צורה
קצב מהיר ושוטף- של אירועים, צילומים.
שידור חי- מידי, מהיר, ולעיתים מפתיע.
העלמות הזמן והמקום- יוצרים תחושה של כפר גלובלי שבו כולם מכירים את כולם.

אילוצי מדיום-
זמן.
כסף-כלכלים.
רדידות במסר.
לטלויזיה יש חוקים שהיא קפופה אליהם, דבר זה משפיע על איכות הטלויזיה.
על השאלה מהי טלוויזיה טובה ניתן לענות רק בהתייחסות את מי שואלים. לבעלי התוכניות חשוב הרייטינג, ולצופים החוויה והטעם האישי.
ישנם גורמים רבים המשפיעים על איכות תוכניות הטלוויזיה והם נקראים חוקי המדיום:
1.זמן- לכל תוכנית זמן מוקצב מראש, בתוכנית יש זמן לפרסומות (מקור הכנסה עיקרי).
2. כסף- הרייטינג שהוא האמצעי לבדיקה של פופולריות, התוכנית מהווה מדד לאנשי הפרסום, האם לפרסם או לא את מוצריהם בערוץ/תוכנית. דבר שמוביל לתקציבים גבוהים או נמוכים. הבעיה המרכזית באילוצים הכלכלים היא "בעלות צולבת", אילוצי הזמן והאילוצים הכלכלים מובילים בסופו של דבר לתוצאה והיא:
3. רדידות במסר- הכוונה היא לתוכניות בעלות מכנה משותף נמוך וזאת ע"מ למשוך צופים בגילאים שונים, בני שני המינים ובעלי טעם טלוויזיוני משותף.
בעקבות כך המסרים הם פשוטים נותנים להבנה בקלות ולכן אנו אומרים שהמסר הוא רדוד.
אילוצים על פיהם פועלת הטלוויזיה-
שיקולים תוכניים- כל בעלי המקצוע העוסקים בתחום (כתבים, צלמים, עורכים, במאים) ובעלי השליטה מנסים להעביר לצופה טקסטים מגוונים שהתוכן שלהם יהיה מרגש, רלוונטי, ייחודי ובעל חשיבות.
אנשים אלה אינם נטולי שיקוליים אישיים, לכל אחד מהם יש דעות אישיות ופוליטיות, יחס לנושא המצולם ותפיסת עולם רחבה.
אילוצים מדינים ופוליטים- אירועים חדושתיים (מפגשי פיסגה, חוזי שלום, פיגועים ואירועים חריגים) משנים את לוח המשדרים מבחינת היקפם ותוכנם. אילוצים אירגוניים- הקשורים ליחסי עובדים/מעבידים בטלוויזיה, קודים אתיים ומקצועים שעל פיהם פועלים העוסקים בתחום התקשורת.

2. שלוש גישות לתקשורת ומציאות.
א. גישת המראה- תומכי גישה זו טוענים כי הטלוויזיה היא כמו מראה המשקפת את המציאות ומאפשרת הצצה לחייהם של אנשים, לאירועים ולהתרחשויות כפי שהם. הטוענים נגד גישה זו מעלים מספר השגות:
*לכל מטבע יש שני צדדים
*הכתבים, המדווחים, הצלמים והעורכים אינם אוביקטיביים.
המצדדים בגישה זו טוענים כי הטלוויזיה היא מדיום ריאליסטי שמשקף את המציאות מכמה סיבות:
-הטלוויזיה מתאימה במיוחד לייצוג פעולות אנושיות. חדות התמונה והמסך הקטן גורמים לאנשים להתרכז בפעולות המצולמות.
-רוב הסדרות מצולמות באולפן שנבנה כסביבה ביתית מוכרת, דבר שגורם לצופים למצוא מכנה משותף בינם לבין הסרט.
-הנושאים שמטפלים בהם בשידורי האקטואליה והחדשות נותנים לצופים את התחושה של עידכון, מעורבות וידע רב לגבי המתרחש בסביבה הקרובה והרחוקה.
-הטלוויזיה מציגה את עצמה כחלון למתרחש כעת באמצעות שידור חי מאירועים מדיניים, פוליטיים, ואירועי ספורט. השידור החי נותן לצופה את התחושה של ה"הייתי שם".

ב. הגישה הטכנולוגית- ע"פ גישה זו אנשי התקשורת מעצבים את החברה בה הם מתקיימים. בכל תקופה אמצעי התקשורת הדומיננטי. התומכים בגישה זו מתרכזים בהשפעה הטכנולוגית של הטלוויזיה על החברה.
כלומר, קופסא המכילה תמונות נעות וקולות בו זמנית היא זו המשפיעה.
חוקר בשם מרשל מקלוהן טוען כי המדיום הוא המסר. כלומר, קופסת קרטון יכולה להכיל רק סוג מסויים של חומרים, המבנה של אמצעי התקשורת קובע את התוכן. ע"פ מקלוהן אופיו של המדיום שהוא ויזואלי בעיקרו בעל עריכה מהירה וקופצנית מובילים לכך שהתכנים הם קלילים, בעלי אופי בידורי שאינם דורשים מהצופה מאמץ גדול. בעידן הטלוויזיה המסחרית התכניים דומים מאוד זה לזה ולא חשוב באיזה ז'אנר מדובר וגם בחדשות שאמורות להיות רציניות. המעבר בין הנושאים הוא מהיר כך שרמת הריכוז הנדרשת מהצופים היא נמוכה. ע"פ מקלוהן בעידן הטלוויזיה העולם הוא כפר גלובלי שבו כולם יודעים הכל על כולם, תחומי העיניין משותפים והגבולות הגאוגרפים מטשטשים. תוכניות הטלוויזיה דומות בכל העולם, מוצרים של חברות מסחריות יוצרים אחידות בהרגלי הצריכה של הציבור.
ג. הגישה האקולוגית (ההקשר)- גישה זו שמה במרכז התאוריה את ההקשר שבו מתקיים המדיום התקשורתי. כלומר, גבולות הזמן, המקום, המדווחים, והאירוע שבו מתקיים הדיווח. באיזורים שונים ובתקופות שונות האירועים מקבלים משמעות שונה.

3. ז'אנרים.
ז'אנר (סוגה)- אוסף של מוסכמות ברמת התוכן וברמה הצורנית המגבירים קבוצה של טקסטים באופן מיוחד, בסגנון מיוחד לכל יצירה.
מקורות הז'אנר- מקורותיו של הז'אנר בטלוויזיה נאוצים בספרות ובקולנוע. בספרות נחלקות היצירות לסוגים שונים של טקסטים כשלכל קבוצת טקסטים ישנם מאפיינים קבועים. לכל ז'אנר כמו לכל תחום ישנם חוקים קבועים מראש שהצופה בהם יודע למה ניתן לצפות. הז'אנרים נחלקים לשני סוגים מרכזיים:
מציאותי: חדשות, סרטים דוקומנטרי, אירוח, ריאליטי.
דימיוני: סיטקום- קומדית מצבים, דרמות, אופרות סבון, טלנובלה.

החלוקה לז'אנרים נוחה ליוצרים, לשחקנים ולצופים, כי העלויות אינם גבוהות, הצופים מתרגלים לצפות ללא הפתעות מיוחדות והשחקנים הם פחות או יותר קבועים ובעלי מאפיינים אישיותיים. החלוקה לז'אנרים החלה בקולנוע בארה"ב בעקבות השפל הכלכלי שגרם לחוסר עבודה, חוסר כסף, הן אצל הצופים והן אצל העוסקים בתחום הקולנוע. מצב זה הביא לחיפוש אחר צרכים להוזלת עלויות ההפקה ובעקבותיהם להוזלת מחיר הכרטיס. שחקנים רבים נאלצו להתפשר על הופעה בסרטים שקודם לכן לא הופיעו בהם, השכר היה נמוך , הסרטים היו קצרים ונוצר מצב שבו אומנים הופיעו בז'אנרים שונים לפרקי זמן קצרים באותה תקופה פרחו שתי ז'אנרים מרכזיים: המיוזקל והמערבון. ז'אנרים אלו פתרו את בעיית התעסוקה מצד אחד ואת בעיית הצופים מצד שני. במהלך השנים חלו שינויים בז'אנרים, טושטשו הגבולות שהפרידו ביניהם ונוצר מצב שבו הצופה רואה ז'אנר מסויים שיש בו מרכיבים של ז'אנרים אחרים.

סיכום, הז'אנרים הטלוויזיונים שנוצרו בקולנוע בשנות ה-30 בעקבות השפל הכלכלי הביאו למצב שאם התפתחות הטלוויזיה הם הועדכו למדיום החדש. הסיבה המרכזית לתופעה זו היא העלות הכלכלית הנמוכה הכרוכה בהצמדות לנוסחה קבועה, ידועה ומוצלחת. מחקרים מוכיחים כי הצופים מוטים לצפות בתכנים המוכרים להם ושעונים על העדפותיהם האישיות. אם התפתחות התעשייה וכניסת גורמים חדשים (שחקנים, מוזיקה, תפאורה ואפקטים) נוצרה סיטואציה שבו הז'אנרים איבדו את הייחודיות ונוצר ז'אנר חדש המערבב בתוכו סגנונות שונים הלקוחים ממקומות שונים.

4. רב תרבותיות.
רב תרבותיות זהו מושג המציין דיאלוג עם תרבויות אחרות ועם בני אדם מתרבויות אחרות. בדיאלוג ביניהם הוא לומד על מה שהוא, על זהותו ועל השוני בינו לבין חבריה של תרבות אחרת. התפיסה הרב תרבותית יוצאת מתוך ההנחה כי כל אדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים ומעגלים של זהות תרבותית לדוגמה, נקבה-יהודיה-תלמידה. כל אדם משתייך לקבוצות תרבותיות שונות והדיאלוג ביניהם מאפשר לו להכיר את עצמו ולמצוא את שייכותו התרבותי. בישראל ישנם קבוצות של מהגרים שעלו ממקומות שונים בעולם, המפגש בין הקבוצות יצר "תרבות ישראלית". לכל מרכיב בתרבות זו ישנם מאפיינים והם:
א. לכל קבוצה מערכת של אמונות בסיסיות, מיתוסים ואתוסים ייחודיים. מכלול זה מעצב זהות עצמית ייחודית לקבוצה ולחבריה, זהות זו נתפסת כשונה מהקבוצות האחרות.
ב. שלילת מי שאינו מאופיין עם הקבוצה שלי. כל קבוצה מתייחסת לעולמה הכולל כטובה ביותר ושוללת את האחרות.
ג. אין דיאלוג עם קבוצות אחרות כי הקבוצה מעצבת זהות עצמית, מסתגרת בעקבות שלילת קבוצות אחרות.
ד. כל קבוצה נאבקת באחרת על שליטה במוסדות פוליטיים כמקור לצבירת כוח והשפעה על קבוצות אחרות.
מאפייני הרב תרבותיות בחברה הישראלית-
עם קום המדינה הגיעו אליה קבוצות עולים שונות בעלות מאפיינים (שפה, לבוש, תרבות ומנהגים). החברה הישראלית הורכבה מקבוצות אלה כשלאחרונה חלה הקצנה וגברו תהליכי השלילה בין הקבוצות. הסיבות שהובילו להתפרקות החברה לקבוצות תרבותיות שונות הן:
א. עבר עם קום המדינה החברה בארץ הייתה מלוכדת במטרה ליצור חברה חדשה, תרבות חדשה ומדינה לעם היהודי. באותן שנים עוצבה זהות משותפת לכל העולים וליהודים, ומי שלא היה בקבוצה זו הוגדר כאחר (למשל הערבים) הניסיון לעצב חברה חדשה ע"פ תפיסת בן גוריון נקרא מדיניות "כור ההיתוך" וע"פ מדיניות זו כל העולם בנו חברה חדשה בעלת תרבות משותפת, שפה איחדה וסממנים חיצונים אחידים. מתוך כך, כל העולים השאירו מאחוריהם את שפתם, מנהיגם, תרבותם, ולבושם ויתחילו להתנהג כישראלי החדש שנקרא ה"דבר".
ב. היותה של החברה בישראל מורכבת מעדות ותרבויות שונות בעלות תפיסת עולם שונה גרמה לכך שכל קבוצה המשיכה לדבוק בהרגלים הישנים שהובאו מארצות מוצאם, דבר שגרם למתח ביחסים בינם לבין קבוצות בעלות דעות שונות.
ג. לכל קבוצה ישנם גם מאפיינים אידיאולוגים, שבעקבותיהם פועלים חברי הקבוצה להגשמתה. בדרך להגשמה ויצירת התנגשות בין הקבוצות כשכל קבוצה תנסה לעשות הכל על חשבון הקבוצה השניה ע"נ להשיג את המטרה. בישראל יש תופעה לרב תרבותיות שכן החברה מורכבת מעדות שונות המייצגות תרבויות שונות. במהלך השנים נוצר מצב של "אימפריליזם תרבותי" שזהו ניסיון של תרבות אחת להשתלט על תרבות אחרת ולהעלים ממנה את הסממנים הייחודים לה. למרות שנוטים לייחס מאפיינים שלילים לרב תרבותיות ישנם מספר נקודות לחיוב:
*קיימת העשרה הדדית בין הקבוצות, כל קבוצה לומדת מקבוצה אחרת וגם מלמדת אותה על עצמה.
*במסגרת הרב תרבותיות אין תרבות עדיפה או טובה יותר, כולן טובות.
*מתפתח כבוד לאחר, לשונה ולמיעוט. דבר שמוביל לסובלנות ולפתיחות:
מצב זה נקרא "פלורליזם תרבותי"-ריבוי תרבויות, מצב שבו ישנה הכרה בזכות קיומן של דעות, השקפות, דרכים ורצינות של קבוצות שונות באוכלוסיה. ה"פרוליזם התרבותי" מאפשר לכל קבוצה, מגזר, עדה לשמור על זכות הייחודיות אך יחד עם זאת לשמור על בסיס מאוחד ומאחד המשותף לחברה כולה.

5. השיח והמרחב הציבורי.
השיח הציבורי- אלה הן שיחות ודיונים בעינייני הציבור הנערכים ע"י אזרחים בינם לבין מוסדות השילטון. השיח הציבורי מאפשר השתתפות דמוקרטית של אזרחים בתהליך הפוליטי.
המרחב הציבורי- זהו המקום המאפשר את קיימו של השיח הציבורי. בעבר המקום המרכזי בעיר היווה את המרחב הציבורי וקיום אמצעי התקשורת מהווים את המרחב הציבורי.
האם הטלוויזיה תורמת להשתתפות הפוליטית של הציבור?
הטלוויזיה מעצם היותה מכשיר לצפיה ושמיעה אינה מאפשרת לצופה לקחת חלק פעיל במתרחש על המסך. בעבר השיח הפוליטי התרחש בבתי קפה, מועדוני מפלגות, אספות פוליטיות. וכיום אם עליית כוחה של הטלוויזיה ונגישותה לכולם הצופה מעדיף "לקחת חלק" בפעילות מתוך הכורסה בבית מבלי יכולת להשפיע על הנעשה בטלוויזיה. מצד שני עצם הדיון בטלוויזיה בנושאים פוליטיים חושפת את הציבור שלא רגיל לצפות בתוכניות טלוויזיה לשאלות שנמצאות על סדר היום הציבורי. עיקרון האיזון שעל פיו לשני הצדדים ינתן זמן מסך שווה. הפרטת הטלוויזיה שמה קץ ל-25 שנות מונופול בקביעת סדר היום הציבורי, העתיקה את מרכז הכובד של הדיון הציבורי ממהדורת החדשות לתוכניות הטוק שואו (תוכניות אירוח שהחליפו את ז'אנר החדשות בשעת צפיית השיא-פריים טיים). כיום אלו התוכניות ששולטות בשידורי הטלוויזיה בערב ומתחרות ביניהם על המרחב הציבורי ובלחץ הרייטינג מנסות להיראות כתוכניות שמדברות לכולם ומגיעות לכל בית.
מאפייני השיח בטלוויזיה-
*השיח הציבורי בטלוויזיה לובש צורה של בידור- ברוב התוכניות ובעיקר בתוכניות האירוח משולבים קטעי בידור כחלק מרכזי בתוכנית.
*השיח הציבורי הופך לפחות ענייני. כלומר, עוסק בשוליים ולא בנושאים הבוהרים המחייבים טיפול רציני.
*ההתייחסות היא לדברים חיצוניים (מראה, לבוש, שפה והעדפות).
*לא ניתן לנהל דיון מעמיק בטלוויזיה בשל אילוצי זמן ולכן המסרים צריכים להיות קצרים וקליטים (כמו פרסומת).

מאפייני השיח באינטרנט- האינטרנט מרחיב את השיח הציבורי באופן
גלובלי (עולמי). הוא מאפשר לנהל שיחות בצ'טים ובפורומים רחבים מאוד על נושאים רבים ומגוונים. הציבוא נחשף למידע רב ויכול להגיב עליו מיד וללא דיחוי. באינטרנטהמרחב הציבורי הוא אינסופי החוצה גבולות, תרבויות, שפות וגילאים.
ניל פוסטמן- "בידור עד מוות"- פוסטמן טוען במאמרו כי השיח הציבורי לובש צורה של בידור ומביא דוגמאות מתחום הפוליטיקה והדת, כגון:
פוליטיקאים לוקחים חלק בתוכניות בידור, מוכנים לעשות פעולות מצחיקות כדי להתקבל לתוכנית וארועים, מלווים בשחקנים ובדרנים שתפקידם להצחיק את הקהל. צורת השיח מכתיבה את התוכן של השיר כלומר, אמצעי התקשורת הפועלים לפי חוקים ובראשם חוק הזמן הם בעלי ההשפעה על צורת הדיון בנושאי הדיון. ע"פ המאמר טוען פוסטמן כי המטאפורה היא המסר. כלומר, הייצוג של המציאות הוא המסר ואנו הצופים לא ערים להשפעה שלה עלינו. הטלוויזיה הופכת את התרבות של הצופים לזירה גדולה של עסקי שעשועים. בכל תחום וגם בחדשות ישנו שילוב בין הבידור והידע. הבידור הפך להיות אידיאולוגית העל של השיח הטלוויזיוני כולו.
תרבות הדיון והשיח הציבורי- במדינות דמוקרטיות מתנהל דיון ציבורי באמצעי התקשורת ובעשורים האחרונים עבר הדיון לתוכניות האירוח (פוליטיקה, משעל חם וכו'). לתוכניות יש מטרה מוגדרת, גלויה והיא להעלות מודעות לנושאים ציבוריים, לדון בהם ולנסות לעורר את הציבור. ישנן גם מטרות סמויות ובראשן העלאת הרייטינג שמשמעותו יותר פרסומות ויותר רווחים, השפעה על סדר היום הציבורי.
מטרות: גלויות,סמויות:
*משתתפים- לרוב הם אנשים מבוגרים בעלי תפקיד ואינטרס פוליטי וחברתי הבאים לשכנע את הציבור. חבר הכנסת מייצג מפלגה, השר מייצג את הממשלה, נציג המובטלים, נציג המורים, דובר המתנחלים, עיירות פיתוח, המגזר הנשי, המיעוטים (ערבים הומאים וחריגים).
*המנחה- תפקידו לנווט את הדיון, לשמור על רמת עניין ומתח ולשלוט במיומניות של העלאת נושאים ושאילת שאלות המקדמות את הדיון וממקדת אותו. כמו כן, תפקידו לשמור על סדר, איזון והגינות בין הדעות השונות ולהבהיר בשפה פשוטה דברים הנאמרים ע"י המשתתפים.
בארץ מנחשה מוצלח נחשב זה שמלבה יצרים כדי לעורר סערה ודרמה, הוא נגרר בעצמו לצעקנות ומנסה לסחוט מהמשתתפים תשובות פרובקטיביות. מתברר כי תוכניות אלו לפי הנורמה התרבותית בישראל הם אלו שמושכות צופים ומעלות את הרייטינג.
*הקהל באולפן- לקהל באולפן יש תפקיד פעיל בעידוד המשתתפים ע"י מחיאות כפיים וקריאות ביניים כמו בתחרויות ספורט. כשלנושא יש הבט ציבורי רחב מוצב לפעמים מיקרופון שהקהל יוכל לגשת אליו ולהוסיף הבט אישי.
*אופי הדיון- המשתתפים מתפרצים אחד לדברי השני, צועקים ומתלהמים, אין שיוויון בחלוקת הזמן לדוברים ויש ניסיון לשכנע את הצופים באופן ריגשי. ישנו שימוש בתנועות ידיים להתבלט ובהבעות פנים כדי לבטל את דברי השני ולהביע התנגדות, יש מעט מאוד כבוד הדדי והקשבה בין המשתתפים.

הצופים בבית- הצופים נחשפים לויכוח צעקני, חסר הקשבה, היעדר כבוד הדדי, כוחנות, מרפקנות, אלימות מילולית, זילזול וביטול הצד שכנגד. הצופים שמים לב שהדיונים נגמרים בד"כ ללא הסכמות ולפעמים ע"י הגדלת הפער, מתחזקת אצלו התחושה שאין דרך ואין סיכוי להגיע לפשרה והסכמה במקרים של פילוג ומחלוקת.
מדוע הטלוויזיה עוסקת בנושאים בוערים בתוכניות אירוח?
במסגרת לוח השידורים וחובות הזכיין נאלצות רשתות השידור לעסוק בנושאים העומדים על סדר היום הציבורי וזאת מהסיבות הבאות:
1. רייטינג- השיכול המרכזי לטיפול או אי טיפול בנושא מסוים הוא הסיכוי להשיג אייטינג גבוה.
2. סיפוק של הזכיין, בעלי המניות ובעלי אינטרסים בעיקר ביכולת להצביע על עיסוק בנושאים הנמצאים במרכז הויכוח החברתי.
3. סיפוק של דובר/משתתף. לכל המשתתפים יש אינטרס בעצם הגעתם לתוכנית. הם אינם רוצים להשאיר את הבמה התקשורתית למתחרים. הם מעונינים להשמיע את קולם באמצעי התקשורת הדומיננטי ולזכות בפירסום אישי ע"י נקיטת צעדים קיצוניים כגון: צעקנות, תנועות ידיים ואמירות פרובוקטיביות.
4. הטלוויזיה ניראת כ"מטפלת" לצופים ישנה תחושה שיש מי שמטפל בנושא, בבעיה ולכן אין צורך לצאת ולפעול לשינוי המצב וכך הצופה נשאר פסיבי, הפוליטיקאי זכה בפירסום והמצב נשאר ללא שינוי.

מושגים.
קטוגרציה- הכוונה היא לנטייה לארגן ולסדר את העולם ע"פ ידיעה מוקדמת. לשיטה זו יש יתרונות כגון הפחתת הצורך בלמידה, הפשטת העולם המורכב, חיסכון בזמן ותחושת ביטחון והתמצאות בנעשה מסביב. החיסרון הבולט הוא דעה קדומה ומסקנות שגויות לגבי בן אדם.
דעה קדומה- זוהי השקפה ורגש כלפי אדם מתוך הנחה נתונה.
סטיריאוטיפ- זהו דפוס מכליל למצב חברתי, תכונות אופי ותכונות התנהגות. מיון אנשים לקבוצות ע"פ סממנים חיצונים (מראה, לבוש, מבטא והיגוי). זה מייחס לאנשים ע"פ הסממנים החיצונים גם תכונות אופי ומוסר דפוסי התנהגות וציפיות להתנהגות. רמצעי התקשורת ההמונים השואפים להגיע לקהל גדול עושים זאת באמצעות שימוש רב בסטיריאוטיפים ולפעמים בשבירה שלהם. מיתוס- תל חי, בית"ר, מצדה. מילה ביוונית שמשמעותה אגדה, המיתוס הוא סיפור המעובר בע"פ מדור לדור והוא עטוף בדימיון ובמעשה ניסים והוא הופך אירוע או דמות לאידיאל או סמל שכולם שואפים להדמות לו. המיתוס מלווה תמיד בנימה של רומנטיקה ונוסטלגיה.
אתוס- ערך הקשור לאופי או לתכונה. האתוס הוא סה"כ קווי האופי התרבותיים המבדילים קבוצה אחת מקבוצה אחרת.
קולקטיב- זוהי חברה או קבוצה חברתית פיזית או וירטואלית. מתוך הקולקטיב נגזרת הזהות האישית שמשמעותה כיצד הפרט רואה את עצמו ואת השתייכותו החברתית. במקרים רבים ישנו הבדל בין הדרך שבה אדם מגדיר את עצמו לבין הסטריאוטיפ והדעה הקדומה הנותנים לו ע"י אחרים. הגדרת הזהות האישית מקבלת משמעות באמצעות מערכת של אמונות, ערכים, רגשות, דפוסי התנהגות וסגנון חיים. ההגדרה מיהו יהודי מקבלת משמעות שונה אצל אנשים שונים. למשל, יש הטוענים כי "יהודי" יכול לקבל הגדרה ומשמעות שונה אצל אנשים וקבוצות שונות. לדוגמה: אם יהודיה, ברית מילה, בר מצווה, חובש כיפה, מאמין בה', חוגג חגים יהודים, שומר שבת, גיור.
לא פעם נוצר פער בין הדרך שבה היחיד מגדיר את עצמו לבין הדרך שהקבוצה עושה זאת. ישנם גורמים חיצוניים המאלצים את הפרט להגדיר את זהותו כגון מסמכים רשמיים. חלק מההגדרות המתייחסות לזהות מעניקות זכויות וחובות אך גם שוללות זכויות וחובות.