מבוא

הסכם השלום עם מצריים, לפחות מבחינתי, זהו דבר מובן מעליו וידוע. אך מה באמת אנחנו יודעים על מה שקרה אז? כשאני מביטה לאחור לתקופה ההיא, כל מה שאני זוכרת הוא שמצריים הייתה המדינה הערבית הראשונה שאיתה נחתם הסכם שלום, ושהשתתפו בו מנחם בגין ואנואר סאדאת. הסכם זה גרם לשינוי משמעותי בחזית הישראלית ויש לו עומק ועניין ולכן בחרתי בנושא, שבעייני רבים, אינו אלא אירוע היסטורי מוכר ומשעמם שכל החומר שצריכים אליו נמצא באנציקלופדיה או באתר אינטרנט. והינה אני מעלה בפניכם שאלה, כמה יכולה ישראל להקריב בעד שלום? כל החיילים במלחמות, כל ההתקפות הבלתי פוסקות, הישובים שחזרו לידי המצרים ולבסוף להקרבה האחרונה, הקרבת חצי האי סיני, שממנה עולה שאלת החקר שלי, האם היה נכון לוותר על חצי האי סיני בגדר הסכם השלום?

הרקע והסיבות להסתייגות מצריים מהחרם הערבי

לאחר מלחמת יום הכיפורים הקשה שעברה על מצריים, סאדאת החליט להעמיד את מצרים בראש סדר העדיפויות שלו ולדאוג קודם כל לאינטרסים שלה. הוא הבין כי עליו להפסיק ללחום את מלחמות העולם הערבי, ושעליו להתפנות ולפעול לטיפול בבעיות הפנים של מצרים ולשם כך עליו להשיג שקט פנימי, ולהפסיק את מצב המלחמה עם ישראל. הוא השתכנע, כי אין בכוחו להחזיר את שטח חצי האי סיני למצרים עקב היכולת הצבאית הגבוהה של ישראל, אבל חשב, ולאחר זמן מה הסתבר שצדק, שיוכל להשיג זאת באמצעות הסכמי שלום. היו גם סיבות כלכליות ופנימיות לחתימת ההסכם עם ישראל. מצרים הייתה במשבר כלכלי גדול, שנבע ברובו מההשקעות הגדולות בביטחון בארץ, יותר ממחצית התקציב הוקצה לצורכי הביטחון של מצרים.
מהומות קשות התרחשו במצרים בעקבות המצב הכלכלי, והמצב שנוצר איים על שלטונו של סאדאת במצרים. בנוסף ישנם גורמים הקשורים במעמדה של מצרים בעולם הערבי וביחסים שבין מצרים לארצות הברית; מצרים התעניינה בהתקרבות לארצות הברית, שתאפשר לה לקבל עזרה כלכלית נרחבת ביותר.
אנואר סאדאת, בספרו האוטוביוגרפי (שבו כותב אדם על תולדות חייו) “סיפור חיי”, הוא כתב: “חשבוני היה שמסעי לירושלים ישבור את מעגל הקסמים שבו היינו לכודים שנים על שנים. בכך נמצאו חישובי מדויקים למדי, שכן ממש כמו שהייתה קבלת הפנים מצד עמי מופלאה, אפילו מדהימה, כך גילה העם הישראלי… היענות מופלאה ומדהימה באותה מידה. אפילו אנשי הכוחות המיוחדים והצנחנים של ישראל שהופקדו לשמור עלי רקדו ממש משמחה. הם הצדיעו לי, אם כי לחמתי נגדם ב- 1973 והסבתי להם אבדות ללא תקדים. מדוע? אני סבור… שהם מכבדים אדם שלאחר נצחונו הוא יכול לקום ולומר: ‘קץ לכל המלחמות! ועכשיו הבה נשב כבני תרבות סביב שולחן הדיונים.’…”

המלחמה שלפני הסכם השלום

מלחמת יום הכיפורים נפתחה במתקפה מתואמת של צבאות סוריה (ברמת הגולן) ומצריים (בתעלת סואץ) ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973. בשעה 14:00 תקפו הצבאות את הארץ וזכו להפתעה טקטית כמעט מוחלטת. ישראל נכשלה בפענוח הסימנים למלחמה, ולכן לא הצליחה לחזות את פריצתה. בנוסף לכך לא רק שישראל לא חזתה את המלחמה, אלא גם כשלה במתן פרשנות נכונה לסימנים, דבר, שגרם לתגובת שרשרת שסופה הביא לקבלת החלטות על סמך מידע שגוי.

המלחמה נמשכה עד ל-24 באוקטובר, כשאז נכפתה על הצדדים הפסקת-אש, על ידי מועצת הביטחון של האו”ם, ועל ידי שתי מעצמות-העל: ברית המועצות וארצות הברית. אך עד אז, האבידות היו רבות וגרמו לחששות כבדים בקרב האזרחים במדינה. גם הסורים וגם המצרים הפתיעו מבחינת רמת הלחימה שלהם. כבר בחמשת ימי הלחימה הראשונים איבד צה”ל כמחצית מחללי המלחמה, בטנקים ומטוסים. תוצאותיה של המלחמה היוו הישג לצה”ל שהגיע מנקודת פתיחה קשה עד שלבסוף הכריע לחלוטין את אויביו, ובערב היום האחרון של הקרבות מצאו עצמם החיילים בשטח האויב, כשבין כוחות צה”ל לערים הגדולות במזרח התיכון(דמשק וקהיר) לא חוצצים כוחות אויב. אולם, עצם קיום המלחמה היה הישג למדיניות של מצרים שחפצה לפגוע ככל האפשר בחיילי צה”ל .

יש האומרים כי המלחמה הייתה נחוצה רק לשם פינוי מקומה להסכמי קמפ דיוויד, שנחתמו מספר שנים לאחר תום המלחמה. במסגרת הסכמים אלו דרשו מישראל לוותר על שטח חצי האי סיני, ובתמורה תסכים מצרים לחתום עימה הסכם שלום. לטענת אונאר סאדאת, זאת הייתה מטרתה הראשונית של מצריים על אף כישלונה הצבאי. לפי דוברי ישראל, מעבר לימי הלחימה הראשונים, מטרות מצרים כלל לא הושגו ומפלתו של הצבא הסורי הקשתה עליהם עוד יותר.

מצד שני יש האומרים כי מלחמת יום כיפור הייתה יכולה להימנע בקלות. טיעון זה מתבסס על כך שמספר שנים לפני פרוץ המלחמה, דחתה ממשלת ישראל נחרצות את כל ניסיונות התיווך, כולל יוזמות שלום, בינה לבין מצרים.

בגין, איש ימין

מנחם בגין נודע כאיש ימין כבר מילדותו. דבר מפליא בהתחשב בזה שהוא היה ראש הממשלה הראשון, שקיים הסכם שלום עם מדינה ערבית, ובנוסף וויתר על שטח טריטוריאלי רב.
כבר מימי צעירותו החל בגין לפעול בתנועת בית”ר, שהייתה תנועת נוער ציונית חינוכית בארץ ובעולם. התנועה הייתה ימנית קיצונית ושמה הורכב מראשי התיבות: ברית יוסף תרומפלדור. בערב מלחמת העולם השנייה נבחר בגין לנציב בית”ר בפולין, אחד התפקידים הבולטים ביותר בתנועה. לאחר זמן מה קיבל בגין את הנהגת האצ”ל מידי חברו, יעקב מרידור. הוא פתח במרד כללי נגד השלטון הבריטי, והעלה עליו את חמתו של “היישוב המאורגן”.
בשנת 1948, אחרי הקמת המדינה, הכריז בגין על הקמת ארגון פוליטי חדש, “תנועת החירות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי”, ובגין עמד בראשה עד פרישתו מהחיים הפוליטיים.
הישגיה של התנועה בבחירות היו מתונים למדי, ובשיא כוחה השיגה כ17 מנדטים בלבד. תחושת מבוי סתום הביאה ליצירת מסגרת משותפת למפלגת החירות ולמפלגה הליברלית, הגח”ל. ב 1973 הורחב הגח”ל והוקם הליכוד. בבחירות לכנסת התשיעית זכה הליכוד בניצחון, שמטרתו המוצהרת הייתה הגנה על ישובי הצפון והלא מוצהרת השלטת המיעוט הנוצרי על לבנון.מעריכים כי הישגה הגדול של ממשלתו הראשונה היה הסדר השלום עם מצרים, שהאפיל כמעט על כל המאורעות האחרים. במהלך המשא ומתן ויתר בגין ויתור טריטוריאלי, שקודם לכן היה מראשי המטיפים נגדם. נאמר עליו:” ראש הממשלה בגין הצליח לעשות מה שמנהיג האופוזיציה בגין היה בוודאי מכשיל”.
בגין במשך כל חייו היה איש ימין קיצוני, אך כשעלה לראשות הממשלה ביצע את המעשה שאף ראש ממשלה לפני לא עשה, מעשה שמאלני, הסכם השלום עם מצרים.

חתימת ההסכם

לאחר ביקורו של אנואר סאדאת בישראל התחיל תהליך של שיחות שלום, שהתנהלו במשך מספר חודשים ללא כל תוצאות של ממש ועם משברים לא מעטים. נשיא ארצות הברית, ג’ימי קרטר, היה נחוש בדעתו להביא את הצדדים לחתימה על חוזה השלום, גם בגלל שהיה אדם דתי, שהאמין בחשיבות של שלום בין “בני אברהם”, וגם בגלל שיקולים אחרים הקשורים למקורות הנפט במזרח התיכון. קרטר החליט להזמין את שני הצדדים למעון הנופש הנשיאותי שלו בקמפ דיוויד, ליד וושינגטון. במשך 13 ימים קשים ומתוחים התנהלו שיחות בין משלחות ישראל ומצרים, שבראשן מנחם בגין ואנואר סאדאת. ג’ימי קרטר תיווך בין הצדדים, ואנשיו היו שותפים, יחד עם נציגי ישראל ומצרים, בניסוח ההסכם. על-פי הנחייתו של הנשיא קרטר, היה קמפ דיוויד סגור לכל כלי התקשורת ולמבקרים, וגם למשלחות עצמן. איש מאנשי המשלחות לא הורשה לצאת מן המקום במשך כל ימי השיחות, וכך לאחר ימים ארוכים של דיונים חתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת, יחד עם נשיא ארצות הברית, ג’ימי קרטר, על הסכם מסגרת ראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית (אלול תשל”ח – ספטמבר 1978). הסכם זה כלל את העקרונות לחוזה השלום, והוא הועבר להצבעה בכנסת. הסכם העקרונות אושר ברוב של 84 חברי הכנסת. נדרשה עוד חצי שנה של משא ומתן עד לחתימה על ההסכם השלום המלא בוושינגטון.
בהסכם השלום עם מצרים הסכימה ישראל לסגת מכל חצי האי סיני ולפנות את כל היישובים הישראלים ושדות התעופה בו. בגין גם הסכים לסעיף מיוחד בהסכם שעסק בזכויות “המוצדקות” של העם הפלסטיני. עם זאת, תמורת נסיגה מלאה מסיני השיג בגין פירוז מלא של כל חצי האי סיני והצבת חיילי או”ם בשטחו. מצרים קיבלה לשליטתה את כל חצי האי סיני בחזרה, לאחר שנכבשה במלחמת ששת הימים, אך ויתרה על דרישתה להקמת מדינה פלסטינית, ולהפסקת השליטה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה. שתי המדינות זכו, בעקבות הסכם השלום, לסיוע כלכלי וצבאי נרחב מן האמריקאים.
הסכם השלום עם מצרים היה צעד ראשון במימוש הסעיף במגילת העצמאות, שבו הודיעה מדינת ישראל: “אנו מושיטים יד לשלום ולשכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו”. אותה היד הושטה לשלום בשנת תש”ח – 1948 ונדחתה, ואילו עכשיו התקבלה בלחיצת יד חמה, אחרי 30 שנה.

בהסכם השלום נכתב: “בהיותן משוכנעות בצורך הדחוף בהשכנת שלום צודק, כולל במזרח התיכון, בהתאם להחלטות מועצת הבטחון 242 ו – 338; באשרן מחדש דבקותן ב”מסגרת לשלום במזרח התיכון, שהוסכם עליה בקמפ דיוויד” מתאריך 17 בספטמבר 1978; ברושמן לפניהן כי המסגרת הנזכרת לעיל, לפי המתאים, נועדה להוות בסיס לשלום לא רק בין ישראל ובין מצרים אלא אף בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה הערביות האחרות המוכנה לנהל עמה משא-ומתן לשלום על בסיס זה: וברצונן לשים קץ למצב המלחמה ביניהן ולכונן שלום אשר בו כל מדינה באזור תוכל להתקיים בבטחה; בהיותן משוכנעות כי כריתת חוזה השלום בין ישראל ובין מצרים הוא צעד חשוב בחתירה לשלום כולל באזור ולהשגת הסדר הסכסוך הערבי-ישראלי על כל הבטיו; בהזמינן את הצדדים הערביים האחרים לסכסוך זה להצטרף לתהליך השלום עם ישראל, תהליך המונחה על ידי עקרונותיה של המסגרת הנזכרת לעיל והמבוסס
עליהם; ברצותן, כמו כן, לפתח יחסי ידידות ושיתוף פעולה ביניהן בהתאם למגילת האומות המאוחדות ולעקרונות המשפט הבינלאומי המנחים יחסים בינלאומיים בעתות שלום; מסכימות על הכללים דלקמן, תוך הפעלה חופשית של ריבונותן כדי ליישם את ה”מסגרת לכריתת חוזה שלום בין ישראל ובין מצרים”
וסעיפיו העיקריים והכוללים היו:
“1. מצב המלחמה בין הצדדים יגיע לקיצו ושלום יכון בינהם עם החלפת מסמכי האישרור של חוזה זה.
2.ישראל תוציא את כל כוחותיה המזוינים ואזרחיה מסיני אל מעבר לגבול הבינלאומי בין מצרים ובין ארץ ישראל המנדטורית, כשנקבע בפרוטוקול הנספח (נספח 1), ומצרים תחיל מחדש ריבונותה המלאה על סיני.
3. עם השלמת נסיגת הביניים שנקבע בנספח 1, יכוננו הצדדים ביניהם יחסים נורמליים וידידותיים, בהתאם לסעיף.”
את הסכם השלום בשלמותו אפשר למצוא באתר הכנסת:
http://www.knesset.gov.il/process/asp/event_frame.asp?id=23

נקודת מבט של חייל שקיבל את פניו של סאדאת בארץ

על הקרקע היו מספר יחידות שקיבלו את פניו, אך היה חשש לפגיעה והתנקשות בחייו, בשל קולות קיצוניים. לפיכך רק יחידה אחת (סיירת) הורשתה לשאת כלי נשק טעונים, על מנת לשמור על חייו, וכך נעשה.
אני זוכר שכל האווירה הייתה מתוחה מאד, היה חשוב ביותר לשמור על חייו של סאדאת. היו קולות קיצוניים ביותר בארץ, במיוחד לאחר המלחמה הקשה עם צבאות מצרים.
כשהוא נחת במסוק, הקפנו אותו בטבעת חיילים והובלנו אותו לבמה שם נוגנו שני ההמנונים, הישראלי והמצרי, וחלפו מספר יחידות על פניו. אחר כך הובלנו אותו חזרה למסוק, משם הוא טס לכיוון הכנסת, שבירושלים, ושם הוא ובגין נאמו בפני היושבים.
זה היה תהליך דיי זריז, לא היה שם משהו ייצוגי ובולט כמו המשמעות של זה. רוב הייצוג היה בכנסת.

חצי האי סיני

הגבולות שנקבעו בהסכם השלום נקבעו בהסכם בין האימפריה העותומאנית לאימפריה הבריטית בשנת 1906.הגבול שנקבע שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949-1967. בן השנים 1967 ו-1982 רוב חצי האי סיני היה בשליטת ישראל ופינויו היה החלק הכי קשה לביצוע בהסכם מבחינת ישראל, בגלל שבסיני הוקמו ישובים ישראליים (הגדול שבהם, ימית, על אורך הים התיכון בצד המזרחי שלו) וכן בסיסי צבא ישראליים. המתחם האווירי של סיני שימש לאימוני חיל האוויר, ושדות הנפט שבסיני סייעו בהפקת כמויות קטנות של נפט שהקלו על כל משק האנרגיה בארץ.
למרבה המזל, בעזרת סיועה של ארצות הברית הועברו הבסיסים החשובים של צה”ל לארץ. פינוי היישובים היה מסובך יותר גם בגלל כעסם של התושבים שראו בפינוי ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית, וגם בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם בעקבות העקירה ממקום מגוריהם. רוב התושבים שפונו ממקום מגוריהם היו זכאים לפיצוי כספי, אך זה לא הספיק לתושבים מסוימים שהחליטו להתבצר בבתיהם, ולכן נאלצו להילקח בכוח. בהסכם השלום נקבע כי היישובים יועברו לידי מצרים בשלמותם תמורת תשלום הוגן, אך לבסוף, החליטו השלטונות להרוס את הישובים במלואם, כדי למנוע את חזרתם של תושבים ישראלים לפני השלמת הפינוי.
אנשי ימין הקימו את “התנועה לעצירת הנסיגה מסיני”. ב-1 באפריל, לאחר שפונתה אופירה (אחד ממתקני הצבא) ושאר המתקנים שבסיני, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. ב-19 באפריל התחיל מאבק קשה, כשהחיילים באו לפנות את העיר מתושביה ואלפי תומכיה. התושבים והתומכים התבצרו בבתים, על הגגות ובמרתפי ביתם. אלפי חיילים וחיילות הגיעו כדי לפנות את העיר. הם פינו בעזרת כלובים, זרנוקי מים, קצף ועוד. המתנגדים הטיחו כנגד החיילים כלים שונים כגון גלגלים, פחים ושפכו עליהם חומרים שונים, כבלו עצמם בשרשראות ברזל ואיימו לפוצץ עצמם בבלוני גז (מקרה “בונקר המתאבדים”). כעבור שבוע הושלם הפינוי ודחפורים הגיעו אל העיר והרסו אותה.למחרת פעולת הדחפורים הגיעו כמה צעירים ועלו על האנדרטה. קציני צבא בקשו מהם לרדת, ולאחר שהשתכנעו, ירדו מהאנדרטה, הוציאו את ספרי התורה וקרעו את בגדיהם. הם נשבעו שבועת אמונים לעיר ויצאו בתהלוכה מהעיר השוממת. חוץ ממקרה זה, התבצרה באחד המקלטים קבוצת סטודנטים, פעילי תנועת “כך”, שאיימו להתאבד בעזרת גלולות ציאניד. מאיר כהנא, ראש תנועת “כך”, והרב הצבאי הראשי הצליחו לשכנע את הקבוצה להימנע ממימוש רעיונם, והסטודנטים התפנו מעצמם.

טאבה
היה קושי מיוחד בקביעת הגבול באזור אילת. הסימון של הגבול במפות של שנת 1950 לא היה ברור. לדעת ישראל אזור טאבה שנמצא דרומית לאילת היה בשטחה שלה, ולכן לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו בניית בית מלון ואתרי תיירות. מצרים מצד שני טענה שהגבול עובר ממזרח לטאבה, ודרשה את נסיגת ישראל מהאזור. אף על פי שהיה לאזור טאבה שטח קטן הוא גרם לסכסוך ומשבר בין המדינות. הפתרון היה בוררות בינלאומית שקבעה כי השטח שייך למצרים. ישראל הגיעה עם מצרים לפשרה שלפיה המלון ואתרי התיירות יישארו ביד בעליהם הישראליים, אולם אלה מיהרו למכור אותם זמן קצר לאחר העברת השטח למצרים. הסכם נוסף, שנוצר בעקבות הסכסוך על טאבה, הביא להקמת מעבר גבול שפתוח 24 שעות ביממה, ומאפשר מעבר חופשי של תיירים מסיני לאילת. על פי ההסכם הישראלים היו רשאים לבקר במזרח סיני בדרכון בלבד, ולא היה צורך בוויזה, לתקופה של עד 14 ימים.

“סעיף 1נספח 1 – פרוטוקול בדבר נסיגה ישראלית וסידורי בטחון
סעיף 1
עקרון הנסיגה

1. ישראל תשלים את הוצאתם של כל כוחותיה המזויינים והאזרחיים מסיני לא יאוחר מאשר שלוש שנים מתאריך החלפת מסמכי האישרור של חוזה זה.
2. כדי להבטיח את בטחונם ההדדי של הצדדים, ילווה ביצועה של הנסיגה בשלבים באמצעים צבאיים ובכינונם של אזורים שפורטו בנספח זה ובמפה 1, שיאוזכרו להלן כ”אזורים”.
3. הנסיגה מסיני תבוצע בשני שלבים:
א. נסיגת הביניים אל מעבר לקו ממזרח לאל עריש עד ראס מוחמד. כמשורטט במפה 2, תוך תשעה חודשים מתאריך החלפת מסמכי האישרור של חוזה זה.
ב. הנסיגה הסופית מסיני אל מעבר לגבול הבינלאומי, לא יאוחר מאשר שלוש שנים מתאריך החלפת מסמכי האישרור של חוזה זה.
4. תוקם ועדה משותפת מיד לאחר החלפת מסמכי האישרור של חוזה זה. כדי לפקח על התנועות ולוחות הזמנים במשך הנסיגה ולתאמם, וכדי להתאים תכניות ולוחות זמנים, כפי הנחוץ, בגבולות שנקבעו בפסקה 3 לעיל. פרטים לענין הוועדה המשותפת מפורטים בסעיף 4 לתוספת המצורפת. הוועדה המשותפת תפוזר עם השלמת הנסיגה הישראלית הסופית מסיני.”

נקודת מבט של חייל שפינה את ימית

ההפרדה של סיני בוצעה בשני מהלכים. האחד דילוג מאזור תעלת סואץ (אני הייתי באום-חשיבה, רמה גבוהה שבסיני שבקצתה צוק גבוה שכונה “העיניים של המדינה”, שהשקיף עשרות רבות של קילומטרים מסביב) לאזור חרובית, והשני, לאחר כשנתיים, דילוג לגבול דהיום.
בימית היו שני “מעוזים” שהתבצרו בהם מתנגדי הפינוי: “בונקר המתאבדים” שבו המפונים איימו להתאבד בפיצוץ על ידי בלוני גז וגג מבוצר. פינוי שני המעוזים האלה הוטל על היחידה שבה שירתי.
זכורות לי היטב הפגיעות שסבלתי בעת הפינוי: גלגלו עלי מהגג, עת הייתי על הסולם, גלגל של טרקטור שהפיל אותי מהסולם, שפכו עלי נוזלים שונים, כולל שמן והשליכו מכל הבא ליד.
הפינוי לא היה נעים, לשני הצדדים, הבנתי את מה שהם הרגישו, אך לדעתי הם השתמשו בכוח מופרז. אני יצאתי מהמקום כשאני פגוע, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית על חוסר הצדק שנגרם.
בין המתבצרים בימים היו אז צחי הנגבי וישראל כץ שניהם… שרים לעתיד.

השפעותיו של ההסכם עד היום

השפעותיו של ההסכם, או של כל דבר, לא יכולות להיות מנובעות, הרי שאי אפשר לדעת בפרוש מה היה קורה אחרת. השפעותיו של משהו יכולות להיות שונות לעיניי אנשים שונים, לכן ברצוני להדגיש שפרק זה אינו עובדתי ואינו יכול להיות חד משמעי. כל קורא של העבודה רשאי להסכים או לדחות את הכתוב על פי דעתו שלו, ולא לפי מה שנכון, כי הרי אין כזה.

תחילה עורר ההסכם מחלוקות רבות בציבור הישראלי, שחלקן עדיין רלוונטיות. נוצר תקדים שלפיו ישראל מוותרת על שטחים תמורת שלום. ההסכם עדיין מעורר ויכוחים ושאלות נוקבות בייחוד על רקע העוינות שעדיין קיימת בציבור המצרי כלפי ישראל. המשא ומתן עם סוריה שהתחיל בוועידת מדריד עורר אף הוא שאלות בנוגע למחויבותה של ישראל לתקדים המצרי.
השפעה מיוחדת הייתה להסכם על ערביי ישראל. לראשונה התאפשר לערבים אזרחיי ישראל לבקר במדינה ערבית באופן חופשי. חופש זה הביא להקלה בהסתגרות שנכפתה עליהם עד אז. בזכות הסכם השלום הצליחו ערביי ישראל להגיע להסדר משולש מצרי-ירדני-ישראלי, שמאפשר להם לעלות למכה בערב הסעודית באמצעות דרכונים ירדניים זמניים, שניתנים להם רק לצורך העלייה לרגל.
מבחינה צבאית ההסכם נחשב להצלחה, כיוון שהוא סיים לחלוטין את מצב המלחמה בין ישראל למצרים. מאז חתימת ההסכם הגבול בין המדינות שקט. דרך מעברי הגבול עוברים תיירים וסחורות בקלות יחסית. בעיה שנוצרה מההסכם היא קטע הגבול בין מצרים לרצועת עזה שנמצא עד ספטמבר 2005 בשליטת צה”ל, ועבר לשליטת מצרים בחתימת הסכם ישראלי-מצרי מיוחד. קטע זה של הגבול עובר בלב העיר רפיח הפלסטינית, ומשמש להברחת כלי נשק ותחמושת, המשמשים לתקיפת ערי הצפון של הארץ. התקווה כי השליטה המצרית בציר תהיה יעילה יותר במניעת ההברחות נותרה מאכזבת עד כה כיוון שממשיכים להבריח דרך ציר זה.
על אף העובדה שמצב המלחמה בין ישראל ליתר מדינות ערב נמשך זמן רב לאחר חתימת ההסכם עם מצרים, ואף הוחרף בתקופת מלחמת לבנון ובתקופת האינתיפאדה, ההסכם נשמר בקפדנות. אומנם מצרים החזירה את שגרירה מתל אביב פעמיים במחאה על פלישת ישראל ללבנון ב-1982 ובעקבות התפרצותה המחודשת של האינתיפאדה בשנת 2000 ,אולם היא הקפידה לשמור על התחייבויותיה במסגרת הסכם השלום בקפדנות.

התקווה ליצור שיתוף פעולה תרבותי וכלכלי בין מצרים לישראל נכזבה בדרך-כלל. סופרים, עיתונאים ואנשי רוח במצרים מחרימים את ישראל – הם אינם מבקרים בה ואינם משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים. אגודות מצריות רבות בהן אגודת העיתונאים והאקדמאים מחרימים באופן גורף כל קשר עם ישראל או ישראלים ואזרח מצרי לא יכול למעשה לבקר בישראל עקב הדרישה לוויזה מיוחדת- ‘הפתק הצהוב’. למרות הסכמי השלום, ממשיכים כלי התקשורת במצרים בסיקור עוין כלפי ישראל הגובל לעתים באנטישמיות. כך לדוגמה לאחרונה הואשמה ישראל באחריות לפיגועים בדהב ובשארם א-שייח’ במספר יומונים מצריים הקשורים לשלטון . התיירות הישראלית בסיני משמשת מקור הכנסה חשוב למצרים והם דואגים לעודד אותה, אולם כאמור כמעט ואין כניסה של תיירים מצריים לישראל. בעקבות הפיגועים האחרונים והקושי היחסי שמערימים המצרים בהוצאת וויזת תייר לאזרחים ישראליים, חלה ירידה בתיירות הישראלית לסיני וזו למצרים עצמה כמעט ופסקה כליל.
התקפות נגד תיירים ישראלים במצרים בוצעו כמה פעמים, המפורסמת שבהן קרתה בסיני זמן קצר לאחר פינוי סיני, בראס בורקה. ההתקפה בראס בורקה בוצעה על-ידי חייל מצרי בודד, שהתאבד לאחר שנעצר על ידי השלטונות המצריים באזור. בישראל נמתחה ביקורת קשה על כך שהמצרים לא אפשרו להעביר פצועים ישראלים לבית החולים באילת, וכך עלה מספר הניספים. ב-2004 אירעו שני פיגועים קשים בטאבה, ובראס א-שיטן. באותם פיגועים נכנסו אמבולנסים ישראלים לשטחי חצי האי סיני ולאחר עיכובים מסוימים חילצו את מאות הנפגעים לשטח ישראל. שני הפיגועים הללו לא בוצעו בידי אזרחי מצרים, אלא על-ידי שלוחה של ארגון אל-קעידה.

האם היה נכון לוותר על סיני בגדר הסכם השלום?

להסכם השלום היה חלק חשוב בהפסקת המלחמות עם מצרים ואי צורך בצבא מתוגבר בגבול הדרומי. רבים גם חושבים שההסכם פתח צוהר להסכמי שלום אחרים עם מדינות ערב למשל הסכם השלום עם ירדן והסכם אוסלו עם הפלסטינאים. אך האם היחסים בין ישראל למדינות ערב באמת השתנו? לפי העיתונים והתקשורת המצרית, המצרים עדיין מתעבים את מדינת ישראל. הם ממשיכים להחרים אותנו, להקשות על מעבר לשטח ישראל ולסקר באופן עוין את ישראל בהכללה (הסיקור נעשה על ידי העיתונאות, החדשות והדעה הכללית שבמצרים).

לדעת אנשי ימין רבים, הסכם השלום לא היה שווה את ההקרבה העצומה של חצי האי סיני, מה גם, שלפי דבריהם, ההסכם לא היה שווה אפילו את קצה סיני, כי הינו “בלוף אחד גדול” (למשל נתניהו, שהיה איש ימין. ממשלתו התאפיינה בבלימת תהליך השלום, ירידה במספר הפיגועים החבלניים בארץ והחמרת המתח בדרום לבנון). גם הפרופסור יובל נאמן ז”ל, שהיה איש ימין קיצוני, דיווח, שלפי העיתונאות המצרית, שנאת המצרים כלפינו לא השתנתה כלל, ושהם עדיין רוצים להשמידנו. “נאמן התנגד בחריפות להסכמי השלום עם מצרים ובעקבות פינוי ימית הוא חבר למתנחלי יש”ע ולגורמים נוספים והקים את התחייה, תנועה פוליטית ימנית שהוא עמד בראשה. נאמן מצא עצמו במצב מוזר, דו-ראשי. מחד גיסא, הוא מונה על ידי ראש הממשלה בגין, שהעריך אותו מאוד, לשמש כחבר הוועדה ולאחר מכן כיו”ר הוועדה לאנרגיה אטומית. נאמן היה היחיד בהיסטוריה של ישראל שלא היה ראש ממשלה, אך כן שימש יו”ר הוועדה. מאידך גיסא, נאמן ניהל את ההפגנות הקשות נגד הנסיגה מחבל ימית: “בגין היה פותח כל ישיבה של הוועדה לאנרגיה אטומית בעשר דקות של הערות סרקסטיות נגד הפעולות שלנו”. באותה תקופה סיפקו חבריו של נאמן בקהילה המדעית הבינלאומית את הידיעות הראשונות והרציניות אודות נסיונה של עיראק לפתח נשק גרעיני.
נאמן דוחף ומשכנע לצאת למבצע צבאי נגד הכור ההולך ומושלם ליד בגדד.

דעותיו על הסכם השלום עם מצרים לא זזו עד היום במילימטר: “בסיסית, לדעתי, כלום לא השתנה. אני קורא ערבית ורואה את העיתונות המצרית כיום. אין שום הבדל: שנאת ישראל מובהקת ורצון להשמיד אותנו. הדבר היחיד שהשתנה, והוא חוזר על עצמו במחזוריות – אחרי כל מלחמה שבה הם מפסידים לנו נוצרת שכבה במצרים של אנשים שמבינים שישראל לא תוכרע בנשק ואינם מנסים מחדש להשמידנו. ברגע שהם מתחלפים באים חבר’ה שעוד לא הוכו ולא למדו את הלקח ושוב אוסרים עלינו מלחמה. אני חושש מאוד. אנחנו לא יכולים להפסיד אפילו פעם אחת. אין לנו את המותרות הללו”. “

מצד שני רבים חושבים, כי ההסכם הוא שהוביל לשיחות עם ירדן והפלסטינאים, ואם לא היה נחתם, הינו היום במצב של לחימות בלתי פוסקות עם כל המדינות השכנות לנו. במידה מסוימת הוביל ההסכם גם לחשיבה על שלום בישראל, דבר, שנדמה, כי כלל לא אפשרי לפניו, והרי היום הארץ כולה מטיפה לשלום ולהסכמה.
ישנו גם המרכז, שמין הסתם, היה בעד שלום עם המצרים, אך לא כולו היה בעד הקרבת השטח הרב, שהיה מיושב על ידי מתיישבים ישראלים, שהתיישבו במקום בידיעה שיישארו שם, ולא בידיעה שיצטרכו להיעקר ממקום חייהם. לכן המרכז התחלק לשני “מחנות”, המחנה הראשון שהיה מחנה מרכז ימני, שהיה בעד שלום אך בתנאי שלא לוקחים את שטחי סיני בתמורתו, והמחנה השני של המרכז השמאלני שהיה בעד השלום למרות הקרבת סיני אך לא היה בעל דעה שמאלנית קיצונית ונחרצת.
ועכשיו אני מפנה את השאלה אליכם הקוראים, מה דעתכם בעניין? כיצד אתם הייתם נוהגים במקרה זה? כיצד הייתם נוהגים אילו הייתם גרים בחצי האי סיני? והשאלה אולי הכי חשובה, האם זה באמת היה שווה את זה?

סיכום

הסכם השלום עם מצרים, לעניות דעתי, הינו נקודת ציון חשובה לכל אזור המזרח-התיכון. השלום הביא עימו יציבות ושקט. ייתכן שללא ההסכם, לא היה נחתם הסכם השלום עם ירדן, ולא היה נוצר תהליך של משא ומתן בין ישראל והפלסטינים, מצד שני יכול היה להיות שדברים אלא כן היו קורים, גם בלי הסכם השלום. אין דרך ברורה לקבוע זאת מאחר, שמה שנעשה, על פיו מתגלגלים הדברים. חסרון גדול שיש לי במענה על השאלה הזאת הוא שלא חייתי בתקופת המלחמות עם מצרים, כך שאיני יכולה לדעת מה הייתה חומרת המצב אז. מבחינתי, אני אומרת “וואלה נראה לי שהיה מספיק גרוע אז, שזה היה שווה את הקרבת חצי האי סיני תמורת השלום.” אבל מצד שני, עובדה, שישנם אנשים, שכן חושבים שזו הייתה טעות חמורה.

אני רוצה להגיד שלמדתי רבות מהעבודה. העבודה אפשרה לי לדעת את התמונה הכוללת לפני, והיום. אני הייתי בטוחה שמצרים בקשרים מאד טובים והדוקים איתנו, אך מסתבר , שהדברים לא כך, ולהפך המצרים נוטים ליחס וחשיבה עוינת כלפינו. בנוסף דרך עבודה זו שמעתי בפעם הראשונה על פינוי ימית, עיר שלא שמעתי עליה עד כה, וגם זכיתי לברור מעמיק, מעדויותיו של חייל, מה באמת הלך שם? אני שמחה שאני חייה במציאות שבה לפחות חלק ממדינות ערב לא נלחמות בנו, גם עם יחסן עוין. ואני מקווה להמשיך ולהאמין שאם הגענו עד פה, אנחנו נצליח להמשיך ולהתקדם הלאה, אל היעד הבא.

ביבליוגרפיה

http://www.knesset.gov.il/process/asp/event_frame.asp?id=23
מסמך הסכם השלום באתר הכנסת

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=6863&str1=%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9D+%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D+%D7%A2%D7%9D+%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D&x=0&y=0&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1
מט”ח- חתימת חוזה השלום עם מצרים

בריטניקה החדשה לנוער– כרך :3 עמוד:114 ערך: בגין, מנחם

בריטניקה החדשה לנוער- כרך :12 עמוד:119 ערך : נתניהו,בנימין

www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=53131
כתבות על פרופ’ יובל נאמן