נושא השיר:
שיר קינה,העוסק בתיאור הכאב והאבל של המשורר עם מותו של יקותיאל אבן חסן (פטרונו של רשב"ג שהואגם האשמת שווא בבגידה בשילטון)

השיר שהתחיל כשיר טבע, הופך לשיר המתאר תהליך של מוות: החיים שוקעים, סופו של האדם קדרות ומוות והנשארים אחריו, לובשים שק אבל ומתאבלים על מותו.

בשיר מקושרים שני עניינים הרחוקים מתודעתנו זה מזה:
תופעת השקיעה היא תופעת טבע יומיומית, החוזרת על עצמה במחזוריות ומיצגת את סדר העולם.("כך זה צריך להיות")
לעומת זאת מותו של אדם הוא מאורע חד פעמי, שאין ממנו חזרה ("איך זה יכול להיות").
השילוב בין שני התהליכים והעובדה שהזכרת מותו של יקותיאל מופיעה לאחר שעקבנו אחרי תיאור השקיעה, גורמים להפתעה ולזעזוע: המוות נוחת עלינו פתאום במקום שלא מצפים לו.
מפגש זה בין היופי (של השקיעה) והפחד (בפני המוות) יוצר אווירה של מתח,
אבל בבית האחרון משתלטת ההבעה הרגשית האישית ואורת הצער הכסה את המתח.

הצבע, הלבוש והתיאור כולו הם מטאפורה למוות, השקיעה הופכת להיות סמל למותו של יקותיאל.

התפיסה הפילוסופית בשיר אומרת שכל אדם, גם אם לבש תולע, ארגמן, כלבוש של מלך, ביום מותו הוא ככל אדם שאין לו מנוס מהמוןת. תפיסה זו באה לידי ביטוי בקוהלת: "מה יתרון בכל עמלו שיעמול תחת השמש"

(2) ראה שמש
תמונת הטבע המתוארת כוללת בתוכה גם תנועה וגם את חוש הראייה: כל העולם נע באמצעות השמש שנעה לכיוון מערב, גם הצבעים נעים ומשתנים וגם מבטו של הצופה בשקיעה, נע מצפון לדרום לכיוון מערב (המזרח לא הוזכר כי הוא מסמל את הזריחה-שמחת החיים) עיני הצופה מופנים לשמים ומהם לארץ (כאילו מרכין ראש בפני המת) ושוב לשמים.

ההבעה השיר ועמדת המשורר:
למרות שאין בשיר מילים המתארות כאב ובכי, הם ניכרים בשיר. למרות שמדובר בקינה, אין בשיר דברי הספד על המת ולא תיאור של קירבה אישית לנפטר.
מתוארת כביכול תמונת טבע, ככל שרושם התמונה והצבעים מתעצם, כך מתעצמת ההרגשה כי העולם שוקע יחד עם המת, והצבע השחור משתלט כמו ההרגשה בלב.
גם המבנה הקשר והעצומה המרוכזת מדגישים את עוצמת הרגשות, ותיאור הצער בעולם הוא דרך להבעת כאבו של המשורר.
המשורר מביע בשיר זה את עמדתו הרגשית והפילוסופית כלפי העולם: תמונה השקיעה מביע את תפיסתו של המשורר שאין האדם יכול להמלט מגורלו, המוות.

השיר כקינה:
ציור השקיעה והאפלה בעולם כביטוי לכאבו ולצערו של האדם, הוא ציור מקובל, אבל אין ספר שרשב"ג נותן להם הבעה מקורית.
קינות רבות נכתבו בימה"ב ורובן עונות על דפוס קבוע:
תיאור הבכי והצער, תהילה לתכונותיו של הנפטר, דברי הספד, דברי נחמה לאבלים, ברכה לנפטר. והכל בצורה מפורשת ואפילו בהגזמה.
רשב"ג בעצמו כתב קינות שעונות לקריטריונים הנ"ל (אפילו אחת ליקותיאל בעלת 120 בתים).
"ראה שמש" כקינה יוצאת מכלל זה, גם במה הקצרה וגם באיפוק שבתיאור הכאב. אין מילת בכי אחת ולא זעקת שבר ובכל זאת השיר בדרכו שלו, החרישית והמאופקת, מבטא את עוצמת המכה, הכאב ותחושבת האבידה.

כתב סתיו/שלמה אבן גבירול רשב"ג
(1)

הנושא:
תיאור גן אחרי הגשם, מדובר בשיר טבע המאפיין את שירת ספרד בימה"ב-כאש המוטיב החוזר בשירים אלה היה הגן הפורח.

תוכן:
הסתיו (חורף עפ"י המקרא) דומה לאדם הכותב מכתב, בדיו (המטר והרביבים)
ובעט (הברק) עב הענן הוא כף ידו של בכותב והנייר ערוגות הגן. המכתב כתוב בצבעי תכלת וארגמן.
דיו המטר והרביבים
עט הברק
עב הענן כף ידו של הכתוב
ערוגות הגן הנייר
זוהי תמונה-מעשה אומנות ששום אומן לא יכול לעשות, מעשה חושב.
כאשר האדמה קנאה ביופי השמים, רקמה על ענפי הערוגות פרחים יפים (מילים,אותיות) הדומים לכוכבים.
השמים עצמם עוזרים לאדמה להתחרות ביופיה ע"י השגמים.
פעולת הגשמים דומה למעשה יצירה של ציור.
אין כמעט בשיר זה תיאור ממשי של נוף מסויים-אלא-השיר עוסק בעיקר בגורמים שיצרו את הפריחה בגן ובהבעת התפעלות ישירה ועקיפה מיופיו.

עיצוב אומנותי:
הלשון הציורית תופסת מקום מרכזי בשיר זה, ולכן נתמקד בעיקר בשתי מערכות מטאפוריות המופיעות בשיר: המכתב והרקמה.
1.המטאפורות- ביסוד שתי המערכות מופיעים אותם נתונים: השמים, האדמה והפרחים. אבל כל אחת מציגה את הנתונים בצורה אחרת.
במערכת הראשונה השמים יוצרים את הפרחים על האדמה.
במערכת השניה האדמה עושה לעצמה פרחים-כמו השמים.
ההבדל נובע מזה
שבמטאפורה הראשונה מצתיירים הפרחים כתולדה של השמים.
ובמטאפורה השניה-כבבובאה שלהם.
המטאפוריקה בשיר מבוססת על האנשה של גורמי הטבע:
הפריחה: נובעת מהענקת תכונות אנושיות לשמים וגורמיו.
הרקמה: נעשית מתוך מניע אנושי-הקנאה.

2. דימוי: בדי ערוגות ככוכביו.

(2 כתב סתיו)

3. שיבוץ ותשתית מקראית: המקורות מהם נלקחו השיבוצים, משרים על השיר אוירה של תפארת נערצת, כי רובם קשורים למשכן וכליו.
א. שמות כ"ו א': "ואת המשכן….תכלת וארגמן…מעשה חושב…תעשה אותם"
ב. שמות כ"ו ל"ו: "ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן…מעשה רוקם"
ג. שמות ל"ה ל"ה: "מילא אותם חוכמה לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת וארגמן".
ד. שיר השירים ב' י"א: "הנה הסתיו עבר הגשם חלף עבר לו"

מכאן שהחורף דומה לאומן רב השראה (רמז לה' בורא הטבע)
4. חריזה: חרוז מבריח "ביו"
חרוז פנימי גן-ארגמן/ עלי-פני-בדי

5. ציומד גזרי: "לחושב במחשביו" שונה אות: "עט" –"עת"

משמעות המכתב בימה"ב:
עד אשר הוצא הדפוס, היו דברים שבכתב יקרי ערך ונדירים מאד והכתיבה היתה נחשבת למלאכת מחשבת חושבה ביותר. אומנות זאת נקראת "קליגרפיה" והיא היתה מלווה בעיטורים צבעוניים, ובבישום בבשמים.
לכן בחר המשורר בשתי מערכות מטאפוריות "המכתב" ו"הרקמה" כמשל לתיאור הגן בפריחתו, כי הם היו משל לנוי ולתפארת בתרבות של ימה"ב.

תפארת הפתיחה:
דלת וסוגר מתחרזים "רביביו" עביו"
חריזה פנימית עשירה: "מטריו" "רביביו" "ברקיו" "סתיו" "כף" "עביו"
הפתיחה רומזת לנושא השיר: תאור פעולת הסתיו בטבע, בפריחה.

מבנה:
השיר בנוי משלושה בתים בעלי דלת וסוגר.
הוא מחולק לשני חלקים: שני בתים ראשונים, והבית האחרון.
כל אחד מחלקי השיר מכיל מערכת מטאפורות המתקשרות ביניהן על ידי המילה "לכן". ערוגות הגן והשמים גם מקשרים בין שני חלקי השיר: מהשמיים ירדו הגשמים לרוות את ערוגות הגן ובשמים התקנאה האדמה.

מליצתי בדאגתי/רשב"ג (1)

נושא=ביטוי כאבו ויגונו של המשורר תוך הצגת שתי תפיסות חיים מנוגדות.
תוכן השיר= השיר בנוי על דו שיח בין הדובר לבין "הידיד" (או לבין קולו הפנימי).

בתים א'-ב': הדובר אומר ששירתו שהיתה צריכה לגרום לו אושר, נדחפת ע"י דאגחו. ומשחת נעוריו, נדחפת ע"י אנחתו. הדאגה והאנחה מרחקות נפשו כל שמחה, ולבבו בוכה על נפשו, ("חייתי"), כי סופם קרב.

בתים ג'-ד': "הידיד", שואל אותו שאלה רטורית- האם ראוי לנער בן 16 לבכות על יום מותו?! כאשר בגיל כזה הילדות עוד נמשכת וצבע לחייו מזכיר את "החבצלת השזופה". (פרח שאף רענן). פרח שאף שמש ברענן במסמל את הנעורים. בגיל זה עליו לשמוח ולהנות מהנאת הנעורים ללא דאגה.

בתים ה'-ו': המשורר מסביר לו שדאגתו נובעת מהעובדה שתמיד היה רציני ותממיד מתקיים אצלו מאסק בין הלב לבין הנפש ליבו (מצפונו) היה שופט אותו על מעשיו ולכן נפשו החרוצה והפעילה הפכה למלאת יגון וכעס-כי הוא תמיד עסוק בתבונה ובמוסר ללא שעשועים.
ליבו שופט אותו-הוא אורמ לו שהוא צריך לעשות את הדברים הבוגרים והגדולים משום שהוא מרגיש שליבו בוגר.

בתים ז'-ח': "הידיד" שוב עונה לו בשאלה ושואל אותו מה התועלת בבכי וביגון. עדיף לקוות לעתיד טוב כי לכל מכה תרופה.

בתים ט'-י': הדובר אינו מאמין שאפשר לחכות לתשועה. גופו ונפשו כואבים כי מכות הזמן עוד לא הסתיימו וטרם התרפא המוות מכאבו.

 שיר זה הוא שיר לירי: משום שבשיר לירי יש בעיקר השתפכות והבעת רגשות. מדובר בשיר לירי בו הדובר מביע דאגה ויאוש.

שתי גישות מנוגדות לחיים: ערכי הדובר מול ערכים שמאפיינים את הסביבה.

"האני"-הדובר "הידיד"
פסימיות אופטימיות
חסר תקוה לשינוי הנחמה סופה לבוא-יש תקוה
מצוקה נפשית הסתמכות על הסכל הישר והבריא
התייסרות-סגפנות שמחת חיים, קלילות
התעסקות המוות-שאלת מהות החיים גיל יפה להנאות החיים
מאמץ חסר מנוח להבין את משמעות החיים-את העולם. שטחיות, בנאליות, מתרכז בהנאות החיים.

חריג-יחודי נורמליות, טיפוסיות.

השיר מבט את ההתלבטות של הדובר כנער, בין שנכתב בעיצומה של תקופת הנעורים ובין שנכתב בגיל מבוגר יותר מנק' מבט של נער.

עיצוב אומנותי
1. מבנה: 10 שתים בעלי דלת וסוגר. דו-שיח לסירוגין בין הדובר לידיד. מסגרת- מעלה את הבעיה ואת עמדת הדובר-המילה האחרונה היא שלו.
2. חרוז: מבריח (בסוף כל סוגר) "פה"
3. ניגודים: מדגישים את המתיחות הדרמתית שבשיר מליצתי/דאגתי שמחתו/אנחתו, בכי/שחוק, ילדות/מוות, משורר/ידיד.
4. דימוי: כחבלצת שזופה
5. חזרות: "ומה", "ומה יועיל", "לבבי"
6. האנשה: "ובכה לבבי", "שפטני לבבי", "נפשי החרוצה", "נפשי כפופה"
7. שאלה רטורית: "ומה יועילו", "ומה אוחיל"
8. מוטיב+סמל: הפרח (=סמל לנשמתו), מסמל את חייו של המשורר הנקטפים כמו פרח.
9. שיבוץ: א. "ילדות"-תהילים וקוהלת (י"א, ז') ב. "כחבצלת"-שיר השירים "אני חבצלת השרון" ג."שזופה"-שיר השירים (א',ה'-ו') "שחורה אני..ששזפתני השמש"
10.פסיחה: (בית 7) "ומה בצע בהתקצף? אבל דום/וקווה, כי לכל מכה תרופה" (בית 10) "ובטרם בוא צרי גלעד-וימות/אנוש נכאב אשר נפשו כגופה".
הפסיק באמצע-בגלל שלא הסתדר בגלל המשקל. פסיחה=גלישה.

לבי במזרח/ ריה"ל (1)

סוג השיר: שיר ציון – שיר שמביע את הגעגועים והכיסופים לארץ ישראל.

שירי ציון בימי הביניים מבטאים את הגעגועים העזים אל ארץ-ישראל ואת הרצון לשוב אליה. המשוררים שללו את חיי הגלות,
כי רק בארץ-ישראל הקדושה היהודי קרוב לאלוהים ויכול לחיות בשלמות. השקפת עולם זו באה לידי ביטוי גם בשירו של
יהודה הלוי "לבי במזרח".

שלושת בתי השיר בנויים על הניגוד שבין הקשיים להגיע לארץ ישראל לבין הרצון והנחישות של המשורר לעשות זאת:

"לבי במזרח ואנכי בסוף מערב – / איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב?"

בבית הראשון של השיר מציג המשורר את הקונפליקט: הוא מרגיש חצוי – הוא חי במקום אחד (ספרד) אבל לבו
ומחשבותיו נמצאים בא"י. מצב זה גורם לו סבל: "איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב"? חוסר היכולת ליהנות
מהאוכל מעיד על חוסר שמחת חיים. האוכל הוא מטונימיה לכל הנאות החיים.

"איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד / ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?"

הבית השני של השיר פותח במילה "איכה". זוהי מילת אבל, (קינה), באמצעותה מדגיש הדובר את כאבו על חייו בגלות.
(הערה: במגילת איכה שבמקרא מופיעות הקינות על חורבן ירושלים.)

"יקל בעיני עזוב כל-טוב ספרד, כמו / יקל בעיני ראות עפרות דביר נחרב!"

הבית השלישי הוא תשובה לשני הבתים הראשונים: "יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד" בהצהרתו של המשורר יש זלזול
בעושר החומרי של החיים בספרד כשהוא עומד מול קדושת ארץ ישראל. בית המקדש החרב עולה בערכו על כל העושר הנ"ל.

בשלושת הבתים מופיעים שלושה קשיים המונעים מהמשורר להגיע לא"י:

בבית הראשון הקושי הוא גיאוגרפי: "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב".
(2-ליבי במזרח)
בבית השני הקושי הוא מדיני-פוליטי: המשורר נמצא תחת שלטון מוסלמי וא"י תחת שלטון נוצרי.
בבית השלישי הקושי הוא אישי: הדובר צריך להתנתק מחיי השפע שבספרד למען ארץ ישראל השוממה.

כאמור מול הקשיים ההולכים ומתגברים מתגבר רצונו של הדובר לעלות ארצה: הנדרים שנדר להגיע לא"י
(הנדר מצביע על המחויבות העמוקה, שכן עליו לקיים אותו) והצהרתו המסיימת את השיר (סימן הקריאה המופיע
בסיום השיר מחזק את האמירה).

האמצעים האומנותיים:
תפארת הפתיחה: מערב – יערב.
חרוז מבריח: "רב"
צימודים: מערב – יערב; חבל – כבל; יקל – יקר.
ניגודים: לבי במזרח – אנכי בסוף מערב; יקל – יקר; כל טוב ספרד – עפרות דביר נחרב"

לסיכום: (שימו לב למילות המפתח המודגשות)

השיר "לבי במזרח" הוא שיר ציון בו מביע המשורר את געגועיו ואת כמיהתו לארץ ישראל.
השיר מבטא את הקונפליקט בין הרצון העז לעלות לארץ ישראל לבין הקשיים הרבים העומדים בדרכו של המשורר
למימוש רצונו זה. ככל שהקשיים העומדים בדרכו הולכים ומחמירים: המרחק הגיאוגרפי, השלטון הנוצרי שבארץ
ישראל, וחיי הדלות המצפים למשורר בארץ ישראל החרבה, כך גם מתחזקת נחישותו של הדובר לעלות ארצה.
רק בארץ ישראל יכול היהודי לחיות חיים של שלמות, ולכן כל עוד יחיה בספרד הוא יהיה חצוי – "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב".
קונפליקט זה מעוצב על-ידי הניגודים שבין מזרח (ספרד) לבין מערב (ארץ ישראל), ומציג, בין היתר את
הניגוד בין השפע החומרי של החיים בספרד לעומת בית המקדש החרב, אולם בעיני המשורר אין ערך לחיים של
שפע חומרי, והוא עצמו אינו יכול ליהנות מהם בשל געגועיו לארץ ישראל. ("איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב").
הסבל שגורמים לו געגועיו ניכר גם במילות השאלה "איך" ו- "איכה".

עבדי זמן/ריה"ל (1)

השיר הינו שיר קודש, ובנוסף מאופיין כמכתם.
מכתם= שיר קצר המביע רעיון פילוסופי, מבטא השקפת חיים, השקפת עולם.

המושג "זמן" מופיע במשמעות שלילית, כיוון שהוא מילה נרדפת לחיים הגשמיים, החומריים של העולם הזה. החיים של כאן ועכשיו. (כך קורה בשירת ימה"ב).
השיר מציג "עבדות מול חופש" כאש הוא טוען שאדם שמשועבד, מתמסר, לתאוות העולם הזה ועוסק בחומר כל הזמן –הופך להיות עבד לחומריות ולרצונות החומריים.
ולעומת זאת- מי שמקדיש את חייו לקיום מצוות, תפילות, קודש וה'-היונ חופשי. כיוון שאין בראשו מרדף תמידי אחרי עושר והבלי עולם הזה, הוא נתון כולו בענייני רוח ועבודת הבורא.
כך יוצר השיר "תקבולת ניגודית": חומר-רוח, זמן-ה', עבד-חופשי.
מבחינה מבנית-חלק ראשון מהופך ומנוגד לחלק שני.
בבית הראשון מוצגות שתי השקפות אשר האדם צריך לבחור ביניהן,
ובבית השני- בוחר האדם ברוחניות. "על כן"-תוצאה של הבית הקודם. הוא מתאר שכל אדם בוחר דרך-"חלק", וגם הוא בוחר את חלקו בוחר אותו מה' "חלקי אדני". העולם בו הוא בוחר הוא עולם נצחי ולא זמניף עולם רוחני!

אמצעים אומנותיים
1. חזרה על המילה "עבד" בבית הראשון, ונוצר פרדוקס (סתירה) כי מדובר פעם על עבד ואח"כ על אדם חופשי, תוך שימוש במילה עבד בשתי המשמעויות.
2. תקבולת ניגודית: בית 1
3. חרוז מבריח: "חפשי-נפשי". (עובר בין כל סוגרי השיר).
4. שיבוץ: "עבדי זמן"-ספר בראשית "ארור כנען-עבד עבדים יהיה לאחיו". רש'י מפרש את העבדות הזאצת כעבודה זרה-כך מתקשר הפסוק לשיר-מי שעובד את הזמן-כמו עובד עבודה זרה!

יעירוני/ריה"ל-רשות (1)

רשות-
הרשות הוא פיוט פתיחה הבא לפני התפילה כמי שנוטל רשות להתפלל. ברשות מבקש הש"ץ בעצם רשות מקהל המתפללים שהוא יתפלל בשבילם.
יש רשויות לימים מסויימים ולתפילות מסויימות ויש רשויות כלליים כפתיחה לכל תפילה.
פיוטי זה נכתב כרשות ל"ברכו" של שבועות עפ"י מיקומו של הר סיני במרכז השיר וכרעיון מרכזי בשיר.

רקע-
בשירת ריה"ל יש חשיבות רבה לאירועים היסטוריים כמו מעמד הר סיני, יציאת מצרים, שבת וכ'ו
מאין "מעשה אבות סימן לבנים" "תופעת בראשית"-המהווה הוכחה לקורות בדורות המאוחרים.
אירועי התנ"ך מוכיחים שאין מקום לספיקות לקיומו של ה'!
השקפת עולמו של ריה"ל אומרת שלהכיר בה' משול לנוכחות במעמד הר סיני-שזוהי דרגה גבוה של נבואה, מכאן רעיון שמאפיין את שירת ריה"ל: החויה ההיסטורית נפגשת עם החוויה האישית.

תוכן השיר-
בית א': הדובר בשיר היה במצב של שינה ומחשבותיו על חסדי ה' ועל גדולת יצירתו העירו אותו והקימו אותו לתפילה לה'.
ההתעוררות משינה היא דו משמעית:
1.התעוררות משינה רגילה, קם להתפלל-לברך את כבוד ה'.
2.התעוררות משינת סכלות (שקיעה בהבלי עולם ורדיפה אחרי חיי שעה)-זוהי התעוררות הלב לקראת חיים רוחניים.
בבית זה הדובר פסיבי: הרעיונות מעירים אותו מעלים את החלוקה בין האדם לנפשו ז"א בין רדיפת חיי שעה לבין חיי נצח.
מוטיב זה מופיע אצל משוררים נוספים בימה"ב וגם מופיע במשמעות הלאומית כאשר השינה-דימוי לגלות והיקיצה-דימוי לגאולה.

בית ב': עם ההתעוררות קימת הידיעה שהבנת ה' תלויה עצמו והצירוך בין נשמה אלוקית לגוף שפל-הוא פלא בלתי מובן.

בית ג': הלב המקבל תכונות אנוש יש לו את היכולת לראות את האירוע ההסטורי של מעמד הר סיני כאילו הוא חיה אותו בעצמו. "בכל דור ודור חיים לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
(2-יערוני)
בית ד': כתוצאה מראייה זו מתחושת החוויה הופך הדובר להיות אקטיבי ודורש בחלומותיו את ה' ונענה, ע"י הרגשת נוכחות ה' בתוך נשמותו (ענני)

בית ה': השיר מסתיים בחזרה אל נושא המחשבות שעוררו אותו משנתי. "הקימוני שעיפי"=מחשבותי. ז"א שלהתעוררות יש תכלית והיא להתפלל אל ה' ולבך את שם כבודו.
יש כאן סגירת מעגל: התחלה של תהייה על הבנת היצירה וסיום בוודאות של האמונה בה'.

לסיכום:
השיר בנוי כשיר פרט (בגוף ) שעקרו בהתבוננות היחיד שמעשיו ובהתפתחותו ומתוך התבוננות זו מגיע האדם לידי אמונה בה' לידי אהבה ודבקות בו.

העיצוב האומנותי
1. הדקדוק והלשון: כינויים וצורות דקדוקיות מדגישות את יחס האדם לאל, והיחסים ביניהם.
א. כיוניי יחס הפעוּל: יעירוני, הקימוני,הבינוני. תפקיד המילים הנ"ל-להדגיש שהרעיונות העצמיים מעירים את האדם.
ב. כינוי הקניין לנוכח: חסדיך, כבודך, שמך.
ג. ג.כיוניי הקיניין לגוף ראשון: רעיוני, חזיוני, שעיפי, יצועי, עיני,ענני, אדנ-י:לה דגיש את קשר השייכות של האדם אל ה' סיני: נעשה קרוב, אישי-מקבל את השייכות.
מכאן שהדיבור המופנה אל הבורא בשיר זה הוא דיבור ישיר, בגוף נוכח-ראשון, לשון זו מבליאה קרבה לאל וגישה אישית אליו.
2. חרוז: מבריח –"נָי" ביסודו הוא גם כיוני קנין לגוף ראשון וגם חלק משם ה'. חרוז זה מצביע על ההתעוררות העצמית הבאה מן הדובר.
3. אקרוסטיכון: יהודה-שמו של המשורר
4. צימוד: הפוך:יעירוני-רעיוני.
5. מוטיב: היקיצה משינה
6. מטאפורה+האנשה: לבי ראך ויאמן
7. לשון ציורית: התמונה המרכזית בשיר מתארת את הדובר במצב של שינה-יקיצה.
8. מבנה השיר: חמישה בתים בעלי דלת וסוגר, שלשת הבתים הראשונים הם רצף של משפט אחד. צורות הפעלים הופיעות בתהילים קי"ט-מזמור העוסק בקשר שבין האדם לאל.
9. שיבוץ: תהילים קי"ט, תהילים ק"ח "והיא נפלאת בעינינו". שמות ל"ד, ד'-ה' "יויריד ה' בענן ויתייצב עמו שם". איוה ד',י"ג "בשעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים"
10.תפארת הפתיחה:
א.חריזה בין דלת וסוגר (רעיוני-לפני)
ב. דלת וסוגר עצמאיים (אסור שתהיה פסיחה)
ג. הרעיון המרכזי נרמז (התעוררות משינה, להכיר בה')
11.תפארת החתימה:
א. הרעיון המרכזי שבבית זה-התפילה-מקשר אותנו לתחילת השיר.
ב. החרוז אדונ-י מדגיש את הרעיון המרכזי ומחזיר אותנו להתחלה.

(3 יערוני)

אל אדון/אנונימי (1)

התשתית המדרשית והמקראית
"אל אדון" מופיע במדרש תנחומה-פרשת חוקת.
המדרש: במדרש קורא הרדם לה' אל-אדון: האדם נבחר ע"י הקב"ה כזה שנותן שמות-בגלל חוכמתו-שגדולה מחוכמת המלאכים, והאדם הראשון נתן שם לקב"ה- "אל אדון".
במדרש זה מועלה האדם לדרגה שמעבר למלאכים בזכות שנתנה לו לבצע פעולה שהמלאכים לא יכלו לעשות וכן בכך שהוא "הנותן" כינוי לקב"ה

"בפי כל נשמה"=האדם. האדם נזכר בראשית הפיוט למרות שהוא נברא אחרון (המאורות נבראו לפניו) אך הוא הראשון מאחר שהוא תכלית הבריאה.

"גודלו וטובו מלא עולם"- מפרש אבודרה"ם: הכוונה לכדה"א שהוא מלא גודלו של ה'.המדרש בא להראות את הסדר שקיים בבריאה שמבוטא גם בפיוט שלנו "גודלו וטובו מלא עולם/דעת ותבונה סובבים אותו" גודלו=כדה"א, דעת=בריאת המיםת תבונה=בריאת גלגל השמים.

הפיוט מתאר את גדולת ה' בביטוי "המתגאה על חיות הקודש". התיאור הוא תיאור רוחני מיסטי, נאמר לנו שבאמת היו לידו חיות. והאדם-שמתגאה על החיותף וכמובן ב' שמתגאה מעל כולם. (מדרש ריש לקיש)

"זכות ומישור" זכות=אך טהור, מישור=יושר.
שני פירושים:
א. בני-אדם צריכים לנהוג בצדק וביושר ואז הקב"ה ינהג בהם בחסד ורחמים שקודמים לכבודו.
ב. למרות חטא האדם, הקב"ה נוהג עמם בזכות ומישור. (מדרש "אותיות ד'רבי עקיבא).

תוכן
בית א':2 השורות הראשונות-הלל לה'-בפי כל נשמה
בית ב':"חיות הקודש"-רמז לדמויות שראה יחזקאל במעשה המרכבה. ("מרכבה")
"זכות ומישור" -טוהר ויושר בהם פועל ה'
"חסד ורחמים"- עוד תכונות של ה'. חסד=לתת למישהו טוב לפנים משורת הדין. רחמים=מתוך הרגש.
בתים ג',ד',ה': שבח לקב"ה על בריאת המאורות, תיאור התפקידים והשפעתם.
בית ו': המלאכים משבחים את ה'.

אמצעים אומנותיים (2-אל אדון)

1. אקרוסטיכון: בפיוט ישנו אקרוסטיכון א"ב. לא ידוע שמו של הפייטן והוא לא מופיע באקרוסטיכון. העובדה שהפיוט אנונימי-מוכיחה על קדמותו (המאה ה-6,7)
(רק בימה"ב שילבו שמות!)
האקרוסטיכון יוצר סדר בפיוט, חשיבה קבליסטית: הבודרה"ם אומר שלא התקיים העולם (שמים וארץ) אלא עבור התורה כולה-שכולה כתובה בא"ב.

2. שיבוץ מקראי: ישנם שיבוצים רבים בפיוט- "שרפים, אופנים וחויות הקודש". שיבוץ מקראי תורם לפיוט-מעשיר ומעמיק.

3. מבנה הטורים: בנוי הצורה של שורות כמו בתבניות המקראיות=כמו ב"שירת הים" (עוד הוכחה לקדמותו של הפיוט)

4.חריזה: אין חריזה בפיוט-העדר החריזה משרה אוירה תנכי"ת

5. צימודי מילים: "חסד ורחמים" "דעת ותבונה" "ברוך ומבורך"-רבים מהם בנויים על מקורות מקראיים.

6. ניגודים: "כח-גבורה","חסוד-רחמים" "שמחים בצאתם-ששים בבואם" "עושים באימה רצון קונם" ביטויים שמנוגדים אחד לשני וע"י כך מעצמים את הביטוי.

7. מצלול: חריזה פנימית- גודלו-וטובו
האליטרציה של האות ש'- עושים שמחים ששים. חזרה על אותיות מסויימות או מילים מאותו שורש-ברוך, מבורך.

8. מילים נרדפות: "דעת-תבונה" "זכות-מישור" "דעת-בינה והשכל" "כח-גבורה"

9. האנשה: "קרא לשמש", "ראה והתקין-לבנה" (השמש והלבנה הם אנושיים).

התכנים
• מידות הקב"ה כמודל להתנהגות האדם-חסד
• מעלות השבח-יופי הבריאה, ההרמוניה שקיימת בבריאה.
• חוקי הטבע בבריאה-גם השפעה על הצמחים והמתכות (שמש וירח)
• שמירה על העולם-משמרת היום והלילה
• האמונה מתוך התבוננות בבריאה.

שפל רוח/רשב"ג (1)

"רשות לנשמת"
פיוט המשובץ במחזור לפני תפילה "נשמת כל חי" ומטרתו פניה של הש"ץ אל ציבור המתפללים ובאמצעות הפיוט לקבל את רשותם ליצג אותם בתפילתו. בד"כ מופיע המילה "נשמה" בפיוטים מסוג זה.

שיר זה "רשות לנשמת" נאמר היום השני של ר"ה. בשיר זה מתאר המשורר את הפער העצום שהוא חש בינו לבין הקב"ה, הוא חש התבלטלות בפני הק מ3 סיבות:
1- שפילות רוח
2- שפלות ברך-כורע,משתחווה
3- שפל קומה-פיזית
כשהוא פונה אל ה' בתפילה הוא אוחז ברגשות של פחד עמוק, הוא חסר בטחון ועל כן הוא מרגיש כתולעת קטנה באדמה.
בניגוד לגישה המזלזלת בעצמו המתוארת בבתים אחד ושתיים, בבתים שלוש וארבע הןוא מתאר את עוצמת גדולתו של האל-הקב"ה הוא סופי, ממלא את כל העולם-אפילו מלאכי השמים אינם יכולים להלל שבח מלא את ה'-על אחת כמה וכמה הוא האדם השפל.
הבית האחרון זו מסקנת המשורר-"בראשית רעיוני"-כלומר- את ראשית חוכמתי אנצל קודם כדי לדרוש ולהתקרב אל האל-כי הוא אותה מהות שכל אדם-וכל נשמה צריך להלל.
הטון השולט בשיר-נימה של כניעה-ביטול עצמיות בפני האל, תחושה עמוקה של חוסר עונים וחוסר יכולת להתקרב לאלוקים ולהביע את רצונוץ למרות שהמשורר מסיים את השיר בדבר הדרכה-מעשית- הקורא נותר בתחושה שהוא לא כ"כ מאמין בהצלחת דרכו.

העיצוב האומנותי