניע
מניע פוליטי. יש שימוש באירוע היסטורי של המהפכה. האמן מעביר את תגובתו למהפכה ומתאר אירוע ספציפי. ה28 ביולי 1830. זה אינו תיעוד אלא מעיין אנדרטת הנצחה לסמל החרות של צרפ ולעקרונות המהפכה.

עמדתו של האמן
הוא תומך במהפכה. הוא היה עד לאירועים והוא מתאר אותה כאלגוריה (משל). ביצירה הוא מבטא את רעיונות ומטרות המהפכה: חרות, שיוויון ואחווה. החרות מוצגת בפטריוטיות, עם דגל צרפתי ביד. ומצד שני החרות רומסת ברגליה את המתים. הוא לא מתעלם מתוצאות המהפכה: מוות, סבל, רעב. החרות נקנת במחיר יקר.

אמצעים אומנותיים:

קומפוזיציה:
1. פתוחה.
2. פירמידאלית- בנויה כך שנקודת המבט נמצאת בקצה הפירמידה (המשולש). הבסיס של הקומפוזיציה רחב והמבט נמשך באלכסון כלפי מעלה.
3. דחוסה – עומס של דמויות, עומס של אירועים.
4. אלכסונית – בתוך היצירה נמצאים אלמנטים הבנויים מאלכסון.

צבע
הצבע השולט הוא חום, כאשר יש מוקדים של אור.
הצבעים הם קולוריטיים.

אור
מוקד האור ביצירה: השריפה של פריז. החלק האחורי של היצירה מאוד מואר בעוד שהדמויות בקדמת הבמה (היצירה) כהות יותר ודחוסות.

המבנה הפנימי של היצירה
היצירה בנויה מכמה רובדים: בחלק הראשון הדמויות המתות. בחלק השני הדמויות על הברכיים. החלק השלישי הלוחמים העומדים. ובשיא היצירה מעל לכולם, “החרות” הגדולה והמונומנטלית.

שם היצירה: אזרחי קלה
שם האומן: אוגוסט רודן
שנת היצירה: 5-1884
מניע: פוליטי
סגנון: ריאליזם
ברונזה

הטכניקה
יציקה. ע”י יציקת חומר מותך או נוזלי לתוך תבנית.
-תחילה יוצרים פסל מחימר-מורחים אותו בגבס, יוצרים נגטיב-את הנגטיב מורחים בשעווה ואח”כ שוב גבס ונוצר רווח, בין בתי תבניות הגבס ודרך הפתח מלמעלה יוצקים ברונזה לוהטת. השעווה נמסה, יוצאת מלמטה.-היציקה מתקררת שוברים את הגבס ומשחררים את הפסל. מלטשים, ומחברים.

הדמויות
הזקן, מנהיג החבורה. פניו למטרה קדימה.
הצעיר, מתלבט. צועד קדימה אך פניו לאחור.
הדמות השלישית מחזיקה שק ומפתחות העיר. כאילו מודיע על כניעה.

הבסיס
הבסיס של הפסל יוצר תחושה של קרקע סלעית ותנועה חופשית בין הדמויות.

המרקם
מרקם מאוד ריאליסטי, ניתנת תחושה שהבגדים הם בלויים בעלי קמטים וקפלים, והיציקה מברונזה אמנם יכולה ליצור טקסטורה חלקה, אבל בעבודה הראשונית מחימר עשה האמן את כל העיבודים. רודן מתאר את הדמויות חרושי הקמטים הנמצאים בתנועה של פחד, דכאון, עצב, הם יודעים שהם הולכים למות, אך עם מותם להציל את העיר.

האם רודן היה עד לאירוע?
לא. האירוע התרחש 500 שנה לפני שבוצעה היצירה. רודן נשען על סיפורים היסטוריים וזה משפיע על הדמויות.

פטרון- מועצת העיר קלה הזמינה לתעד אירוע שהיה במאה ה-14.

האם רודן מציג אותם כגיבורים?
לא. הוא לא מעמיד על בסיס גבוה, אלא נמוך, הדמויות אנושיות וכך יש קשר בין הדמויות לאנשי העיר, גם הגודל שלהם הוא אנושי.

מה האמן מדגיש ביצירה?
רודן מדגיש את ההתלבטות בין ערכים לאומיים – הקרבה לבין ערכים אישיים של טובת הפרט.
שם היצירה: הגרניקה
שם האומן: פבלו פיקאסו
שנת היצירה: 1937
מניע: פוליטי
שמן על בד

תוכן היצירה
הגרניקה הייתה עיירה באסקית (בספרד) שהופצצה ללא אזהרה מוקדמת ונהרסה ב-1937 בידי מטוסי קרב גרמנים. בספרד באותה תקופה הייתה מלחמת אזרחים, האזרחים התנגדו לשלטונו של הרודן פרנקו וזה הזמין מהיטלר עזרה,ששלח מפציצים לכפר. היה טבח נורא והרג של בני אדם וחיות. זו פעם ראשונה בהיסטוריה שעיירה שלמה נהרסה ע”י הפצצה באופן טוטאלי. אירוע זה עורר מחאה בעולם, הדברים נכתבו בעיתונות והציבור הזדעזע. פיקאסו היה באותה תקופה בצרפת והוא שמע על כך מהעיתונות וכדי לתאר את הזוועה הוא החל ברישומים רבים. בצרפת באותה תקופה נמצאה הממשלה הגולה של ספרד, היא מזמינה אצל פיקאסו את התמונה על מנת להציג אותה בביתן הספרדי בתערוכה עולמית.
ההזמנה הייתה משהו מאוד ספציפי והפך למשהו מאוד אוניברסלי.

המסר
המסר ביצירה היה אמור להיות ספציפי על העיירה גרניקה, אבל פיקאסו העביר מסר אוניברסלי משום שאין ביצירה פרטים המזהים באופן ברור את האירוע.

אמצעים אומנותיים:

הצורות
יש לנו צורות חדות, שבורות, קטועות, מעוגלות. הצורות המעוותות מסמלות את הזוועה. חלקי גופות קטועים מדגישים את האנדרלמוסיה, השבר, הבלאגן. חלק מהצורות דינמיות וחלקן סטטיות, הניגוד הזה מדגיש את הבלאגן והזוועה.

קומפוזיציה
הקומפוזיציה פירמדיאלית. הקודקוד הוא בין העששית למנורה המודרנית. קווים רבים, אלכסונים, יוצרים תנועה חזקה של דמויות ובעלי חיים מימין לשמאל. כיווני המבטים לכיוונים שונים. האמן גם מסדר חלק מהאלמנטים בצורה אופקית. זו קומפוזיציה דחוסה ובאותו זמן היא פתוחה.

צבע
1. הצבע מונוכרום, עבודה מונוכרומית בצבעי שחור, אפור ולבן (צבעי עיתון). במרכז היצירה יש קטעים של ציור עיתון, המטרה היא להסביר שהעולם למד על הזוועות דרך העיתון. יש מאין הרגשה של דיווח עיתונאי שמתאר את המאורע. הצבעים אינם מציאותיים והם מרחיקים את האובייקטים מהמציאות, הם הופכים לסמל מלחמה, אלה הם גם צבעי אבל.
2. הצבע לוקלי. מקומי, כלוא בתוך קונטור (קווי מתאר). הוא מוגדר בתוך צורות ברורות וחדות ולפעמים יש משטחי צבע נקיים.

אור
שני מקורות אור מלאכותיים: העששית ונורת החשמל.
שני סוגי אור שונים, העששית מסמלת את חיי הכפר הפשוטים.
והנורה- הקידמה, הטכנולוגיה והרס של מלחמה.

חלל
יצירה דו מימדית. היצירה דו מימדית כמו חלל על כמה שהוא רדוד מאחורה. האירועים מתרחשים בקדמת הבמה, רוב הדמויות בגודל זהה, אין אשליית נפח או מעבר של אור וצל. קווי המתאר הבולטים והרקע השחור האחיד תורמים להדגשת השטיחות.

הקרבה למציאות
פיקאסו לא יוצר תיעוד עיתונאי של אירוע ספציפי ומדויק. לא ניתן לזהות את המעורבים ולכן נוצרת יצירה על זמנית- אוניברסלית. הוא מחליט לתאר לא רק את תוצאות האירוע, תיאור הקורבנות וסמלי האירוע. בגלל השימוש בסמלים היצירה הפכה לאוניברסלית.
*אוניברסלי- פירושו שהדימויים הם כללים, חוצים גבולות של תרבות או תקופה, כל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתה. אבל ביצירה זו יש רמזים של תיעוד או דיווח עיתונאי.

סמלים ודימויים
1. האישה העולה בלהבות- בצד ימין, שתי הידיים מושטות למעלה, צעקה משדרת חרדה, פחד, היא מנסה להמלט, פניה מביעות זוועה.
2. היד המחזיקה את העששית- היא כולה יוצאת מהחלון, מבקשת את האור בתוך כוחות החושך, ובאישה יש גם רמז לחירות של דלקרואה.
3. הסוס שהכידון נעוץ בגופו- הסוס שכידון נעוץ בגופו זועק מכאב, מופיע במרכז, הסוס עשוי מציור של קטעי עיתון, רגליו שבורות, שיניו בולטות, האוזניים זקופות והוא נאנק. הסוס הוא סמל לספרד החופשית שעכשיו פצועה, פגועה וצועקת. הסוס מזכיר גם את סיפורי דון קישוט. הסוס הוא גם סמל לאנושות הסובלות, ובנוסף גם לחקלאות ולכפר.
4. נורת החשמל- שדולקת מעל ראש הסוס היא סמל לפצצה, מודרניזם, זה מזכיר אישון (עין), הנורה מפיצה את הטכנולוגיה, יחד עם זה הטכנולוגיה הביאה את הפצצה וההרס בניגוד לעששית שמסמלת את חום הנר, כפר וטבעיות.
5. החייל המת- חרבו הנמצאת ביד שבורה, הוא אוחז גם פרח. החייל מייצג את הספרדים הלוחמים נגד הרודן, הלוחמים של העיירה גרניקה, החרב השבורה, סמל לכאב ולמוות, והפרח הצומח סמל לתקווה. ידיו של החייל פרושות לצדדים כמו ישו הצלוב= סמל לקורבן.
6. השור- השור מסמל את ספרד ביצירה הוא קפוא, בוכה, מצד אחד הוא סמל לאלימות= הגנרל פרנקו (הרודן). ומצד שני השור עומד בגאווה, סמל לספרד הגאה העומדות מול הזוועות. הוא היחיד שאינו פצוע ויש בו הרבה עוצמה.

שם היצירה: עקדת יצחק
שם האומן: מנשה קדישמן
שנת היצירה: 5-1982 (מלחמת לבנון)
מניע: פוליטי
פלדה
השראה מקראית.
פסל סביבתי, פסל המוצג ברשות הרבים, לרוב הוא מוזמן- פסל מחאה

מניע
פוליטי חברתי. ילדים נהרגים סתם במלחמה.
יש כאן שימוש בסיפור תנ”כי, על מנת לעורר מחאה וביקורת על מות הבנים במלחמה. המסר מועבר ע”י האימהות הבוכות על בניהן. האמן מתאר אירוע מתולדות עם ישראל, את סיפור העקדה, הוא מעלה את הסיפור המקראי לדרגה אוניברסלית, על בנים שהם קורבנות.

תאור- האם קדישמן נאמן למיתוס?
1. בתנ”ך מופיעים אברהם, יצחק, אייל ומזבח. ביצירה נשים מקוננות, האייל, יצחק. אברהם אינו מופיע.
2. על פי התנ”ך אברהם היה צריך לקחת את בנו היחיד ולהקריבו כדי להוכיח לאלוהים את נאמנותו הגדולה. בתנ”ך יצחק ניצל. ביצירה יצחק לא ניצל, ראשו ערוף.
3. האייל שבתנ”ך הציל את יצחק והיא לקורבן במקומו. ביצירה האייל נראה מאיים על יצחק, הוא מסמל את המוות. ביצירה יצחק פסיבי מוטל על הארץ והאייל חי.
4. בניגוד לתנ”ך שהצדיק ניצל, כאן ביצירה המוות פוגע בלי קשר לטבעו של האדם. זה מדגיש את חוסר הטעם במוות.

שם היצירה: תל אביב- עזה
שם האומן: דויד ריב
שנת היצירה: 1988
מניע: פוליטי
אקריליק על נייר

מניע
פוליטי. היצירה נוצרה כתגובה לאינתיפאדה, הוא מביע עמדה פוליטית. ליצירה זו מסר ישראלי ולא מסר אוניברסלי. (בניגוד לגרניקה).

תוכן היצירה
שימוש בצילומים מהאינתיפאדה, האמן מציג את זה כסרט, תמונות מקוטעות, תמונות שהיינו רגילים לראות מידי יום בעיתונות, בתים הרוסים, חיילים רודפים אחר ילדים ותושבים, משפחות העומדות ליד ביתם ההרוס לעומת זאת בתי תל אביב שטופים באור צהוב, שקט, ירק מסביב. הבית הופך להיות המוטיב המרכזי ביצירה.
“הם מול אנחנו” האמן רוצה להעביר לנו את המסר: שגרת הכיבוש. שגרת הכיבוש יוצרת הרס ומשהו שמסביר על האטימות הישראלית, המחשבה נאטמת, עבודתו של האמן מבוססת על צילומים מתוך העיתונות. יש קשר בין תוכן היצירה לצורת ההצגה (פורמט)
הסבר: התוכן לקוח מצילומים, כלומר תמונות ריאליסטיות וכדי ליצור קשר עם המציאות הוא מתעד את זה כקטעי צילום, הוא לוקח את זה מצילומים ונותן לנו להרגיש שזה צילום. קטעי העיתונות, שהם קטעי המציאות מקשרים אותנו, את הצופים למה שאנחנו רואים יום יום, האמן יוצר פריים של סרט צילום, תמונה אחר תמונה. ולהמשיך את המציאות ולומר- “אני ראיתי”.

אמצעים אומנותיים:

עבודת הצבע
העבודה היא באקריליק. אקריליק הוא צבע אטום, מפלסטיק, שמתייבש מהר. האומן עובד במשיחות מכחול גדולות, אין התעכבות על פרטים, הוא מעביר דיווח מהיר ואמין כמו עיתונאי. הוא שובר את המראה הצילומי בעזרת הציור במשיחות מכחול.

היחס לצופה- ריב מדגיש את הרעיון “אחריות משותפת”. גם הצופה יכול להיות חלק מהעלילה.

שם היצירה: שלום לך אדון קורבה
שם האומן: גוסטב קורבה
שנת היצירה: 1854
מניע: חברתי
שמן

רקע
באותה תקופה, בעקבות המהפכה התעשייתית התחזק מעמד הבורגנים בעלי בתי החרושת בצרפת. במקביל נוצר מעמד פועלים שגדל והפך מנוצל יותר ויותר. ילדים ונשים היו עובדים בשכר זעום בתנאים לא אנושיים וללא תנאים סוציאלים. האמן יוצא לצייר בטבע, מצויד בכן ציור ועל גבו מקל הליכה ולבוש בבגדי פועל. כאילו הוא מזדהה עם מעמד הפועלים אבל בורגני (הפטרון) יצא ככה סתם להגיד לו שלום.

תיאור היצירה
בצד ימין של היצירה רואים את הכרכרה המתרחקת ושזה עתה הביאה את האמן לפטרונו. שם הפטרון- ברויאס. הפטרון בלווית משרתו וכלבו (מעיד על מעמדו הבורגני) והפטרון מסיר את הכובע בפני האמן ומברכו לשלום.

האמן משתמש באמצעים אומנותיים כדי להעביר את דעתו.
לדעתו של קורבה האמן הוא החשוב מכולם הדבר בא לידי ביטוי בראשו המוגבה, בכך שהוא קרוב יותר לצופה, גדול יותר, האור נופל על האמן, הצל של הפרטון מוסתר, האמן מוצב בקודקוד היצירה. האמן נמצא בצד ימין והפטרון והמשרת בצד שמאל, הם מברכים אותו לשלום, והרי גם כך שם היצירה. בכך מעביר האומן את המסר על חשיבות מעמד האומן ותפקידו.

תפקיד האומן
1. לאומן תפקיד חשוב בחברה בה הוא חי. קורבה אמן חברתי שתיאר מצבים חברתיים מתוך מטרה להיות אובייקטיבי.
2. הוא מנסה להיות נאמן למציאות.
3. לכן הוא בוחר דמויות פשוטות כנושא הציור ויש בזה אמירה מהפכנית. בזמנו היה נהוג לתאר דמויות מיתולוגיות והיסטוריות.
4. תפקידו של האמן על פי קורבה הוא לתעד 5ת המציאות החברתית, את ההווה ולא נושאים היסטורים ומיתולוגים.
5. הוא משתמש בצילומים על מנת לתאר את הדיוקנאות שלו ושל הפטרון. הוא מיקם את הדמויות בסביבה מציאותית בצבעים ריאליסטים, הוא יוצר אשליית חלל ועומק, מעברים של אור וצל.
6. למרות שקורבה מנסה להיות אובייקטיבי הרי יש לו הבעת עמדה חברתית. כלומר, זה בסה”כ נושא יומיומי פשוט אך יש בו השתקפות של מצב חברתי ומסר. החידוש הוא שם היצירה – נושא מיקרי- יומיומי. מזכיר נושא פשוט בין אנשים, משהו שולי ולכן יש בזה אמירה חברתית.

שם היצירה: נוסעי המחלקה השלישית
שם האומן: אונרואה דומייה
שנת היצירה: 1856
מניע: חברתי
שמן על בד

רקע
הרכבת הגיעה בעקבות המהפכה התעשייתית בצרפת. היא נושא עירוני, תוצר עירוני. בעקבות הרכבת נוצר קשר בין העיר לכפר, מה שאיפשר לפועלים להגיע לבתי חרושת. כך נוצר מעמד חדש, מעמד הפועלים. הועסקו גם ילדים ונשים. התיאור של הפועלים החוזרים מעבודה בערב, הנשים מכונסות בתוך עצמן, פניהן אדישות ועייפות. יש להן מין השלמה עם המצב הקיים, העלוב.

הדמויות:
הדרך שבה האומן מצייר את הדמויות מדגיש את העוני, העייפות, הדמויות משקפות את רגשותיהן.

הקו
באמצעות הקו מפרט האמן ומגזים בתיאור כימורי הגוף ותווי הפנים. ההגזמה נועדה להדגיש את המסר. השימוש בצללים כהים שיוצרים אווירה מדכאת.

צבעים מונוכרומים
חומים וירוקים יוצרים אווירה של דיכאון. אווירה חשוכה בדיוק כמו החברה הצרפתית.

קומפוזיציה
קומפוזיציה פתוחה לפני הצופה, בחזית היצירה ובהגזמה. הם גורמות לצופה להזדהות איתן. חלל דחוס, יש הסתרה. ובעזרת התקרה והחלונות יש פרספקטיבה קווית.

האור: אור טבעי שנכנס דרך החלונות.

שם היצירה: ציפורי לילה
שם האומן: אדוארד הופר
שנת היצירה: 1942
מניע: חברתי
שמן על בד (ע”מ 33)

מסר: אנשים מרגישים בודדים בעיר הגדולה, יוצאים לבר כדי לפגוש אנשים.

קומפוזיציה
אלכסונית, קווית, נראת פתוחה אבל חסומה בזכוכית.

דמויות
4 דמויות. הזוג שאין מדבר. הברמן המשרת אותם הגבר הבודד עם הגב לצופה שם הוא אינו מתקשר עם האנשים סביב.
היצירה של הופר משקפת את הבדידות הנפשית של האדם בעיר הגדולה. הופר מתאר טיפוסים המגיעים לבית הקפה כדי לפיג את בדידותם אבל זה אינו פותר את בעיית הבדידות כי הבדידות היא מצב פנימי של האדם, האמן מעביר את חוסר היכולת של האנשים ליצור קשר. הציור מבטא מציאות של החברה האמריקנית, חיי הלילה של החברה ויש התייחסות של האדם הבודד העיר המודרנית.

כיצד מתאר הופר את אותה בדידות?
1. האמן מתאר חלל ציבורי שבו נפגשים לרגע. החלל אינו אינטימי.
2. החלל הגדול והחשוך מסביב, והדמויות קטנות.
3. בקדמת היצירה מתואר הכביש וחלון הראווה של בית הקפה. כך נוצרת מחיצה בין הצופה לדמויות הכלואות באקווריום ורחוקות מהצופה.
4. דמות אחת יושבת עם הגב לצופה.
5. הדמויות אינן משוחחות ולא יוצרות קשר בינם לבין עצמם. האמן מתאר את חוסר היכולת של החברה האמריקנית לתקשר עם הסביבה. מה שחסר ביצירה זה יחס אינטימי רגשי.
6. האור. תאורה מלאכותית,קרה, מאורות ניאון לבנה.
7. עבודה מדויקת במשיכות מכחול, יוצרת חוסר רגש.
8. צבעים קרים, שיוצרים אווירה מנוכרת. האמן גם עובד עם צבע יסוד (אדום), וצבע משלים (ירוק). האווירה היא של מסתורין, קיפאון, סטטי וניכור. האווירה מבטאת חוסר תקוות, חוסר רגש.

שם היצירה: אם נוודית
שם האומנית: דורותיאה לנג
שנת היצירה: 1936
מניע: חברתי
צילום

האם הצילום מציג לנו תמונה אובייקטיבית, שמתעדת מצב חברתי או שיש נקיטת עמדה?

רקע היסטורי לצילום
1. ב-1929 בארה”ב נפלה הבורסה בניו יורק והתמוטטה הכלכלה האמריקנית. זוהי תקופת השפל הגדול. מיליוני בני אדם איבדו את פרנסתם בין לילה ועסקים רבים חדלו מלהתקיים.
2. בנוסף, בצורת קשה שפגעה באזורים חקלאיים. חוואים רבים פשטו את הרגל.
3. התפתחות בטכנולוגיה = טרקטור = פחות כוח אדם. חוואים ואיכרים נושלו מקרקעותיהם.
4. בבנקים אין אשראי. הבנקים לא נתנו לחוואים אשראי והמוני חוואים פשטו את הרגל ונושלו.

תיאור מצב- תוצאות
משפחות רבות החלו לנדוד לכיוון קליפורניה והתמורה שהצטיירה: שיירות של אנשים הצטופפו במכוניות או הלכו ברגל עם מטלטליהם, ארוזים לכיוון המערב, וציפו למצוא שם עבודה כשכירי יום.
ממשלת ארה”ב הקימה ב-1935 את המינהל לביטחון חקלאי כדי לפתור את הבעיה שנוצרה. הייתה שם גם מחלקה להיסטוריה, והיא שלחה צלמים כמו דורותיאה לנג לתעד את מוכי הגורל כדי להציגם בפני העם ולתעד את הפעולות הטובות שהמינהל עושה עבור המסכנים הנודדים. הצלמים היו אמורים להתקרב ולהסתובב בין הנוודים ולתעד את מצבם, להבין את הבעיות המציקות ולהחזיר את הבעיה למחלקה.

הצילום
הצילום החל במאה ה-19, זוהי טכניקה של קליטת קטע מהמציאות. תוך שימוש במצלמה. המצלמה פועלת ע”י עיקרון של חשיפת מבוקרת של סרט צילום רגיש לאור. כאשר תהליך הפיתוח נמצא בתהליכים כימים.
הצילום יכול לשמש: 1. כתיעוד. 2. כאמצעי אומנותי. (יצירת אומנות מלאה או חלקית).