כריסטופר בון בן החמש-עשרה יודע את שמות כל המדינות בעולם ואת ערי הבירה שלהן ואת כל המספרים הראשוניים עד 7507. הוא מתבונן בעולם בעיני הגיבור שלו, שרלוק הולמס, כשהוא זוכר כל פרט, מבחין בכל תנועה.
אך למרות שהוא פותר בקלות בעיות סבוכות המתמטיקה, הוא מתקשה להבין גם את הרגשות הפשוטים ביותר של בני האדם. בדיחות לא מצחיקות אותו, מטאפורה היא שקר בעיניו והבעות פניו של העומד מולו לא אומרות לו דבר. כשאבא שלו שואל, “אתה מבין שאני אוהב אותך?” הוא עונה. “כן, כי לאהוב מישהו זה לעזור לו כשהוא מסתבך בצרות, ולדאוג לו, ולומר לא את האמת.”
אבל אמיתות חייו של כריסטופר מתנפצות לילה אחד כשהכלב של השכנים נרצח. חיפוש תמים אחרי הרוצח מוביל אותו לגילויים כואבים עליו ועל משפחתו, וכל עולמו קורס באחת. לראשונה בחייו הוא עוזב את הבית, ונפגש פנים אל פנים עם עולם הגדול.
2. פרטים על הגיבור:
א. שם הגיבור: כריסטופר ג’ון פרנסיס בון.
ב. מראה חיצוני: לא כתוב.
תכונות אופי: חכם, השקפת עולם משלו, אוהב כלבים, מפחד ממגע של אנשים ומאנשים זרים, לא אוהב מטאפורות, לא מסוגל לשקר, לא יודע מה זה לאהוב.
3. קטע מתוך הספר:
(עמודים 139-140)
ולינגטון הוא הכלב שממנו מתחיל כל הסיפור. את הספר כריסטופר כתבת, אז כשאבא שלו גילה על הספר הוא ישר החביא את אותו בארון שלו. כריסטופר ידע שאסור לו להיכנס לחדר של אבא שלו אבל הוא היה חייב. הוא נכנס לחדר של אבא שלו בזמן שהוא לא היה בבית, פתח את הארון וחיפש. ושם הוא מצא קופסא שבתוכה היה הספר שלו. אבל לא היה שם רק הספר שלו. היה שם גם מספר מכתבים שהיה כתוב עליהם את השם שלו, “כריסטופר”. הוא התחיל לפתוח מכתב אחרי מכתב. והמכתבים האלה היו מאמא שלו, אבל זה לא הגיוני. אבא שלו אמר לו שאמא שלו מתה. אבל זה לא היה נכון, אמא שלו חיה כל הזמן הזה בלונדון, כריסטופר נבהל. ומרוב בהלה הקיא על עצמו.
כשאבא שלו חזר הביתה ראה את כריסטופר עם המכתבים והתחיל להסביר לו ולבקש סליחה.
” … אבל עדיין לא אמרתי כלום.
אז הוא אמר: “טוב תשמע אני הולך לשים במכונת הכביסה את הבגדים שלך ואת המצעים ואחר כך אני אחזור, בסדר?”
ישבתי על המיטה והסתכלתי על הברכיים שלי.
אז אבא יצא מהחדר והרים את הבגדים שלי מהרצפה ליד האמבטיה ושם אותם ליד המדרגות. אחר כך הוא הלך והביא את המצעים מהחדר שלו יחד עם החולצה והסוודר שלי. ואז הוא הרים את כל החבילה וירד למטה. ואז שמעתי אותו מפעיל את מכונת הכביסה ושמעתי את הדוד מתחיל לעבור ואת המים זורמים בצינורות לתוך מכונת הכביסה.
ואלה הקולות היחידים שיכולתי לשמוע במשך הרבה זמן.
עשיתי מכפלות של 2 בראש כי זה הרגיע אותי. ואז הגעתי ל- 33,554,4320 , שזה 2 בחזקת 25, וזה לא מספר גדול במיוחד כי כבר הגעתי פעם ל-2 בחזקת 45, אבל המוח שלי לא פעל כל כך טוב.
ואז אבא חזר לחדר ושאל: “איך אתה מרגיש? אתה רוצה שאני אביא לך משהו? “
לא אמרתי כלום. המשכתי להסתכל על הברכיים שלי.
וגם אבא שלי לא אמר כלום. הוא פשוט התיישב על המיטה לידי והשעין את המרפקים על הברכיים והסתכל למטה על השטיח בין הרגלים שלו, שם הייתה חתיכה קטנה של לגו עם שמונה בליטות.ואז שמעתי שטובי מתעורר, כי הוא חיית לילה, ושמעתי אותו מסתובב בכלוב.
ואבא שתק במשך הרבה מאוד זמן.
ואז הוא אמר, “שמע אולי אני לא צריך להגיד את זה, אבל… אני רוצה שתדע שאתה יכול לסמוך עלי. ו… בסדר, אולי לא תמיד אני אומר את האמת, אבל… אתה יודע, החיים קשים. וזה ממש קשה להגיד את האמת כל הזמן. לפעמים זה בלתי אפשרי. ואני רוצה שתדע שאני משתדל. באמת שכן. ואולי עכשיו זה לא הזמן הכי טוב להגיד את זה, ואני יודע שזה לא ימצא חן בעיניך, אבל… אתה חייב לדעת שמהיום והלאה אני תמיד אגיד לך את האמת. על הכל. בגלל… שאם לא מספרים את האמת עכשיו… אז היא אחר כל מכאיבה אפילו יותר. אז…”
אבא שפשף את הפנים עם כפות הידיים וצבט באצבעות את הסנטר ובהה בקיר. ראיתי אותו מזווית העין.
והוא אמר. “כריסטופר. אני הרגתי את ולינגטון. ”
מדוע בחרתי בקטע זה?
בחרתי בקטע הזה כי לדעתי זה הקטע הכי מפתיע בספר. כל הזמן הזה כריסטופר חיפש אחרי הרוצח של ולינגטון. אך הרוצח היה מתחת לאף שלו כל הזמן הזה.
בקטע הזה רואים את ההתמודדות של כריסטופר ומאוד מעניין לראות השקפת עולם של ילד אוטיסט.
והקטע הזה הוא אחד הקטעים שיותר התחברתי אליהם.
