אולם, המיאוס הגדול בשיטת הבחירות שנהגה הגיע לשיאו לאחר "התרגיל המסריח" בשנת 1990: לאחר שראש הממשלה יצחק שמיר לא נכנע ללחץ אמריקני בנוגע ליוזמת השלום הישראלית, הצביעה הכנסת אי אמון בממשלה, ולראשונה הופלה ממשלה בישראל בהצבעת אי אמון. נשיא המדינה הטיל על שמעון פרס את מלאכת הרכבת הממשלה, ופרס נסחט על ידי כל מי שהיה מועמד להצטרף לממשלתו: יצחק מודעי וסיעתו, אגודת ישראל, ואברהם שריר ש"נעלב" מיצחק שמיר והבטיח תמיכה לפרס, בתנאי שכמובן יובטחו לו תנאים שונים. במקביל לחץ שמיר על יצחק מודעי לתמוך בו כולל הבטחות שונות וכן ערובה של 10 מיליון דולר לוודא קיום הבטחות אלה. הזעקה שקמה בציבור גרמה למודעי לבטל הסכם זה. ביום בו פרס ביקש להציג את ממשלתו בפני הכנסת לשם מתן אמון בממשלתו, התברר לו שאין לו 60 קולות משום ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל לא היו מוכנים לתמוך בו. למרות שפרס קיבל הארכה של 15 יום מן הנשיא, לא הצליח הוא להקים ממשלה. שמיר, שקיבל עתה לידיו את משימת הקמת הממשלה מן הנשיא, נאלץ לחזר אחרי אברהם שריר, לשריין מקומות ליצחק מודעי, ולצרף אליו "עריק" ממפלגת העבודה – אפרים גור. יצחק שמיר הצליח להקים ממשלה, אולם כל תהליך הקמת הממשלה יצר תחושה קשה בקרב הציבור ובקרב הפוליטיקאים שחייבים לעשות שינוי כלשהו בשיטת הבחירות, שינוי שימנע את הלחץ של המפלגות הקטנות וסיעות היחיד . בדברי ההסבר להצעת חוק יסוד: הרשות המבצעת ניתן לראות מה היו הפגמים שמצאו חברי הכנסת בשיטה זו:
"..תהליך הרכבת הממשלה בתנאים של ריבוי מפלגות קיצוני כרוך בחיזור של שתי המפלגות הגדולות, המייצגות יחד את מרבית תושבי המדינה, אחרי הסיעות הקטנות המוכנות תמורת סיפוק תביעותיהן, להעמיד עצמן כשותפות אפשריות למרבה במחיר. תהליך זה גורם להתבזות, מעוות לחלוטין את רצון הרוב ומשעבד אותו לדרישותיו המפליגות של מיעוט סחטני. ובסופו של דבר משפיל את המערכת הפוליטית כולה בעיני הציבור ועלול לערער את עצם הלגיטימיות של המוסדות הדמוקרטיים בקרב שכבות רחבות באוכלוסייה" .

שיטת הבחירות בשנים 1996-2001 ("הבחירה הישירה לראשות הממשלה")
רעיון הבחירה הישירה של ראש הממשלה עלה לראשונה ב- 1986 על ידי קבוצת פרופסורים למשפטים בראשות פרופ' אוריאל רייכמן כחלק מהצעה לשינוי שיטת הממשל במסגרת חוקה לישראל. בשנים 1988 – 1989 הוצעו ארבע הצעות חוק פרטיות נפרדות שכללו את רעיון הבחירה הישירה. ב- 1991, לאחר "התרגיל המסריח" וההדים שהוא עורר, אוחדו כל הצעות החוק לחוק אחד על ידי חברי הכנסת אמנון רובינשטיין, יואש צידון, אוריאל לין ודוד ליבאי. ב- 18 במארס 1992, לאחר דיונים רבים, שינתה הכנסת את חוק יסוד: הממשלה וקבעה שלמן הבחירות הבאות, ההצבעה לראשות הממשלה ולכנסת תהיה נפרדת. נקבע גם ש"ראש הממשלה ייבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות וחשאיות" . לפי שיטה זו, הבחירות לכנסת ימשיכו להיות בשיטה היחסית – ארצית, וביום הבחירות ישים הבוחר שני פתקים בקלפי: אחד לראשות הממשלה והפתק השני למפלגה. ראש הממשלה צריך להיבחר ברוב מוחלט של המצביעים, כלומר, אם לא קיבל אחד מהמועמדים לפחות חמישים אחוז מן הקולות פלוס קול נוסף, נערך סיבוב בחירות נוסף בין השניים שקיבלו את מירב הקולות, ובסיבוב השני אחד מהם צריך לקבל לפחות "חמישים פלוס אחד".
שניים מהסעיפים החשובים ביותר בחוק היסוד מציינים, כי "הכנסת רשאית, ברוב של חבריה, להביע אי אמון לראש הממשלה. הבעת אי אמון של הכנסת לראש הממשלה, יראוה כהחלטת הכנסת על התפזרותה לפני גמר כהונתה" . המשמעות של שני סעיפים אלה היא, שהכנסת לא יכולה לפזר את הממשלה ברוב רגיל כפי שהיה בשיטה הישנה, אלא רק ברוב מוחלט. משמעות נוספת היא, שברגע שהכנסת מפזרת את הממשלה גם היא מתפזרת, כך שאולי חברי הכנסת לא ימהרו לפזר את הממשלה…
השוואה בין שתי השיטות (להלן: השיטה הישנה – עד לכנסת ה-13, והשיטה החדשה – מהכנסת ה-14)
א. תהליך הבחירה: בשיטה הישנה פתק אחד למפלגה. בשיטה החדשה, שני פתקים: אחד לראשות הממשלה והשני למפלגה.
ב. כינון הממשלה: בשיטה הישנה המפלגות ממליצות בפני נשיא המדינה על מועמד והוא על פי שיקול דעתו מטיל את הרכבת הממשלה על מי שנראה לו כבעל הסיכויים הגבוהים יותר להרכיב את הממשלה ולאו דווקא על ראש המפלגה הגדולה ביותר. בשיטה החדשה, ראש הממשלה מקבל את אמון הציבור באופן ישיר ותוך 45 יום מיום פרסום תוצאות הבחירות על ידי וועדת הבחירות המרכזית, יתייצב ראש הממשלה בפני הכנסת, יודיע על חלוקת התפקידים ועל קווי היסוד של מדיניות הממשלה, ויקבל את אמון הכנסת.
ג. שרים: לפי השיטה הישנה, כל מפלגה בקואליציה קובעת מי יהיו השרים מטעמה בממשלה. בשיטה החדשה "השרים ימונו על ידי ראש הממשלה" . ודאי הוא שראש הממשלה יתחשב בדעת מפלגות הקואליציה, אבל מוענק לו שיקול דעת רחב יותר במסגרתו הוא יכול למנות "מינויים מקצועיים" כלומר שרים שהם לא חברי כנסת.
לפי השיטה החדשה, הכנסת רשאית להעביר שר מכהונתו ברוב של 70 מחבריה, וזאת על פי המלצת רוב חברי ועדת הכנסת, ולאחר שניתנה לשר הזדמנות לטעון טענותיו בפני הוועדה ובפני מליאת הכנסת . לפי השיטה הישנה, לא הייתה לכנסת סמכות להעביר שר מתפקידו.
ד. ממלא מקומו של ראש הממשלה: בשיטה החדשה לא נקבע כי ניתן למנות שר לתפקיד ממלא מקומו של ראש הממשלה. מינוי ממלא מקום נקבע כל פעם מחדש על ידי ראש הממשלה. בשיטה החדשה אין גם הגדרת תפקיד של "סגן ראש הממשלה" כפי שהיה בשיטה הישנה.
ה. פיזור הכנסת: חידוש נוסף של השיטה החדשה הוא שראש הממשלה יכול לפזר את הכנסת . סמכות זו ניתנת לראש הממשלה למקרה בו אין לו רוב בכנסת, ואין בכוחו להעביר יוזמות חקיקה למימוש מדיניותו.
בהשוואה זו ציינתי רק את עיקרי השינויים בין שתי השיטות, לפי סקירת החוק החדש בידי אמנון רובינשטיין .

יתרונות וחסרונות השיטה לבחירה ישירה לראשות הממשלה
להלן אביא מספר דעות, המשקפות את מגוון הטיעונים בעד שינוי שיטת הבחירות לבחירה ישירה של ראש ממשלה. לאחר מכן אביע את דעתי לגבי אופן יישומה של השיטה החדשה, והשפעתה על התנהלות הממשל בישראל.
תומכי השיטה
חבר הכנסת אוריאל לין: השיטה החדשה נועדה לחזק את יציבות הממשלה בדרכים הבאות: הפלת ממשלות תיעשה רק על ידי רוב של 61 חברי כנסת. בעבר אפשר היה ברוב כלשהו. בנוסף לכך יודעת הכנסת שבזמן פיזור הממשלה תתפזר אף היא, ויצר הקיום שלה חזק מכדי לאיים על הממשלה באופן תדיר שהיא תפזר אותה. אם העם בחר בכנסת שיודעת שעל ידי פיזור הממשלה היא הולכת לבחירות חדשות, הרי נעשה כאן הליך דמוקרטי לחלוטין. יתרון נוסף נעוץ בכך שחבר כנסת בודד יודע שהוא לא יכול ל"ערוק" מצד לצד תמורת קבלת תפקיד של שר או סגן שר . כמו כן, בשיטה החדשה יש אמנם כוח פוליטי לסיעות קטנות, אך עדיין הן לא יכולות להפיל את ראש ממשלה מכיוון שהוא קיבל את אמונו ישירות מהעם .
ד"ר אריאל בנדור: מעלה ראשית את הבעייתיות של שינוי חוקי יסוד באופן תדיר, דבר שגורם לזילות של אותם חוקים שאמורים להיות בעלי עוצמה של חוקה . לפי דעה זו, אין משנים חוק יסוד בכל פעם שמשיגים רוב מזדמן. מכל מקום, לגופה של שיטת הבחירות החדשה, הוא מציין את ההצלחה למנוע ממפלגות קטנות, או חברי כנסת יחידים, את היכולת "לסחוט" את ראש הממשלה, כפי שהיה בשיטה הישנה, משום שעל-פי השיטה החדשה יש צורך ברוב של 61 כדי להפיל את ראש הממשלה. הוא רואה בברכה גם את צמצום כוחה של הרשות המחוקקת לפגוע ביציבותה של הרשות המבצעת. לשיטתו, יתרון נוסף של השיטה החדשה נעוץ בכך שחברי הקואליציה ידעו שהממשלה יציבה באופן יחסי, ולכן תפקודם היה טוב יותר. ד"ר בנדור לא רואה שיטה זו כאידיאלית, אולם הוא חושב שהיא טובה מקודמתה וצריך לעשות בה שינויים שיהפכו אותה לטובה יותר .
פרופ' ראובן חזן
פרופ' חזן מביא טיעונים נוספים התומכים בשינוי השיטה הישנה לשיטה החדשה. שיקולים אלה מובאים בקצרה בפיסקה הבאה:
"בחירת הממשלה והרכבה לא שיקפו את רצון הבוחרים. מצב של אי מוצא אלקטורלי איננו עוד יוצא דופן, אלא נהפך לנורמה. משברים ממשלתיים תכופים שיתקו את הממשלה לתקופות ארוכות. העידוד שניתן להקמת מפלגות חדשות, ופיצולן של המפלגות הקיימות, מוביל להגברת השבריריות והקיטוב במערכת המפלגתית" .
דעתי לגבי השיטה החדשה
מאז החלת השיטה החדשה נערכו שלוש פעמים בחירות: ב- 1996 ניצח נתניהו את פרס ברוב זעום (30,000 קולות), ב- 1999 ניצח אהוד ברק את נתניהו בהפרש לא גדול, וב- 2001 ניצח אריאל שרון את ברק בהפרש עצום (25% !). בחינת נתונים אלה, ותופעות נוספות תצביע על מספר כשלים בשיטה החדשה:
א. למרות שלכאורה הממשלה יציבה בשיטה החדשה, ניתן לראות שגם נתניהו וגם ברק לא סיימו תקופת כהונה מלאה. האם שרון יסיים קדנציה מלאה? ימים יגידו…
ב. ראינו כי מבקרי השיטה הישנה טוענים כי בחירת ראש הממשלה על פיה לא שיקפה את רצון הבוחרים. ספק לדעתי אם השיטה החדשה מתקנת פגם זה. האם הפרש של אחוז אחד בין נתניהו לפרס כן משקף את דעת הרוב? האם הצד ש"הפסיד" הרגיש שאכן ראש הממשלה נבחר על ידי רוב מוצק? לדעתי התשובה היא שלילית, כלומר היה חלק גדול בעם – כמעט חצי, שהרגיש שראש הממשלה הזה הוא "לא שלהם".
ג. ב 1999 התפטר אהוד ברק ונערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. הנה כי כן, בניגוד לתחזיות, הכנסת ממשיכה לכהן והממשלה מתחלפת, והלוא את התופעה זו ביקשו לעקר באמצעות השיטה החדשה.
ד. למרות שאריאל שרון ניצח בהפרש עצום, הרכב הכנסת לא השתנה! היה צורך בוירטואוזיות פוליטית להמשיך ולתפקד. נראה ששרון מפתיע בכל יום את כולם ביכולתו לשמור על ממשלה יציבה למרות תנאי הפתיחה הכל-כך גרועים שלה. ראשי ממשלה אחרים, עם פחות ניגודים בתוך הקואליציה, לא החזיקו מעמד. לדעתי, כאן ניתן לומר שלא בזכות השיטה מצליח שרון, אלא למרות השיטה…
ד. אחת מן הטענות המרכזיות של תומכי השיטה החדשה היא שבעבר ראש הממשלה עסק בעיקר בחישובים קואליציוניים ושרידות אישית ולא נשאר לו זמן לנהל את ענייני המדינה. בפועל השיטה החדשה לא רק שלא פתרה את הבעיה אלא החריפה אותה: פיצול הפתקים גרם לריבוי מפלגות ולירידה חדה בכוחן של המפלגות הגדולות. אם בעבר מספר השותפות הקואליציוניות היה נמוך, והייתה ביניהן קירבה אידיאולוגית, הרי שעכשיו כדי להרכיב קואליציה יש צורך במפלגות רבות. כך, למשל, נתניהו שבקואליציה שלו נמנו מפלגות הליכוד, צומת, המפד"ל, מולדת, ישראל בעליה, אגודת ישראל, ש"ס והדרך השלישית. לכל אחת ממפלגות אלה יש את הכוח להפיל את הממשלה, ומכאן שספק הוא היכן מצוי כוחו של ראש הממשלה לעומת השיטה הישנה. זאת ועוד, לעתים המפלגות הרבות מתאפיינות בקשת דעות קיצונית. כך, בממשלתו של אהוד ברק, היו חברות בקואליציה מפלגת ש"ס ומרצ וברק השקיע מאמצים עילאיים על מנת לפשר בין שתי המפלגות הללו. האבסורד הוא בכך שמפלגת מרצ, השותפה הטבעית של מפלגת העבודה, פרשה מן הקואליציה על רקע של דבר פעוט כמו סמכויות סגן השר משולם נהרי. מרגע פרישת מרצ החלה המפולת של ממשלת ברק.
ה. לכאורה, אחד היתרונות של השיטה החדשה הוא שלא ניתן להפיל את הממשלה ברוב רגיל אלא רק ברוב של 61. על פניו, סעיף המחזק את הממשלה, אולם לעניות דעתי, בפועל לא. פעמים רבות לא היה לממשלה רוב בהצבעות אמון בכנסת, והדבר היחידי שהציל אותה מנפילה היה הסעיף הנ"ל. אולם, מבחינה ציבורית, אמון הציבור בממשלה נפגע כיוון שהעם נוכח לדעת איך פעם אחר פעם הממשלה לא מצליחה להשיג לעצמה רוב בבית המחוקקים.
לסיכום, לדעתי, השיטה החדשה לא פתרה את בעיות השיטה הישנה אלא רק החריפה אותן. תלותו של ראש הממשלה במפלגות קטנות גדלה; החלטותיו של ראש הממשלה נובעות משיקולי שרידות קואליציונית ואישית; תחושת המיאוס בקרב הציבור והפוליטיקאים לא פחתה אלא אפילו גברה; הממשלה לא הפכה עצמאית יותר מול הכנסת; והייצוג המגזרי שגבר מאוד העיב על יכולתה של הממשלה לתפקד כראוי. אולי אלה עמדו ביסוד ההחלטה להחזיר שוב את השיטה הישנה, בשינויים קלים, החל מן הבחירות לכנסת ה-16.

ביבליוגרפיה