קיבוץ יד-מרדכי החל בתקופה של בנייה והתרחבות: נבנו בתי ילדים ובתים ראשונים לחברים
ענפי החי והשדה גדלו והונח יסוד למפעל שימור ירקות, באר מים ישנה סיפקה את צורכי
החקלאות, והחברים בנו על ראש הגבעה מגדל מים גבוה שממנו זרמו מים בצינורות אל בתי
החברים ואל שטחי המטעים וגידולי השדה. חברי הקיבוץ, שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי
.במסגרת הבריגדה היהודית, שבו הביתה לאחר שירות ממושך ותרמו את משכורתם לקיבוץ
מכספים אלה בריכת השחייה להנאת כולם. מסכת יחסים מיוחדת נרקמה עם הכפרים
הערביים השכנים: בית ג'ירג'יה, דיר סניד, חירביה וברייר. לחברי הקיבוץ היה רצון כן לפתח
יחסי שכנות טובים, ו"מוכתר" הקיבוץ מונה לתפקידו בעיקר למטרה זו. בכניסה ליישוב נבנה
אוהל אירוח ובו שטיחים וכלים להגשת קפה, לפי מיטב המסורת של בני ערב. המתיישבים
.החדשים למדו מהשכנים בכפר ברברה להשביח גפנים שהיו נפוצות באזור ולטפל בהן
הנשים הערביות נעזרו ברופא המקומי, ד"ר קלר, בטיפול רפואי בילדיהן בתרופות שהיו
חדשות להן, והכפריים שאלו משכניהם סוס ליום חריש או זרעי עגבניות מזן מובחר. ילדי
הקיבוץ טיילו לכפרים הערביים השכנים, והיו הזמנות הדדיות לשמחות משפחתיות מצדם כמו
גם השתתפות נכבדי הכפרים בחגי המשק, כאורחים של כבוד. יחסים אלה עם השכנים
הערביים לא התנהלו כל העת על מי מנוחות. תמיד היה צורך להתמודד עם הגנבות הבלתי
פוסקות ועם רועה שהעלה עדר כבשים על שדה זרוע. היו סכסוכי שכנים שהגיעו לכדי
,מהלומות והיו ניסיונות ל"סולחה", על פי מנהגי ערב. אך מערכת היחסים הייתה סבירה
והתנהלה על פי כללים של כבוד בין שכנים. בכ"ט בנובמבר 1947 נערכה בעצרת האומות
המאוחדת ההצבעה על חלוקת ארץ ישראל. על פי מפת החלוקה, הייתה יד-מרדכי אמורה
להיכלל בשטח המדינה הערבית שתוקם. המצב הביטחוני הלך והחמיר. הנסיעה לתל-אביב
נעשתה קשה יותר ויותר. יריות ומחסומים של פורעים ערביים הפכו לעניין של שגרה בדרכן
,של משאיות לקיבוץ מן העיר הביתה. היחסים הטובים עם השכנים נפסקו כמעט לגמרי
והקיבוץ נכנס למצב של מצור וניתוק ממרכז הארץ. בערב ליל הסדר, בפסח תש"ח, הצליחה
-שיירה של משאיות, שהייתה מלווה על ידי משוריינים של הפלמ"ח, לפרוץ את הדרך ליד
מרדכי. השיירה הביאה עמה מצות ומצרכים לליל הסדר וגם שבעה רובים צ'כים. מיקומו של
הקיבוץ על אם הדרך לתל-אביב הפך אותו ליעד אסטרטגי, שיכול היה להוות מכשול ובלם בפני
,פולש מצרי, אם כוח צבאי כזה ינסה לפרוץ למרכז הארץ. חברי הקיבוץ היו מודעים לעובדה זו
ועסקי כל העת בביצור הנקודה ובהפיכתה למתחם צבאי. היה ברור להם שבבוא עת מבחן הם
יהיו חייבים להילחם על ביתם, כמו גם לסייע במאמץ הכללי של המדינה הנלחמת על
.עצמאותה

הקיבוץ הפך למבצר. נחפרו תעלות קשר, עמדות דופנו בפחים ובשקי עפר והונחו מוקשים
מחוץ לגדר. הקיבוץ חולק לעשר גזרות ולכל עמדה מונה מפקד. המשק תוגבר במחלקת
פלמ"ח, והנשק שעמד לרשותו כלל מטול "פיאט" נגד טנקים, שני מקלעים, שתי מרגמות
קלות, 37 רובים ותת-מקלעים, רימונים ותחמושת בכמות מוגבלת. לחלק מן החברים היה ניסיון
צבאי מפעילותם בצבא הבריטי ובמסגרות שונות ב"הגנה", וכל החברים עברו אימונים בשימוש
בנשק. ביום 14 במאי, ה' באייר, הוכרזה מדינת ישראל. למחרת החלה פלישת צבאות ערב
לשטח המדינה. ב-18 במאי הזדמן לאחד משני המפקדים על הקרב ביד-מרדכי, להצטרף
לרכב של הצלב האדום, שניסה להגיע לכפר דרום כדי לפנות פצועים. הגיע לעזה, נוכח
-בריכוזי הצבא המצרי באזור והצליח להבין משיחה אקראית שהכוח הוא מיועד לכבוש את יד
מרדכי. הקיבוץ נערך למתקפה הצפויה, שחלה עוד באותו יום בהפצצה וירי מן האויר של
מטוסים מצריים. היה הכרח לפנות את הילדים ששהו כל העת במקלטים. בלילה הגיעו
משורייני הפלמ"ח מנירעם, בפיקודו של גרשון דבנבוים ז"ל, ופינו את הילדים וחלק מן הנשים
לקיבוץ רוחמה ומשם צפונה למקום מבטחים. ביום 19 במאי החל הקרב על הקיבוץ. מטוסים
וארטילריה הפגיזו את המשק ופגעו במגדל המים, שחורר וכל מימיו זרמו החוצה. פרות ובעלי
חיים אחרים נפגעו וברחו מהמכלאות, מכלי דלק ומתבנים עלו באש.
בלילה יצאו החברים הלוחמים אל השטח
,ובחסות החשכה אספו נשק ותחמושת מגופות החיילים המצריים. ביום שלמחרת, 20 במאי
נמשכו ההפגזות וגלי התקפות חיל הרגלים מצד דרום. החיילים המצריים נהדפו באש יעילה
.של בהלוחמים, אך התחמושת החלה לאזול ומניין האבדות הגיע ל-12 הרוגים ו-24 פצועים
בלילה הצליחה תגבורת של אנשי פלמ"ח להגיע למשק, והם עודדו וחיזקו את חברי הקיבוץ
העייפים. ביומיים הבאים נמנעו המצרים מהתקפות ישירות ו"הסתפקו" בהמשך ההפגזות
והפצצות מן האויר, אך ביום החמישי למערכה (23.4.48) חזרו וניסו לכבוש את הקיבוץ. הפעם
,הצליחו לחדור פנימה והשתלטו על עמדה מספר אחת. טנק מצרי, שהתקדם באיזור הלולים
.נחסם על ידי חבר קיבוץ שהשליך לעברו רימוני יד ונהרג תוך שהוא עוצר את התקדמותו
.הלוחמים האחרים הסתערו על העמדה ובקרבות פנים אל פנים הדפו את המצרים לאחור
.בסיומו של יום לחימה קשה זה, עלה מניין האבדות ל-23 הרוגים. למצרים היו כ-300 נפגעים
לאחר חמישה ימים של לחימה אזלה מרבית התחמושת, לרופא לא נותרו חומרי חבישה
והמפקדים שלחו מברקים דחופים בבקשת סיוע, למפקדת חטיבת נגבה בנירעם. הפלמ"ח היה
עסוק בנגבה על כל מרחבי הנגב ולא יכול היה להקצות את העזרה המבוקשת. בלילה פונו
הפצועים והנשים במשוריינים לגברעם. החברים טמנו את ההרוגים בקשר אחים, תחת בונקר
המפקדה, ועם שחר ניתנה פקודת הנסיגה. חברי הקיבוץ ולוחמי הפלמ"ח, עם הנשים ונערי
חברת נוער, עשו דרכם ברגל לכיוון צפון-מזרח. נורתה עליהם אש ארטילרית ומשהגיעו לקיבוץ
גברעם התברר שחבר וחברה נושאי אלונקה וחבר פלמ"ח פצוע – נעדרים. השלושה נתפסו על
ידי המצרים ומקום קבורתם לא נודע. חברי הקיבוץ פונו צפונה והתאחדו עם הנשים והילדים
שפונו בתחילת הקרב. יד-מרדכי הוחזקה על ידי המצרים במשך כחצי שנה ושוחררה ב-5
,בנובמבר 1948 על ידי חטיבת גבעתי. בתקופה זו שהו החברים בקיבוצים מעברות וגן שמואל
.התמקמו ב"חוות עלי קאסם" שבשרון וגם פיתחו שם משק חקלאי

.כשהגיעה הידיעה על שחרור הבית – מיברו החברים לשוב לביתם ההרוס ולהקימו מחדש
.מגדל המים עמד על "רגליו הפצועות" וכאילו חיכה חצי שנה לחברי הקיבוץ שישובו לביתם
כאשר שבו החברים ליד-מרדכי, התמוטט המגדל וקרס. ולידו הוקמה, שלוש שנים מאוחר
יותר, אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ', שלרגליה מתקיימת מדי שנה עצרת זיכרון לשואה
ולמרד. עצרת זו כורכת יחדיו את גבורת המורדים בגטאות עם לחימתם של חברי הקיבוץ על
ביתם. חברי הקיבוץ התלבטו כיצד להנציח את זכר חבריהם ולוחמי הפלמ"ח, שנפלו על הגנת
הקיבוץ. בשיחת קיבוץ הרגשת החליטו החברים לכרות לנופלים קשר אחים על גבעה, בעיבורו
של הקיבוץ, "ליד בתי הילדים המלאים צחוק, כדי להשאיר את הנופליו בין החיים". עשרים
שנה מאוחר יותר הוקם בסמוך לחלקת הקבר מוזיאון יד-מרדכי, "משאוה לתקומה", שמוביל
את המבקר במנהרת הזמן: מתקופת השואה והשמדת היהודים באירופה, דרך הלחימה
בגטאות וביערות, ועד לעלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל, מפעל ההתיישבות בנגב ומלחמת
העצמאות. גם גבעת הקבר (עמדה מספר אחת) שוחזרה, כדי להנחיל לבני נוער ולתיירים את
סיפור המקום בדרך מוחשית, מרגרט לרקין תיארה בספר "השמש לא עמד דום", את קורות
הקיבוץ ואת ימי הקרב של יד-מרדכי. יותר מיובל שנים עברו על הקיבוץ מאז אותם ימי
בראשית. הקיבוץ של היום (1998) מונה כ-700 תושבים. יש בו מערכת חינוך שמשרתת את
,כל ילדי האיזור. ענפי החקלאות משתרעים על פני 10,000 דונם. המכוורת הקטנה של פעם
היא מפעל גדול, שמפתח מוצרי דבש ובריאות מסוגים שונים, מפעל השימורים פינה את מקומו
לתעשייה עתירת טכנולוגיה בתחום המחשבים והחקלאות וקיימות יזמות בתחום התיירות. כל
אלה תורמים לפרנסת חברי הקיבוץ. בהרבה מובנים יד-מרדכי הוא קיבוץ "רגיל" שמתנהלים
בו חיי שגרה כמו בגל מקום אחר בארץ. רק אלפי התיירים ובני הנוער שמגיעים בכל שנה
לבקר באתרי הגבורה והמורשת, ועצAרת ההמונים שמתקיימת מדי שנה לרגלי הפסל ביום
השואה – מזכירים לכול שהתרחש כאן סיפור מיוחד.