נושא העבודה: יוסף בן מתתיהו
מדוע בחרתי בנושא זו?
בחרתי בנושא יוסף בן- מתתיהו (יוספוס פלביוס) מכיוון שרציתי לדעת יותר על ההיסטוריון המפורסם והגדול ביותר של עם ישראל בתקופת הבית השני, ואולי אף בכל הזמנים. רציתי לדעת על אילו נושאים הוא פרט, מדוע התנצר, האם חטא בכך, ובכלל יותר על ההיסטוריון שאני שומע עליו רבות בלימודי ההיסטוריה שלי בכיתה. שמתי לב לפי בחירות הנושאים של חברי לכיתה, שאין "ביקוש רב" לנושא זה, ולא הבנתי מדוע דווקא בוחרים אנשים בנושאים כמו הורדוס והמרד הגדול, ולא על אדם חשוב כ"כ כמו יוספוס פלביוס.
החומרים אשר בהם נעזרתי:
* ספרות כתובה. (בעיקר)
* אתרים באינטרנט בנושא יוספוס פלביוס.
מטרות המחקר העיקריות שלי הן:
• האם חטא יוספוס פלביוס בהתנצרותו?
• האם, ואם כן במה כתביו וספריו תורמים לנו כיום?
חיי יוסף
יוסף בן מתתיהו, אשר החליף את שמו ליוספוס פלביוס, הוא ההיסטוריון הגדול ביותר של עם ישראל בתקופת בית המקדש השני.
הוא תיאר בכתביו את תולדות ישראל מראשיתן עד למרד כולל אותו.
יוסף בן מתתיהו, הוא אחת הדמויות המרכזיות של החיים המדיניים והרוחניים של עם ישראל. עם התנ"ך, חיבוריו מהווים מודל השוואה עם המציאות של ימינו.
יוסף, שנחשב ע"י בני עמו לבוגד, לא חשב שאי פעם הוא יהווה מעין אבן פינה בחיי עמו (של עם ישראל בימנו). אנחנו, שהורינו, סבינו וסבותינו חזרו לארץ ישראל, ובנו כאן את מדינת היהודים מולדתנו, יכולים להסתכל לתקופת בית שני וחורבנו, ולראות בה תקופה המקבילה לתקופתנו במובנים רבים, ויכולה אף להנחות אותנו כיום.
בנושאים כגון מדיניות וממלכותיות, אנו יכולים ללמוד מהתופעות המקבילות של תקופת בית שני, שמקורה העיקרי, ולגבי פריטים רבים גם יחידי הוא יוסף בן- מתתיהו. לפי דבריו אנו מנסים ללמוד שגיאות עבר, ובכך לנסות ולהימנע מהם.
אפילו בויכוח מצדה חדשה- או לא מצדה חדשה, משתמשים בכתביו.
יוספוס, נולד בירושלים למשפחת כוהנים בשנת 37 או 38 לספירה. שמו האמיתי הוא בעצם יוסף בן מתיא, אך לפי שגרת הדיבור נקרא יוסף בן מתתיהו. יוספוס היה כוהן ממשפחת החשמונאים. הוא נמצא אז במעמד מיוחד- "יהודי החצר" של הרומיים. ליוספוס היו 3 בנים: הורקנוס, יוסטוס ואגריפס.
יוסף היה נשוי 3 פעמים, מאשתו הראשונה הוא התגרש מכיוון שהייתה שבוייה, דבר שאסור עפ"י ההלכה היהודית. על כן נשא אישה שנייה, שגם ממנה התגרש, ולבסוף נשא את אישתו השלישית. למרות שבישראל לא היה נהוג אז לשאת יותר מאישה אחת, התיר לעצמו הורדוס המלך (שהיה אדומי) יותר נשים.
כאשר היה בן 16, רצה לבחור לאיזה זרם של היהדות ישתייך, ולכן ביקר אצל הפרושים, הצדוקים והאיסיים, בכתביו הוא מוסר לנו פרטים חשובים על זרמים אלו. בתהליך הבחירה ביקר אפילו אצל מתנזר, שאותו תיאר בספריו באהדה רבה. למרות אהדתו לאיסיים, החליט יוספוס להשתייך לעולם החכמים- הפרושים.
יוסף ידע יוונית, אבל מעולם לא למד לכתוב יוונית טובה, ולכן היה צריך להיעזר באנשים ששכר לעזרה בכתיבת ספריו. במרד הגדול, מונה יוסף בן- מתתיהו כמפקד הגליל.
הסיפור המפורסם ביותר בחייו של יוסף בן מתתיהו הוא הקרב שפיקד עליו ביודפת, לאחר שהיה כבר ברור שהם יפסידו, החליטו להרוג איש את רעהו (עפ"י הגרלה) כך שישארו רק 2 אנשים בסוף, והאחד יהרוג את השני ויתאבד. האחרון היה כמובן יוסף בן- מתתיהו שלא התאבד, אלא הצטרף למחנה הרומי. כאשר עבר לצידם של הרומאים (פיזית לפחות) שינה את שמו מיוסף בן- מתתיהו ליוספוס פלביוס.
מאז תפקד כמפקד רומי יהודי, ומאותו רגע התחילה השנאה היהודית כלפיו. בהיותו במחנה הרומי, ניסה יוספוס בכל כוחותיו להציל את בית המקדש מחורבן, וכמה שיכל למנוע את צליבת חבריו היהודים. יהודי נוסף אשר הצטרף לרומאים היה רבן יוחנן בן זכאי, שבשל כך התייחסו גם אליו כבוגד.
לאחר תום המלחמה, עבר יוספוס לרומא, והתמנה לכותב ההיסטוריה של המלחמה. יוספוס כתב את ספריו בתחילה בעברית, ולאחר מכן עיבד את הספרים גם לארמית. בעזרת זיכרונותיו מתקופת המלחמה, כתב את ספרו הראשון- מלחמות היהודים. ספריו הבאים עסקו באנטישמיות ביוון והם נגד אפיון וקדמוניות היהודים. בספרו האחרון חיי יוסף הוא ניסה להגן על עצמו מהדעות השליליות כלפיו.
יוספוס פלביוס הוא ההיסטוריון הדגול שלנו בתקופה העתיקה, ולכן כדאי להתעניין בספריו, גם כדי לחזק את זהותנו היהודית.
תפקידי יוספוס פלביוס ברומא
לאחר שנפל לידי הרומאים ביודפת, עבר יוסף בן מתתיהו לרומא, הצטרף למחנה הרומאי ושינה את שמו ליוספוס פלביוס. הרומאים, היו מעונינים בו כמובן, כמנהיג המרד שעבר לכוחותיהם, אך צעד זה גרם לזרם ושנאה רבים מצד בני ישראל.
במחנה הרומאי, יכל יוספוס לפגוש את המלך אגריפס השני ואת אחותו של אגריפס ברניקי, אשר הייתה אהובתו של טיטוס.
רצונו של טיטוס היה להשתמש ביוספוס כמקור השפעה על אנשי ירושלים, מה שכמובן לא הצליח, והמלחמה נמשכה. הרומאים משכו את המלחמה בכוונה, הם רצו לצבור כוח, טיטוס לא רצה לסיים את המלחמה לפני הזמן. כאשר ירושלים הייתה במצור, הוטל על יוספוס לדבר עם אנשי ירושלים, מה שהיה כמובן בלתי אפשרי. אחד הדברים החמורים שניתן להגיד על יוספוס הוא שלאחר כיבוש ירושלים הוא קיבל אחוזות בארץ ישראל, כמו שאר האנשים אשר ניצלו את הכיבושים, כדי להתעשר.
הייתה השתדלות רבה מצד יוספוס למנוע את חורבן בית המקדש, למרות שנסיון זה לא הצליח.
יוספוס הפך לאישיות פרובלמטית בכך שכתב ברומא את ספרו "מלחמת היהודים" ואת חיבוריו האחרים. ספר זה היה חיבור מטעם המלכות, ולכן היה על יוספוס להצדיק בו את הרומאים, למרות שהזכיר שם גם מעשי של הרומאים, אשר עליהם אנו למדים מספר זה.
יש לציין את חופש הביטוי שנתנו שליטי רומא אספסיאנוס וטיטוס ליוספוס, אשר כתב ספרים מטעם השלטון הרומאי. לאחר מכן, כתב יוספוס את "קדמוניות היהודים" ואח"כ את "נגד אפיון", אשר בהם מצא עניין לכתוב ולהיאבק באנטישמיות העתיקה. הוא חשב וודאי כי הוא משרת את האינטרסים של העם היהודי, כדי למנוע מרידות נוספות, וכדי למצוא דרך בה יוכלו היהודים לחיות באימפריה הרומאית אשר התחילה
"להחלים" בשלום.
יוספוס פלביוס, חי כאמור ברומא, וניסה לייעץ, ליהודים בחיבוריו כיצד לחיות בעולם הרומאי המתחדש.
יוספוס כתב אז לא רק את הספר על חייו שלו "חיי יוסף", אלא גם את "קדמוניות היהודים", אשר בו יכל להתייחס לאנשים מסוימים באופן חופשי יותר, מכיוון שהאנשים עליהם כתב היו כבר מתים, או שהיו חסרי חשיבות. ריחוק זה אפשר לו להתייחס באהדה מסוימת לאנשים אשר קודם לכן דיבר עליהם בשנאה מטעם המלכות, כמו למשל אגריפס השני.
בתקופה זו כנראה, נפגש יוספוס עם הנוצרים הראשונים. כשאר כתב את קדמוניות היהודים, והגיע לתקופת נירון ושרפת רומא, היה עליו להסביר מיהם אותם נוצרים שהואשמו בשרפת רומא, ולכן בשעה שדיבר על פילאטוס (אשר אותו תיאר בצורה שלילית), הוא מזכיר גם את ישו וראשוני תלמידיו.
יוסף בן- מתתיהו "בוגד" או לא
על כך שמעמדו של יוספוס היה מיוחד ברומא, ניתן ללמוד מן פסלו, אשר הקימו בספרייה הציבורית שברומא. בתלמוד נזכרת פגישה, בינו לבין מועצת החכמים, כלומר, לא כולם דחו אותו, ואף החברה היהודית ברומא ניסתה להשתמש בקשריו בשלטון.
קשה להבין את סיבות המרד כנגד הרומאים, למרות שהיה קשה לחיות תחת שלטון אימפריאליזם רומי. המלכות הרומאית הייתה אז בימיו האחרונים של נירון קיסר, היה נראה שהמשבר שהיה במלכות לא היה יכול לתוקן. למרות זאת, תולדות ישראל מלמדות אותנו, שלמרד לא היה שום סיכוי להצליח.
הסיבה שהיהודים לא יכלו לסבול את השלטון הרומאי, נעוצה בכך שזו הייתה התנגשות מאסיבית- בין האמונה המשיחית היהודית והאמונה באל אחד, אל מול השלטון הרומאי. הסיסמה של המורדים הייתה, שאסור ליהודים לקבל שלטון זר, ושכל הצרות באות על ישראל מכיוון שהיהודים אינם מקבלים את שלטון הקב"ה, אלא שלטון זר. אך סיסמא זו לא יכלה לעמוד במבחן המציאות, מכיוון שהיה שלטון זר על ישראל מראשית תקופת בית שני.
למרות קשיים אלו, עמדו החכמים אוהבי השלום, ה"יונים" ואמרו שיש לחזור בתשובה אל הקב"ה, ורק אז שום שפה ולשון לא יוכל לגבור עלינו.
המרידות, אשר בתחילה נעשו ע"י אנשים קיצוניים בלבד, זכו לאהדה מחלק מן העם, אך אנשים שפויים, שחשבו על המציאות הפיזית, ולא על כוונות לא ריאליות התנגדו למרד זה.
המרד נגד הרומאים בימי יוספוס פלביוס, אשר קדם וגרם לחורבן בית המקדש השני, לא זכה לשיתוף פעולה מצד הגולה הרומאית והיוונית, ואפשר לומר שהוא היה מיותר.
כאשר אנו דנים בשאלה האם היה יוספוס בוגד, חשוב לציין, שלמעשה אין אף מקורות עתיקים המהללים את הקנאים המורדים.
יש לציין גם שהיו מלחמות בין המורדים לבין עצמם.
ייתכן שיוספוס הגזים בכתביו בשנאתו למורדים, ותיאר אותם לעתים, כקריקטורה.
בהתחלת המרד, בעקבות הניצחון המפתיע על קסטיוס גאלוס, נוצרה אווירה של התלהבות לאומית, אשר בה נסחף גם יוסף, אשר אחת מהתכונות הבולטות שלו הייתה שתמיד עשה את מעשיו מתוך התלהבות. אולם בעניין זה, היו לו שיקולים לשני הצדדים, כמו עוד רבים אחרים, וברגע שחשב שהמלחמה אבודה, נפל לידי הרומאים.
אותם אנשים, אשר התנגדו בכל התקופות לעריצות- האם אהבתם לעמם או לעתידם הייתה פגומה? גם אם מבחינה פורמלית ניתן לראותם כבוגדים, כמו את ירמיהו הנביא.
כאן יש להשוות את יוסף בן מתתיהו עם רבן יוחנן בן זכאי. לא ידועים לנו הפרטים המדויקים איך עבר רבן יוחנן בן זכאי אל הרומאים.
שניהם (יוספוס ורבן יוחנן בן זכאי) לא עברו לצד אחר נייטרלי, אלא לצד הנלחם בהם. גם רבן יוחנן, כמו יוספוס ניסה להציל את בית המקדש ואח"כ את היהדות, את תורת ישראל, את כל היקר לנו, למרות שללא הצלחה רבה מדי (אין לנו בית מקדש כיום…).
מן המקורות, ידוע לנו כי הקבוצה אליה השתייך רבן יוחנן בן זכאי התנגדה למרד באופן עקרוני מההתחלה. רבן יוחנן התמיד בהתנגדותו למרד, ונפל לידי הרומאים כיהודי גאה. בשל חשיבותו והכבוד שרכשו לו, לא הוציאוהו להורג.
בעייתו העיקרית של יוספוס פלביוס הייתה מזג רוחו הסוער, והעובדה שהחליף את תפקידיו ודעותיו במשך המרד: בתחילת המרד נסחף, התקוטט עם המורדים, רצו להדיחו ובסוף, במעשה שלא ברור עד היום הצליח להישאר בחיים כאשר חבריו התאבדו- ואילו הוא נפל אל הרומאים.
בגלל אופיו המיוחד, סיבך את עצמו יוספוס כל חייו, והיה צריך לתמרן במצבים שונים: אהדתו לרומאים, התנגדותו לרומאים, התמנותו לסופר הטעם המלכות (כתב ספר בעברית כדי למנוע מרידה), בן- אדם שנוא, החשוד בודאי גם ע"י הרומאים, שעזרו לו לפרסם את ספריו. בזמן ההוא היה עליו לקרוץ עין ליהודים, להשמיץ את הקנאים, לתאר את טיטוס כמעין כבשה טהורה, ולשנות את עמדתו כלפי המלך אגריפס, אשר קודם לכן ב"ספר המלחמות" כתב עליו באהדה רבה יותר. הוא היה יהודי נאמן.
הוא רומז שממלכת רומא תיפול לבסוף. היה ברור לו שרומא עשויה ליפול, אך רצה למצוא דרך להלחם באנטישמיות, ולאחר שייפול הבית- לשמור על היהודים.
אנו מניחים שלא היה לו נוח תמיד עם העובדה, שקיבל יחד עם המלחמה אחוזות ונכסים בא"י. הוא היה איש תאב חיים, פרובלמטי, אך יחד עם זאת, אי אפשר לדעתי לראות בו בוגד. הוא אדם אשר הסתבך, אך עשה שירות גדול לעם ישראל בלחימתו באנטישמיות בסוף ימיו.
יוספוס פלביוס היה אישיות רב גונית. בכך שנפל אל הרומאים לא הפך לבוגד לדעתי.