דמותו של הולדן קולפילד:
בתחילת הסיפור, כאשר אנו פוגשים בהולדן לראשונה הוא בן 17 ונמצא בבית חולים לחולי נפש. הסיפור עצמו מתמקד בימים שעברו על הולדן בסביבות חג המולד של השנה שעברה כאשר הוא סולק מבית הספר והסתובב בניו יורק במשך כמה ימים. הוא לא חזר הביתה כי הוריו עדיין לא קיבלו את ההודעה על כך שסולק והוא אינו רוצה לאכזב אותם ולהיות זה שמודיע להם על כך שכן זוהי אינה הפעם הראשונה שבה הוא מסולק מבית ספר.
לאורך כל הספר דמותו של הולדן מעוצבת כמעין דמות של "קדוש מעונה", יחיד אל מול החברה עם האידיאלים והערכים שלו, דמות של מורד. העובדה שהולדן הוא המספר והספר כתוב בשפה קלילה מקרבת את הספר עוד יותר אל קהל היעד העיקרי שלו – בני הנוער ולכן גם דמותו של הולדן וערכיו מעוצבים בצורה שתמצא חן בעיני בני הנוער שקוראים את הספר.
הולדן הוא נער מאוד פסימי ודכאוני (אפילו אחותו פיבי אומרת לו "שום דבר אינו מוצא חן בעיניך"), מה שמעודד את הביקורתיות ולפעמים גם את הקטנוניות שבו. הוא רגיש ושם לב לפרטים הקטנים, דברים שאחרים בדרך כלל לא שמים לב אליהם, מה שגורם לו הרבה פעמים לסלידה מדברים וניתוק מאנשים. יש לו יכולת ביטוי עצמי גבוהה (שותפו לחדר, סטרדלטר, מבקש ממנו לכתוב בשבילו חיבור ומזהיר אותו שלא יעשה אותו טוב מדי כי אז יחשף הולדן כמחברו), אולי כחלק מניסיון להתמודד עם עולם ש"לא מקשיב". הוא חסר ביטחון בעצמו וביכולת שלו להצליח, דבר שמתבטא בתכנונים רבים שלא יוצאים לפועל (כמו למשל, כאשר סטרדלטר עומד לצאת עם ג'יין והולדן כל הזמן מדבר על ללכת ולהגיד לה שלום אבל לא עושה את זה).
להולדן יש ידידים אך אין לו חברים. הוא לא ממש קרוב לאף אחד מהם והוא חש סלידה מהם. הוא מציג אותם כדמויות שליליות, אנוכיות ומזוייפות, כל אחד מהם בדרכו שלו. היחידה שהוא לא רואה בצורה רעה ולא מבקר היא ג'יין גלאגר ולכן הוא גם מתעצבן כשהיא יוצאת עם סטרדלטר המזוייף, כאילו שהיא מתרועעת עם האויב. הוא מנסה להרחיק את עצמו מהחברה "המזוייפת" אך מרגיש בודד ולכן מנסה ליצור קשרים עם אנשים כל הזמן, גם אם זה כולל התפשרות על העקרונות שלו וקשר עם אנשים שנחשבים בעיניו שליליים ומזוייפים. הוא מזמין את נהג המונית לשתות איתו קוקטייל, הוא יושב עם 3 הבנות בבר במלון אפילו שהוא נגעל מהן והוא נפגש עם סאלי הייס אפילו שהוא מגדיר אותה כטיפשה ומזוייפת. בסופו של דבר הוא מתעצבן על האנשים ועל הזיוף שלהם ומתרחק מהם ונשאר שוב לבד.
להולדן יש מערכת ערכים שמאוד מאפיינת אותו ואת דמות "הקדוש המעונה", לוחם הצדק.
– שמירה על כבוד הזולת היא ערך שמאוד חשוב לו (הוא מפסיק לגעת בנערה כשהיא מבקשת ממנו, הוא מתייחס יפה לזונה).
– שיוויון חשוב לו מאוד ומפריע לו מאוד לראות חוסר שיוויון ("היה שם המנהל הזה, אדון האס, שהיה הממזר הכי מזויף שהכרתי בחיי… בימי ראשון, למשל, היה האס הזה מסתובב ולוחץ ידים להורים של כל אחד, כשבאו לבקר בבית-הספר. הוא היה מקסים נורא וכל זה. חוץ מאשר למי שהיו לו הורים זקנים עלובים שנראו קצת משונים… אני לא יכול לסבול דבר כזה. זה משגע אותי. זה כל-כך מדכא אותי שאני משתגע.") ועוד יותר מפריע לו להיות הגורם לחוסר השיוויון (הוא הרגיש נורא לא נעים שהמזוודות שלו היו יותר יקרות משל שותפו לחדר ולכן הוא שם אותן מתחת למיטה).
– צדק הוא ערך נורא חשוב לו והוא מוכן להילחם למענו, עד כדי כך שהוא מעדיף לחטוף מכות מהסרסור מאשר לשלם לו יותר ממה שהוסכם (מדגיש את דמות ה"קדוש המוענה").
– רגש הוא דבר חשוב בשבילו (הוא לא מסוגל להתמזמז עם בחורה שהוא לא באמת מחבב, הוא שבר את כל החלונות בחנייה בביתו תוך גרימת נזק לעצמו כתגובה למותו של אלי).
– הוא מייחס חשיבות לטוהר וליופי (הוא לא זורק את כדור השלג על המכונית כי היא נראתה כל כך יפה ולבנה).
מערכת הערכים של הולדן היא הבסיס לביקורת החברתית שנמצאת לאורך כל הספר. הביקורת שלו מופנית כלפי תופעות רבות בחברה ומתאפשרת ע"י כך שהוא לא רואה את עצמו כחלק מהחברה, אלא כיחיד מול החברה המזוייפת, הצבועה והחומרנית. המילה "מזוייף" חוזרת הרבה והיא כמעין מוטיב ובאה לייצג לא רק זיוף אלא גם תופעות אחרות שנוגדות את מערכת הערכים של הולדן.
הוא מדבר על הזיוף שבסרטים ובתיאטראות ואף קורא לאחיו די.בי זונה כי הוא מעדיף לעשות סרטים בהוליווד מאשר לכתוב ספרים. הוא רואה סרטים והצגות בתור משהו מכני בלבד ולא בתור אומנות. הוא רואה את החברה כמחולקת לעולם של "חזקים" ועולם של "חלשים" כאשר החוקים נקבעים על ידי החזקים ולכן הוא מפר אותם ויוצא נגדם (רואה עצמו כחלש). הוא מבקר את הזיוף שביחסים בין אנשים ואת העובדה שהם לא מתעניינים באמת באדם שמולם ולא מקשיבים לו ואת השטחיות של האנשים. הוא מבקר את העובדה שאנשים עסוקים בעצמם ולא שמים לב לאנשים סביבם ולפרטים הקטנים – "אנשים תמיד חושבים שמשהו נכון לגמרי. לא איכפת לי. אבל לפעמים נמאס לי לשמוע כשאומרים לי לא להתנהג כמו ילד קטן. לפעמים אני מתנהג כמו הרבה יותר מבוגר מגילי – באמת – אבל אנשים אף פעם לא שמים לב לזה…לשום דבר". עוד דוגמה לכך היא כאשר הוא מספר לסרדלטר על ג'יין על מיני פרטים קטנים כמו על משחק הדמקה והגולף לסטרדלטר לא אכפת והוא לא ממש מקשיב לו "סטרדלטר לא אמר כלום. דברים כאלה לא מעניינים את רוב האנשים". הוא מבקר את הזלזול שביחסים בין אנשים כשהוא אומר "אנשים אף פעם לא מוסרים מה שמבקשים מהם למסור" ואת חוסר האמון כשהוא אומר "אנשים אף פעם לא מאמינים". מוטיב הזיוף חוזר בעוד הרבה מקומות בספר כמו למשל כשהוא מדבר על הבית ספר הקודם שלו, אלקטון הילס, הוא אומר שהוא עזב בגלל שהוא היה מלא פרצופים מזוייפים (כמו למשל המנהל שלא התייחס שווה בשווה לכל ההורים – דבר שנוגד את מערכת הערכים של הולדן). הולדן מתייחס לארני הפסנתרן כמזוייף בגלל שלא רק שהוא סנוב ולא מתייחס לכולם (שוב ערך השיוויון שנפגע) הוא גם ממוסחר. הוא מדבר על הזיוף של הדת והכמרים שאמורים לייצג טוהר וכנות אך במקום זה מדברים "בקול קדוש כזה" …. "זה נשמע כל כך מזוייף" ולכן הוא גם חש סלידה מהדת. הוא מתייחס לליליאן סימונס שהוא פוגש בבר כמזוייפת בגלל שהיא באה לדבר איתו בתור הולדן, אח של די.בי ולא הולדן, בן אדם (נוגד את ערך הכבוד לזולת) וגם בגלל שהיא מתלהבת מהעובדה שדי.בי עושה סרטים בהוליווד, דבר שנחשב בשבילו כמזוייף וממוסחר.
הולדן מחלק את העולם לעולם של מבוגרים ועולם של ילדים. עולם המבוגרים הוא העולם המזוייף ממנו הוא סולד ומנסה בכל כוחו להתרחק ממנו ואילו עולם הילדים הוא העולם הטהור שהוא מנסה להיאחז בו (לכן הוא גם אוהב כל כך את אחותו הקטנה פיבי וקרוב אליה כל כך). לאורך כל הספר הולדן בעצם מנסה להכחיש את העובדה שהוא מתבגר והופך לחלק מעולם המבוגרים ולכן מנסה לשמור על קשר עם ילדים שהם כאילו השער שלו לעולם הטוב והטהור. בספר הוא נמצא בין עולם המבוגרים לעולם הילדים (חלק מראשו מכוסה בשיערות שיבה – סמל המבוגרים ואילו החלק האחר לא). כחלק מהתפיסה שלו של ילדים כתמימים וטהורים הוא מנסה להגן עליהם ועל עולמם (למשל כאשר הוא מוחק את הכתובות במוזיאון) ומשם נובע הרצון שלו להיות התפסן בשדה השיפון, הוא רוצה למנוע מהילדים את הנפילה שהיא בעצם כמו המעבר לעולם המבוגרים המושחת והמזוייף.
במהלך הספר הולדן מעלה רעיון של בריחה. פעם אחת הוא מדבר עם סאלי על בריחה לאיזשהו מקום שיש על ידו מעיין, איזשהו אזור בטבע ובפעם השניה הוא מדמיין בריחה לאזור ביער שם הוא יגור בצריף. פנטזיית הבריחה שלו היא עוד דוגמה לנטייתו של הולדן לחלק את העולם לשניים כשהפעם החלוקה היא לאזור העירוני והמושחת שממנו הוא מנסה לברוח לאזור כפרי בטבע, אזור שמייצג בשבילו חיים פשוטים וטובים יותר, רחוקים מכל הזיוף. זה מראה על כך שהוא מעדיף לא להתמודד עם הבעיות שלו, דבר שחוזר על עצמו בכל הספר ובמיוחד במאמצים שלו להישאר ילד במקום להתמודד עם העובדה שהוא מתבגר.
הולדן מוצג כמישהו ששומר בקנאות על ערכיו ונלחם למענם אך במהלך הספר הוא מרבה בפעולות שנוגדות את העקרונות שלו. הוא מדבר הרבה על הצביעות והזיוף של הקולנוע אך הוא מדבר הרבה על איך שהוא הלך לקולנוע עם ג'יין או עם פיבי ("היינו נכנסים לאיזה קולנוע מחורבן או משהו כזה"). הוא יוצא נגד הזיוף של החברה אך הוא בעצמו מגדיר את עצמו כשקרן ("אני השקרן הגדול הכי גדול שפגשתם"). הוא רוצה לחיות בעולם הפשוט והטהור של הטבע אבל מדבר על להשיג הרבה כסף ועל השאלת מכונית ממישהו ועבודה בתחנת דלק – דברים שנוגדים את הטבע באופן מוחלט ואף הורסים אותו. כבוד לזולת ויחס לכולם כשווים הוא ערך עליון בשבילו אבל הוא מתייחס לספנסר ולאישתו בזלזול כי הם זקנים ("שניהם היו בערך בני שבעים ואולי אפילו יותר, אבל הם בכל זאת נהנו מהחיים – בצורה קצת עלובה, כמובן"). הוא מבקר את חוסר הנכונות של אנשים להקשיב אחד לשני אבל כשאדון אנטוליני מדבר איתו הוא לא מעוניין להקשיב ובמקום להתרכז במה שהוא אומר הוא רק חיכה שהוא יפסיק לדבר. הוא חובש את הכובע ואומר שלא אכפת לו איך הוא נראה אך מיד מוסיף שבין כה וכה לא היה שם אף אחד, מה שמראה על זה שכן אכפת לו איך הוא נראה. הסיבה לסתירות האלה בין ערכיו ובין התנהגותו היא קודם כל בעובדה שקשה מאוד לעמוד בסטנדרטים שהוא מציב לעצמו. אף אדם אינו יכול תמיד להיות כן ואמיתי ולאף אדם לא תמיד מתחשק להקשיב לאחרים ולכן גם הולדן נשבר מדי פעם ו"חוטא" במעשים שנראים בשבילו פסולים ומתרץ ומצדיק אותם למרות שאם מישהו אחר היה עושה את אותו הדבר זה היה בשבילו בלתי נסבל. עוד סיבה לכך היא העובדה שערכיו של הולדן הם חלק מאותו עולם של ילדים והוא מתרחק יותר ויותר מהעולם הזה, הוא מתבגר ולכן הוא מתחיל לקבל על עצמו את הנורמות החברתיות שנוגדות את ערכיו. הוא בעצם רואה שכדי להסתדר בעולם הוא צריך להתפשר על דברים, כולל על מערכת הערכים שלו.
בסוף הסיפור הולדן מתבגר ומתחיל להיפרד מדמות ה"קדוש המעונה" שסיגל לעצמו. הוא מפסיק לנסות למחוק את הכתובות מהקיר כי הוא מבין שהוא לא יכול למחוק את הכתובות מכל הקירות בעולם (הוא מבין שהוא אינו יכול להגן על כל הילדים בעולם ולשמור על תמימותם), הוא אומר לפיבי ללכת לבית ספר ולא לאחר (בעצם הוא אומר לה לשמור על החוקים והנורמות, דברים שבעבר הוא יצא נגדם) והוא מסרב לעלות על הקרוסלה כי הוא גדול מדי בשבילה (מקבל את העובדה שהוא כבר אינו חלק מעולם הילדים אלא חלק מעולם המבוגרים).
בתחילת הסיפור, כאשר אנו פוגשים בהולדן לראשונה הוא בן 17 ונמצא בבית חולים לחולי נפש. הסיפור עצמו מתמקד בימים שעברו על הולדן בסביבות חג המולד של השנה שעברה כאשר הוא סולק מבית הספר והסתובב בניו יורק במשך כמה ימים. הוא לא חזר הביתה כי הוריו עדיין לא קיבלו את ההודעה על כך שסולק והוא אינו רוצה לאכזב אותם ולהיות זה שמודיע להם על כך שכן זוהי אינה הפעם הראשונה שבה הוא מסולק מבית ספר.
לאורך כל הספר דמותו של הולדן מעוצבת כמעין דמות של "קדוש מעונה", יחיד אל מול החברה עם האידיאלים והערכים שלו, דמות של מורד. העובדה שהולדן הוא המספר והספר כתוב בשפה קלילה מקרבת את הספר עוד יותר אל קהל היעד העיקרי שלו – בני הנוער ולכן גם דמותו של הולדן וערכיו מעוצבים בצורה שתמצא חן בעיני בני הנוער שקוראים את הספר.
הולדן הוא נער מאוד פסימי ודכאוני (אפילו אחותו פיבי אומרת לו "שום דבר אינו מוצא חן בעיניך"), מה שמעודד את הביקורתיות ולפעמים גם את הקטנוניות שבו. הוא רגיש ושם לב לפרטים הקטנים, דברים שאחרים בדרך כלל לא שמים לב אליהם, מה שגורם לו הרבה פעמים לסלידה מדברים וניתוק מאנשים. יש לו יכולת ביטוי עצמי גבוהה (שותפו לחדר, סטרדלטר, מבקש ממנו לכתוב בשבילו חיבור ומזהיר אותו שלא יעשה אותו טוב מדי כי אז יחשף הולדן כמחברו), אולי כחלק מניסיון להתמודד עם עולם ש"לא מקשיב". הוא חסר ביטחון בעצמו וביכולת שלו להצליח, דבר שמתבטא בתכנונים רבים שלא יוצאים לפועל (כמו למשל, כאשר סטרדלטר עומד לצאת עם ג'יין והולדן כל הזמן מדבר על ללכת ולהגיד לה שלום אבל לא עושה את זה).
להולדן יש ידידים אך אין לו חברים. הוא לא ממש קרוב לאף אחד מהם והוא חש סלידה מהם. הוא מציג אותם כדמויות שליליות, אנוכיות ומזוייפות, כל אחד מהם בדרכו שלו. היחידה שהוא לא רואה בצורה רעה ולא מבקר היא ג'יין גלאגר ולכן הוא גם מתעצבן כשהיא יוצאת עם סטרדלטר המזוייף, כאילו שהיא מתרועעת עם האויב. הוא מנסה להרחיק את עצמו מהחברה "המזוייפת" אך מרגיש בודד ולכן מנסה ליצור קשרים עם אנשים כל הזמן, גם אם זה כולל התפשרות על העקרונות שלו וקשר עם אנשים שנחשבים בעיניו שליליים ומזוייפים. הוא מזמין את נהג המונית לשתות איתו קוקטייל, הוא יושב עם 3 הבנות בבר במלון אפילו שהוא נגעל מהן והוא נפגש עם סאלי הייס אפילו שהוא מגדיר אותה כטיפשה ומזוייפת. בסופו של דבר הוא מתעצבן על האנשים ועל הזיוף שלהם ומתרחק מהם ונשאר שוב לבד.
להולדן יש מערכת ערכים שמאוד מאפיינת אותו ואת דמות "הקדוש המעונה", לוחם הצדק.
– שמירה על כבוד הזולת היא ערך שמאוד חשוב לו (הוא מפסיק לגעת בנערה כשהיא מבקשת ממנו, הוא מתייחס יפה לזונה).
– שיוויון חשוב לו מאוד ומפריע לו מאוד לראות חוסר שיוויון ("היה שם המנהל הזה, אדון האס, שהיה הממזר הכי מזויף שהכרתי בחיי… בימי ראשון, למשל, היה האס הזה מסתובב ולוחץ ידים להורים של כל אחד, כשבאו לבקר בבית-הספר. הוא היה מקסים נורא וכל זה. חוץ מאשר למי שהיו לו הורים זקנים עלובים שנראו קצת משונים… אני לא יכול לסבול דבר כזה. זה משגע אותי. זה כל-כך מדכא אותי שאני משתגע.") ועוד יותר מפריע לו להיות הגורם לחוסר השיוויון (הוא הרגיש נורא לא נעים שהמזוודות שלו היו יותר יקרות משל שותפו לחדר ולכן הוא שם אותן מתחת למיטה).
– צדק הוא ערך נורא חשוב לו והוא מוכן להילחם למענו, עד כדי כך שהוא מעדיף לחטוף מכות מהסרסור מאשר לשלם לו יותר ממה שהוסכם (מדגיש את דמות ה"קדוש המוענה").
– רגש הוא דבר חשוב בשבילו (הוא לא מסוגל להתמזמז עם בחורה שהוא לא באמת מחבב, הוא שבר את כל החלונות בחנייה בביתו תוך גרימת נזק לעצמו כתגובה למותו של אלי).
– הוא מייחס חשיבות לטוהר וליופי (הוא לא זורק את כדור השלג על המכונית כי היא נראתה כל כך יפה ולבנה).
מערכת הערכים של הולדן היא הבסיס לביקורת החברתית שנמצאת לאורך כל הספר. הביקורת שלו מופנית כלפי תופעות רבות בחברה ומתאפשרת ע"י כך שהוא לא רואה את עצמו כחלק מהחברה, אלא כיחיד מול החברה המזוייפת, הצבועה והחומרנית. המילה "מזוייף" חוזרת הרבה והיא כמעין מוטיב ובאה לייצג לא רק זיוף אלא גם תופעות אחרות שנוגדות את מערכת הערכים של הולדן.
הוא מדבר על הזיוף שבסרטים ובתיאטראות ואף קורא לאחיו די.בי זונה כי הוא מעדיף לעשות סרטים בהוליווד מאשר לכתוב ספרים. הוא רואה סרטים והצגות בתור משהו מכני בלבד ולא בתור אומנות. הוא רואה את החברה כמחולקת לעולם של "חזקים" ועולם של "חלשים" כאשר החוקים נקבעים על ידי החזקים ולכן הוא מפר אותם ויוצא נגדם (רואה עצמו כחלש). הוא מבקר את הזיוף שביחסים בין אנשים ואת העובדה שהם לא מתעניינים באמת באדם שמולם ולא מקשיבים לו ואת השטחיות של האנשים. הוא מבקר את העובדה שאנשים עסוקים בעצמם ולא שמים לב לאנשים סביבם ולפרטים הקטנים – "אנשים תמיד חושבים שמשהו נכון לגמרי. לא איכפת לי. אבל לפעמים נמאס לי לשמוע כשאומרים לי לא להתנהג כמו ילד קטן. לפעמים אני מתנהג כמו הרבה יותר מבוגר מגילי – באמת – אבל אנשים אף פעם לא שמים לב לזה…לשום דבר". עוד דוגמה לכך היא כאשר הוא מספר לסרדלטר על ג'יין על מיני פרטים קטנים כמו על משחק הדמקה והגולף לסטרדלטר לא אכפת והוא לא ממש מקשיב לו "סטרדלטר לא אמר כלום. דברים כאלה לא מעניינים את רוב האנשים". הוא מבקר את הזלזול שביחסים בין אנשים כשהוא אומר "אנשים אף פעם לא מוסרים מה שמבקשים מהם למסור" ואת חוסר האמון כשהוא אומר "אנשים אף פעם לא מאמינים". מוטיב הזיוף חוזר בעוד הרבה מקומות בספר כמו למשל כשהוא מדבר על הבית ספר הקודם שלו, אלקטון הילס, הוא אומר שהוא עזב בגלל שהוא היה מלא פרצופים מזוייפים (כמו למשל המנהל שלא התייחס שווה בשווה לכל ההורים – דבר שנוגד את מערכת הערכים של הולדן). הולדן מתייחס לארני הפסנתרן כמזוייף בגלל שלא רק שהוא סנוב ולא מתייחס לכולם (שוב ערך השיוויון שנפגע) הוא גם ממוסחר. הוא מדבר על הזיוף של הדת והכמרים שאמורים לייצג טוהר וכנות אך במקום זה מדברים "בקול קדוש כזה" …. "זה נשמע כל כך מזוייף" ולכן הוא גם חש סלידה מהדת. הוא מתייחס לליליאן סימונס שהוא פוגש בבר כמזוייפת בגלל שהיא באה לדבר איתו בתור הולדן, אח של די.בי ולא הולדן, בן אדם (נוגד את ערך הכבוד לזולת) וגם בגלל שהיא מתלהבת מהעובדה שדי.בי עושה סרטים בהוליווד, דבר שנחשב בשבילו כמזוייף וממוסחר.
הולדן מחלק את העולם לעולם של מבוגרים ועולם של ילדים. עולם המבוגרים הוא העולם המזוייף ממנו הוא סולד ומנסה בכל כוחו להתרחק ממנו ואילו עולם הילדים הוא העולם הטהור שהוא מנסה להיאחז בו (לכן הוא גם אוהב כל כך את אחותו הקטנה פיבי וקרוב אליה כל כך). לאורך כל הספר הולדן בעצם מנסה להכחיש את העובדה שהוא מתבגר והופך לחלק מעולם המבוגרים ולכן מנסה לשמור על קשר עם ילדים שהם כאילו השער שלו לעולם הטוב והטהור. בספר הוא נמצא בין עולם המבוגרים לעולם הילדים (חלק מראשו מכוסה בשיערות שיבה – סמל המבוגרים ואילו החלק האחר לא). כחלק מהתפיסה שלו של ילדים כתמימים וטהורים הוא מנסה להגן עליהם ועל עולמם (למשל כאשר הוא מוחק את הכתובות במוזיאון) ומשם נובע הרצון שלו להיות התפסן בשדה השיפון, הוא רוצה למנוע מהילדים את הנפילה שהיא בעצם כמו המעבר לעולם המבוגרים המושחת והמזוייף.
במהלך הספר הולדן מעלה רעיון של בריחה. פעם אחת הוא מדבר עם סאלי על בריחה לאיזשהו מקום שיש על ידו מעיין, איזשהו אזור בטבע ובפעם השניה הוא מדמיין בריחה לאזור ביער שם הוא יגור בצריף. פנטזיית הבריחה שלו היא עוד דוגמה לנטייתו של הולדן לחלק את העולם לשניים כשהפעם החלוקה היא לאזור העירוני והמושחת שממנו הוא מנסה לברוח לאזור כפרי בטבע, אזור שמייצג בשבילו חיים פשוטים וטובים יותר, רחוקים מכל הזיוף. זה מראה על כך שהוא מעדיף לא להתמודד עם הבעיות שלו, דבר שחוזר על עצמו בכל הספר ובמיוחד במאמצים שלו להישאר ילד במקום להתמודד עם העובדה שהוא מתבגר.
הולדן מוצג כמישהו ששומר בקנאות על ערכיו ונלחם למענם אך במהלך הספר הוא מרבה בפעולות שנוגדות את העקרונות שלו. הוא מדבר הרבה על הצביעות והזיוף של הקולנוע אך הוא מדבר הרבה על איך שהוא הלך לקולנוע עם ג'יין או עם פיבי ("היינו נכנסים לאיזה קולנוע מחורבן או משהו כזה"). הוא יוצא נגד הזיוף של החברה אך הוא בעצמו מגדיר את עצמו כשקרן ("אני השקרן הגדול הכי גדול שפגשתם"). הוא רוצה לחיות בעולם הפשוט והטהור של הטבע אבל מדבר על להשיג הרבה כסף ועל השאלת מכונית ממישהו ועבודה בתחנת דלק – דברים שנוגדים את הטבע באופן מוחלט ואף הורסים אותו. כבוד לזולת ויחס לכולם כשווים הוא ערך עליון בשבילו אבל הוא מתייחס לספנסר ולאישתו בזלזול כי הם זקנים ("שניהם היו בערך בני שבעים ואולי אפילו יותר, אבל הם בכל זאת נהנו מהחיים – בצורה קצת עלובה, כמובן"). הוא מבקר את חוסר הנכונות של אנשים להקשיב אחד לשני אבל כשאדון אנטוליני מדבר איתו הוא לא מעוניין להקשיב ובמקום להתרכז במה שהוא אומר הוא רק חיכה שהוא יפסיק לדבר. הוא חובש את הכובע ואומר שלא אכפת לו איך הוא נראה אך מיד מוסיף שבין כה וכה לא היה שם אף אחד, מה שמראה על זה שכן אכפת לו איך הוא נראה. הסיבה לסתירות האלה בין ערכיו ובין התנהגותו היא קודם כל בעובדה שקשה מאוד לעמוד בסטנדרטים שהוא מציב לעצמו. אף אדם אינו יכול תמיד להיות כן ואמיתי ולאף אדם לא תמיד מתחשק להקשיב לאחרים ולכן גם הולדן נשבר מדי פעם ו"חוטא" במעשים שנראים בשבילו פסולים ומתרץ ומצדיק אותם למרות שאם מישהו אחר היה עושה את אותו הדבר זה היה בשבילו בלתי נסבל. עוד סיבה לכך היא העובדה שערכיו של הולדן הם חלק מאותו עולם של ילדים והוא מתרחק יותר ויותר מהעולם הזה, הוא מתבגר ולכן הוא מתחיל לקבל על עצמו את הנורמות החברתיות שנוגדות את ערכיו. הוא בעצם רואה שכדי להסתדר בעולם הוא צריך להתפשר על דברים, כולל על מערכת הערכים שלו.
בסוף הסיפור הולדן מתבגר ומתחיל להיפרד מדמות ה"קדוש המעונה" שסיגל לעצמו. הוא מפסיק לנסות למחוק את הכתובות מהקיר כי הוא מבין שהוא לא יכול למחוק את הכתובות מכל הקירות בעולם (הוא מבין שהוא אינו יכול להגן על כל הילדים בעולם ולשמור על תמימותם), הוא אומר לפיבי ללכת לבית ספר ולא לאחר (בעצם הוא אומר לה לשמור על החוקים והנורמות, דברים שבעבר הוא יצא נגדם) והוא מסרב לעלות על הקרוסלה כי הוא גדול מדי בשבילה (מקבל את העובדה שהוא כבר אינו חלק מעולם הילדים אלא חלק מעולם המבוגרים).
אמצעי אפיון של דמותו של הולדן:
אמצעי אפיון חשוב מאוד בספר הוא אפיון בעזרת אופן דיבור. בגלל שהספר מסופר בגוף ראשון (כלומר הולדן הוא המספר) קל מאוד להסיק מסקנות על הולדן מאופן דיבורו. הולדן מרבה לקלל דבר המראה על הרבה זעם ותסכול שמצוי בו. צרות הדיבור שלו, אוצר המילים והשפה "הנמוכה" שלו באה להדגיש את העובדה שהמספר הוא בעצם נער ולכן גם מדבר כמו נער. הוא מדבר הרבה בהכללות "כל הבנות", "אנשים תמיד / אף פעם…." וזה מראה על עמדתו כיחיד מול החברה. השימוש הרב שלו במילה מזוייף בא להדגיש את האמת כערך חשוב לו ואת הראיה שלו על העולם והחברה.
עוד אמצעי אפיון הוא אפיון על ידי חפצים/לבוש. הכובע של הולדן משמש לו כמנגנון הגנה מהעולם. הוא קונה את הכובע אחרי שאיבד את הציוד של קבוצת הסיף ברכבת וכולם כעסו עליו והוא חובש אותו אחרי הקטטה שלו עם סטרדלטר.
הכובע דומה מאוד לכובע של שחקני בייסבול ולכן הוא גם מקשר אותנו לאלי ומראה על האהבה של הולדן לאלי שהיה משחק בייסבול. עצם העובדה שהוא לובש את הכובע הפוך מאפיינת אותו כתפסן בשדה השיפון כי השחקן היחיד במגרש הבייסבול שלובש את הכובע הפוך הוא התופס.
