ב. 1. כותבת המאמר מציינת כי צורת הסירוב של גדעון מפתיעה לעומת סירובים אחרים, ולכן החוקרים הניבו פירושים רבים ושונים. הפירוש הראשון טוען כי הסירוב הוא למראית עין בלבד- כלומר, גדעון רק מעמיד פנים שאינו רוצה במלוכה, או מתוך נימוס טקסי מקובל. למרות התנהגותו זאת, ניתן לראות כי אכן קיבל את ההצעה למלכות מתוך הדברים המיידים שעשה.
פרשנות נוספת טוענת כי גדעון משתמט מנֶטל המלוכה, כרבים אחרים, או בשל התייחסות לרוחה של הדמוקרטיה השבטית בישראל. ישנם המוצאים כי גדעון באמת קיבל עליו את מלכות השמים, והגיע לכך כי רק אלוהים הוא היכול לקבוע ולא הנחלת שושלת מלוכה כלשהי. המכנה המשותף של הפירושים הללו הוא ההבנה כי לאירוע זה ישנם שורשים היסטוריים.
פירוש נוסף ומקובל גם כן, טוען כי אירוע זה נכנס לתנ”ך לאחר תקופת גדעון מתוך חווית האכזבה של שלטון המלכים, כיוון שישנו קושי להאמין כי התנגדות אידיאולוגית לשלטון מלוכה התקיימה כבר אז.
ב. 2. כותבת המאמר טוענת כי ראשית כל יש צורך בהבנת המושג ‘איש ישראל’, ורק לאחר- מכן לנתח את תגובת גדעון. נשאלת השאלה- מי הם איש ישראל? כותבת המאמר מציעה לכך שתי אפשרויות- האחת, שאיש ישראל הנם קבוצת אנשים שנבחרה כנציגי עם ישראל, או קבוצה אשר ביקשה מגדעון להיות להם למלך.
האפשרות השניה שמביאה כותבת המאמר, היא שאיש ישראל היא בעצם קבוצה שהיא גוף צבאי, ויותר מכך- קבוצה אשר יכולה להיות גם צבאו של גדעון. היא מבססת זאת על הפסוק הבא: ‘ויראו איש ישראל כי מת אבימלך וילכו איש למקמו” (שופטים פרק ט’, פ”ס כ”ב- נ”ה). המשתמע כאן ש-‘איש ישראל’ הם אכן קבוצת אנשי צבא- הם היו מספיק קרובים אל המלחמה בכדי לראותו מת. נראה שגם לסופר המקראי לא היה ברור בוודאות מיהי קבוצה זו- ולכן העדיף להשתמש במושג גמיש ורחב יותר הניתן לפירושים שונים. אם היה בטוח בהגדרתו לקבוצה ספציפית זו, בודאי היה משתמש במושג אשר מתאר את הלוחמים הישראלים או את זקני העם. בלבול זה כנראה נבע מהעובדה שהמידע נמסר לו בעל-פה או בכתב לא מדויק.
הפירוש השני, אליו כותבת המאמר מעדיפה להיצמד, מביא לכך שסירובו של גדעון נראה באור שונה לגמרי. אם גדעון היה עונה בחיוב להצעתם זו, הוא היה נבחר לראש העם, אך רק על דעת הצבא- ולא על דעת העם. ניתן כעת להבין את סירובו של גדעון- הוא לא יכל לאשר הצעה זו עקב פחד שתיווצר מחלוקת ומלחמת אחים בין ישראל. ניתן לראות שדבר זה קרה בשלב מאוחר יותר- כאשר אבימלך, בנו, מָלָך.
ב. 2. א. משל: סיפור אלגורי קצר, סיפור דמיוני או שיר שיש בו מוסר-השכל. המשל משתמש בהאנשת בעלי- חיים, חפצים או צמחים בכדי לגרום להבנת מוסר ההשכל בדרך הטובה ביותר. המשל עוזר בשיפוט ניטרלי בין הדמויות בו, כיוון שכך מתאפשר לשפוט את הסיפור באופן הוגן וללא דעה קודמה בנושא.
נמשל: דבר או רעיון המשמש יסוד ובסיס למשל, מוסר- ההשכל הנובע מתוך משל.
ב. 2. ב. המשל: האילנות פונים אל עצי הפרי החשובים של הארץ- גפן, תאנה, וזית- בבקשה מהם להיות להם למלך, כלומר- לעזוב את בית גידולם הפורה והנוח, ו”לנוע על העצים” (פ”ס ט’, י”א, י”ג)- כלומר, להלך בין נתיניהם העתידיים. הם מסרבים, כמובן, ומעדיפים להישאר בייעודם המסורתי- להניב פרי. לאחר סירובם של עצי הפרי המשובחים, האילנות פנו אל עץ האטד. עץ האטד הוא עץ אשר פרותיו אינם ראויים למאכל וקוצני. הם פנו אליו כיוון שידעו כי זהו העץ לא יסרב להם. העץ מקבל את הצעתם, ואומר כי אם הם באמת מכתירים אותו למלכם, שיבואו וישבו בצלו. יותם טוען כי לאטד אין צל, ואם אכן יעשו כך, אש תפרוץ ממנו ותשרוף אפילו את עצי הארזים החזקים והגבוהים.
הנמשל: *האילנות ההולכים בין עצי- הגן משולים לבני שכם, תומכיו של אבימלך, המחפשים להם מלך.
*עצי הפרי המובחרים (התאנה,הזית והגפן) מסמלים משפחות ואנשים בעם ישראל הקשורים לבתיהם ולנחלות אבותיהם, תכונות אשר מתאימות לגדעון. בתקופת המקרא, פירות אלו סימלו גם את השלום, שלווה וברכה.
*האטד משול לאבימלך, שכן מעשיו כמוהם כאש היוצאת ואוכלת את סביבתה. הוא מצטייר כמלך רעוע שאינו נותן מחסה לנתיניו, ולא רק זאת- הוא אף גורם לסכסוכים פנימיים ולמלחמות בעם ישראל.
*הצל אשר אותו מבקש האטד (אבימלך) לתת לאילנות (בני שכם) מסמל מחסה והגנה בתקופת המקרא- אך לאטד אין כל צל, כך שבעצם הוא לא מספק הגנה כלל.
*עצי הלבנון הגבוהים מסמלים את המלך וממליכיו (אבימלך ובני שכם), ולכן כאשר יותם אומר שאש תצא מן האטד ותאכל אפילו את עצי הלבנון הגבוהים, הוא מתכוון שהמלך וממליכיו יאבדו יחדיו בשריפה.
ברצוני להוסיף, כי המשל מבטא גם סלידה כללית כלפי המשטר המלוכני, ולא רק כלפי אבימלך.
ג. 1. חשיבות הגפן, התאנה והזית הייתה גבוהה מאוד בימים עברו. הוכנו מהם תירוש (ששימש גם לנסך על המזבח), דבש תאנים, יצהר, שמן, צימוקים, דבלים ויין.
בנוסף, בפירות הללו היוו גם סמל לשלווה, נחת, ברכת הארץ ופוריות. הזית התאנה והגפן סימלו בעיני יותם אנשים ישרים וחרוצים, בני החיל המוציאים פירות ולחם מאדמתם, אוכלים את פרי עבודתם ומורישים לבניהם את נכסיהם. בתקופה זו, היוו האנשים הללו את האידיאל הרצוי אצל ה’ ובני עם ישראל.
ג. 2. בעלי שכם נמשלו לעצי הלבנון כיוון שהם בעלי קליפה יפה אך ללא כל תוכן. הם עוללים ופוחזים, היושבים בעיר נאה ועתיקה. הם אוכלים, שותים ועליזים, אך אין בהם דבר בכדי לשמח את בני האדם- ממש כעצי הלבנון- יפים, אך אין להם פירות כלל בכדי להיטיב עם האנשים שסביבם ולשמח ליבם. רק יתרון אחד יש להם- התנשאותם לגובה רב וצלם.
אולם, למרות היותם חסרי תוכן ופירות, יש להבדיל בינם לבין עצי האטד, כיוון שלאטדים אין לא קומה ולא נוי- בניגוד לעצי הלבנון. בנוסף, אין להם צל או פרי, כך שהם הגרועים שבין עצי היער. הדבר היחיד שיכול לגרום האטד הוא להרס- כיוון שאש היוצאת מאטד יחיד ביכולתה לכלות יער שלם, כלומר: את עצי הגפן התאנה והזית הטובים.
ג. 3. האנשים בתקופת השופטים דגלו במשטר חופשי, והניחו אותו כערך עליון לאחר התקופה הארוכה כל כך של שיעבוד מצרים. עניין זה מסביר את העוינות כלפי שלטון מלוכה כל שהוא. למרות זאת, הם האמינו כי שליט נכון צריך להיות מישהו מבוגר, מזקני העם, בעל ניסיון חיים. הם האמינו כי רק האנשים הללו מתכוונים לטובת הציבור באמת ובתמים.
מתוך כך, הם לא ראו את מינויו של אבימלך בעין יפה, ואף סלדו ממנו, כיוון ש-‘קפץ בראש’ ושלטונו היה שלטון עריצים הרפתקני. בנוסף, הוא היה צעיר, פוחז וחסר דעת- ההפך המוחלט ממי שכיבדו ותמכו בהיותו מנהיג. לפיכך, הם ראו אותו כגורם לצרות ובעיות בלבד, ותו לא.
