תכונות תורשתיות ותכונות נרכשות:
תכונות תורשתיות: אלו הן תכונות אשר חוזרות ומופיעות בדורות, הן עוברות מההורים לצאצאים. ישנם תכונות נראות לעין, וישנם גם תכונות שאינן נראות לעין. לכל הכלבים יש פרווה, כולם הולכים על ארבע רגליים,לכולם יש זנב, חוש ריח מפותח, וכולם נובחים. תכונות אלו ואחרות המאפיינות את הכלבים ועוברות מדור לדור הן תכונות תורשתיות. גם התכונות המבדילות בין הכלבים בחלקן תורשתיות, כמו למשל: צבע הפרווה, ומבנה הפנים. אלו הם תכונות העוברות מן ההורים לצאצאים.
תכונות נרכשות: הן תכונות שהפרט רכש במהלך חייו כתוצאה מהשפעתה של הסביבה שבה הוא חי. תכונות אחרות שאינן עוברות בתורשה, אלא היצור רוכש מהסביבה במהלך חייו, נקראות תכונות נרכשות. לדוגמא: התספורות השונות של בני האדם. את התכונות הנרכשות, אין היצור יורש מהוריו. כלב פינצ’ר שזנבו קצר לא נולד כך; קיצצו את זנבו בצעירותו. תכונה זו הוא רכש מהסביבה, במקרה זה – מהאדם. הפינצ’ר גם לא יוריש את הזנב הקצר לצאצאיו, והם יוכלו לרכוש תכונה זו רק מהסביבה.
דוגמאות לתכונות תורשתיות ונרכשות:
1) עיניים כחולות – תורשתי.
2) ידיעת קרוא וכתוב – נרכש.
3) חמש אצבעות בכף היד – תורשתי.
4) יכולת גלגול לשון – תורשתי.
5) נקב לעגיל באוזן – נרכש.
6) שיער מזדקר – נרכש.
7) שיער ג’ינג’י – תורשתי.
8) קעקוע – נרכש.
9) טביעת אצבע – תורשתי.
10) צבע עור – תורשתי.
רבייה:
רבייה: מן התהליכים היסודיים של החיים – יצירתם של אורגניזמים חיים חדשים מאורגניזמים קיימים. הרבייה שומרת על קיום המין ועל המשכיותו.
רבייה אל-מינית:
יש כמה דרכים לרבייה אל-מינית. הפשוטה ביותר, כאמור, מצויה אצל רוב היצורים החד-תאיים ומתבטאת בחלוקת תא רגילה, ההופכת יצור אחד לשניים. דרך אחרת היא רבייה וגטטיבית שצורותיה רבות: האורגניזם עשוי לנתק מעל עצמו נבג – תא או קבוצת תאים שיתפתחו לאורגניזם חדש; תיתכן גם הנצה – הצמחת גוף חדש מתוך חלק של גוף קיים. עוד דרך היא רביית בתולים : תא ביצה מתחיל להתפתח בלא שהפך לזיגוטה , ועובר את שלבי ההתפתחות העוברית כתקנם.
המשותף לכל צורות הרבייה האל-מינית הוא זה שמבחינה גנטית, הצאצא זהה לחלוטין להורה (מלבד שגיאות אקראיות שאולי נפלו בדרך). לרבייה זו יש יתרונות וחסרונות מבחינת שרידת המין. אך דומה ששכר הרבייה האל-מינית יוצא בהפסדה, משום שבעולם האורגניזמים הרב-תאיים, הרבייה היא מינית ברוב המקרים, מינית ואל-מינית לסירוגין ברבים משאר המקרים, ואל-מינית בלבד רק במיעוט המקרים. וכאמור, אפילו אצל חלק מהחד-תאיים אנו מוצאים צורות מסוימות של רבייה מינית.
רבייה מינית:
עיקרה של הרבייה המינית במיזוג המידע הגנטי של שני פרטים לקראת יצירתו של פרט חדש. ברוב המקרים, הרבייה המינית מתחילה בחלוקת הפחתה (מיוזה) של תאים מיוחדים באברי המין – אשכים ושחלות אצל רוב בעלי-החיים, אבקנים ושחלות אצל רוב הצמחים; המיוזה יוצרת תאי מין. איחודם של תאי המין הזכרי והנקבי הוא ההפריה, והמוצר של האיחוד הזה, הזיגוטה, מתפתח לצאצא.
במקרים מסוימים, בייחוד אצל החד-תאיים, הפטריות והצמחים הירודים, התהליך שונה במקצת. אצל פרוטוזואות שונות, כמו הסנדלית , מתרחשת צמידה : שני פרטים מחליפים ביניהם את גרעין התא שלהם, כך שבחלוקת התא הבאה שלהם, המידע הגנטי של התאים שיתקבלו יהיה שונה מזה של כל אחד מהתאים שנכנסו לצמידה; בשמרים תהליך הצמידה שונה במקצת. אצל הפטריות יכולים להתרחש תהליכי רבייה מינית מורכבים מאוד, לצד תהליכי רבייה אל-מינית, כמתואר בערך העוסק בהן.
אך ברוב המקרים, אורגניזם שהגיע לשלב מסוים במחזור חייו מייצר תאי מין. יצורים רבים הם הרמאפרודיטיים – מסוגלים לייצר תאי מין זכריים ונקביים כאחד (למשל רוב הצמחים בעלי הפרחים) – ויש להם מנגנונים מתוחכמים למדי, לעתים, למניעת הפריה עצמית. אחרים הם חד-ביתיים (כלשון המינוח הבוטני המקובל, שכן ההרמאפרודיטיות נדירה למדי בעולם החי, ואינה מצויה כלל אצל החולייתנים): כל פרט מייצר רק תאי מין זכריים, או רק תאי מין נקביים. השלב במחזור החיים שבו מתחיל ייצור תאי המין, או מתרחשת הבשלתם של תאים אילו, נקרא בגרות מינית.
עתה, צריך היצור להביא את תאי המין שלו למפגש עם תאי הממין המשתייכים לזוויג האחר שייצר פרט אחר מבני מינו; זוהי ההפריה. בד”כ חודר תא המין הזכרי (תא זרע) לתוך תא המין הנקבי (ביצה), גרעיניהן מתלכדים לגרעין יחיד, בעל צופן גנטי מלא, ומתקבלת הזיגוטה שממנה מתחילה התפתחות העובר .
הפרייה:
הפרייה: הינה תהליך המתרחש בייצורים המתרבים ברבייה זוויגית (מינית). בבעלי חיים מכונה ההפרייה גם התעברות (מהמילה עובר). בתהליך ההפרייה נפגשים תאי המין הזכרי (תא הזרע) והנקבי (הביצית). שני התאים מתאחים (עתה הם מכונים זיגוטה), ובדרך-כלל מתרבים, מתחלקים ומתמיינים (בתהליך אשר אצל יונקים קרוי הריון) עד להיווצרותו של יצור חדש – הצאצא. היות ובד”כ הנקבה היא זו שנושאת את הצאצא המתפתח (הקרוי בבעלי חיים עובר), מתרחשת ההפרייה בתוך גופה (הפריה הקרויה הפריה פנימית), זאת לאחר שהגמטות הזכריות חודרות לגופה בדרכים שונות (כגון הזדווגות בבעלי חיים והאבקה בצמחים בעלי פרחים). בבני אדם, שיעור המקרים בהם מתבצעת הפרייה מוצלחת ומתפתח תינוק בריא נמוך למדי. מכל 100 ביציות הנחשפות לתאי זרע, רק ב-85 מתרחשת הפרייה. מתוכן, רק 70 מצליחות להישתל ברחם בצורה מוצלחת ולהמשיך להתפתח. גם לאחר שזה מתרחש דברים רבים עלולים להשתבש, ועוברים רבים אינם שורדים את תשעת חודשי ההריון.
כרומוזום:
כרומוזום: הינו מולקולה מאוד ארוכה ורציפה של דנ”א, שבנוסף לחומר התורשתי מכילה אלמנטים מווסתים (מקדם, מעצם, חלבונים מווסתים) ורצפי נוקלאוטידים. הכרומוזומים משתתפים בחלק החשוב ביותר בחלוקת התא שהוא מעבר מחצית הכרומוזומים לתא החדש. בזמן חלוקת התא, הכרומוזום עובר תהליך של דחיסה ורק אז ניתן לראותו בעזרת מיקרוסקופ אופטי. הכרומוזומים בתאים השונים מקופלים במבנה שמכונה “פיתולי על” (Super-Coil), וכך תופסים נפח מזערי מגודלם העצום. בהשוואה, כרומוזום שאינו מקופל באופן הזה, יכול להגיע לאורך של מטר שלם.
הכרומוזום: (1)- כרומטיד {2)- צנטרומר (3)- זרוע ארוכה (4)- זרוע קצרה
כרומוזומים מצויים בעיקר בגרעין התא באורגניזמים אוקריוטיים – בעלי חיים, צמחים ופטריות. אך ניתן למצוא אותם גם בציטופלסמה של הפרוקריוטים (חסרי גרעין) – חיידקים, בצורת טבעתית. כאמור, הכרומוזומים מקופלים למבנים דחוסים מאד. באוקריוטים הכרומוזומים כרוכים סביב חלבוני מבנה בשם היסטונים שמקנים להם יציבות. תהליך הקיפול נעשה על ידי אנזים ממשפחת הטופואיזומראזות. בפרוקריוטים אין היסטונים, והקיפול מתבצע בסיוע של הרנ”א ותרכובות פוליקטיוניות (בעלות מטענים חיוביים) אשר נמשכות לחומצות הגרעין הפוליאניוניות (בעלות מטענים שליליים).
מבנה הכרומוזום:
הכרומוזום בנוי מהמבנים הבאים :
• שני זוגות של כרומטידות אחיות (זהות). זוג אחד בעל זרועות ארוכות ושני בעל זרועות קצרות.
• צנטרומר – מצוי במרכז הכרומוזום, בין זוגות הכרומטידות. מתחבר לשלד התוך תאי באחד משלבי חלוקת התא, ובזמן התפצלות התא נמתח עד הפרדה מלאה וכך כל תא יורש צד אחד של הכרומוזום.
• קינטוכור – מהווה חלק מהצנטרומר.
מיטוזה:
מיטוזה: (מלשון מיטוס – “חוט” ביוונית) היא תהליך במחזור התא בו מתחלק גרעין התא לשני גרעינים שבכל אחד מהם מצויים בסופו של תהליך מספר שווה של כרומוזומים, אשר זהה למספר הכרומוזומים שהיו בגרעין התא לפני החלוקה. תוצאת התהליך היא שני תאי בת הזהים לחלוטין לתא ההורה. בדרך כלל לקראת סוף המיטוזה מתחלק התא כולו. תהליך המיטוזה הוא הבסיס לגדילה, לרגנרציה ולרבייה אל-זוויגית בתאים איקריוטיים.
שלבי המיטוזה: כבר לפני המיטוזה מוכפל הDNA שבגרעין תא ההורה וכעת כל כרומוזום מורכב משתי כרומטידות אחיות הקשורות זו לזו באיזור הנקרא צנטרומר. לאחר מכן מתחילה סדרה של מספר שלבים המתרחשים ברצף עד לקבלת שני גרעינים.
שלב ראשון (פרופאזה): המאפיין הראשון של התחלת המיטוזה הוא הסתדרות הכרומוזומים כחוטים דקיקים (מכאן השם) המסתדרים אט אט למקלונים דקים. הציטוסקלטון (שלד התא) מתפרק ליחידות המבנה שלו ומסתדר מחדש בדוגמת סיבי כישור. סיבי הכישור הם סיבים אשר תפקידם לנתב את תנועת הכרומוזומים בזמן המיטוזה. הם נמתחים מתוך שני קטבים, אשר הם בדרך כלל צנטריולים, וחופפים זה את זה באיזור הנקרא מישור המשווה. בתחילת הפרופאזה אחד משני זוגות הצנטריולים נע לעברו השני של התא. ממברנת הגרעין עדיין קיימת בתחילת הפרופאזה ולכן הכישור עדיין לא יכול להיקשר אל הכרומוזומים, אך בסיום הפרופאזה הממברנה מתחילה להיקרע ולהפוך לבועיות קטנות.
פרומטפאזה: הפרומטפאזה היא המעבר מהפרופאזה למטפאזה, ואינה מהווה שלב בפני עצמה על אף שהיא עשירה מאוד באירועים. בפרומטפאזה ממברנת הגרעין נעלמת כליל. חלק מסיבי הכישור נקשרים לצנטרומר של הכרומוזומים, שאר הכישור לא נוגע בכרומוזומים אלא נועד להרחקת הקטבים זה מזה.
שלב שני (מטפאזה): בעקבות ארועי הפרומטפאזה נדחפים ונמשכים הכרומוזומים עד להתייצבותם במישור המשווה כשכל כרומטידה בכרומוזום פונה לעבר קוטב אחר.
שלב שלישי (אנפאזה): בשלב האנפאזה נפרדות הכרומטידות זו מזו, כעת כל אחת נחשבת לכרומוזום בפני עצמו. כל כרומטידה מוסעת בשלב זה לעבר הקוטב אליו פנתה במטפאזה.
שלב רביעי ואחרון (טלופאזה): לאחר העמל הרב של המיטוזה הכרומוזומים מגיעים אל קוטבי הקישור אליהם פנו. הכישור מתפרק כולו כל זוג צנטריולים משמש כעת תא נפרד. הבועיות שנוצרו בשלבים הקודמים מממברנת הגרעין מתהוות שוב לשתי ממברנות חדשות אשר עוטפות כל קבוצת כרומוזומים.
מיוזה:
מיוזה: (Meiosis; בעברית נקרא גם חלוקת הפחתה) היא תהליך של חלוקת גרעין המתרחש בתא, ותוצאתו היא ארבעה תאים שתכולת החומר התורשתי בהם (DNA) היא מחצית מכמות החומר בתא רגיל (תאים הפלואידים). המיוזה מתרחשת רק בתאים מיוחדים הנקראים תאי נבט, שהם למעשה תאים שמהם נוצרים תאי הרבייה; מכאן ניתן לומר כי המיוזה מתרחשת רק באורגניזמים המקיימים רבייה זוויגית (מינית). המיוזה היא התהליך המקדים להפרייה הואיל ותהליך ההפרייה הוא בעיקרו חיבור שני תאי רבייה לתא מופרה (זיגוטה) בעל תכולת חומר תורשתי רגילה (תאים דיפלואידים). בניגוד למיוזה, התהליך הרגיל של חלוקת התא, המתרחש בתאים סומטיים (שאינם תאי נבט או תאי רבייה), נקרא מיטוזה. תוצאת המיטוזה היא שני תאים בעלי תכולת חומר תורשתי זהה לתא האם.
שלבי המיוזה: למיוזה שני שלבים עיקריים: מיוזה ראשונה, אשר לפניה מוכפלים הכרומוזומים ובה התא מתחלק לשני תאים הפלואידים אך בעלי כרומוזומים מוכפלים, כך שלמעשה עדיין כמות החומר התורשתי בהם שווה לכמות בתא המקורי; ומיוזה שנייה, אשר לפניה לא מוכפלים הכרומוזומים, בה שני התאים האלו מתחלקים כל אחד לשני תאים נוספים ובהם מחצית מכמות החומר התורשתי בתא המקורי.
מיוזה I: עוד לפני המיוזה הכרומוזומים שבגרעין מוכפלים. כל כרומוזום בנוי כעת משתי כרומטידות אחיות הקשורות זו לזו באיזור הנקרא צנטרומר. לפני התחלת התהליך חשוב לציין את העובדה שבתא דיפלואידי (כתא הנבט לפני המיוזה) ישנם זוג כרומוזומים מכל סוג הנקרא זוג כרומוזומים הומולוגים, אשר אחד מקורו באב, והשני באם. הם נושאים בשל כך, צורות לא בהכרח זהות לאותן התכונות.
פרופאזה של מיוזה I (שלב 1): בפרופאזה מתפרק הציטוסקלטון (שלד התא) ליחידות המבנה שלו ומסתדר מחדש במבנה הכישור אשר תפקידו להניע את הכרומוזומים במהלך התהליך. סיבי הכישור מסתדרים מתוך שני קטבים הנמצאים בשני צידיו המנוגדים של התא. הכרומוזומים ההומולוגים מסתדרים זה לצד זה במבנה צמוד ומעובה, הנקרא טטראדה. מבנה זה נועד לשם תהליך השחלוף, זהו תהליך בו מתחלפים קטעי כרומוזומים באקראי בין הכרומוזומים ההומולוגיים. השחלוף מגביר את השונות של הצאצאים אשר מניבות המיוזה וההפריה. לאחר השחלוף נפרדים זה מזה הכרומוזומים ההומולוגים. לקראת סוף הפרופאזה ממברנת הגרעין מתחילה להתפרק לבועיות קטנות.
מטפאזה I (שלב 2): בין הפרופאזה למטפאזה מעטפת הגרעין מתפרקת לחלוטין. סיבי הכישור שנוצרו בפרופאזה נקשרים עתה לכרומוזומים באיזור הצנטרומר, ומציבים אותם בין קטבי הכישור, כשכל כרומוזום הומולוג פונה לקוטב אחר של הכישור באקראי, זאת אומרת שאין תלות בין כרומוזום למשנהו בדבר החלוקה במטפאזה.
אנפאזה I (שלב 3): בשלב זה הכישור מניע את הכרומוזומים אל עבר הקטבים. כל כרומוזום נע לקוטב אליו פנה קודם לכן. יש לשים לב לכך שהכרומוזומים עדיין נמצאים במצב המוכפל שלהם.
טלופאזה I (שלב 4): בשלב הטלופאזה הכרומוזומים מגיעים לקטבי הכישור. הכישור מתפרק חזרה ליחידות המבנה שלו. התא כולו מתחלק לשני תאים הפלואידים בהם הכרומוזומים מוכפלים לשתי כרומטידות אחיות כל אחד.
מיוזה II: לפני המיוזה השניה לא מוכפלים הכרומוזומים כך שאל המיוזה מגיעים תאים הפלואידים. למרות זאת מוכפל מרכז הקוטב שאליו הגיעו הכרומוזומים לשני קטבים, כשאחד מהם מתחיל לנוע לעבר צידו השני של התא.
פרופאזה II (שלב 5): בעת הפרופאזה השניה מגיע מרכז הקוטב למקומו, וסיבי הכישור נמתחים ממנו. כעת אין גרעין והכישור נקשר לצנטרומרים של הכרומוזומים כבר בשלב הפרופאזה. הכרומוזומים נעים לקראת סיום הפרופאזה לעבר איזור המשווה של הכישור.
מטפאזה II (שלב 6): במטפאזה מוצבים הכרומוזומים בין קטבי הכישור כך שכל כרומטידה פונה לעבר אחד משני הקטבים.
אנפאזה II (שלב 7): באנפאזה תנועות הכישור מנתקות את הקשר שבין שתי הכרומטידות האחיות. כעת כל כרומטידה נחשבת כרומוזום בפני עצמו. הכישור מניע את הכרומוזומים לעבר הקוטב אליו פנו במטפאזה.
טלופאזה II (שלב 8): בטלופאזה מגיעים לבסוף הכרומוזומים לקטבים. הכישור מתפרק ומרכיב מחדש את שלד התאים. הבועיות שאליהן התפרקה ממברנת הגרעין שבים לעטוף את הכרומוזומים. כעת ישנם ארבעה תאים הפלואידים- בכל אחד מהם מחצית מכמות המידע התורשתי אשר היה בתא הנבט הראשון. לאחר הטלופאזה מתחלקות על פי רוב גם ציטופלסמות התאים והתאים עוברים תהליך נוסף המביא ליצירת גמטות בשלות- תאי המין.
אבולוציה:
אבולוציה: תיאוריה ביולוגית שלפיה חל תהליך שינוי הדרגתי בתכונותיהם של אוכלוסיות או יצורים; למעשה, שינוי כזה הוא הצטברות של שינויים פעוטים ביותר שחלים במהלך הדורות. עפ”י התיאוריה, האבולוציה היא שגרמה להתפתחות כל צורות החיים הקיימות, מצורות קדומות שהיו לפנים על פני כדור הארץ, החל מראשית החיים.
תורת האבולוציה שואפת לתאר את התפתחותם של כל המינים מאב קדום יחיד, שחי (לפי הסברה המקובלת כיום) לפני 3,800-3,500 מיליון שנה. במרוצת הדורות הסתעפו צאצאיו בהדרגה לכיוונים שונים והשתלבו בבתי גידול שונים; מהם יצאו כל מיני היצורים המצויים בעולם.
אותו אב קדום משותף היה מן הסתם יצור חד-תאי פשוט. האבולוציה של החיים הרב-תאיים החלה רק כעבור מיליארדי שנים, כ-700 מיליון שנה לפני זמננו. אך במשך הדורות הללו חלו בהם שינויים רבים: המינים רכשו תכונות פיסיולוגיות ומורפולוגיות חדשות, והשתנו בנסיבות הזמן ובלחצי הברירה הטבעית למינים חדשים. הראיות לתהליך האבולוציה מצויות בשרידי צורות החיים הקדומות המתגלות בסלעים (מאובנים ).
תיארוך המאובנים שלוב בסדר הכרונולוגי שבו נוצרו האורגניזמים, כלומר, בסלעים משכבות קדומות מאוד נמצאו צורות חיים פשוטות ביותר, חד-תאיות, ואילו בסלעים משכבות קרובות יותר לתקופתנו התגלו צורות חיים רבות הדומות לאורגניזמים של ימינו. ביניהם נמצאו צורות מעבר של יצורים שמרביתם שונים בתכלית מכל הידוע לנו כיום. גם אם יש לעתים פערים ברצף, אפשר ללמוד על שלבים הדרגתיים.
עם זאת יש לציין כי הופעת צורה חדשה, אין פירושה בהכרח שהקודמת עברה מן העולם: הדו-חיים התפתחו מן הדגים, אולם הדגים מוסיפים להתקיים בעולמנו, לצד הדו-חיים. והיצורים החד-תאיים עדיין נפוצים הרבה יותר מהרב-תאיים.
חשוב מאוד להדגיש כי אבולוציה אין פירושה טיפוס בסולם שכל שלב בו “נעלה” מקודמו, “משוכלל” יותר או “רצוי” יותר. מוטב להמשילה לעץ שמגזעו יוצאים ענפים, מהם יוצאים בדים, וכן הלאה.
התא:
התא: הוא יחידת החיים הבסיסית בעולם הטבע. כל היצורים מלבד נגיפים מורכבים מתא אחד או יותר. ישנם יצורים המורכבים מתאים פשוטים וחסרי גרעין, כמו החיידקים למשל, ישנם יצורים חד-תאיים המורכבים מתא אחד בלבד, כמו הסנדלית או האמבה לדוגמא, וישנם יצורים המורכבים ממיליוני תאים, כמו האדם או עץ.
אברונים בתא:
1) אברון: מבנה מוגדר בתוך התא. האברון שמגדיר את גבול התא נקרא קרום התא. הוא בנוי משתי שכבות של מולקולות שומן. אלו הן מולקולות שומן דווקא משום ששומן אינו מסיס, ולא יתמוסס בין הנוזל הבין- תאי לבין הציטופלזמה. קרום התא נקרא גם ממברנה. התא מקיים תקשורת עם החיצוניות, הוא בוחר לעצמו חומרים אשר יכניס לתוכו, וגם את החומרים שיוציא, לכן הוא נקרא קרום בררני/ קרום חצי חדיר. בקרום עצמו משובצים חלבונים. חלק מהם “שואבים”, המרכזים חומר משני צדי הקרום. ישנן גם תעלות אשר מעבירות חומרים. על החלק החיצוני ישנם קולטנים (רספטורים – המקבלים אינסולין לדוגמה). הקרום מורכב מאוד ומאפשר בררנות ספציפית וברורה. כל משאבה מתאימה לחומרים מסוימים לדוגמה משאבת גלוקוז תקבל רק גלוקוז, וכך מתאפשרת הבררנות. הקרום מאפשר מעבר של חומרים לתוך התא ומחוץ לתא.
2) מיטוכונדריון: ברבים, מיטכונדריה. אברון בו מתקיימים התהליכים המספקים אנרגיה לכל הפעולות המתרחשות בתא. כל אברון מוקף בקרום. למיטוכונדריון יש מבנה של קרומים מפותל מאוד. הקרומים הינם בסיס לכל האברונים בתא. כולם מורכבים משומן בבסיסם. בקרום מתרחשת הנשימה התאית. כלומר, כאשר אנו אוכלים סוכר, עלינו להעביר את הגלוקוז עד למיטוכונדריה בכל תא. גם החמצן מגיע למיטוכונדריה של כל תא. לכן עלינו להיות בעלי מערכת הובלה מהירה ויעילה שתעביר את החומרים למיטוכונדריה. מן המיטוכונדריה יוצא CO2 שהוא תוצר של נשימה תאית המוחזר לריאות. יש במיטוכונדריה DNA מכיוון שהיא כנראה הייתה ייצור נפרד. בתא הזרע אין מיטוכונדריה, אך בביצית היא קיימת ובאמצעותה ניתן לגלות האם יש קשר דם בין אימא לבנה/ ביתה. ה- DNA המיטוכונדריאלי זהה לזה של האם מכיוון שמקורו רק בביצית. ישנם תאים בהם ה- DNA מסתובב בציטופלזמה. לכל עולם החיידקים אין גרעין מוגדר. הפרוקטוריום הינם יצורים בעלי גרעין שאינו מוגדר, יש להם DNA אשר לא עטוף בקרום. האאוקריטיום- בעלי גרעין מוגדר, אמיתי. וירוסים מכילים חומר שליח שיוצא מהגרעין ליצור חלבונים (RNA). משום כך הם זקוקים למשהו שיש לו RNA כדי להתרבות, והתא הוא הפונדקאי. וירוסים לא מסוגלים לקיים את עצמם לבד, הם תוקפים כל מקום שבו הם יכולים לשרוד ולהתפתח.
3) גרעין התא: בתוכו נמצא החומר התורשתי- DNA. גם הוא מוקף בקרום. תפקידו לפקח על כל המתרחש בתא ע”י חלבונים. ה- DNA נשאר בתוך התא ולא יוצא ממנו. הוא נותן פקודה לתא לגבי איזה חלבון לייצר. הוא גם מפקח על המעבר של החומרים בתא. לעיתים תאים מתים ונושרים ואז התאים מקבלים פקודה להתחלק מהר יותר כדי “לפצות” על התאים החסרים.
4) ציטופלזמה: הנוזל הפנימי של התא. בתוכו נמצאים כל שאר האברונים בתא. הוא התוך של התא, והקרום שלו הוא קרום התא. הציטופלזמה מכילה גם מומסים שהם חומרים העוברים בתא ומכילה גם כן את שלד התא- ציטוסקלטון.
5) הריבוזומים: “בתי החרושת” לחלבונים. הם נמצאים על גבי הגרעין, או על כל קרום אחר בתא. הם יושבים על הרשת האינדופלזמית, התוך תאית. תפקידו לארוז חלבונים. זוהי הרשת האינדופלזמית.
מערכת אריזות: ההבדל בין תא צמחי לתא אנימלי. לשניהם יש אותו מבנה בסיסי, או יותר נכון, איברים בסיסיים דומים. בתא הצמחי יש כלורופלזמה המבצעת פוטוסינתזה.
פוספולפידים
הפוספוליפידים (phospholipid) הם המרכיבים העיקריים של הממברנה. פוספוליפידים הם למעשה ליפידים בעלי ראש הידרופילי – “אוהב מים”, ושני זנבות של חומצות שומן הידרופוביות – “שונאות מים”. הפוספוליפידים מסתדרים בשתי שכבות כאשר הראשים נמצאים כלפי חוץ, לכיוון הציטופלסמה והנוזל החוץ תאי; והזנבות ביניהם, כלפי פנים הממברנה. הדבר יוצר חיץ הידרופובי אשר מאפשר מעבר בררני של חומרים דרך הממברנה וכן שמירה על צורתה על אף נוזליותה.
תנועת הפוספוליפידים
הפוספוליפידים יכולים לשנות את מיקומם. ידוע על שלוש תנועות עיקריות. תנועה לטרלית שהיא תנועה לצדדים (lateral diffusion), קפיצה (למעלה למטה) (flip-flop) ותנועה סיבובית (rotation).
