"לא תרצח" הוא השישי בעשרת הדיברות, אך הרצח נאסר כבר לפי מצוות בני נוח: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראש', ט', ו,). אפילו לפני כן כאשר הרג קין את הבל , היה קין בר-עונשין. התורה פוסקת עונש מוות לאשם ברצח במזיד
מבחינות רבות הייתה הגישה העתיקה של עם ישראל לדם – דבר קדוש ומטהר מצד אחד (כגון בטקס יום הכיפורים), וסימן עיקרי לטומאה מצד שני (כגון דם הנידה)- מיוחדת במינה בקרב עמי המזרח הקרוב הקדום. המושג הישראלי על קדושת הדם בא לידי ביטוי באיסור אכילתו המופיע בתנ"ך.
בספר בראשית , פרק ט', מתיר אלוהים הרג בע"ח למטרת אכילת הבשר. הוא מתנה זאת באיסור אכילת דם החיה , אך מזהיר את בני אדם שלמרות שהתיר שפיכת דם החיה לצורך מאכל, אם ישפכו דם אדם – הוא יפרע מהם את החוב, והם יענשו. אזהרה זו חלה גם על בעלי החיים שישפכו דם אדם (דוגמא: דין שור נגח שמעניש את השור שהרג אדם ואת בעליו).
שפיכת דם אדם הינה עוון חמור כל כך מפני ששופך דם אדם בעצם הורג את הנפש ומוחק צלם אלוהים מן העולם. הרוצח אינו חוטא רק למשפחת הקורבן אלא גם לאלוהים מפני שהקורבן הוא יציר אלוהים.
הדם, נוזל החיים, הוא לפי השקפת המקרא – "מושב החיים". הדם הוא הכרח לחיים, ולכן אפשר לכנותו "נפש". לאחר שאדם מת הנפש מתה איתו ואילו הגוף נשאר על האדמה. בלי דם אין חיים ומכאן הקשר לנפש. תפיסת הקשר שבין הדם והנפש הייתה קרוב לוודאי תוצאה של מראה הדם השותת מפצעיהם של החיים והאוזל מגופות אנשים שנרצחו.
בגלל איסור שפיכת דם אדם נחקקו מנהגים ודיני רצח שמטרתם לתת פתרונות למצבים של שפיכת דם.
בניגוד למערכות המשפטיות של הזמן העתיק, אין חוקי המקרא מתירים לקבל פיצויים כספיים על הריגת אדם בכוונה תחילה. שפיכת דם נקי מטמאה את הארץ , ואפשר לכפר עליה רק במות הרוצח.
לכן התפתח מנהג נקמת דם, שהותיר למשפחת הנרצח להרוג את הרוצח ובכך לנקום על מותו של בן משפחתם. המקרא לא רצה לעודד הריגה ולכן קבע דינים מיוחדים למקרה של רוצח בשגגה ולמקרה של רוצח במזיד. כך יובטח שלא ירצחו סתם אנשים על לא עוול בכפם.
דוגמא לדין שמטרתו לטהר ולכפר על רצח שלא ידוע מי ביצע אותו הוא דין עגלה ערופה. איסור שפיכת דם אדם הוא כל כך חמור, שאפילו במקרה שלא ידועה זהות הרוצח ואין מי שישא בעונש, עדיין מישהו צריך לקחת על עצמו את האחריות ולכפר. דין זה קובע שאם נמצאה גופת אדם שנרצח , ולא היו כל ראיות לגבי זהות הרוצח, על זקני העיר שבקרבתה נמצאה הגוויה לקחת על עצמם את האחריות. עליהם לקיים טקס שבו עורפים את ראשה של עגלה ואז רוחצים את הידיים ומצהירים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו". טקס זה בא לסמל את אחריות אנשי המקום לדם שנשפך באזור שלהם ולכפרה סמלית עליו.

ביביליוגרפיה:
* אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', ערך "רצח" , עמ' 426- 431.
* אנציקלופדיה ליהדות, ערך "רצח", עמ' 471.
* אנציקלופדיה ליהדות, ערך "דם" , עמ' 144.
* אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', ערך "נפש" , עמ' 898- 902.
* האנציקלופדיה של התנ"ך, כרך א', ערך "דם" , עמ' 176-177.
* פרושים "קסוטו" , כרך "בראשית" , פרק ט', עמ' 40.