את המצווה אפשר לחלק ל-2 חלקים: “לא תעשוק” ו”לא תגזול”.
“לא תעשוק” זאת אומרת לא לקפח את חברך ע”י שתסרב או שתדחה לתת לו את המגיע לו.
“לא תגזול” זאת אומרת לא תיקח מחברך בכח את אשר שייך לו!
במקראות הגדולות יש פירושים שונים למצווה.
רש”י טוען ש”לא תעשוק” זאת אומרת מי שכובש שכר שכיר, הרשב”ם טוען ש”לא תעשוק” זאת אומרת מי שעושק שכר שכיר וממונו, והאבן עזרא טוען ש”לא תעשוק” הכוונה בסתר ו”לא תגזול” זה בגלוי ובחוזקה. רש”י ורשב”ם מסכימים בדעתם שמדובר על שכר שכיר וממון, אך האבן עזרא חולק עליהם!
טעם המצווה עפ”י ספר החינוך זה ששורש המצוה ידוע, כי היא מן המצוות שהשכל מחייב אותן!
במקביל ללא תגזול ותעשוק בפרשת קדושים, המצווה מוזכרת גם בעוד מקומות, לפעמים באופן קצת שונה, למשל בעשרת הדיברות רשום “לא תגנוב”. המון חושבים שגזלה היא כמו גנבה אך זה לא אותו הדבר!! ההבדל זה שהגניבה נעשית בסתר, כדי שלא תתגלה, ולעומתה, הגזילה נעשית בכוח ובפומבי! . ישנם עוד המון מקומות בתנ”ך שבהם מוזכר על לעשוק/לגזול:
ויקרא, ה’, כ’-כג’: “וידבר ה’ אל משה לאמר… נפש כי תחטא… וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו… והשיב את הגזילה את גזל או את העושק אשר עשק…”
בראשית, כו’, כ’: “…ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו…”
דברים, כד’, יד’: “לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך..”
משלי, כה’, כב’: “אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער”
ירמיהו, ז’, ו’: “גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם”
מיכה, ב’, ה’: “…וחמדו שדות וגזלו ובתים ונשאו ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו..”
איוב, י’, ג’: “…הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך ועל-עצת רשעים הופעת…”
בראשית, לא’, לא’: “…ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי..”
זכריה, ז’, י’: “…ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם…”.
גם כיום אין לעשוק/לגזול, מכל מקום, בכל זמן, בכל המינים וגם מגויים אפילו פחות מפרוטה אחת! וכל מי שגוזל מחברו כאילו נטל את נפשו!
מדרש:
להקל על השבים
בפרשתנו מזהירה אותנו התורה שלא לגזול את רכוש הזולת: “לא תעשוק את רעך ולא תגזול”.
עוון זה חמור כל כך, עד שהרמב”ם פוסק ש”כל הגוזל את חברו שווה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו”.
חומרה זו קיימת דווקא בגזילה ולא בגניבה, אף שבשני המקרים ניטל רכושו של האדם ממנו. שכן הגנב מכיר בבעלותו של האדם לע רכושו, ולכן אין הוא מעז להתייצב מולו, אלא נוטל את רכושו בגניבה. אולם הגזלן, שבא בגלוי ומפקיע מידי האדם את רכושו, פוגע בנקודה יסודית ביותר בנפש האדם, בבעלותו על רכושו, והדבר הוא בבחינת “נוטל נשמתו ממנו”.
תיקונו של חטא זה הוא מצות עשה מן התורה- “והשיב את הגזילה אשר גזל”. הגזלן חייב להשיב את החפץ הגזול לבעליו, ועל ידי ההחזרה נחשב הדבר כאילו הוא “מחזיר את נשמתו” של הנגזל ומתקן את חטא “נטילת הנשמה” שבמעשה הגזילה.
אך מה הדין אם החפץ הנגזל כבר אינו קיים בעולם? פוסק הרמב”ם: “אם לא הייתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה, ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה – תקנת חכמים היא שאין מקבלים ממנו, אלא עוזרים אותו ומוחלין לו, כדי לקרב הדרך הישרה על השבים”.
הסבר הדבר: כל עוד ניתן להחזיר את החפץ הגזול, מצווה לעשות זאת, שכן בכך מתקנים את החומרה הגדולה שבמעשה הגזילה- “נטילת הנשמה”. אולם כאשר החפץ אינו בנמצא אי אפשר עוד לתקן היבט זה שבמעשה הגזילה, אלא לכל היותר רק לפצות את הנגזל על הנזק שנגרם לו. כאן תיקנו חז”ל את “תקנת השבים”, כדי להקל את דרך התשובה.
תקנה זו נתקנה דווקא אם “רצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר את דמי הגזילה”. כאן מוכיח הגזלן את כנות חרטתו והוא גם מכיר בבעלותו של הנגזל על רכושו הגזול. בעצם המעשה הזה כבר מתקן הגזלן את חטאו, ולכן ראו חז”ל להקל עליו את דרך התשובה ותיקנו שלא לקבל ממנו את דמי הגזילה.
מהלכה זו אנו למדים עד כמה צריך האדם להתאמץ כדי לסייע ליהודי שני לשוב בתשובה: אם כדי “לקרב את דרך הישר על שבים” תיקנו חז”ל שימחל האדם על ממונו, כל שכן שעליו לעשות כל התלוי בו כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמים.
הפעילות בעניין זה צריכה להיות בלי שום כוונה לרווח אישי- לא רווח גשמי ולא רווח רוחני (שכר בעולם הבא וכדומה), אלא כל כוונתו צריכה להיות- לקרב יהודי אל הקב”ה, ואף אם ההתעסקות עם הזולת גורמת לו “הפסד”. ואז, כשישראל עושים תשובה- מיד הם נגאלים בגאולה האמיתית והשלמה.
.
המדרש הזה מלמד אותנו שמעשה הגזל חמור מאוד והוא כמו “נטילת נשמה”, שאפשר לתקן את החטא על-ידי חרטה כנה, ושאפשר לעזור ליהודי לשוב בתשובה בלי כוונות רוח ולקרב כך את הגאולה.
כתבה מאת אריה אלדד על הלנת שכר ועושק ברשויות המקומיות:
לא תעשוק רעך
הסאה הוגדשה. צריך להשבית את המשק עד חיסול העוול ברשויות המקומיות
אבי ע”ה, פרופ’ ישראל אלדד, לימד הומניסטיקה בטכניון 15 שנים, ובכל שנה הצהיר בהרצאתו הראשונה: דעו לכם שגם אם תוכרז שביתת מרצים – אני אינני שובת כי לדעתי זה צעד לא מוסרי. וכך גם עשה.
וגם אני מתנגד עקרונית לשביתות למען הטבות שכן למיניהן, ותומך בבוררות חובה לפתרון סכסוכי עבודה. הצעת חוק שלי ברוח זו נתקלה בהתנגדות גורפת של הממשלה וההסתדרות. דומה כי שני הצדדים מעדיפים שביתות ושבירתן, שביתות וכניעה להן – והפסדי מיליארדים למשק. אבל גם אני סבור כי הפעם נגדשה הסאה וכי על כל ציבור העובדים במדינה לשבות עד שלא יחוסל העוול הנורא של הלנת שכר עובדי הרשויות המקומיות, עד שכל אחד ואחד מהם יקבל את שכרו כסדרו בלא שום התניה שהיא.
מאות שעות פטפטת באמצעי התקשורת האלקטרוניים וטונות של נייר עיתון ודיו נשפכו בסוגיה זו. הממשלה פיזרה עשרות הבטחות לסיים את הפרשה המבישה הזו, והכנסת אפילו אישרה בהליך מזורז חוק שנועד לאפשר את העברת הכספים הדרושים לרשויות פושטות הרגל בלי שהנושים יעקלו אותם – ועדיין יש אלפי עובדים שלא קיבלו את שכרם זה יותר משנה. הם פושטים יד ונזקקים לנדבות ולתרומות ולהלוואות מהבנקים או מהשוק האפור – והממשלה, בגלגול עיניים מתחסד, מסבירה מדוע האומללים הללו אינם מקבלים את המגיע להם.
הממשלה מחזיקה את העובדים כבני ערובה בשאיפתה לייעל את הרשויות. ההסתדרות מחזיקה אותם כבני ערובה בשאיפתה למנוע פיטורי ייעול ולצבור עוצמה. בין כך ובין כך, העובדים הגיעו לפת לחם. הנהנתנות השמנמנה של שר הפנים אינה מאפשרת לו להבין את מצבם של אלו שהוא מתעלל בהם. ושר האוצר מסביר מדוע אי אפשר להמשיך ולשפוך כספי ציבור אל הצרור הנקוב של הרשויות. גם זה וגם זה יודעים היטב כי אפשר לקבל בתוך 24 שעות את רשימת חשבונות הבנקים של כל העובדים שאינם מקבלים שכר ולהזרים אליהם את השכר, בלא חשש שהכסף “יאבד” בדרך. אם צריך חוק מתאים, הכנסת תעביר אותו בהליך מהיר. תחת זאת מעדיף שר הפנים לדאוג לחוק שיבטל את זכותם של מולני השכר.
הממשלה שמאפשרת לרשויות המקומיות להפר את החוק בעניין הלנת השכר מבקשת לחוקק עוול מזוקק כדי למנוע פיצוי ראוי מאלו שהתעללו בהם חודשים רבים. והכל, בליווי הסברים צדקניים וארכניים שנתלשו מספר המוסר ההוטנטוטי.
הסאה הוגדשה. אם למרות כל ההבטחות החגיגיות לא קיבלו אלפי עובדים את מלוא השכר המגיע להם גם ערב ראש השנה, צריך כל המשק לשבות מחר. ולא להפסיק שביתתו גם כשיבטיח ראש הממשלה כי נמצא פתרון לחיסול המשבר (כפי שהבטיח לא פעם בעבר). ולא לחדול עד שישולם שכרו של אחרון העובדים.
“לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד הבוקר”, ציווה ספר “ויקרא” כבר לפני אלפי שנים. ממשלה הנותנת ידה להלנת שכר הנמשכת חמש מאות בקרים היא ממשלת עושק וגזל, ולא בשוגג אלא בזדון. לכן, הפעם הזאת חובה לשבות. עד שתעבור ממשלת הזדון מן הארץ.
כתבה זו מראה לנו את השחיתות שברשויות המקומיות, ומראה מימד אחר למצווה של “לא תעשוק את רעך”.
סיכום:
בעבודה למדתי עד כמה זה חמור לגזול/לעשוק, שזה כאילו ליטול נשמה, ושלא משנה ממי אתה גוזל/עושק או מה הכמות, זה עדיין נחשב כעבירה. למדתי גם שאפשר לתקן את זה, ושגם אפשר לעזור ליהודי לחזור בתשובה ולקרב את הגאולה. למדתי גם שאסור לעכב ממון חברו שהלוואה, שכירות וכו’… וגם את ההבדלים שבין גניבה לגזילה.
