מבוא.

בחרתי בנושא העבודה מתוך אהבה ליצירות של וולט דיסני, ישנות כחדשות. אני צופה בסרטי דיסני כל חיי, אך מעולם לא בעין בוחנת או מתוך שימת לב למסרים החברתיים והמוסריים שמשתמעים מהם- נכונים או שגויים.
מכיוון שמעולם לא ניסיתי להבין מדוע בדיוק היצירות של דיסני כה טובות ומהנות בעיני, לא רק בעבר אלא גם היום, הייתי רוצה לקבל מושג מוחשי יותר בעזרת ניתוח היצירות. בעיקר מעניינת אותי השפעת המסרים על פופולריות הסרט- זאת מכיוון שבעין לא מזויינת הייתי אומרת שהסרטים הישנים של דיסני, שהמסרים בהם מיושנים יותר, מהנים יותר בעיני.
אני יוצאת מנקודת הנחה שהמסרים בסרטי דיסני השתנו במהלך השנים, ואני מתכוונת לעמוד על המשתנים ולחפש קשר בין השינויים לבין התחושות שלי לגבי הסרטים, ותגובות הציבור לסרטים.

רקע כללי על דיסני

החברה "וולט דיסני" הוקמה בשנת 1923 במשרד קטן ואחורי בלוס אנג'לס על ידי וולט דיסני ואחיו רוי. ממשרד זה יצאו הפקותיהם הראשונות של האחים- מספר סרטי אנימציה, סרטי הרפתקאות קומיים. בשנים אלו שבילו באולפנים הלכה והפכה לוס אנג'לס לבירת עשיית הסרטים וקיבלה את שמה בינלאומי. ב1925 עבר דיסני למשרד גדול יותר, שם יצר את חבורת דיסני הקלאסית ב1928- מיקי מאוס, דונאלד דאק, פלוטו וגופי. שם נוצרו סרטי האנימציה הראשונים על החבורה, שעדיין מוקרנים היום. השנים הבאות היו שנות פריחה לענף הקולנוע האמריקאי כולו, שנים בהם החלו לצאת למסכים הצלחות הענק הראשונות והקולנוע נהפך לסממן אמריקאי נפוץ שהלך והשתלב בחיי היום יום. השנים שבין 1928 ל1937 היו שנים של התפתחות עבור החברה, שהלכה וגדלה, הן בכמות העובדים והן בפרסום בארצות הברית. בשנת 1937 יצא למסכי הקולנוע סרט האנימציה הראשון באורך מלא- שלגיה ושבעת הגמדים, חידוש שנחשב מדהים. לראשונה נעשה סרט באורך מלא עבור ילדים. אולפני וולט דיסני קיבלו מקום של כבוד בין האימפריות החדשות של ארצות הברית- אולפני הענק. הסרט היה הצלחה אדירה ובינלאומית שהובילה להגדלת האולפנים ביזמתו של וולט, שרצה לספק את הצרכים של צופיו. וולט דיסני העביר את משרדי החברה לבורבנק קליפורניה, שם בנה את האולפן הראשון המותאם במיוחד לעשיית סרטי אנימציה. האולפן דמה לעיר קטנה בה נעשה הכל, מציור האנימציה, לדיבוב הסרטים, ועד חדרי עריכה ענקיים. באולפנים אלו צולמו הסרטים המפורסמים של שנות ה40 וה50, בינהם פיטר פן, במבי, פנטזיה, סינדרלה ואליסה בארץ הפלאות. בשנות הארבעים המאוחרות החל דיסני לצלם סרטי ילדים שאינם סרטי אנימציה, בהם סרטים מוכרים כמו מרי פופינס ודייוי קרוקט. הסרטים שעשה וולט דיסני מושפעים רבות מרוח התקופה, ומספקים את צרכי הציבור בהתאם לתקופה.
הסרט האחרון שהיה וולט דיסני שותף בעשייתו היה ספר הג'ונגל.
לאחר פטירתו של וולט דיסני המשיכה החברה להתקיים והיום היא מתופעלת על ידי אלפי עובדים ובעלת זכויות על דברים רבים ונוספים מלבד סרטי אנימציה, כמו פארקים ברוח הסרטים ותעשייה שלמה הסובבת אותם.

תקופה ראשונה- סרטים ראשונים באורך מלא. שנות ה40 ו50.
Snow white and the seven dwarfs
שלגיה ושבעת הגמדים- 21 לדצמבר, 1937.
שלגיה ושבעת הגמדים היה סרט האנימציה הראשון שהופק. הוא עלה 1.4 מלין דולר. הוא מבוסס על סיפור אגדה שמקורו בפולקלור האירופאי מאז ימי הביניים. הוא הופק במשך שלוש שנים וביצירתו השתתפו 750 אומנים. הסרט זכה בשבעה אוסקרים- אחד בגודל מלא, ושבעה אוסקרים "גמדיים", שהוגשו לדיסני בשנת 1939. את הדיבוב בסרט בחר וולט דיסני בקפידה, בו השתמש גם בשחקנים מהתקופה וגם בשחקנים שדיבבו עבורו בעבר-"גופי", פינטו קולוויג (שטייה). את הרעיון הגה וולט דיסני עוד כשהיה בן 15 וראה גרסה אילמת של הסרט בקנזאס סיטי, שאירה עליו רושם כביר. הוא יצא לאקרנים בארצות הברית ולאחר מכן בעולם כולו, סחף את הציבור וגרף שמונה וחצי מליון דולר עבור וולט דיסני, סכום שישתווה היום לכמה מליוני דולרים. הסרט שלגיה ושבעת הגמדים היה הסרט הרווחי ביותר באורך מלא במשך שנים מספר, עד שגבר עליו "חלף עם הרוח" מספר שנים מאוחר יותר. הוא היווה את ההתחלה בשרשרת של סרטי אנימציה לילדים שהגדירה את המושג "קלאסיקה" עבור סרטי האנימציה, שנעשה שווה ערך לקלאסיקות מצולמות. הסרט מספר את סיפורה של נערה יפיפייה בעלת שיער שחור ועור צחור, המוצאת מקלט מאמה החורגת, המלכה הרעה, בבית קטן ביער השייך לשבעה גמדים. המלכה הרעה מקנאה בשלגיה בגלל יופייה, ומנסה לכער אותה בכך שהיא מעבידה אותה בעבודות ניקיון בזויות והופכת אותה למשרתת. מכאן באה השורה הידועה- "מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?". שלגיה מגיעה לבית הגמדים ומתחבבת עליהם, מבשלת את ארוחותיהם ומנקה את ביתם. המלכה הרעה בקנאתה מחליטה להרוג את שלגיה בעזרת תפוח מורעל- עוד סמל שמקורו בסיפור, שמשמעותו משמשת מוטיב ביצירות אומנות וספרות עד היום (גם בספרות ישראלית- "תפוחים מן המדבר" סביון ליברכט). שלגיה אוכלת מהתפוח המורעל שמוגש לה ונופלת לתרדמה, שממנה תתעורר רק על ידי נשיקה ראשונה מאוהב אמיתי. הגמדים האבלים מניחים את שלגיה בארום זכוכית- כדי שיוכלו לחזות ביופייה. אז מזדמן נסיך יפה תואר אל היער, אשר התאהב בשלגיה זה מכבר, מגיע אל בקתת הגמדים ומחזיר את שלגיה לחיים בנשיקה.
לא נעשו שינויים רבים בסיפור האגדה המקורי- הוספו פרטים לא משמעותיים, אך הסרט נאמן לסיפור האגדה המקורי.

הנוסחה הקלאסית העובדת מאז ומתמיד באגדות ילדים, נסיך יפה תואר המציל נערה יפיפייה, באה לביטוי כאן במלוא כוחה. ניצחון הטוב והאהבה על הרוע. העובדה הקיימת היא שגם היום ילדים בכל העולם צופים בסרט- ואוהבים אותו. במבט מבקר סממנים רבים של אגדת הילדים הקלאסית צורמים לעיין היום. בצפייה חוזרת בסרט ניתן לשים לב למאפיינים רבים שמבטאים תפיסות שאולי מוטעות, שמקורן בחברה של שנות ה30. הדבר מורגש בדברים הבסיסיים ביותר- האנימציה של דמותה של שלגיה, למשל. אם בוחנים את תנועותיה של שלגיה ניתן לראות שהם לא טבעיות כלל, ושהיא נעה בתנועות נשיות מוגזמות ביותר. בצפייה חוזרת ניתן לראות ששלגיה אינה נעה בלי לאחוז את שמלתה בידה, ושהיא מתנועעת עם יד אחת למעלה, כמעין בובה. דבר זה כשלעצמו אינו בעייתי, שכן זוהי הגזמה מובנת בסרט מצוייר, אך בשילוב עם העלילה תנועותיה יוצרות רושם של פגיעות. בסצינת היער למשל- כששלגיה מגיעה לביתי הגמדים בתחילה, היא אבודה ביער בלילה. השילוב של תנועותיה עם הסצינה יוצרים רושם שהיא אינה מסוגלת להגן על עצמה כלל, ושהיא חסרת אונים- היא נבהלת מעצים ומינשופים ומכסה את ראשה בידיה, תוך כדי צעקות אימה.
בנוסף לעניין האנימציה המוגזמת ישנו עניין הבישול והניקיון. ברגע ששלגיה מגיעה לבית הגמדים ורואה שהוא מלוכלך ומאובק, היא פותחת בסדרת ניקיונות, מקרצפת את כל הבית, מבריקה חלונות ותולשת קורי עכביש, זאת כמובן בליווי שיר. העובדה שברגע ששלגיה מגיע למקום מפלט אחרי לילה של ייסורים ביער, האינסטינקט שלה מביא אותה לנקות, שכן הלכלוך צורם בעיניה. היא מאושרת לנקות, ונהנית ממלאכות כמו שטיפת כלים ואיבוק. מסצינת הניקיון עובר שבית הגמדים מלוכלך, מיכוון שהגמדים הם גברים, לכן זה לגיטימי שביתם יהיה מלוכלך, ושלגיה מנקה, מיכוון שכך היא ממצה את יכולותיה ואלו רצונותיה, היא פועלת בדרך הטבעית לה. מתווסף לכך הפרט ששלגיה מכריחה את הגמדים להתרחץ, שכן הם מעדיפים להישאר מלוכלכים, מעין תכונה ילדותית- מה שהופך את תגובתה של שלגיה לתגובה אימהית. נוסף לכך עניין הבישול שזהה לעניין הניקיון. כאשר הגמדים יוצאים לעבודה במכרה וכורים יהלומים, שלגיה נשארת בבית הגמדים ומבשלת להם פשטידות וכיוצא באלו. העובדה שצורמת לעין היא לא העובדה ששלגיה נהנית לנקות ולבשל, שכן יש בכך הגיון רב, אלא העובדה שלפי הסרט בזה מסתכם "טוב ליבה" של שלגיה, זהו בעצם מרכז אופייה. העובדה שהיא מוכנה לנקות ולבשל עבור הגמדים היא שעושה אותה טובה וצדיקה. שלגיה היא הרי דמות טובת לב שמייצגת את הטוב באגדה, לכן אנו מקשרים בין העובדה שהיא מנהלת את בית הגמדים לאיכויות שלה. נוספת לכך העובדה שהגמדים עובדים במכרה- עבודה גברית מובהקת. לא הייתה לעובדה זאת חשיבות אם לא הייתה באה מנגד לעובדות שכבר ציינתי.
בעניין הנסיך על הסוס הלבן שמציל את שלגיה מכישופה של המלכה הרעה- הנסיך מופיע רק פעמיים בסיפור, בתחילתו ובסופו. הוא רואה את שלגיה ומיד מתאהב בה, שכן היא יפיפייה, ושרה תוך כדי עבודתה שיר סוחף. העובדה שהיא מתאהבת בו היא תמוהה משהו, שכן הוא לא מוציא מילה אחת מפיו במשך הסרט כולו. הנסיך הוא חסר אופי לחלוטין- הוא אינו מדבר ואינו מנמק את רצונותיו- הוא פשוט יפה תואר, ונסיך. מה שבעייתי הוא, שהנסיך מייצג מודל של גבר מושלם, אך בעצם מלבד להציל את שלגיה בנשיקה ולרכב על סוס, אין שום ביסוס לטענה זו. אם כך, כיצד הוא נהפך לאחד מגיבורי הסיפור? מדוע ישועתה של שלגיה באה בדמות של גבר? אם לפי הסרט אישה היא טובה מיכוון שניקיון הוא בראש מאווייה, הרי גבר מושלם הוא גיבור ויפה תואר, ותו לא, אין לו אישיות מיוחדת. ניתן ליחס זאת לעובדה שהסיפור מקורו בימי הביניים. אם כך, מדוע היום אנו ממשיכים לצפות בסרט? אולי לאחר הבנת התת מסרים של הסרט, אנו "סולחים" לתופעות אלו, כי אנו משלימים איתן? אולי היום ניתן להשלים עם כך מיכוון שאנו יודעים שלכל איש יכולתו ואופיו ללא קשר למינו, לכן אין כל רע בלייחל לנסיך מושיע על סוס לבן. אולי, המרד במקומו, אישה יכולה לשאוף להינשא לגבר יפה תואר וגיבור, רק בשביל לספק רצונות בסיסיים, ולשאוב את עצמיותה ממקום אחר. אולי, הנישואים מהווים הגשמה בכמה מישורים, והגשמה עצמית נוספת באה ממישורים אחרים. בצפייה מבקרת היום עם ההיסטוריה מאחורינו, ניתן לצפות בסרט ולהגיד מתוך ניתוח והבנה עמוקה יותר, שלגיה לא זקוקה לגבר כדי להשלים חסכים רוחניים שהיו בה, ושהנסיך לא מושיע אותה בכל המובנים- הוא לא ממלא ריקנות והופכה לשלמות. אם כך, הרי ששלגיה הייתה דמות בפני עצמה משכבר, ולא שאפה להינשא לנסיך כדי להגשים את עצמה, אלא כדי לספק רצונות טבעיים- גבר יפה תואר וייצוגי, ואמיץ לב- תכונה מושכת בפני עצמה. אולי סיבות אלו הן שמאפשרות לנו לצפות בסרט היום, כשם ששמעו את הסיפור מדוקלם לפני חמש מאות שנים. הגמדים עובדים בעבודה שנחשבת עבודה גברית, בניגוד למודלים גבריים אטרקטיביים עכשוויים יותר, שהם רגישים יותר ומרוככים (רוס-"חברים", ג'יל- "ג'ק וג'יל" וכ"ו) האם זה אמור לקומם את הצופה, השימוש בסטריאוטיפים גבריים? האין סטריאוטיפים גבריים נחשבים מושכים, היום כאז, בלי קשר לשינוי הדרסטי בצורות החשיבה שלנו? אם כך לאחר ניתוח אנו מוצאים שהמסר הקלאסי והידוע ביותר של אגדות ילדים אינו שטוח ובסיס כפי שהוא נראה, ושיש לו יסוד שאנו מבינים גם היום. אולי יסוד זה הוא שגרם לסרט להיות שובר קופות בשנות השלושים, וגרם לי לכתוב על כך היום בשנות האלפיים. אם כן, למרות שהמסר עובר בצורה שטחית ומוטעית, אישה טובה היא אישה שמנקה ומבשלת וגבר אידיאלי הוא גיבור ויפה תואר, אנו רואים מאחורי המסרים הללו, אולי בלי לשים לב. הסרט מדבר על ניצחון האהבה- הניצחון האידיאלי של הטוב על הרע. הרע בסרט שטחי לחלוטין. מדוע המלכה הרעה רעה? מיכוון שהיא מקנאה ביופייה של שלגיה. האם סיבה זו מספקת עילה למעשיה של המלכה הרעה, בחיי היומיום? כמובן שלא. כשם שהנוסחה של "נסיך ויפיפייה" קיימת, קיים גם הרוע הקלאסי, הרוע ללא סיבה מוצדקת. הרוע המוחלט, שמונע אך ורק על ידי שנאה, אין לו מניעים מספקים או מציאותיים. ישנה כמובן שאיפה לצדק שמועברת פה, המלכה הרעה שהרעילה את שלגיה מוצאת את מותה. יש לציין, שהמלכה הרעה לא נהרגת על ידי גיבורי הסיפור אלא נופלת מצוק שמתפוצץ על יד מכת ברק. איננו מתבקשים להתמודד עם הרג על מצפונו של הגיבור, אך בשיא הנוחיות, המלכה מוצאת את מותה בעצמה. אנו מתבקשים להאמין שהרוע לא מתוגמל, ואנו הצופים מתרגמים תחושה זאת לצדק. אם כן, השאיפה לצדק והחתירה להשגתו הנם מטרה, לפי הסיפור הסרט, ועוד רבים כמוהו.
סרט זה על מסריו מייצג בצורה הטובה ביותר את אופי היצירה של אולפני וולט דיסני בשנותיו הראשונות, שנות ה40 והחמישים. הצלחה גדולה נוספת של דיסני העובדת על אותו רעיון כללי ובעלת גיבורים דומים ביותר היא סינדרלה, סרט שיצא לאור ב15 לפבואר 1950 וגרף מיליונים בקרב הציבור הבינלאומי. גם בסינדרלה מתקיימים אותם תנאים שציינתי, אותה שאיפה להינשא ולחיות בארמון, אותו נסיך חסר אופי, אותה אם חורגת מרשעת, כשגם שם הרשע נובע מקנאה- קנאת האם ביחסו של האב לביתו האמיתי על פני בנותיה, קנאתה ביופייה של סינדרלה לעומת כיעורה וכיעור בנותיה. כן הלאה ברוב הפרטים מלבד ניואנסים קטנים ביותר. אני רואה בשני הסרטים הללו את המייצגים הבולטים של יצירות משנות הארבעים מיכוון ששני סרטים אלו ענו על דרישת הקהל בצורה הטובה ביותר וגרפו סכומים נכבדים ביותר. אני משייכת אותם לאותה קטגוריה מיכוון שהם זהים בפרטים רבים, ושניהם מבוססים על סיפורים עתיקים ביותר, לעומת הסרטים שאנתח בהמשך.

פיטר פן- 5 לפבואר 1953. Peter Pan

וולט דיסני תכנן לעשות סרט זה מאז 1935, אך רק בשנת 1949 החלה ההפקה, לאחר סיבוכים בנוגע לזכויות היוצרים. הסרט מבוסס על ספרו של ג'יימס מ. בארי. אורך הסרט 77 דקות, והוא הוצא למסכים חמש פעמים לאחר יציאתו הראשונה, ואף יצא בוידאו בשנת 1990. פיטר פן מספר את סיפור מסעם של שלושה אחים: מייקל ג'ון ווונדי, בארץ "לעולם לא". וונדי, האחות הגדולה, נהגה לספר לאחיה הצעירים סיפורי הרפתקאות בכיכובו של פיטר פן, הנער שמסרב להתבגר וחיי חיי חופש בארץ בה אין גדלים. שם הוא נלחם בשודד הים קפטן הוק, מוקף בבנות ים, חיי בקרב האינדיאנים. ערב אחד מחליטים הוריה של וונדי להעבירה לחדר משלה, בתואנה שהיא צריכה להתבגר. באותו ערב מגיע פיטר פן ולוקח אותה ואת שני אחיה לארץ לעולם לא, שם הם יוצאים למסע הרפתקאות בקרב הפיראטים והאינדיאנים. כמו כן צריכה וונדי להתחמק מטינקרבל, הפייה של פיטר פן שמקנאה בתשומת הלב שפיטר מעניק לוונדי.
לבסוף הם חוזרים הביתה, לאחר שהצילו את בת האינדיאנים טייגר לילי מקפטן הוק, והשיבו את השלום באי על כנו. הסרט מקורו בספר שייצא לאור באותה התקופה, והפרטים בו הוקפדו והם נאמנים לספר ביותר. גם פיטר פן הוא אחד הסרטים המצליחים יותר של דיסני, אמנם לא כמו סינדרלה ושלגיה ושבעת הגמדים, אך בסטנדרטים גבוהים גם כן. הסרט מציג את השאיפה התמידית להישאר ילדים ולא להיכנע למציאות ולהתבגר. הרצון להיות מסוגל להאמין בפנטזיה אמונה אמיתית, כמו ילדים. מדובר בו על ההתמודדות של שני מגזרים עם האמונה בפנטזיה, הילדים והמבוגרים.

בתחילת הסרט וונדי מספרת לאחיה על הרפתקאותיו של פיטר פן וחולקת איתם עולם של דמיון. אז אביה, איש עסקים מרובע, מספר לה שזהו הלילה האחרון שתבלה בחדר הילדים, ושעליה להתבגר, מיכוון שהיא כבר נערה. וונדי מתמרדת, אך ללא הועיל. אביה בז לסיפורי ההבל של פיטר פן ולשטויות ילדותיות כיוצא באלו. מוצגת כאן התנגדות פשוטה של ילד להוריו, וונדי פשוט רוצה להישאר בעולם הפנטזיה עם אחיה הקטנים. יש חשיבות לכך שוונדי פועלת כמו ילדה קטנה במצב זה אך ניתן לעמוד עליה רק בסיום הסרט. פיטר פן הוא נער המסרב להתבגר, הוא שובב כמו ילד ואוהב הרפתקאות, אך יש לו רצונות של נער- הוא מחבב את וונדי. אופיו הוא הצדעה לעולם הילדות הסמוי למבוגרים, על שובבותו ותמימותו. לכן אופיו כה קסום בעיני הצופים. בארץ "לעולם לא" מתמנה וונדי להיות ה"אמא" של הילדים האבודים, ולספר להם סיפורי הרפתקאות. מלכתחילה מתנהגת וונדי בסמכויות, היא דואגת לאחיה הקטנים, מבקשת מהם להיזהר ומתנהגת בסמכותיות כלפיהם. היא מטיפה להם על דברים קטנים. מוצגות כאן תכונות אימהיות באופייה של וונדי, שהיא ילדה בלבד. מצד שני כאשר אחיה הקטנים מייקל וג'ון הולכים לחפש אינדיאנים הולכת וונדי לראות את בנות הים, רצון של ילדה קטנה. הסצינה עם בנות הים היא מעין סצינה של מריבת נשים- בנות הים מציקות לוונדי, והיא מתעצבנת עליהן ומקנאה, שכן פיטר פן מעניק להן תשומת לב. זוהי מריבה קטנונית וחסרת יסוד, שמובילה כמעט לאלימות. זוהי "מדרגה" ראשונה מתוך כמה, שמקרבת את וונדי לעולם הבגרות. כמו כן ישנה קנאתה של טינקרבל פייתו של פיטר פן- זו כמעט ומתנקשת בחייה של וונדי, אך פיטר פן מציל את וונדי ברגע האחרון וזועם על טינקרבל. מריבות אלו יכולות להיתפס כביקורת על התנהגות נשית קנאית וטרחנית- או אולי הכרה בטבעה של הקנאה הפשוטה. הקנאה נתפסת כרעה ומשחיתה דרך הסרט, למשל במקרה של טינקבל, אם כך המסר שנובע מכך הוא שעל אדם לגלות תרומיות גדולה עד כדי כך שיוכל להתגבר על דחפים, כמו הקנאה. האם ניתן לדרוש זאת מהצופים הציבור? אם לא, הרי אדם רשאי להיות קנאי לדברים שאינם שייכים לו, זאת בגלל ה"טבעיות" שבדחף? האין זו רדידות והמעטה בערכו של אדם ובביטחונו העצמי לקנא בדברים שהם רכושם של אחרים, או מעמדם של אחרים? האין קנאה זו מייצגת חוסר ביטחון של אדם במעמדו שלו בקרב חברה מסויימת? מכאן נובע שהסיפור מכיר באופייה המשחית של הקנאה.
הסצינה במסיבה האינדיאנית מייצגת היטב את השינוי שנעשה בדמותה של וונדי. במסיבה האינדיאנית פיטר פן מוכרז כצ'יף ומקבל כבוד, ומייקל וג'ון לצדו נסחפים לתוך ההמולה האינדיאנית, רוקדים ולוקחים חלק בטקס המקטרת. פה מקבל פיטר פן מעיין העלאה בדרגה- הוא בוגר יותר, זאת למרות שהוא אינו גדל בארץ הקסומה. הוא לוקח חלק בחברה גברית. וונדי לא רואה בעין יפה את ההתפרעות של המסיבה ומטיפה לאחיה שצבעו את פניהם בצבעים אינדיאניים להתנהג כראוי. היא אינה יכולה להשתתף במסיבה מיכוון שהיא אישה, והיא מתבקשת ללכת ולהבעיר את המדורות. היא נקראת "שיפחה" ומרגזת ביותר, מה שיכול להיראות גם כביקורת שלה על החברה הפרימיטיבית שהיא נמצאת בה. וונדי מסרבת וחוזרת למחנה של פיטר פן. בחלק זה בסיפור דמותה של וונדי עוברת את השינוי שמוביל להתבגרותה מבלי שתשים לכך לב. הסיפור חותר לכך שהצופה יבין בעצמו שההתבגרות היא טבעית ואי אפשר להתנגד לה. לאחר המסיבה האינדיאנית ישנה הסצינה במחנה של פיטר שמציגה את וונדי לאחר השינוי שעברה. כעת וונדי רוצה לשוב הביתה, לאמה, והיא מסבירה לאחיה ולכל הילדים האבודים במחנה מדוע עליהם לחזור. היא מציגה את כל היתרונות של אמם וגורמת לכל הילדים האבודים להתגעגע הביתה. היא גם נוהגת כאם- מנקה את צבעי המלחמה האינדיאניים מפניהם של אחיה, משכיבה אותם לישון ושרה להם שיר, ששמו "אמא שלי ושלך" your mother and mine)).
אם כן, וונדי היא ילדה אך היא אישה בתוך תוכה, עצם התבגרותה הוא הפיכתה מילדה לנערה עם רגשות אמהיים. לאחר שמנצח פיטר את קפטן הוק הוא משיב את וונדי והילדים האבודים הביתה. גם קפטן הוק לא נהרג על ידי פיטר פן, אלא נופל למים ונרדף על ידי התנין עד אל מעבר לאופק. גם פה הרע לא נהרג על ידי הגיבור. עוד בנוגע להתגלמות הרוע בסיפור זה- קפטן הוק שונא את פיטר פן שכרת את ידו בקרב שנים לפני כן, אם כן יש הצדקה לשנאתו. זוהי אינה סיבה מוצדקת להרוג את פיטר פן, אך זה אינו רוע סתום. החבורה שבה הביתה לאנגליה וונדי מחליטה שהיא מוכנה לעבור מחדר הילדים לחדר משלה אחרי הכל. היא מחליטה החלטה בוגרת ומדברת עם הוריה, בניגוד לכעס שהיה מלווה לכך בהתחלה ולסירובה הילדותי. אם כן היא התבגרה, והוריה צדקו. ניתן לראות בכך חינוך לציות, אך במבט מעמיק יותר- סיום הסרט הוא כאשר וונדי ואביה הנוקשה מביטים יחדיו בשמיים ורואים ענן בצורת ספינה- ספינתו של קפטן הוק שהחזירה את וונדי והילדים הביתה. אז נזכר האב בילדותו ובאמונתו שאבדה לו, מה שמספק לו מכנה משותף עם ילדיו. כאן באה ההשלמה של האב עם עולם ילדותו, והשלמה של וונדי עם התבגרותה, כשהיא משאירה מאחור זיכרון מתוק. אם כן איש לא טעה, ואיש לא צדק.

תקופה שנייה- שנות השישים והשבעים.
חתולים בצמרת-24 לדצמבר, 1970. The Aristocats

חתולים בצמרת הוא הסרט הראשון שהופק ללא וולט דיסני, שנפטר לפני הפקתו.
הסיפור לא מבוסס על ספר או פולקלור, אלא יצירתם של תסריטאי חברת וולט דיסני, כמו רוב הסרטים המאוחרים יותר. הוא הופק במשך ארבע שנים והעסיק 35 אחראים לאנימציה ו250 אנשים שעבדו על רצף הציורים. בסרט יותר מ20 "רצפים", שהם שקולים לסצנות בסרט מצולם- זוהי הכמות הגדולה ביותר בסרט של דיסני עד אז. הסרט מכיל בסביבות 325,000 ציורים. צוירו עבורו יותר מ900 רקעים לסצנות. אורכו 78 דקות. הוא עלה יותר מ4 מליון דולר, והיה הצלחה אדירה בקופות שתגמלה את ההון שעלה להפיקו. פסקול הסרט מושפע רובו מג'אז, הוא עובד על ידי אמנים מוסיקליים נבחרים והיווה את אחת הסיבות להצלחתו של הסרט. בעיקר זכור מתוכו השיר "כל אחד רוצה להיות חתול" ((Everybody wants to be a cat . הסרט נוצא למסכים פעמיים נוספות, ויצא לוידאו בשנת 1996.

הסרט מספר את סיפורה של משפחת חתולים מיוחסת- האם, דוכסית, ושלושת חתלתוליה: מארי, טולוז וברליוז. החתולים חיים בביתה של ליידי עשירה בפאריז, אשר מורישה להם את כל רכושה, וכיורש שני כתובת בצוואתה את משרתה, אדגר. המשרת אדגר שומע על כוונותיה של הליידי ומחליט להיפטר מהחתולים- הוא משליך אותם בשדות בתקווה שלא יחזרו. החתולים האבודים פוגשים את תומס אומאלי, חתול רחוב מצחיק, שמוביל אותם בחזרה לפאריז, ובדרך מתאהב בדוכסית ומבקש ממנה להישאר איתו ברחובות. דוכסית מסרבת, בתואנה שהיא נאמנה לבעלים שלה. בדרכם לפאריז הם פוגשים בחבורת חתולי רחוב פריזאים שחיים בבית הרוס ומנגנים ג'אז, ולבסוף מגיעים חזרה לביתם שם הם מגרשים את אדגר. לבסוף תומס אומאלי נשאר בבית האחוזה וחיי עם הדוכסית והחתלתולים.

הסרט מאוד קליל ונעים לצפייה, אין בו מסרים כבדים. הכל נעשה בהאנשה, כמובן, מה שעושה את הנושאים קלים יותר לטיפול. החתולים מייצגים את החברה הגבוהה, הם חיים בבית מפואר מהמאה ה-19 ומטופלים על ידי משרת אישי. יש פה כמובן סאטירה מסויימת- הסיפור מסופר בצורה סרקסטית ומוגזמת. כבר בשמותיהם של החתולים: ברליוז, על שם הפסנתרן המפורסם, וטולוז, על שם הצייר, אנו רואים ביטוי לאליטה של החברה האירופאית בתקופה ההיא. החתולים המיוחסים מקבלים יחס של בני אדם ונמדדים לפי קריטריונים אנושיים, אף נאמר- "המיאו שלהם הוא בדיוק לפי חוקי הדקדוק". בסצינות הראשונות של הסרט רואים כיצד הם מחונכים בצורה אנושית, לומדים לנגן על פסנתר, לשיר ולצייר,אימם דוכסית אף דורשת מהם להתנהג כמו ג'נטלמנים ראויים, ולא כמו חתולי רחוב לא מתורבתים. אין לראות זאת בעין מבקרת כמובן, בגלל הסרקסטיות שבה נכתבו הדברים. זוהי ביקורת, כמובן, על החברה הגבוהה והאליטיסטית לעומת "חתולי הרחוב", המגזרים שאינם מחונכים לפי הסטנדרטים האירופאיים של אותם הימים. ביקורת, אך ביקורת עדינה ומשעשעת, הופכת את הסרט לכה קליל.
דוכסית שסולדת מהתנהגות חתולי הרחוב מקבלת את תומס אומאלי ולומדת להעריך אותו על איכויותיו, למרות חוסר ה"קלאסה" שהיא רגילה אליה. היא לומדת להעריך את חבריו ואת המוסיקה השונה שלהם, אופייה מתרכך. לא מדובר פה בשינויים דרסטיים, אלא בניואנסים קטנים וקלילים. גם להתאהבות של דוכסית ושל תומס אומאלי אין עומק שיש למערכות יחסים אחרות בסרטים של דיסני. בנוגע למסרים שהסרט כן מעביר, ישנה סוגיית הנאמנות- דוכסית מסרבת להישאר עם תומס ומבכרת לחזור לבעלים שלה, מדאם אדלייד. היא מוותרת על אהבתה למען נאמנותה לבעליה.
דמותה של הדוכסית אינה דמות מעמיקה במיוחד, אך גם אינה דמות שטוחה. היא עוברת שינוי כלשהו. דמותו של תומס משתנה גם כן, הוא עובר מחיי הרחוב הלא תלויים והנועזים שעליהם הוא מכריז בגאווה (בשיר תומס אומאלי, בהתחלה) לחיים ממוסדים יותר. הוא מתבגר ומקבל על עצמו מחויבות. מלכתחילה לא הייתה דמותו של תומס אומאלי דמות קשוחה מאוד או מוגזמת מאוד, לכן השינוי אינו דרסטי.

סרטים נוספים שיצאו לאור בשנות השישים המאוחרות דמו ל"חתולים בצמרת" בקלילותם ובקלות הראש שלהם. הידועים מבניהם הם "רובין הוד" ו"ספר הג'ונגל". גם הסרט" רובין הוד" שמקורו בסיפור פולקלור שלא ידוע אם הוא אמיתי או מופרך, העוסק בנושאים חברתיים רגישים, עשוי בצורה קלילה. סוגיית הגניבה מהעשירים והנתינה לעניים מטופלת בזהירות, שכן את העשירים מייצג הנסיך ג'ון, שהוא טיפוס מושחת ותאב בצע שעושק את הציבור, ורוצה במותו של רובין הוד, והעניים הם אנשים שהוא עצמו פגע בהם, והם נלחמים כדי להציל את עצמם. סרטים אחרים מהשנים הללו הם סרטים שזכו לפחות הצלחה.

סרטים חדשים- שנות התשעים.
הגיבן מנוטרדאם- 21 ליוני 1996. The Hunchback Of Notre Dame

הסרט הגיבן מנוטרדאם מבוסס על הספר של ויקטור הוגו, שיצא לאור בשנת 1930. הסרט יצא לאקרנים בפתיחה חגיגית ביותר בניו אורלינס, שם הוא הוקרן על גבי שישה מסכים ענקיים ברובע הצרפתי הישן של העיר, ומיד לאחר ההקרנה יצא מצעד ברוח הסרט שעבר דרך הרובע. הוא דובב על ידי מיטב השחקנים, כמו קווין קליין (פיבוס), ג'ייסון אלכסנדר (הוגו הגרגול) ודמי מור (אזמרלדה).
הסרט יצא בתקופה בעייתית עבור אולפני וולט דיסני- שנתיים לפני כן יצא לאקרנים "מלך האריות", הסרט הרווחי ביותר בכל ההיסטוריה של דיסני, ואף בסטנדרטים של סרטים מצולמים הוא שבר שיאים. הציפיות היו גבוהות. כמו כן בשנת 1995, שנה לאחר "מלך האריות", יצא לאור "פוקהונטס", שלא היה הצלחה גדולה.
הסרט מספר את סיפורו של קווזימודו, נער הפעמונים הגיבן שחיי בבדידות בראש כנסיית הנוטרדאם בפאריז. הוא שואף לחיות בעולם שמתחתיו אך פטרונו גורם לו להאמין שבני האדם יראו בו מפלצת, ומאלץ אותו להישאר במגדל. פטרונו של קווזימודו, פרולו, הוא איש כנסייה ששולט בפאריז, והוא שואף לחסל את הצוענים, בהם הוא רואה גנבים ומגדי עתידות כופרים. אזמרלדה, צוענייה צעירה, מבקשת מקלט ממנו בכנסיית הנוטרדאם ופוגשת בקווזימודו שמתאהב בה, והוא עוזר לה לברוח. היא הראשונה שמוכנה לקבל אותו כפי שהוא. אזמרלדה פוגשת גם בקצין צעיר בשם פיבוס, שעורק מצבאו של פרולו, והוא וקווזימודו יוצאים יחדיו להזהיר את אזמרלדה מפני פרולו המתקרב.
אזמרלדה נתפסת אך לפני שהיא עולה על הגרדום מציל אותה קווזימודו, למרות קנאתו העזה באהבתה לפיבוס, ולאחר קרב על הנוטרדאם מוצא פרולו את מותו. אז מתאחדים פיבוס ואזמרלדה. נעשו בסיפור המקורי של ויקטור הוגו שינויים רבים מאוד- אזמרלדה לא נשארת עם פיבוס, הוא מת בסיפור האמיתי, היא אינה נשארת בחיים אלא עולה על המוקד, וכן הלאה. הספר והסרט שונים באופיים בתכלית- הספר בעל אופי כבד ופסימי הרבה יותר.

הסרט "הגיבן מנוטרדאם" עמוס במסרים חברתיים, מהמסר המרכזי של קבלת השונה, עד לביקורות חברתיות על הכנסייה.
קווזימודו מקבל אופי של ילד שאינו בקיא בעולם האמיתי וחווה הכל בפעם הראשונה, שאיפתו האחת היא חופש, הוא רוצה להיות חלק מהעולם האמיתי.
דמותו של קווזימודו אינה דמות מצודדת כלל, לא דמות שקל להתחבר אליה, בעיקר שלא בתור גיבור. אולפני וולט דיסני לא ניסו ליפות את הגיבן, גם הקהל נדרש להאמין לאיכויות ולא למראה חיצוני, זאת כמובן בניגוד ליופייה של דמותה של אזמרלדה. העובדה שאזמרלדה כה יפה ודמותו של הגיבן מכוערת ומציאותית רק מחזקת את המסר, של יופי וכיעור שמתחברים על רקע שלא קשור למראם החיצוני. כמו כן, אפשר שדיסני "מתגמלים" את אופייה של אזמרלדה בסיפור בעזרת יופייה, מיכוון שהיא כה טהורת לב, היא גם יפה- חומרים לבניית דמותה ותדמיתה של אזמרלדה בעיני הקהל. דמותו של פיבוס, הקצין העורק של צבא פרולו, היא דמות חביבה ומשעשעת. הוא יפה תואר ובעל חוש צדק, ומכן לסכן את עצמו למען אזמרלדה וקווזימודו. הוא גיבור משני בסיפור, אך קשה לא לייחס לו תשומת לב. למרות הניסיון להפוך את קווזימודו ואזמרלדה לגיבורי הסיפור נוצר מצב לא רגיל של שלושה גיבורים. לא מדובר בספר על קבלת השונה בצורה אופטימית כלל וכלל, הסוף אינו סוף טוב, ואילו בסרט נוסף מישור נוסף לכך- לא רק קבלת כיעורו של הגיבן, אלא גם קבלת שונותם של הצוענים. אם כן זהו המכנה המשותף בין אזמרלדה ובין קווזימודו, שניהם נבדלים מהחברה ושניהם מוקעים על ידה. הצופה מכיר את קווזימודו שמאחורי מראו החיצוני ואת אזמרלדה שמאחורי דתה הצוענית, לכן הוא יודע שלדברים אלו אין השפעה על אופיים, אך להמחשת חוסר סובלנות הציבור, אנו רואים את שנאתו העיוורת של פרולו ואת בורות הקהל בפסטיבל השוטים.
הסצינה בפסטיבל השוטים חזקה במיוחד, שכן שם מושפל קווזימודו ללא רחמים על ידי ההמון בצורה מאוד מכוערת, ועם זאת, מאוד מציאותית. קווזימודו יורד מהנוטרדאם לפסטיבל ברצון לקחת בהילולה וזאת בניגוד למצוות פרולו, שם מגלה הציבור את כיעורו. אז הוא נקשר לגלגל כאשר הציבור משליך עליו ביצים ומתעלל בו. הצוענייה אזמרלדה היא היחידה שמוכנה לקום ולהפסיק את הזוועה, היא היחידה מכל הקהל, שמייצג את כל הציבור שעיוור לדברים כאלו. זוהי אינה רק ביקורת על החברה הימי הבניימית בפאריז, אלא גם על החברה של היום, ולכן זה כה קשה לצפייה. הסצינה מבטאת רוע, אך לא רוע מכוון בעל הצדקה כלשהי, אלא רוע שכל אחד מאתנו מסוגל לחוש כחלק ממנו, רוע שנובע מהיגררות אחרי החברה והמצב שאדם נמצא בו. לכן תוהה הצופה, האם גם הוא מסוגל לדברים כאלו. כמו כן ישנה שנאתו האטומה של פרולו, שר הצדק, לעדה הצוענית, ולאזמרלדה בפרט. פרולו הוא איש דת, מה שמספק לו מניע טוב מספיק בעיניו, או שמע תירוץ מספיק- העובדה שהם כופרים בדת הנוצרית, אך ברור שיש בכך יותר מזה. הוא לא רוצה רק להיפטר מהצוענים, הוא רוצה להרוג את כולם, והוא מבהיר זאת בצורה ויזואלית ביותר- פרולו מצווה על פיבוס, שר צבאו, לתפוס את הצוענים, ותוך כדי דיבור מועך בעזרת מרצפת קן נמלים גדול לעין המצלמה. פה רואה הצופה את הצורה החמורה ביותר של גזענות ושנאת חינם לשונה, עם ההדגשה שמדובר פה בהשמדה, במוות, לא בסילוק הצוענים או משהו כיוצא בזה. אנו מגלים מניע נוסף לשנאתו במהלך הסיפור, מניע אפל יותר. אזמרלדה היא רקדנית יפיפייה ובפסטיבל השוטים היא רוקדת לפני הקהל ולפני פרולו. אנו יודעים שפרולו בז לפריצות התרבות הצוענית, ריקודי הפיתוי וההתעסקות בעל טבעי, אך איננו מבינים את שורש שנאתו עד לאחר ריקודה של אזמרלדה. הסצינה הבאה היא סצינה של פרולו בארמונו מול האש שר שיר למריה הקדושה הנוצרית שתשחרר אותו מ"כישופה" של הצועניה אזמרלדה, שהוא חושק בה. אם כן כעת אנו יודעים ששנאתו של פרולו נובעת ממקורות אחרים- הוא רוצה במשהו שלא יוכל לקבל ולכן רוצה להשמיד אותו. דבר זה נובע מאופייה של הנצרות והכמורה- פרולו, כמו כל הכמרים הקתוליים, נשבע שבועת פרישות והוא רואה את עצמו טהור מחטאים אנושיים כמו תשוקה, לכן מתוך כעס עצמי הוא רוצה להשמיד את הצוענים שמסמלים בעיניו את הפריצות שהוא מאמין שהוא נשגב ממנה. יש, אם כך, ברצונו להשמיד את הצוענים מימד פסיכולוגי עמוק ביותר, הוא מנסה "להרוג" את תשוקתו שלו שהוא בז לה בכך שהוא רודף את הצוענים, הוא מאשים את אזמרלדה שפיתתה אותו ושכישפה אותו ובכך מוצא עילה להשמידה אותה ואת עמה. המלחמה הפנימית המדוברת בסרט אינה דבר חדש אלא טענה עתיקה נגד הכנסייה ומעמדה בחברה במשך מאות בשנים, זוהי ביקורת על נושאים עתיקים כמו הנצרות עצמה שלא יכלה להישמע במשך כל שנות שלטון הכנסייה. ישנה פה האשמה של הכנסייה בעוולות נוראים שלקחה בהם חלק במשך שנים, מעיין הוצאה לאור של השחיתות שאכלה בכל מוסד הכנסייה. מלבד הביקורת החזקה הזו, שירו של פרולו לבתולה מריה נוגע בנושא פגיע ביותר- תשוקה פיזית גופנית נטו. זו אינה תשוקת נעורים או רצון ילדותי, אלא תשוקה מבוגרת לחלוטין.רצונות אלו היו בראש מלחמתה של הכנסייה, הם הוכרזו כחטאים ועד היום נתפסים כך, לכן פרולו שהוא איש כנסייה מסמל בסרט את כל מוסד הכנסייה שהפיץ את הבשורה הזו, הוא מאמין בכל מעודו שזהו חטא לחשוק באזמרלדה, והוא מתענה.
עוד המחשות לשנאתו ותשוקתו העיוורת של פרולו באות בסוף- אזמרלדה נמצאת על המוקד ופרולו מציע לה להיות פילגשו או למות, זאת תוך כדי התקרבות אליה ולחישה באזנה, העובדה שהיא כבולה כשדבר זה קורה מעלה אסוציאציות של אונס. פרולו מת בנפילה מהנוטרדאם תוך כדי קרב עם קווזימודו. פרולו מנסה להרגו מספר פעמים בקרב זה וצילום אחד נחרט בזיכרון מסצינה זו: צלו של פרולו נישא מאחורי קווזימודו עם סכין מעל לגיבנת שלו, בעוד קווזימודו חש לאזמרלדה. בסרט "הגיבן מנוטרדאם" יש לרוע הצדקה, הוא אינו רוע סתום, הוא נובע ממניע אמיתי ביותר ופסיכולוגי.
קווזימודו גדל להאמין שהוא מכוער ומעוות, שהוא מפלצת, אזמרלדה עוזרת לו להבין לראשונה שהוא אינו כזה כלל ושאין חשיבות למראו החיצוני. בסיום הסרט יוצא קווזימודו מהנוטרדאם ומופיע לפני הציבור, ההשלמה שלו עם חיצוניותו. אם כך הכמיהה שלו לחופש ולחיים בתוך החברה נענית לאחר שהוא משלים עם מראהו והציבור לומד על אופיו האמיתי.
הסרט הגיבן מנוטרדאם לא היה הצלחה עבור דיסני. אף האתר של דיסני באינטרנט לא מספק עליו פרטים רבים. למרות שסרט זה מבוסס על ספר רב מכר ביותר שעמד במבחן זמן של 170 שנים, הסרט לא עמד בדרישות הקהל.

פוקהונטס- 16 ליוני, 1995

פוקהונטס יצא בשנת 1995, שנה לאחר הצלחתם האדירה של אולפני וולט דיסני, "מלך האריות". למען ציור הרקעים של הסרט בילה צוות שלם מטעם אולפני וולט דיסני בעיר ג'יימסטאון שבווירג'יניה, המושבה בה מתרחש הסיפור. צאצאים אינדיאניים וחוקרים סיפקו פרטים אותנטיים על החיים בשבט האינדיאני בו מדובר בסרט- שבט הפוווטאן.
מלבד זאת התייעצו אולפני דיסני בהיסטוריונים כדי לקבל את הפרטים המדויקים ביותר על ההתרחשות האמיתית של הדברים, זאת למרות שישנם הבדלים ניכרים בין הסרט לסיפור ההיסטורי. בין המפורסמים שנבחרו לדובב את הסרט היה מל גיבסון, שדובב את דמותו של קפטן ג'ון סמית. הסרט זכה באוסקר על השיר הטוב ביותר.
הסרט מספר את סיפור אהבתם של קפטן ג'ון סמית, ימאי עתיר ניסיון וקרבות, ופוקהונטס, אינדיאנית משבט הפוווטאן. פוקהונטס היא ביתו של ראש השבט ומצופה ממנה להתנהג לפי הכללים, אך היא חייה את חיה עם כיוון הרוח ונותנת לליבה להוליך אותה לאן שיחפוץ. היא מתבקשת להינשא ללוחם מצליח בשם קוקואם, ותוהה אם זהו נתיבה בחיים, אך אז היא פוגשת בג'ון סמית שמגיע עם ספינה בריטית לאמריקה. הבריטים מגיעים לאמריקה בחיפוש אחר זהב וראש המשלחת משוכנע שהאינדיאנים מסתירים ממנו זהב, ובעוד הבריטים מקימים את ממושבתם החדשה באזור מתאהבים ג'ון סמית ופוקהונטס. פוקהונטס מלמדת את ג'ון סמית לכבד את הטבע שמסביבו ומראה לו את דרך החשיבה האינדיאנית. המצב בין המתיישבים לאינדיאנים מחמיר, ובלה הדברים נהרג קוקואם הלוחם. ג'ון סמית נאסר על ידי האינדיאנים למרות שלא היה זה הוא שהרג את קוקואם, ונידון למוות בזריחה. רגעים מעטים לפני הוצאתו להורג מצליחה פוקהונטס לשכנע את אביה שיחוס על חיו ומונעת מלחמה בין האינדיאנים למתיישבים. למרות זאת נפצע ג'ון סמית וחוזר לאנגליה, בעוד שפוקהונטס בוחרת להישאר עם שבטה.