בשנות ה30 לחייו שימש הרצל ככתב עיתונו בפריז ובאותה תקופה נוכח לדעת עד כמה האנטישמיות היא בגדר תופעה אוניברסלית רחבת מימדים. משפט דרייפוס (1894) החריד את נפשו, שכן צרפת נחשבה למולדתו השנייה של כל ליברל משכיל.
הוא לא יכול היה להירגע מן העובדה כי דווקא בצרפת הליברלית השמיע המון משולהב קריאות של “מוות ליהודים”. מעתה התמסר הרצל לרעיון שיש למצוא פיתרון לעם היהודי, והוא עסק בכך עד למותו ב-1904.
הציונות המדינית של הרצל היא זו שהעלתה את הציונות על המפה העולמית ופתחה פתח להקמת בית לאומי במדינת ישראל.
הבעיה העיקרית לפי הרצל היא האנטישמיות.
הגירה היא לא פיתרון מפני שלכל מקום שהיהודים יהגרו, ישנאו אותם.
האמנסיפציה גם היא לא פיתרון, להיפך, שונאים את היהודים יותר בגלל האמנסיפציה והצלחתם.
הבעיה הגדולה היא שליהודים אין מדינה משלהם, הם זרים במקום שבו הם נמצאים. בעיה לאומית, עם בלי ארץ.
הפיתרון הוא לעלות את שאלת יהודי העולם בפני המעצמות.
מדינה, טריטוריה ליהודים.
כל ארץ טובה לצורך המשימה של מדינה ליהודים: ארגנטינה, אוגנדה אבל יש עדיפות לארץ ישראל.
צריך להשיג צ’רטר מכיוון שמדינה לא מקימים בסתר בלילה.
הרצל במסגרת רעיון הצ’רטר פונה למדינות שונות באירופה בניסיון להשיג מהם אישור להתיישב בחבל ארץ כלשהו. הוא פנה לעזרתם של עשירי העם, הברון הירש והברון רוטשילד, אולם אלה אכזבוהו. הם ראו בו בעל דמיונות, הוזה החסר כל ראיה מציאותית.
הרצל האמין שלמדינות העולם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים, בגלל האנטישמיות.
הרצל פנה למדינות העולם בבקשה לתת ליהודים חבל ארץ, ובתמורה היהודים ישמשו כגורם חיובי במדינה אותה הם יקבלו.
לדוגמא, הרצל עושה משא ומתן עם האנגלים שעל הפרק קפריסין, סיני, הרעיון הוא שהיהודים ישמשו כאוכלוסיה אוהדת במקומות שיש בהם אינטרס בריטי.
הרצל ראה את המדינה כמדינה מוכנה מראש, אליה יגיעו ויהגרו היהודים באופן הדרגתי.
לפי חזיונו של הרצל רצה הרצל שהשפה הלאומית תהיה גרמנית, חזה שהדגל יהיה 7 כוכבים= 7 שעות עבודה ביום, רצה הפרדה בין מדינה לדת. רצה שתהיה מדינה מתועשת. רצה שתהיה תיירות מפותחת (טבריה).
בשנת 1897 כונס קונגרס באזל.
*מטרות הקונגרס:
-הרצל רצה לזכות בהכרה מן התנועה המיונית כמנהיגה, רצה לקבל גיבוי מהעם למעשיו.
-מקור לגאווה ורוממות ראש לעם היהודי.
“התנועה הציונית שואפת לרכוש לעם היהודי בארץ-ישראל מקלט מובטח ובמשפט גלוי”
*דרכים לביצוע המטרות:
– פיתוח של א”י ע”י ישובה ביהודים עובדי אדמה. לישב אותה, לעודד עלייה, לעודד תרבות בארץ ישראל.
-הגברת הרגש וההכרה הלאומית הישראלית. טיפוח הציונות.
-ארגון היהדות כולה וליכודה ע”י מפעלים מקומיים וכלכלים בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ.
-כל קהילה יהודית בגולה יהיה לה את הארגונים שלה, את הוועדים שלה שילכדו אותה, ושלכל קהילה יהיה נציג בתנועה הציונית.
בקונגרס באזל קבעו את היסוד לתנועה הציונית, בקונגרס נקבעו מוסדות התנועה הציונית, מנגנון איסוף הכספים, נקבעה הנהגה מסודרת לעם היהודי שהרצל נבחר אליה.
הקונגרס חיזק את הגאווה וההכרה של היהודים בכל העולם.
