פוסט: תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה

החלטת החלוקה היא החלטת האו”ם מספר 181 אשר התקבלה ב- 29 בנובמבר 1947. עסקה בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. החלטה זו הובילה למעשה להכרזה על מדינת ישראל ב-14 במאי 1948.
לאחר שהחליטה בריטניה להפסיק את המנדט שלה בארץ ישראל, הקים האו”ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל, שנקראה אונסקו”פ. היו בה נציגים של 11 מדינות. בדו”ח שהגישו חברי הוועדה לעצרת הכללית ב-31.8.1947 המליצו רובם לחלק את ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית שיהיו מאוחדות איחוד כלכלי, ולהכריז על ירושלים כעיר בינלאומית למשך 10 שנים. דו”ח המיעוט של הוועדה המליץ לכונן פדרציה בארץ ישראל ולהגביל את עליית היהודים אליה.

המלצת הרוב התקבלה בעצרת הכללית של האו”ם ב-29.11.1947 (כ”ט בנובמבר) כהחלטה מספר 181 של העצרת. בהסתמך על דו”ח אונסקו”פ, קבעה ההחלטה כי המנדט הבריטי יסתיים עד 1 במאי 1948, ובריטניה תשלים את פינוי כוחותיה מהארץ בתוך שלושה חודשים נוספים. הארץ חולקה לשישה אזורים, שלושה יהודיים ושלושה ערביים, עם נקודות חיבור בין איזור לאיזור. ירושלים וסביבותיה הושארו כמובלעת בינלאומית בחסות נציב מיוחד מטעם האו”ם. מכלל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית (כ-26,323 קמ”ר) , נועדו למדינה היהודית 56.74%, כלומר 14,936 קמ”ר, ולמדינה הערבית 42.88%, כלומר 11,287 קמ”ר. 100 הקמ”ר הנותרים נועדו למובלעת ירושלים הבינלאומית.
בקבלת ההחלטה תמכו 33 מדינות. 13 מדינות התנגדו ו-10 נמנעו. מדינה אחת, סיאם, נעדרה מההצבעה.
הצביעו בעד: אוסטרליה, בלגיה, בוליביה, בלרוס, ברזיל, גואטמלה, פרגוואי, אורוגוואי, פרו, ליבריה, לוקסמבורג, צ’כוסלובקיה, ארצות הברית, קוסטה ריקה, קנדה, אוקראינה, רוסיה, הרפובליקה הדומיניקאנית, דנמרק, אקוודור, צרפת, פולין, האיטי, דרום אפריקה, שבדיה, הולנד, ניו זילנד, ניקרגואה, פנמה, פיליפינים, ונצואלה, נורבגיה,איסלנד.
הצביעו נגד: קובה, אפגניסטן, תימן, תורכיה, יוון, הודו, אירן, עירק, ערב הסעודית, פקיסטן, סוריה, מצרים, לבנון.
נמנעו: ארגנטינה, צ’ילה, סין, קולומביה, אתיופיה, הונדורס, מקסיקו, בריטניה, יוגוסלביה, אל סלבדור.