נושא
איך מזהים נושא? שואלים- מי+ פועל… וזה הנושא. במשפט שיימני, שואלים מה+ נשוא…

נשוא מורחב
צירוף של פועל+ מילה אחת או יותר שמביע רעיון אחד. יש 3 דגמים:
1. ניב- הספר יצא לאור
2. פועל עזר- אני מרבה לפטפט. תפקידיו הם:
• לציין יכולת- יכול לרקוד
• לציין זמן- התחלתי לשיר
• לציין אופן- מיהר להגיע
• חובה- נאלץ לבטל
3. צירוף של 2 פעלים המקושרים בו’ החיבור כאשר מדובר רק בפעולה אחת ומשמעות הפעולה בפועל האחר- הילד הלך וגדל, האיש שב והגדיש.
כדי שנשוא יהיה נשוא מורחב ולא משהו מהדגם של “אסור לעשן”, הוא חייב להיות פועל. למשל –הלכתי לראות. כדאי ללכת, זה אסור לעשן כי כדאי זה לא פועל (אין לו זמן וכאלה)

נשוא לא פועל
1. יש/ אין/ היה
מופיעה מילה של יש/אין/ היה (גם בנטיות- ישנו, היו, אינם). והיא הנשוא. המילה יש היא תמיד נשוא. המילים אין והיה, אם אפשר להפוך אותם ל- יש במשפט, הם הנושא. אם אי אפשר- הם לא. כדי לזהות את הנשוא שואלים- מה+ יש/ אין/ היה. לא לשכוח שאסור מילת יחס בנושא. “יש לי כסף”- יש הוא הנשוא (לי לא יכולה להיות כי היא מילת יחס) וכסף הוא הנושא. לשים לב, אסור שיהיה ‘את’ לפני הנושא במשפטים כאלו.
2. א’ הוא ב’
פה, הנשוא הוא שם. כל סוגי השם. הדגם הזה הוא כמו משוואה- “ירושלים היא בירת ישראל”
ירושלים= בירת ישראל. לכן ירושלים זה חלק א’ ובירת ישראל זה חלק ב’. בד”כ, הראשון הוא נושא, השני הוא נשוא. אבל, אם יש במשפט משהו מיודע- המיודע הוא הנושא, והלא מיודע- נשוא. “ארוכה היא הדרך” הדרך- נושא, ארוכה- נשוא.
סוגי יידוע-
o שם שלפניו ה’
o שם פרטי- ירושלים, ליהי בכור
o שם עם שייכות- שלי, שלך, ספרי
o סמיכות (סיום המשחק) אחד חייב להיות מיודע
o כינוי גוף- את, אתה
o כינוי רמז- זה, זאת, אלה
כששניהם מיודעים, זה כאילו זה רגיל. ראשון נושא, שני נשוא.
בדגם הזה, יש גם משהו שנקרא אוגד. הוא חלק מהמשפט שמקשר בין חלקי המשפט. סוגי אוגדים: כינוי גוף- הוא, היא, הם, זמן ושלילה- היה ואין כשהם לא יכולים להיות יש.
שינוי והתהוות- שינוי במצב הנושא. האוגד הוא בעצם פועל- הפך ל… הפך, נעשה, נעשה ל… נהיה. כשהמילה היא אוגד, אפשר להחליף אותה בכינוי גוף- “השמיים נעשו מעוננים- השמיים הם מעוננים” ככה יודעים שזה אוגד (אפשר גם להשמיט דרך אגב). אם זה נשוא, אז אי אפשר להשמיט, ואי אפשר לשים כינוי גוף כי הם מציינים פעולה ממשית- “הדבר נעשה ע”י הנערים”.
כינוי רמז- זה, זאת, אלה, אלו
• לפעמים המילה ‘אין’ כאוגד מופיעה בראש המילה- “אין הוא מקשיב” אין- אוגד.
• יכול להיות שיהיה נשוא ואוגד באותה מילה, כמו “אינני מבין”- אינני זה אין, אני שזה שניהם.
3. אסור לעשן
אסור או כל מילה אחרת- נשוא
לעשן או כל מילה אחרת בשם הפועל- נושא.
אפשר לדעת שזה דגם המשפט הזה, אם כל מילה שחושבים שהיא הנושא יכולה להתחלף עם אסור, רצוי, כדאי, מותר, יש וכולי…
כדי- לא נחשב
כדאי- נחשב

לוואי
משלים שם ומצטרף לשמות בלבד. כדי לזהות את הלוואי נשאל את השאלה- איזה?, של מי? או כמה? דרך אגב, בד”כ בין הנשוא לנושא יש לוואים. כל מילה שלפניה של או שאפשר להוסיף לפניה של היא לוואי. אם אפשר להוסיף לפני מילה שמציינת מקום –ש-, היא לוואי (החדרים בבית הספר הוצפו. -> החדרים שבבית הספר הוצפו). בצירופי סמיכות זה לוואי. כשיש לוואי סמיכות עם מקף, מסמנים את שני הצדדים כלוואי. וגם בצירופי סמיכות, כשהנסמך מיודע, הסומך מיודע. (טיפוח השירות הוא האתגר החדש- איזה טיפוח? השירות. זה מיודע. לכן טיפוח זה הנושא והשירות זה הנשוא).

תמורה
משלימת שם. תמיד תבוא אחרי השם. אפשר לזהות תמורה בכך שאפשר להמיר את התמורה בנושא שלה, בלי לפגוע במשמעות המשפט. כמעט בכל המקרים אפשר לעשות שווה על התמורה והנושא שלה. תמורה שהיא בת יותר ממילה אחת מופרדת ע”י פסיקים. תמורה שהיא שם פרטי של משהו תבוא במירכאות אבל, לא כל משהו במירכאות הוא תמורה.
ביטוי מכליל ותמורה מפרטת (אין במבחן)
הביטוי המכליל הוא ביטוי שכולל בתוכו יותר מדבר אחד. אחריו בד”כ תבוא תמורה מפורטת. תמורה זו היא תמורה שמופיעה אחרי ביטויים מכלילים.
לפני תמורה מפורטת יש ת-מ-י-ד נקודתיים.
בד”כ הביטוי המכליל בא לפני התמורה המפורטת, אבל יש מצב שמפרטים משהו ואז מסבירים משהו. במקרה כזה, הביטוי המסכם יהיה התמורה ולפניו יבוא קו מפריד
– בקיץ הבא אסע לכמה ארצות: צרפת איטליה והולנד.
– חוש הומור, עקביות ורגישות- תכונות אלו חיוניות למורה טוב.
במקרה כמו השני, כותבים במקום ביטוי מכליל ותמורה מפרטת, פירוט וביטוי מסכם.

מושא
משלים של חובה. אותו חייב הפועל כהשלמה כדי שהמשפט יהיה שלם ותקין. לכן, הוא גם נקרא משלים מוצרך. אז-
• אם אחרי הפועל יש מילת יחס עם משהו אחריה- לשים לב, כי זה כנראה מושא.
• כל מילה שלפניה מופיעה המילה “את” או שאפשר לשים לפניה את “את”, היא מושא. רק לשים לב שהיא לא מתארת שם.
• יותר חשוב- שם פועל (ל) נחשב כפועל, לכן מילה שמתארת אותו היא משלים פועל (תיאור או מושא).

תיאור
הוא גם משלים פועל, אבל הוא לא חובה, לכן הוא נקרא משלים לא מוצרך.
ז-זמן, א-אופן, ת-תכלית, מ-מקום, ס-סיבה, ו- ויתור, מ-מצב, מ-מידה, ת- תנאי
*ההבדל הין אופן למצב: פסוקית מצב היא בד”כ כש+ גוף (כשהם). זה גם מה שמוסיפים
*תנאי. מאפיין אותו- במקרה של, בלי, ללא
*ויתור- למרות חרף, אע”פ ש…

דיבור ישיר
ציטוט בין מירכאות עם : לפניו.
הודעת השר הייתה: “אני מסיר את מועמדותי לתפקיד”

דיבור עקיף
ציטוט שיש בראשו מילת שיעבוד ללא מירכאות.
הודעת השר הייתה כי הוא מסיר את מועמדותו לתפקיד.

איך לנתח
1. מסמנים את כל מילות החיבור והשעבוד
2. מסמנים את מילות השאלה בתוך המשפט
3. מסמנים (אם יש) דיבור ישיר (במירכאות)
4. סופרים נשואים. כמספר הנשואים, איברים במשפט
5. מתחילים לתחום מסוף המשפט להתחלתו
6. אם יש מילת חיבור מחוץ לפסוקית, ואפשר לקטוע שם את המשפט, אז זה משפט מחובר (יכול להיות עם חלקים בתוכו
7. משם ממשיכים…

שחבור עם נושא סתמי-
כדי לשחבר למשפט עם נושא, סתמי, עושים פועל ברבים בלי משהו אחר…

קפ”ה
קריאה, פנייה, הסגר -> אין בהם פועל
קריאה: מילות קריאה כמו – היי! אוי!
פנייה: פנייה בשם, גוף או תפקיד כמו- אבא, תן לי כסף
הסגר: הערה של הכותב שלא קשורה כמו: לדעתי, לצערי, למזלי, כידוע, כאמור, כנראה, ע”פ הכתוב ב…

משפט כולל
כל משפט שיש בו חלק כולל (מושא כולל, סיבה כוללת, נשוא כולל…) בין החלקים הכוללים יש ו, או וכו. לכן, איך נבדיל בינהם לבין משפט מחובר? אם יש במשפט רק נושא אחד שמבצע 2 או יותר פעולות אז זה כולל. במשפט מחובר יש נשוא ונושא בכל איבר. וגם, אם אין פסיק לפני הו’ המדובר, זה כולל.

לא/ אלא
יכול להיות משפט שאומר: לא אכלתי סלט אלא עוגה.
לא אכלתי אלא עוגה
כדי לברר אם זה פשוט או כולל, ממירים את ה- אלא ב- ו’.
לא אכלתי סלט ועוגה
לא אכלתי ועוגה
אם זה הגיוני- זה כולל. אם זה לא- זה פשוט. בראשון, זה מושא כולל.

שחבורים של פסוקיות
פסוקית נושא-
1. שחבר כך שישמש כפסוקית נושא במשפט מורכב.
במקרה הזה נותנים לנו משפט פשוט, ואנחנו צריכים להפוך אותו למשפט מורכב. מה שבעצם צריך, זה להוסיף ידוע (או פועל אחר) ו- ש לפני המשפט.
ירידה במשקל משפרת את התפקוד העבודה -> ידוע שירידה במשקל משפרת…
2. שחבר את המשפט למשפט מורכב בעל פסוקית נשוא.
כאן, צריך לשנות את המשפט ככה שפשוט יהיה בו פסוקית נשוא ולא שכולו יהיה הפסוקית. . אז לוקחים את המשפט הפשוט ומוסיפים לו עוד נושא. אפילו סתמי.
מי שיורד במשקל, משפר את התפקוד בעבודה.

פסוקית לוואי-
אין הנחיות מדויקות, צריך לעשות שהפסוקית תענה על השאלה איזה, בקשר לשם.

תמורה-
1. שחבור שני משפטים או יותר למשפט אחד מורכב עם תמורה.
צריך לשים ל טוב שלא מעבירים איזשהו אוגד ולא שמים מילת שיעבוד כדי לא ליצור פסוקית במקום תמורה. – גרנו בצפת. צפת היא עיר המקובלים= גרנו בצפת, עיר המקובלים.
2. להוסיף תמורה למשפט נתון
מוסיפים מה שרוצים איפה שרוצים.

ביטוי מכליל ותמורה מסכמת-
1. להוסיף פירוט או תמורה מפורטת למשפט נתון
במקרה כזה, נזהה את הביטוי המכליל, ונוסיף אחריו פירוט כלשהו. למשל-
בבית ספרנו דרושים 3 מורים -> בבית ספרנו דרושים 3 מורים: מורה ללשון, מורה לביולוגיה ומורה לספרות.
2. להוסיף ביטוי מכליל למשפט נתון
במקרה זה, נזהה את הפירוט במשפט, ונוסיף לפניו ביטוי מכליל.
אני אוהב לאכול תפוזים קלמנטינות ופומלות -> אני אוהב לאכול פירות הדר: תפוזים קלמנטינות ופומלות.

ישיר, עקיף-
1. הפוך משפט ממשפט עם פסוקית דיבור ישיר, למשפט עם פסוקית דיבור עקיף.
פה, מש שנעשה זה נוריד את הנקודתיים ואת המירכאות, ונציב בראש הפסוקית מילת שיעבוד.
2. שחבור של עקיף לישיר.
נוריד את מילת השעבוד, ונוסיף :”—–“.
לזכור- האיבר העיקרי לא משתנה!

מושא-
קודם כל, לוודא שבאיבר העיקרי יש נושא ונשוא, ולאחר יצירת המשפט, נבדוק שאפשר להמיר את הפסוקית בצירוף “את הדבר”.
לשים לב, צריך להיות נושא ונשוא גם בפסוקית וגם באיבר העיקרי! אם לא יהיה משהו, זה יכול להיות פסוקית אחרת, ולא מושא.

פעיל, סביל-
כדי לשחבר משפט מפעיל לסביר צריך להצליב מקומות בין הנושא ובין הנשוא לבין המושא, ולשנות את הפועל. בקיצור-
נשוא- משנים מסביל לפעיל ע”פ- קל= נפעל, הפעיל= הופעל, פיעל= פועל.
נושא- נהייה המושא
מושא- נהייה הנושא

שחבור עם פנייה
כדי לעשות משפט עם פנייה, פשוט מוסיפים של מישהו או משהו
כדי להפוך משפט למשפט עם פנייה, הופכים את הזמן לציווי מדבר (אמא הכינה לי אוכל> אמא, הכיני לי אוכל!)