הגורמים העיקריים למרד הערבי בשנות ה-30:
1. העלייה החמישית- בשנות השלושים עלו יותר מ-200 אלף יהודים לארץ ישראל. העלייה החמישית עוררה פחד ורוגז בישוב הערבי מהסיבות הבאות: נוצר חשש דמוגרפי ממשי שייוצר רוב יהודי בארץ, נוצר חשש כלכלי מכיוון שהפועל היהודי נתפס כגוזל לחמם של הערבים, רכישת קרקעות על ידי מוסדות יהודיים נתפסה בקרב הערבים כגזל.
2. האירועים במצרים ובסוריה- הצלחת המצרים להשיג מידה מסוימת של עצמאות בארצם בדרך של מאבק ואלימות נגד הבריטים, והצלחתם של הסורים להשיג מידה מסוימת של עצמאות בארצם בדרך של מאבק ואלימות נגד השלטון הצרפתי, היו מקור עידוד לערביי ישראל שביקשו להשיג עצמאות בארץ ישראל בדרך דומה.
3. התחזקות התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל- לאחר הפצתה של איגרת מקדונלד, נתפסו האנגלים בעיני רבים מבני התנועה הערבים כגורם הבולם את הלאומיות הערבית, והמרד כוון נגדם. ב-1932 הקימה התנועה הלאומית הערבית את מפלגת “אלאסתקלאל” (=העצמאות), שהכריזה בגלוי על דרישתה לעצמאות מלאה של פלסטין בערבית, ועל עמדה עוינת כלפי השלטון הבריטי.
מטרות המרד הערבי:
1. לעצור את העלייה היהודית לארץ ישראל ולהפסיק את מכירת העברת קרקעות לידי היהודים, ובכך להביא לעצירת בניין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.
2. לשבש ואף לשתק את החיים הכלכליים בארץ כדי למוטט את הישוב היהודי בארץ, שהיה תלוי מאוד בעבודה ערבית, ובסחורות שקנו מהערבים.
דפוסי המאבק של הערבים כלפי הבריטים:
בשלב הראשון, הערבים תקפו מוסדות בריטים ביפו (כגון תחנות משטרה) וירו בשוטרים ובחיילים בריטים. בשלב השני של המרד, רצחו הלאומנים הערבים את לואיס אנדריוס, המושל הבריטי של מחוז הגליל, ובכך חידשו את המרד הערבי. המרד חודש בצורה אלימה ביותר, תוך ביצוע פעולות נגד מתקנים צבאיים בריטיים וניסיונות חבלה בקו צינור הנפט מעיראק לחיפה.
דפוסי המאבק של הערבים כלפי היהודים:
השלב הראשון של המרד מאופיין במרד אזרחי ובטרור. מטרת המורדים בשלב זה הייתה להרוס את התשתית הכלכלית של היישוב היהודי ולהרעיבו. הערבים פתחו בשביתה כללית שאורגנה על ידי אגודות פלסטיניות. במסגרת השביתה הפסיקו הערבים את אספקת המזון והמוצרים החקלאיים ליישוב היהודי, השביתו את נמל יפו, ולא התייצבו למקומות העבודה שלהם. במקביל, פתחו הערבים בשרשרת של מאורעות דמים. המורדים החלו להצית רכוש פרטים בערבים ובכפרים, שרפו יערות וגדעו עצי פרי בפרדסים. כמו כן, שיבשו המורדים את הקשר בין היישובים, תוך תקיפת כלי רכב יהודיים. בנוסף, רצחו הערבים יהודים ללא הבחנה, הטילו פצצות על אוטובוסים, הניחו מוקדים במרכזי הערים, והשתמשו במכוניות תופת.
היערכות הישוב היהודי בתחום ההתיישבות:
לאחר המאורעות, הוקמו ישובים בכל מקום שבו נרכשה אדמה, במגמה לפזר את ההתיישבות היהודית, ובמגמה ליצור רצף התיישבותי בין ישובים קיימים.
יישובי “חומה ומגדל” הוקמו תחילה על שטח קטן אשר סביבו מתחו גדר עץ, בתוכו בנו מספר צריפים ומגדל שמירה, ושיכנו בו כמה עשרות מתיישבים. מאוחר יותר החלו המתיישבים ביישובים אלה לעבד את הקרקע ולבנות יישוב של ממש. בשנים 1936-1939 עלו על הקרקע 52 יישובים, רובם קיבוצים, במסגרת יישובי “חומה ומגדל”. אופן הקמת הישובים נתן מענה לחשש מפני מתקפה ערבית, ולהבטחת הגבול בצפון ובמזרח. כן הוקמו יישובים לשמירה על דרכי התחבורה (כמו מעלה החמישה בדרך לירושלים).
היערכות הישוב היהודי בתחום הכלכלי:
כאשר פרצה השביתה הערבית, היה המשק היהודי נתון בבעיה מכיוון שהמשק היה תלוי בפועלים הערבים, ובתוצרת הערבית. אולם, בתווך הארוך היישוב היהודי הרוויח, מפני שהפתרונות המצא הפכו את המשק היהודי לבלתי-תלוי בערבים: פועלי הקטיף הערבים הוחלפו בפועלים יהודים ובכך נמצא פתרון למובטלים, חברת ‘סולל-בונה’ החלה להקים מחצבות לייצור חצץ שקודם לכן נרכש מהערבים, הוקם נמל תל-אביב, והתפתחו ענפים חדשים כמו ענף הבשר, הירקות והביצים.
היערכות הישוב היהודי בתחום הביטחוני:
הפגיעה ביישובים היהודיים ובאוכלוסייה היהודית הביאה לשיתוף פעולה בתחום הביטחוני בין היהודים לבריטים. הבריטים היו מוכנים לגייס יהודים לכוחות השיטור, ומבחינת היהודים הייתה זו הזדמנות לקבל הכשרה, ולשאת נשק באופן חוקי. במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני נוסדו כמה מוסדות וגופים חדשים:
‘הנוטרים’: במאי 1936 גויסו לכוח ‘הנוטרים’ צעירים יהודים, שמספרם מנה כ-3,000 איש. ‘הנוטרים’ קיבלו הכשרה ונשק מהצבא הבריטי, ופעלו בתיאום עם ארגון ‘ההגנה’. פעילותם של ‘הנוטרים’ הגבירה את בטחון הישוב היהודי.
מבצרי טיגרט: תחנות משטרה בריטיות שהוקמו בארץ ושימשו כמבצרים שיבלמו התקפות מצד הכנופיות הערביות.
דרכי התגובה של היהודים בערבים:
‘הנודדת’: בעקבות המאורעות וההתקפות של כנופיות ערביות על יישובים יהודיים הוקמה (באופן לא חוקי), יחידת ‘הנודדת’. בפיקודו של יצחק שדה, שהנהיג מדיניות אקטיבית, יחידת ‘הנודדת’ ערכה סיורים ליליים בצירי תנועה , ותקפה ערבים.
התחזקות ארגון ‘ההגנה’: מאורעות המרד הערבי בשנים 1936-1939 העמידו את הישוב היהודי בפני מציאות חדשה, ועל כן צריך היה לשנות את תפיסת הביטחון ביישוב. ארגון ‘ההגנה’ התקשה להגן על היישובים מפני גל התקפות הטרור הערבי ולכן נעשו בו שינויים ארגוניים שיאפשרו לספק הגנה יעילה לישובים. מספר חברי ‘ההגנה’ גדל, נוספו תקציבים מטעם המוסדות, הארגון החל לרכוש כלי נשק ולייצר אותו בעצמו, הישובים בוצרו והדרכים אליהם שופרו.
ועדת פיל:
ועדת פיל החלה את עבודתה באוקטובר 1936, לאחר המרד הערבי. בראש הוועדה המלכותית הבריטית עמד הלורד פיל, מדינאי בריטי בכיר. הוועדה שמעה עדויות מפיהם של יהודים, בריטים וערבים. מטרת עבודתה הייתה לבדוק את הגורמים לפרוץ המאורעות, לבחון את המדיניות הבריטית עד פרוץ המאורעות ולהציע פתרון. הערבים התייחסו לוועדה הזלזול והסכימו להעיד בפניה רק בעקבות לחץ שהופעל עליהם. הוועדה פרסמה את מסקנותיה ביולי 1937.
מסקנותיה:
• בארץ ישראל חיים שני עמים בעלי שאיפות לאומיות מנוגדות, ולכן אין סיכויי לחיים משותפים של ערבים ויהודים.
• מדיניות המנדט הבריטי, שביקשה לטפס דו קיום בין הערבים ליהודים בארץ ישראל, רק החריפה את הסכסוך בין שני העמים בארץ ומכאן שנכשלה.
המלצותיה:
יש לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל ולחלק את הארץ לשתי מדינות- יהודית וערבית, לאזור שיהיה נתון לשליטה בריטית. שתי המדינות יהיו נתונות בפיקוח בריטי.
המדינה היהודית תשתרע על כ-17% משטח ארץ ישראל. היא תכלול את שפלת החוף מבאר טוביה בדרום ועד עתלית בצפון, את עמק יזרעאל, את עמק בית שאן, ואז אזור הגליל. המדינה הערבית תכלול את רוב שטח הארץ: הרי השומרון ואת הרי יהודה והנגב. האזור בשליטה בריטית יכלול את ירושלים ובית לחם, וכן מסדרון שיכלול את שדה התעופה בלוד ואת נמל יפו.
תגובה הערבים לוועדה:
המופתי חאג’ אמין אל- חוסני, דחה את תוכנית החלוקה בתמיכתן של מדינות ערב. הערבים דרשו לעצור את בניין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל על ידי הפסקת העלייה היהודית לארץ ואיסור רכישת קרקעות על ידי יהודים בארץ.
הביטוי העיקרי להתנגדותם של הערבים לתוכנית החלוקה של ועדת פיל היה חידוש המרד הערבי בצורה אלימה ביותר, תוך התקפת מתקנים צבאיים בריטים וניסיונות חבלה בקו צינור הנפט. נוסף על כך גם רצח המושל הבריטי בגליל.
תגובה היהודים לוועדה:
ביישוב היהודי היו שצידדו בתוכנית החלוקה, והיו שהתנגדו לה:
המצדדים בתוכנית החלוקה: חיים וייצמן ודוד בן גוריון, צידדו את התוכנית. דוד בן גוריון ראה בתוכנית פתח לעתיד שבו יצורפו למדינה שטחים נוספים וגדולים. נימוקיו: בריטניה תומכת בהקמתה של מדינה יהודית עצמאית ועל כן תסייע למדינה היהודית מבחינה כלכלית וביטחונית. בנוסף, תוכנית החלוקה מאפשרת עלייה יהודית גדולה, והיא מהווה פתרון להצלה של יהדות אירופה מפני רדיפות והתעללויות.
המתנגדים לתוכנית החלוקה: המחנה האזרחי והרביזיוניסטים דחו את תוכנית החלוקה ותבעו בית לאומי יהודי משני עברי הירדן, בארץ ישראל השלמה. מפלגת ‘המזרחי’, המפלגה הדתית שהוקמה ב-1902, דחתה את תוכנית החלוקה משום שלא כללה את ירושלים, וטענה כי יש להקים מדינה יהודית בכל ארץ ישראל.
