הלך השלטון מבוסס על החוק ויש להגביל את הכוח הפוליטי ע”י פיזורו ולא ע”י ריכוזו אצל אדם או קבוצה.
נתייחס לכמה מאורעות מרכזיים בהיסטוריה של תורכיה ונבחן אם הנה מהווה דמוקרטיה ליברלית או לא ליברלית ע”פ הקריטריונים של נויברגר.
תקופת התורכים הצעירים עד נפילת האימפריה העותומנית 1908 – 1918
תקופה זו של התורכים הצעירים אשר היו תנועת מהפכה קונסטיטוציונית שהיוותה סוף לעריצות החמידית, החלה במטרה להיות משטר חוקתי, שלב החירות בתורכיה . בתקופה זו הוכרזה חוקה וניתן צו לערוך בחירות במטרה לפתוח בעידן של חירות ואחווה ולסגור את תקופת העריצות התורכית. המשטר החוקתי החל אך הסתיים בכישלון, היו קשיים חיצוניים ופנימיים בתורכיה אשר ערערו את כוחם של תומכי החוקה, אשר היו חלשים ולא מוכשרים. למרות שהייתה חוקה ונערכו בחירות השלטון נלקח מספר פעמים ע”י קבוצות צבאיות של מנהיגי התורכים הצעירים ונוצרה אוליגרכיה תורכית, אשר הגיעה לסופה ב 1918.
התורכים הצעירים היו תנועה פטריוטית של תורכים מוסלמים שרובם אנשי צבא שמטרתם העיקרית הייתה להוריד מהשלטון שליט בלתי יעיל ולנהל את האימפריה ולהגן עליה.
הקצינים לא התעניינו באידיאולוגיה ובפתרונות חברתיים ומטרתם העיקרית הייתה לקיים מדינה עותומנית תורכית. למעשה, ניתן היה להבין שהמטרה בעיניהם הייתה החשובה מכל וקידשה את האמצעים.
כבר עם תחילת פעילותם, החלו הצעירים לספוג פגיעות בתוך האימפריה ומחוצה לה. פגיעות אלה עוררו בהם כעס ומרירות, תורכיה איבדה שטחים שלה לטובת מדינות אחרות, והשלטון התגלה בחולשתו הן כלפי פנים וכלפי חוץ. השלטון המרכזי היה חלש ומצב זה הביא לידי הידרדרות הדמוקרטיה בתורכיה.
החלה תחלופה של שליטים לא בדרך בחירות ולא באמצעות הקלפי, היו קיימות שתי מפלגות, הליברלית והלאומנית – “הוועד לאיחוד וקידמה”. הלאומנים הורידו ללא כל בחירות ולא ע”פ החלטת הקרוב את הסולטן כמאל פחה מהשלטון, מאחר ולא האמינו בדרכו.
לכן, הביאו לנפילתו ובמקומו מינו את חוסיין פחה. בעקבות חילופי השלטון הבלתי ליברלים הנ”ל, הייתה התנגדות פנימית למשטר , מצד מפלגות האופוזיציה הליברליות, ומצד השולטן.
למעשה, הלאומנים – “הוועד לאיחוד וקידמה”, ריכזו את כל הכוח הפוליטי בידיהם ובכך לא הייתה אפשרות להגביל את כוחם הפוליטי.
הוועד למעשה הוא זה שקבע את המינויים לממשלה ואף פגע בחירויות הפרט. הוא פעל בניגוד לחוק הליברלי בכך שמי שניסה להתנגד למהלכים הפוליטיים, דוכא ונרצח ע”י הלאומניים.
אפריל 1903, החלה התנגדות של גופים למרוד בשלטון, הפגינו והתקוממו נגד השליטים הקצינים, למעשה הממשלה הייתה במשבר. החלו בהדחות של אנשים ממשורת מכובדות, ומינו ע”פ האינטרסים שלהם אחרים במקומם. אף כאן, אנו רואים שנפגע עקרון חילופי השלטון באמצעות הקלפי , השלטון לא נבחר ע”פ החלטת הרוב. ההתקוממות הריאקציונרית התגברה על אף שניסו לדכאה, תומכי האיחוד ספגו מכה קשה, הדיחו את השולטן, ערכו טיהורים והושיבו בעמדות מפתח אנשים שייצגו את האינטרסים שלהם בלבד.
החלפת השלטון לא על פי בחירת העם, אלא ע”פ החלטה של מפלגה ספציפית אשר רוצה לנתב הדברים ע”פ הלכי רוחה וכמובן, שבאמצעות כך ריכזה את כל הכוח הפוליטי בידיה, לא קיים היה הפיזור פוליטי לא הייתה הגבלת השלטון לא קיימת הייתה תחרות בינם לבין מפלגת הליברלים, מאחר ולא היו בחירות חופשיות. אנשי הוועד הלאומנים לקחו השלטון בכוח, ריכזו כל הכוח הפוליטי בידם ולמעשה הפכו לשליטי האמיתיים של תורכיה. הם החלו לחוקק חוקים אשר התנגשו למעשה עם החוקה התורכית הקיימת, הם אסרו על הקמת אגודות פוליטיות המבוססות על קבוצות אתניות. הם פגעו בעיקרון של שוויון הקול בפני החוק. לקבוצות האתניות אסור היה להתאגד, הם מופלים ביחס לאחרים אין הם שווים בפני החוק וקיימת פגיעה ביסוד החירות והשוויון. כמו כן, מדיניותם דיכאה את כל הגורמים האופוזיציונרים. הם ניסו לכפות את הלשון התורכית על המיעוטים באימפריה וליצור תורכיזציה של בני המיעוטים, למעשה קיים היה אימפריאליזם תרבותי ביחס אליהם. הם הרגו ודכאו מורדים ריאקציונרים שהתנגדו לשלטון, לא הכל היו שווים בפני החוק ומי שהתנגד למשטר – דוכא. הם פגעו גם בחירויות הפרט, חופש, הבעת דעה, הזכות להתאגד וכו’.
ב 1911, זועזעה עליונותו של הוועד, הוקמו קבוצות שמתחו ביקורת על הקו הפוליטי והחברתי של הוועד, כוחו התמעט ואף סמכותו וב 21 לנובמבר הוקמה מפלגה חדשה של מתנגדים לוועד אשר נקראה האיחוד הליברלי.
למעשה נוצרה אופוזיציה פרלמנטרית, היו בחירות ובדצמבר 1911, נחלו מועמדי האופוזיציה ניצחון.
התמיכה בליברלים הייתה גבוהה והוועד חש את הלך הרוח המכוון נגדו. ב 1912, על אף הבחירות החופשיות, באופן בלתי דמוקרטי פוזרה האופוזיציה הליברלית החוקית באופן בלתי חוקי ע”י הפרלמנט, וע”י הוועד לאיחוד וקידמה. הביקורת על הממשלה הלכה וגברה, קיימת הייתה ביקורת כלפי האוליגרכיה הצבאית, עיקר הכוח הפוליטי היה נתון בידי קבוצה זו, הם שלטו במדינה באמצעות צווים וקיימו דיקטטורה צבאית, הם הרסו את שרידיה האחרונים של הדמוקרטיה, ריכזו את כל הכוח הפוליטי בידיהם. מפלגות האופוזיציה דוכאו. לא קיימת הייתה תחרות בין מפלגות מאחר ולא הייתה רשות לקיומם של מפלגות אחרות, לא היו בחירות ושלטון הכוח הוא שקבע, לא שלטון החוק.
התורכים הצעירים הנהיגו דיכוי וטרור במטרה לשמור על הכוח הפוליטי בידיהם. שלטונם הסתיים ב 1918, כאשר התפרק הוועד לאיחוד וקידמה עמו נמנה.
עד כה, אנו מבחינות בתורכיה כמדינה המתיימרת להיות ליברלית, עם חוקה וערכי חירות.
למעשה, המצב בתורכיה שונה היא נתונה לשליטה של קבוצה צבאית אוליגרכית אשר פוגעת בכל יסודות הדמוקרטיה ולא מקיימת אותם.
נויברגר מתייחס למושג דמוקרטיה יציבה: דמוקרטיה המתקיימת תקופה ארוכה וממושכת אשר הוכיחה לאורך זמן, את יכולתה לעמוד בפני משברים חמורים.
לדמוקרטיה יציבה לא נשקפת גם בעתיד הנראה לעין, סכנה של ממש מתנועות אנטי-דמוקרטיות, ומהלכי הרוח של חלקים מהציבור.
נויברגר במאמרו “המשטר הדמוקרטי לגווניו” מציין את התנאים ההכרחיים לקיומה של דמוקרטיה יציבה ואנו נוכל לראות ע”פ אי קיומם של תנאים אלה, מדוע התערערה הדמוקרטיה המתפתחת בתורכיה בין השנים 1908 – 1919.
משטר הנהנה מלגיטימיות -מצב בו הרוב המכריע של האוכלוסייה רואה את המשטר כראוי לקיום ותומך עקרונית במערכת הערכים המרכזית שלו.
לגיטימיות על פי ליפסט – יכולת של שלטון להחדיר אמונה באזרחים שהמוסדות הפוליטיים הקיימים הם המתאימים והמקובלים.
בתורכיה בתקופה זו ירדה קרנם של התורכים הצעירים שבשלטון שמטרתם הייתה להביא למהפכה חוקתית בגלל אובדן שטחים של האימפריה שסופחו לארצות אחרות, הם נתגלו כחסרי כוח ובלתי מעשיים, הם החלו לספוג מהלומות מבפנים ומבחוץ. הסולטאן, הליברלים ואף הציבור כולו התאכזבו מאופן פעילותם.
האופן בו חילקו את המינויים הממשלתיים ברצח חסן פהמי הליברל, הורידו מהלגיטימיות שנתן הציבור למשטר התורכים הצעירים.
המשטר לא פעל ע”פ כללי המשחק המקובלים ולא הוכיח אפקטיביות – ע”פ ליפסט אפקטיביות משמע עמידה בה המערכת ממלאה את התפקידים המצופים ממנה לשביעות רצונם של רוב האוכלוסייה. ולכן הייתה ירידה בלגיטימיות שניתנה לפעילותם של התורכים הצעירים. תורכיה נמצאת למעשה במצב D. הכוונה שאין לה לא לגיטימיות ולא אפקטיביות. ב 5 לאפריל 1908, החלה התקוממות ריאקציונרית מזוינת של ארגון דתי קיצוני ואף של סטודנטים וחיילים. קיים היה משבר קמה תנועה ריאקציונרית גדולה ונוצר קיטוב פוליטי עמוק בין שתי המפלגות הראשיות במדינה הליברלית תמכו במרד נגד הועד לאיחוד וקידמה. רמת הקיטוב הפוליטי והאידיאולוגי אשר נוצר הוא למעשה תנאי לערעור יציבותה של תורכיה כדמוקרטיה. התחרות בדעות קיבלה אופי אלים והגיעה לקיצוניות חסרת פשרות. התורכים הצעירים לא פעלו ע”פ כללי המשחק של הדמוקרטיה, לא קיים היה קונצנזוס, הסכמה לאומית רחבה בנושאים עקרוניים, ולכן כל אחד פועל ע”פ הלך רוחו, לא קיימת הייתה חוקה שתגדיר את ערכי היסוד, דבר שאפשר לאליטה מסוימת להשתלט על השכבות הפחות משכילות ונתן לוועד הלאומי את היכולת ליצור משטר צנטרליסטי ומדכא. כמו כן, לא היה שיתוף פעולה בין המיעוטים ובין העמים השונים אשר הרכיבו את האימפריה, לא הייתה מסורת של שיתוף ביום האליטות התרבותיות, למעשה מצד הוועד לא קיימת הייתה פשרנות, הם ניסו לכפות את התורכיזציה על בני המיעוטים ולכן נוצרו שסעים מהותיים שפגעו ביציבות הדמוקרטיה.
לסיכום, משנת 1908 ועד תבוסת האימפריה העותומנית, למעט הפסקות קצרות, אנשי הוועד לאיחוד וקידמה היו הקבוצה הפוליטית השלטת. התורכים הצעירים, כאוליגרכיה צבאית היו השליטים האמיתיים, הם השליטו אכזריות, אלימות ודיכוי בחיים הציבוריים, החדירו צווים צבאיים לחיים הפוליטיים הקימו ממשלה בעלת צביון צבאי ופיקוד פוליטי ולמעשה ניהול מדינות הפנים והחוץ, הובילו לחורבן האימפריה.
הממשל שהתיימר להיות קונסטיטוציוני, הסתיים בדיכוי והסתה, עריצות, השפלה ותבוסה. הם לא הצליחו להעניק לתורכיה חוקה ואף לא לקיים דמוקרטיה , אך בתחומים שונים תרמו ויצרו גורמים אשר יעזרו להתפתחות דמוקרטיה יציבה בעתיד. כגון, שמו דגש על החינוך, יצרו מערכת חדשה של מוסדות חינוך הם פתחו הסכר לזרם מחשבה חדשה, מחשבה פוליטית וביטוי עצמי. פיתוח החינוך מביא לחשיבה רציונלית ומכין השטח להפנמת הדמוקרטיה בעתיד.
אלה, מהווים תנאי הכרחי להתבססות הדמוקרטיה.
הרפובליקה של כמאל 1920 – 1938
אחרי מלחמת העולם הראשונה וקץ הממלכה העותומנית, מתוך הדמורליזציה והכלכלה ההרוסה של תורכיה אחרי המלחמה, עלה לשלטון מוסטפא כמאל . כמאל, בעל תהילה של גנרל עטור ניצחונות בצבא התורכי, עלה לשלטון כאיש צבא מוכשר שפעל ולחם רבות למען החזרת השטחים הכבושים. מוסטפא כמאל התמסר למשימה לארגן צבא לאומי ולהכשיר הקרקע למלחמת השחרור במטרה לשחרר החלקים הכבושים ולחבר את כל חלקי האימפריה מחדש.
ב 23 ליולי כונס קונגרס של נציגים, מוסטפא כמאל נבחר ליו”ר, בדצמבר 1919 נערכו בחירות לפרלמנט העותומני, כמאל ומפלגתו שנקראה האגודה להגנת הזכויות של אנטליה ורומליה זכו ברוב, כעבור שבועיים הצביע הפרלמנט על האמנה הלאומית המבטאת דרישות לשלמות טריטוריאלית ולעצמאות מדינית. ניתן להבחין שחילופי השלטון התבצעו באמצעות הקלפי בבחירות חופשיות וכמובן שקיים היה שוויון הקול בפני החוק. על אף שהשלטונות בתורכיה לא הכירו בכמאל ולא תמכו בו הוא עלה לשלטון באופן דמוקרטי לחלוטין ולמעשה קוים עקרון בחירות חופשיות. לאורך כל התקופה כמאל נאבק במדינות הברית אשר לקחו לעצמם משטחיה של האימפריה התורכית במטרה לבצע את ההשלמה הטריטוריאלית של תורכיה והחזרת כל שטחיה. אט-אט החלו התורכים מתחזקים וב 11 לאוקטובר 1922, נחתמה שביתת נשק. ב 20 בנובמבר 1922, בלוזאן, קוימה ועידת השלום ונחתם “חוזה לוזאן” שחשיבותו העיקרית הייתה הקמה מחדש של ריבונות תורכית מלאה, כמעט בכל שטחי האימפריה. אחרי חתימת החוזה ופתרון הבעיה הטריטוריאלית, הקדיש כמאל את שארית חייו למלאכת השיקום של האימפריה. כמאל ניסה להביא לרפורמה מדינית באימפריה התורכית. הוא ניסה לעצב את צורתה ומבנה של המדינה התורכית. השקפתו הייתה שהכוח והסמכות, השלטון והמנהל ינתנו ישירות לידי העם ויישארו בידי העם. ה 20 בינואר 1921, קיבלה האסיפה הלאומית את “חוק הארגונים הבסיסיים” אשר קבע שהשלטון שייך לאומה בלא הגבלה וללא תנאי. שיטת המנהל מושתתת על העיקרון כי העם עצמו הוא הקובע את גורלו והאספה הלאומית היא המייצגת של העם והיא בעת סמכויות החקיקה והביצוע.
מוסטפא כמאל, ניסה להפריד בין שני הכוחות החזקים בתורכיה, ממשלה לאומנית פופוליסטית ומולם המנהגים המוסלמים הדתיים שעדיין שפעו יוקרה וסמכות בעיני התורכים המוסלמים, מטרתו הייתה להפריד בין תחום הדעת והתחום המדיני ולהפריד בין הסולטנות והחליפות, הסולטנות כמנהיגות דתית פוליטית תבוטל והחליפות תעסוק בתחומי הדת בלבד. בעוד האספה הלאומית תהיה הכוח המדיני, במטרה למנוע קיטוב עמוק בתחומי המדינה.
הוא ניסה כמו כן, לחסל את שלטונו הדתי הפוליטי היחידי של הסולטן ובכך למנוע ריכוזו של כוח פוליטי בידי אדם אחד, תנאי חשוב לקיומה של מדינה דמוקרטית ליברלית. מוסטפא כמאל במטרה לקבל חוקים אלה העלה אותם לדיונם של האסיפה הלאומית אשר דנו ולבסוף באופן דמוקרטי, באמצעות הכרעת הרוב , קיימו את השינוי בשלטון.
ב 1 לספטמבר 1922, בוטלה צורת הממשל בתורכיה המבוססת על שלטונו של אדם אחד במטרה למנוע את ריכוזו של הכוח הפוליטי.
ב 16 לאפריל 1922, נערכו בחירות חדשות כלליות, ונבחר בית הנבחרים החדש.
כמו כן, הקים את מפלגת העם ואלה החלו בעבודתם. מפלגת העם ערכת דיוני קונגרס , נשיא הקונגרס היה מוסטפא כמאל והאספה הלאומית בחרה במוסטפא לנשיא הרפובליקה, כפי שאנו שמים לב, זו הפעם הראשונה שעולה לשלטון אדם באמצעות בחירות חוקיות, החלפת השלטון היא לא ע”י הדחה ולא על סמך החלטת אדם מסוים, כי אם על סמך החלטת הרוב. האספה הלאומית אישרה את חוזה לוזאן, אנקרה הפכה למקום מושבה של הממשלה, ופירוש הדבר הגברת הניתוק מהעבר. בינתיים, מוסטפא כמאל החל להתכונן להכריז על תורכיה כעל רפובליקה.
כמו כן, הציע כמה תיקונים לחוקה – צורת הממשל במדינה תהיה רפובליקה. נשיא תורכיה ייבחר ע”י האסיפה הלאומית, יבחר את רה”מ ויהווה את ראש המדינה. ההצעה התקבלה ברוב קולות, מוסטפא כמאל נבחר לנשיא ע”י בחירות חופשיות – תנאי חשבו ע”פ נויברגר לקיומה של דמוקרטיה ליברלית.
ב 20 לאפריל 1924, אישרה האספה הלאומית חוקה ליברלית מערבית לפיה אחראית הממשלה בפני הפרלמנט. כמאל ניסה לנתק את תורכיה מתקופת החליפות והתאוקרטיה, ניסה לבטל את הקשר עם האיסלאם ועם העבר. בקרב העם, היה קיים חשש שהחלפת שלטון הסולטנות בשלטון היחיד של כמאל . על אף ההתלהבות מההכרזה על הרפובליקה, והבטחותיו של כמאל, לקיימה. כמאל ניסה להבטיח את קיום הרפובליקה ועיצובה ע”י הקמת מערכת לאומית אחידה. הוא ניסה לטהר את דת האיסלאם ע”י חילוצה ממעמד של מכשיר פוליטי, ולכן עם ביטול החליפות יצא כמאל להתקפה על כוחות האורתודוכסיה האסלאמית בתורכיה וכבר בנקודה זו, החל לפגוע באפשרות להקים תורכיה דמוקרטית ליברלית ע”פ תנאיו של נויברגר.
הוא לא מאפשר תחרות בין כוחות ולא קיים שוויון הכל בפני החוק.
מוסטפא כמאל היה מאד נחוש להצליח במהפכה האנטי תאוקרטית שלו ולכן, לא ע”פ החלטת הרוב ולא ע”פ בחירות הרוב הוא הפלה את המערכת הדתית ואת האנשים שרוצים לקיים אורח חיים מוסלמי. הוא סגר בתי ספר דתיים, ביטל בתי דין דתיים, פעולות אלה עוררו התנגדות למעשיו והקימו קבוצה אופוזיציונרית “המפלגה הרפובליקנית הפרוגרסיבית”.
בפברואר 1952, פרץ מרד שנראה מאיים על המשטר הרפובליקני. בכוח הזרוע ובאמצעות הרג, ניסה כמאל למנוע מהמורדים להביע דעתם. עצם המרד הראה את הפגיעה בחופש הדיבור, לא כולם היו שווים בפני החוק ומי שלא תמך במהפכה הכמאליסטית לא הייתה לו הזכות להביע את דעתו ואם איים על הצלחת המהפכה, נפגע. למעשה מתחיל כמאל בשלטון דיקטטורי, המשטר היה אוטוריטרי, וכמאל שליט כל-יכול.
משענתו המדינית העיקרית של כמאל הייתה מפלגת העם הרפובליקנית וברוב ימי שלטונו לא היו מפלגות אחרות, נאסר קיומן של מפלגות אופוזיציה והם דוכאו בחוזק יד, כמו ניסיונות התנגדות במרד בכורדים 1925, למעשה, בצורת שלטון זו, נפגעו התנאים לקיומה של דמוקרטיה ליברלית. אך למרות הכל המשטר רחוק היה מהרודנות האירופאית ושמר על זיקתו לערכים מדיניים מערביים. כמאל כחלק מתהליך המהפכה נכנס לתוך החיים הפרטיים של בני עמו, במטרה להשכיח את העבר המוסלמי. הוא פרסם צווים נגד התאוקרטיה, אסר על לבישת בגדים או סמלים דתיים והפך את חבישת התרבוש לעבירה פלילית. למעשה, פגע בחירויות הפרט של האדם בזכות ההחלטה ומתייחס לאדם כאדם קטן כבורג במערכת גדולה שמטרתה להגיע למטרה מסוימת .
הוא ניסה ליצור חוקים חדשים כדי לערער את יסודות מערכת החוק הישנה. רפורמות אלה, הביאו להתחדשות פעילותם של מתנגדי המשטר, בידי כמאל הייתה הסמכות החוקית לטפל במתקוממים וביריבים פוליטיים והוציא את מפלגות האופוזיציה אל מחוץ לחוק. אין שוויון הזדמנויות לכל. הוא ריכז את כל הכוח הפוליטי בידיו ולא קיים היה גורם שיכול היה להגבילו ולהתקומם נגד החלטותיו באופן חוקי. ב 1927, שיתק כמאל את כל האופוזיציות של המשטר ונותרה רק מפלגה אחת , מפלגת העם הרפובליקנית של מוסטפא כמאל. זה מצב בלתי אפשרי לקיומו של משטר דמוקרטי ליברלי, במצב כזה נפגעים כל התנאים לקיומו, אין בחירות חופשיות, לא קיימת תחרות בין מפלגות אשר למעשה מגבילה את השלטון, לא קיים פיזור של הכוח הפוליטי ובעקבות כך יש פגיעה בחירויות הפרט. המפלגה השלטת יכולה לחוקק חוקים ולעשות כרצונה ללא הכרעת העם. ביסוד המהפכה הכמאלית, היו 6 עקרונות אשר נכללו בחוקת המדינה בשנת 1937:
רפובליקניות, לאומיות, עממיות, ממלכתיות, חילון, מהפכנות.
מוסטפא כמאל טיפח לאומיות תוך ניתוק מהאיסלאם ושאיפה לעודד חינוך והשכלה . ב 1928 ביטל את הכתב הערבי והנהיג כתב לטיני במטרה לנתק כל קשר עם האיסלאם. ניתוק המדינה מהאיסלאם התפתח ותורכיה הפכה ללא דתית ומודרנית, בחוקיה ובשאיפותיה.
הבעיה ששאיפותיו של כמאל לא ייצגו את השאיפות של כלל האוכלוסייה, המשטר הכמאליסטי, היה בעל כוח דיקטטורי, האופוזיציה הדתית הייתה נפחדת וידיה רפו בעקבות שורה של מהלומות. נאסר פרסום של העיתון “יארן”, שיצא נגד מדיניות הממשלה, זוהי פגיעה חמורה באחת מזכויות הפרט – פגיעה בחופש הביטוי והבעת דעה. ב-1929, חל השפל הגדול בעולם, תורכיה נפגעה קשה, דבר שהגביר את תחושת האנטי-מערביות והאנטי קפיטליסטיות מצד האוכלוסייה. הם התנגדו לרעיונותיו של כמאל ואילו הוא, הפך לעריץ ריאקציונר. חדל להיות תנועה המונית ושלט ע”י דמגוגיה חברתית וטרור. הוא היה פשיסט.
במשך שנות השלושים ממשלת הרפובליקה הייתה עסוקה בפיתוח הכלכלי , אשר מנעה התרחבות יוזמה פרטית, יצרה משק לא מתוכנן וכלכלה קפיטליסטית שלא נוהלה בצורה נכונה והזניחה את החקלאות. אך לזכותם ייחשבו רפורמות מסוימות. כמו הוענקה לנשים זכות בחירה בפרלמנט. לעומת זאת חובה היה על כולם לסגל שמות משפחה והנהיג שעון מערבי ולוח-שנה מערבי. כמאל שינה את שמו לאתא תורק – אבי התורכים. הוא הי דיקטטור, עריץ, היה שתלטני ותקיף, אך בכל זאת הוקיר יחס של כבוד להגינות וחוקיות לעקרונות אנושיים ומדיניים.
היו תופעות של כוח ודיכוי במטרה לבסס הרפובליקה בתקופת הרפורמות המהפכניות שלו ונשאר מעט מאד מקום לחרות אישית. הפעילות הפוליטית נגד המשטר נאסרה, העיתונים היו בפיקוח חמור והאלימות שהייתה נדירה, הופיעה ע”פ רוב רק נגד אופוזיציה אלימה. למעשה כמאל ביצע את המהפכה ע”י הדרכה אבהית ללא מנגנון מאיים. הוא היה בעל הישגים רבים, הקים צבא וגירש פולשים מאדמות האימפריה. הוא ניסה להביא לשיקום המדינה הנחשלת. הוא האמין בלהביא קידמה לעם התורכי ע”י הטמעת הציביליזציה והמודרניזציה. ע”י שינויים יסודיים במבנה החברה והתרבות, הביקורת כלפיו טוענת שהרפורמות שלו היו חריפות ופתאומיות מדי וגרמו לפגיעה במסורת התרבות והדתית וביכולת לקיים משטר דמוקרטי ליברלי יציב. אל למרות הכל המהפכה הכמאלית החזירה לתורכים את היכולת לצעוד צעד נוסף לקראת החרות.
ע”פ נויברגר אשר מתייחס לתנאים של דמוקרטיה יציבה, נוכל לראות אלו תנאים לא התקיימו ולכן מנעו את הפיכתה של תורכיה לרפובליקה דמוקרטית יציבה. הרצון שלו להביא לרפורמה וניתוק מהאיסלאם, לא זכו ללגיטימיות אצל רוב הציבור המוסלמי, אך הוא היה נחוש בדעתו להביא לרפורמה המדינית הזו ולעתים אף להטמיע אותה בכוח, למעשה פגע בלגיטימיות של שלטונו מאחר ולא פעל באפקטיביות ולא הביא לקיום הרפורמות באופן יעיל.
השלטון הכמאליסטי המהפכני הביא למרד והוכיח את חוסר האפקטיביות בהטמעת השינויים שנעשה בצורה בלתי מאוזנת ומאד מהירה. כמו כן, הקיטוב הפוליטי ערער את היציבות של תורכיה בעקבות ההתקוממויות נגד כמאל. לא הייתה הסכמה לאומית רחבה בנוגע למהפכה הכמאליסטית. האליטה הדתית לא קיבלה את כללי המשחק, ולא הי קונצזוס והסכמיות דמוקרטית בין האליטה הרפובליקנית ואליטות הדתיות. האליטה הכמאליסטית השתלטה על השכבות הפחות משכילות והצליחה להטמיע בהם ערכיה. לא קיימת הייתה הסכמיות לאומית רחבה והתחרות בין הדעות, קיבלה אופי אלים. לא כולם קיבלו את כללי המשחק של הדמוקרטיה, לא קיימת הייתה הסכמה לאומית על עניינים עקרוניים כמו מעמד הדת במדינה. למעשה, המשטר היה אוטוריטרי, כמאל שליט כל-יכול, משאלתו היחידה הייתה מפלגת העם הרפובליקאנית, נאסר קיום מפלגות אופוזיציה וקיים ריכוז הכוח הפוליטי.
