2. איחוד עדות
לארץ ישראל עלו מכל קצוות תבל. גם מפולין, הונגריה, רומניה וממזרח אירופה בכלל, וגם מתימן, מרוקו, עיראק וכו’. לכל עדה יש את ההיסטוריה שלה, את סיפור העלייה שלה, המראה שלה, המבטא ושפת האם שלה. אם יש דבר אחד שמאחד ומקשר בין כל העדות זו הדת. זו האמונה, אלו המנהגים והמצוות. לכן, שדוד בן גוריון כתב את מכתב זה, הוא לא רק קישר בין הדתיים והחילוניים, אלא גם בין העדות השונות בארץ. כי כעת לכולם יש מין מסגרת יציבה וכוללת שמתאימה.

3. שימור המסורת בזכות הסטטוס-קוו
לעם היהודי היסטוריה ארוכה ומלאת פרטים. העם היהודי עבר מאורעות קשים, מלחמות, ניצחונות, עליות וירידות במשך תקופה ארוכה שעוד מלפני הספירה. עוד מימי התנ”ך. מה שחיזק וייצג את היהודים לאורך התקופות הקשות של הגלות מחד והטובות יותר מאידך היא האמונה באלוהים. אנו לא אומרים (ובהחלט לא כופים) שבימים אלו, כל אישה וכל גבר צריך לחיות כמו אז, ואפילו שלא יאמינו. אבל המינימום, הוא שנאכל כשר במוסדות ציבוריים, שנשמור את יום השבת, שנמשיך לפי הסטטוס-קוו. דוד בן גוריון כתב בחוכמה את מכתב זה, הרי, מה יבדיל בין יהודי לבין נוצרי אם לא יהיה משהו ייחודי לעמנו? צריך לשמר את המסורת היהודית, הסכם הסטטוס-קוו בהחלט עוזר בכך.
צריך לחשוב מה היה קורה אם לא היה הסכם זה, מה היה מייחד את המדינה היהודית היחידה בעולם אם כל אחד היה “חי באמונתו”? ואז, למה בכלל לקרוא לנו מדינה יהודית? במה ישראל הייתה שונה מאנגליה? ברזיל? סין? או אפילו ירדן?
ואפשר להסתכל על סעיף הנישואין בסטטוס-קוו, כעל מאיים ומגביל, לא נאות, אולי גזעני. אך לא זאת הכוונה של הסטטוס-קוו ואין צורך גם להסתכל על זה כך. סעיף הנישואין מדבר על שמירת היהדות. אם אישה יהודייה תתחתן עם גבר נוצרי, אם גבר יהודי יתחתן עם אישה נוצריה, ילדם לא יהיה יהודי בכלל (לפי ההלכה). במדינה יהודית רוצים שרוב האזרחים יהיו יהודים, לא חצאי יהודים או לא יהודים בכלל. אם במדינה היהודית היחידה בעולם הרוב לא יהיו יהודים, אין לנו זכות לקרוא למדינה זו מדינה יהודית. הסעיף הזה נועד לשמירת המסורת היהודית, לשמירת השושלת היהודית, לא להגבלה של החילוניים. סעיף זה הוא נגד התבוללות.

4. הסטטוס-קוו מגן על המיעוט בעם ומכבד אותו.
במדינת ישראל, מדינה דמוקרטית ומדינה יהודית ברור שהרוב הוא זה שיקבע מה יהיה אופייה של המדינה, אבל האם זה נאות לשלול את דעת המיעוט שהינה גם חלק מהעם? האם זה נכון להתעלם מדעותיו של חלק בעם בגלל שהוא מיעוט? פשרה היא לא מילה גסה, הרי, מה קרה בגולה? רצחו מיליוני יהודים בגלל שהם היו מיעוט!
לכן, כדי שהעם יחיה ביחד, בעצמו צריך פשרה. ולדוגמא, לאכול כשר במוסדות ציבוריים זה לא הגבלה או כפייה, הרי לחילוניים לא מפריע לאכול כשר או לא כשר. אולם, למיעוט הדתי מפריע לאכול לא כשר, אז למה לא ללכת לפי העיקרון של “לא לפגוע באחר”? שאם לך לא אכפת, אבל למישהו אחר אכפת, למה לעשות דווקא? יש להתחשב בדעותיו של האחר, גם אם הוא מיעוט.
אפשר לחיות בשכנות טובה וביחד, אם מכבדים אחד את השני, את הדעות השונות. הסטטוס-קוו נועד כדי ליצור את הבסיס לשכנות הטובה. כי אם כל אחד יוותר קצת בשביל השני, עם ישראל יהיה מאוחד, אף אחד לא ירגיש כפוי או כבול למשהו שהוא לא רוצה. להפך, העם ילמד ויידע לכבד.

5. הסטטוס-קוו הוא פשרה לא כפייה דתית, (נתינה-קבלה)
כדי לקשור קשר בין 2 קצוות חוטים צריך כל חוט לוותר במשהו ממידת אורכו על מנת ליצור את הקשר, כלומר רק ויתור אמיתי של אחד לקראת השני יצור קשר. אם הדתיים יכבדו את החילוניים והחילוניים יכבדו את הדתיים ייווצר קשר. אם כל אחד ייוותר קצת, ייווצר קשר.
במילים אחרות, אי אפשר לצפות מהדתיים לתת ולוותר אך לא לקבל כלום בתמורה לנתינה.
לדתיים, נוסעים מול הבית כל שבת, וזה מפריע ופוגע בהם, רובם, לפחות התרבותיים, לא זורקים אבנים על המכוניות אך אי אפשר להגיד שזה לא מפריע להם. זה פוגע בהם, הרי בעיניהם, זה ממש חילול יום השבת. אולם, הם לא אוסרים על החילוניים לנהוג בשבת ברכבם הפרטי.
אכילת אוכל לא כשר גם כן מפריע לדתיים, אולם, הם לא אוסרים על החילוניים שלא אוכלים כשר להכין אוכל כשר במטבחם הפרטי.
לכן, אי אפשר להגיד שהם לא מוותרים על דברים בשביל החילוניים, ובהחלט אי אפשר להגיד שהם כופים משהו על החילוניים.
פשרה היא לא מילה גסה, וכמו שנאמר כבר מקודם, אי אפשר לצפות מהדתיים לוותר ולתת מבלי שהם יקבלו משהו בתמורה. לכן, הסעיפים שנאמרו בהסדר הסטטוס-קוו, סעיפים כגון: אכילת כשר במוסדות ממלכתיים וממשלתיים כמו צה”ל ומטבח הממשלה, אסירת הנסיעה ביום כיפור וכו’, הם הוגנים מאוד.
אולי במידה מסוימת מגבילים מעט את החילוניים אך כמו שלדתיים נוסעים כל שבת מול בתיהם כך גם להם יש את הזכות שביום כיפור לא ייסעו (וכדומה).

6. הסטטוס-קוו מונע התבוללות וירידה באחוז היהודים בארץ.
חוק הנישואין והגירושין, וכל חוק דתי אחר, אינם כפייה דתית, משום שאין הם נוגדים צו מצפוני חילוני כלשהו ואין כל צו לא-דתי שנפגע על ידם. הוא הדין גם בנושא שבת וכד’. עד היום לא טען אף אחד שמצפונו מחייב אותו לחלל שבת או שמצפונו מחייב אותו לאכול דווקא טריפות.
למעשה, לא כפייה דתית לפנינו ואף לא כפייה מצפונית אלא “הגבלת חופש הפרט”. וידוע לכל, שאין עם או מדינה בעולם שאינם מגבילים את חופש האזרח בשטחים שונים ומטעמים שונים! הרי שום חברה אנושית לא תוכל להתקיים כאשר “איש הישר בעיניו יעשה”. בחברה הישראלית בזמננו נותרו רק שוליים צרים של סממנים דתיים שיש בהם משום מגבלה לאדם החילוני, כמו איסור שיווק חזיר ותחבורה ציבורית בשבת, וגם הם אינם נוגעים לכל חילוני, אלא לקומץ קטן מהם.
גם דמוקרטיה היא כפייה, המשטר הנאצי עלה לשלטון על פי כללי הדמוקרטיה. אין כפייה דתית כשם שאין כפייה דמוקרטית.

7. הפסד כלכלי או שמא רווח?
כנגד ההפסד הכלכלי הנובע משימוש ממשגיחי כשרות, תהליכי כשרות למיניהם וכו’ (וחוץ מזה 47.7% מכל המדינה אוכלים כשר), הרי שהכשרות היא שמביאה למפעלים הלאומיים את הלקוחות שומרי הכשרות בארץ ובארצות הנכר.
אולי ממבט ראשון ניתן להניח שמכיוון שרוב צרכני המפעלים הלאומיים בארץ (לדוגמא: אוסם, תלמה, כרמל מזרחי, ייקבי בנימינה וכו’..) הינם חילוניים, שלא יהיה להם אכפת אם המוצר כשר או לא, ואז באמת אפשר לחשוב שיש הפסד כלכלי.
אולם, בזכות תעודת הכשרות, מפעלים אלו יכולים למכור לפלח השוק הדתי בארץ ובחו”ל בכסף גדול, סכום שבהיקף של מיליוני דולרים. הכשרות לא רק מביאה לקוחות שומרי כשרות בארץ, גם בעולם.
לדוגמא: צרפת, מדינת היינות המייצאת יין לכל העולם, מייבאת מישראל יינות כשרים בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. היא מייצאת למעל ל-35 מדינות בכל העולם. השוק ברוסיה, שלמרות שהוא יחסית חדש, מאוד מבטיח וביפן מדברים עכשיו על כמות גדולה של יינות איכות כשרים.

גיור כהלכה

בכדי להבין מדוע הגיור כהלכה כל כך קשה וכל כך קשה מתהליך המרת הדת בדתות אחרות צריך להבין את משמעות הגיור והיהדות.
היהדות היא דת אניברסלית. כל הדתות בעולם טוענות לכתר האוניברסליות, כלומר, הן טוענות שלכל בני המין האנושי יש תוכנית אחת בלבד ולדעתן, כל בני האדם חייבים להכלל בתוכנית זו, ולא ירדו לגהינום במותם. היתכן כי לכל בני האדם על סוגייהם השונים יש תוכנית אחת זהה?
היהדות גם טוענת לכתר אוניברסליות. ואולם, להבדיל מדתות אחרות איננה מדברת על תוכנית אחת לכולם, היא מדברת על אוניברסליות הגיונית, כלומר, לכל סוג יש תפקיד המתאים לו ולכל תפקיד הנהלים שלו וההתחייבויות הנובעות ממנו.
יחסה של תורת ישראל לגוי מתומצת בפסק אחד בפרשת מתן תורה “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש” (שמות פרק יט’ פסוק ו’).
כלומר, היחס בין עם ישראל לגויים מקביל ליחס בתוך עם ישראל בין כוהנים לישראלים.
האם היחס לכוהן שונה מהיחס לשאר העם? לא, לא קיים הבדל.
ההבדל הוא בתפקיד ובמרכיביו, הכוהן חייב במצוות שהישראלי הרגיל אינו חייב בהם.
נשמתו של הכוהן זקוקה למצוות הנוספות האלה כדי להגיע לשלמותה, בעוד שנשמת ישראלי רגיל, זקוקה למערכת אחרת.
אותו דבר בדיוק ביחס לגוי, על מנת להגיע לשלמות אותה עליו להשיג, די לו בשבע מצוות בלבד.
זה לא מכבר הקימה קבוצת גויים, נוצרים לשעבר, קהילה המכונה “כרם בני נוח” אשר חיה ע”פ תורת ישראל ומה שיש לה לצוות לאומות העולם, כלומר, ממלאים אחרי כל מה שתורת ישראל מצפה מהם כגויים.
אין ליהדות כלום נגד מי שאינו יהודי, להפך, כל אדם ימדד ביחס ישיר למידה שבה הוא ממלא את התפקיד שלו. מכאן ברור מדוע אין היהדות מתלהבת מגיור אומות העולם. הדתות האחרות רוצות לצרף אנשם לדתם ורואות במעשה המרת הדת חסד, שכן לדעתם ההצטרפות לדתם היא הדרך היחידה להגיע לישועה ואילו היהדות אינה רואה בכך כל עניין.
להיפך, מי שנולד כבן אומה אחרת הוא חייל בחזית אחרת וביחידה אחרת שלה יש מחויבויות משלה, ואם יחסר שם לא יתרום כלום גם אם יצטרף ליחידה מובחרת, שהרי ה’ יודע בדיוק כמה חיילים חייבים להיות מוצבים ביחידותיו המובחרות.
כמו כן, אין עושים כל טובה למתגייר. מדוע שיקחו אדם שמסוגל להגיע לשלמות ע”י קיום 7 מצוות בלבד ויעמיסו עליו תרי”ג מצוות, שלמעשה אינן שייכות לשורש נשמתו ולתיקונה?
בכלל, ההבדל בין יהודי לגוי אינו נעוץ במוצא או במבנה גנטי מסויים אלא בשורש הנשמה. ליהודי שורש נשמה אחר מאשר לגוי, יהודי לעולם לא יוכל להיות גוי, וגוי לעולם לא יוכל להיות יהודי!
ההגיון היה מחייב כי לא תהיה כלל אפשרות להתגייר, אז למה כן אפשר?
בספרי סוד למדנו כי במסך ההיסטוריה התפזרו “ניצוצות” של נשמות יהודיות בעולם ו”נישבו” בין הגויים. אחד מתפקידי העם היהודי הוא “לפדות” את אותן נשמות יהודיות ולהחזירן לשרשן.
מכאן, ניתן להבין שאין ליהדות כל רצון לגייר גויים אלא להחזיר נשמות יהודיות אבודות.
עלינו לוודא כי המועמד לגיור אכן מתאים כלומר, שיש בו נשמה יהודית. ופה בא בעצם הקושי הגדול להיות יהודי, מבררים ממה נבע רצונו להתגייר, מסבירים לו שקשה להיות יהודי ומגלים לו חלק מהמצוות בכדי להפחידו ואם למרות הכול, עמד בדעתו – מקבלים אותו.
כל אלה הדורשים להקל בתהליכי הגיור ולגייר גיור סיטונאי, לא מבינים במה מדובר. דורשים מאיתנו להקל בתהליכי הגיור ולקצרם, שואלים מדוע כה קל להפוך להיות נוצרי או מוסלמי וכה מסובך להפוך להיות יהודי? אכן, ברגע שאדם נכנס למסגד חובש את הטורבן הוא מודה בחמשת עיקרי אמונת האיסלאם הופך הוא למוסלמי. ברגע שאדם עובר את טקס הטבלה אצל הכומר הופך הוא לנוצרי. כומר או קאדי יקבלו את המועמדים לעבור לדתותיהם בשמחה ויעשו כל מאמץ להקל עליהם את ההליכים הפורמליים.
השואלים משווים את היהדות לדתות הללו ואינם מבינים במה היהדות שונה, מדוע דווקא היהדות, שכה זקוקה לתוספת כח אדם, מערימה קשיים כה רבים. ואולם, יש כאן טעות גדולה. ההשוואה בין יהודת לנצרות או לאיסלאם היא טעות.
לכל אדם יש 3 הגדרות: דת, לאום ואזרחות. הנצרות והאיסלאם הן דתות, להיות נוצרי פירושו להיות שייך לדת הנוצרית, ולהיות מוסלמי פירושו להיות שייך לדת המוסלמית.
יכול אדם להיות בן ללאום האנגלי ולהשתייך לדת המוסלמית תוך כדי שהוא אזרח בגרמניה.
אמנם יכול אדם לעבור מדת לדת ברגעים ספורים, אבל אם ירצה לקבל אזרחות של מדינה, יהיה עליו לעבור סדרת הליכים ארוכה ביותר, כולל המתנה של שנים (באמריקה לדוגמא, 8שנים), בדיקות ובחינות ויש מדינות שלא יעניקו לו את אזרחותן בשום תנאי. לעומת זאת, אין אפשרות לעבור מלאום ללאום, אדם שנולד כבן הלאום האנגלי לעולם לא יוכל להגיש בקשה לעבור ללאום הצרפתי.
היהדות היא דת, לאום ואזרחות. כל מי שהואי יהודי, הוא בן ללאום היהודי, משתייך לדת היהודית ובו זמנית הוא אזרח פוטנציאלי של ארץ ישראל. כיוון שהיהדות היא גם לאום וגם אזרחות, ולא רק דת, אם נשווה אותה למערכות מקבילות הרי לא היה מקום כלל שתהיה אפשרות להצטרף אליה כמו שאין לעבור מלאום ללאום. העובדה שקיימת אפשרות גיור הופכת את היהדות למערכת הסובלנית והפתוחה ביותר ובעלת היחס הטוב ביותר לזרים… לכן ברור, כי התהליך לא יהי כה פשוט כמו לעבור לאותן דתות שאינן אלא דת בלבד.

אוטונומיה לחינוך הדתי

נתינת האוטונומיה לחינוך הדתי היא בעצם נתינת עצמאות לחינוך הדתי לבחור תכני לימוד מסוימים (במקרה זה מקצועות יהדות ודת) לצד תכני הלימוד הנלמדים בכלל הארץ.
אין התנגדות עקרונית לידע כללי. העובדה היא, שבבתי החינוך לבנות לומדים שאר המקצועות ברמה שאינה נופלת כלל מרמת הטובים שבבתי הספר הכללים. לעומת זאת, הישיבות אינן מוסדות לימוד רגילים, הן נוסדו כדי לא לכפות את הדת על החילוניים. הישיבות הן המקום בו מפתחים את נשמת העם ומעבירים את עמוד האש לפני המחנה במדבר מדור לדור. לפיכך, צריכות הישיבות להיות על טהרת התורה בלבד.
במחקר שהתפרסם בכתב העת “מגמות”, היוצא מטעם מכון הנריטה סולד, התברר כי בני ישיבות, הגם שאינם לומדים לימודי חול, הוכיחו כי מסוגלים הם לפתור בעיות במתמטיקה לא פחות טוב תלמידים בני גילם הלומדים חמש יחידות מתמטיקה לבגרות.
מתברר ששיטת הלימוד בישיבות בכלל, ולימוד ה”גמרא” בפרט, מפתח את החשיבה בצורה כזו שהנערים הלומדים במוסדות אלה רוכשים כלים להתמודד עם חומרי לימוד שונים בצורה יעילה.
הפרופסור עמנואל וליקובסקי, האיש שהיה המדען הראשי בסוכנות האטום האמריקאית, ונחשב כאבי הכור האטומי הראשון שנבנה לצורכי שלום ואבי הצוללת האטומית הראשונה, נשאל פעם בראיון טלוויזיוני: “מה אתה ממליץ לפיתוח חשיבה?” תשובתו הייתה: “לימוד דף גמרא”.

כשרות ממלכתית

למדינת ישראל קיים כלל האומר כי המקומות הציבוריים הרשמיים חייבים להיות כשרים, ולהצטייד בתעודת הכשר מטעם רנבות מוכרת. כך נוצר מצב בו כל המטבחים במוסדות הציבוריים והממלכתיים חייבים להיות כשרים. יש הרואים בנורמה זו כפייה דתית הסותרת את עקרונות החופש.
מדוע תמנע המדינה, מאדם שאינו נמנע מלאכול מאכלים מסוימים שאינם כשרים, מלאכול את התפריט החביב עליו?
האמת היא הפוכה. ראיה ממלכתית דורשת לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר. כיוון ששומרי כשרות אינם יכולים לאכול מאכלים שאינם כשרים, ואילו האחרים, אלה שאינם מקפידים על אוכל כשר, אינם חייבים לאכול רק לא כשר ואין להם מניעה לאכול כשר. מטבח שיהיה כשר, כולם יוכלו ליהנות ממנו, ואילו אם לא יקפידו על כשרות הרי שומרי הכשרות לא יוכלו לאכול בו.
מכאן ברור, כי הכמנה המשותף הרחב מחייב לשמור על כשרות ומי שמעוניין דווקא במאכלים שאינם כשרים יוכל ללכת למטבח פרטי או למסעדה פרטית ולאכול כאוות נפשו.

ישנם אנשים הטוענים שהרבנים מנצלים את עצם העובדה שהחוק מחייב מוסדות ציבוריים לנהל מטבח כשר ולהצטייד בהשגחה ובתעודה, ומנסים “להרויח” דברים נוספים שאינם קשורים. שואלים הם למה מתנים את מתן תעודת הכשרות בשמירת שבת, בהקפדה על כללי צניעות מסוימים, או באי עריכת חגיגות ראשית השנה הנוצרית.

אבל בעצם, מניין לאדם, שלא למד מימיו עיניני כשרות, את המומחיות לקבוע מה קשור ומה לא. סיבות רבות יש לא להעניק תעודת כשרות למי שאינו שומר שבת, צניעות וכדומה. להלן כמה דוגמאות:
1. בישול בשבת אוסר את המאכל. הכלים בו בושל המאכל בשבת נאסרים וצריכים הכשר (וכמובן לא כל כלי ניתן להכשיר), כיצד ינתן הכשר למי שאינו שומר שבת? שבעצם מחלל אותה…
2. כיון שאחד מיסודות הכשרות הוא שתינן למשגיח אפשרות להיכנס בכל עת שיחפוץ, כולל ביקורות פתע, הרי אם המקום יהיה פתוח בשבת באופן הכרוך בחילולי שבת, לא יוכל המשגיח להיכנס, וממילא אין להכשר כל ערך.
3. מסיבה דומה לא ינתן הכשר במידה וכללי צניעות מינימליים לא נשמרי במקום, שכן ברור כי המשגיח, שמטבע הדברים חייב להיות ירא שמיים המתרחק מן הכיעור, לא יוכל לשהות במקום שכזה, ומה ערך יש להשגחה ללא משגיח?

נישואין וגירושין

הדלאי למה, המנהיג הטיבטי הישיש, יושב זה קרוב לשלושים שנה באיזור ניו יורק, בגלות. יום אחד נודע לו כי לא הרחק מהמקום שבו הוא נמצא מתקיים מחנה של אירגון יהודי שומר מצוות. המנהיג הישיש ביקש להפגש עם ראשי המחנה. בפגישה אמר להם: “אני נמצא בגלות, הרחק ממולדתי זה עשרות שנים, וכבר מרגיש אני כמה קשה לשמור על הזהות ועל צורת החיים ייחודית הרחק מהבית. אתם, עם אשר נמצא בגלות אלפי שנים, ואף על פי כן הצלחתם לשמר את זהותכם בצורה מרשימה. אמרו לי מה הוא הסוד שלכם?”
ניסו להעלות רעויונות, עד שבסוף אמרה אחת הנשים: “מקור עוצמתנו וסוד הישרדותנו היא המשפחה היהודית. בכל מקום שהגיעו זוג יהודיים הגיע הכל – כל משפחה היא גרעין של עם שלם, יש בה מלך ומלכה, כהן גדול ושכינה, הכל מקופל בה”.
הקשיב הדלאי למה, לחש לעצמו ואמר: “זהו.. זה הסוד.. כאן טמון המפתח.”

חוק המדינה קובע כי נישואין יתנהלו לפי תורת ישראל, “כדת משה וישראל”, נישואין הלכתיים בלבד יוכרו ע”י רושם הנישואים ואותו דבר ביחס לגירושין, רק גירושין הלכתיים יוכרו כגרושין, ורק מי שקיבלה את גט התקף ע”פ ההלכה תוכל לשוב ולהנשא.
לנושא זה חשיבות עליונה, החורגת מהתחום הצר של המשפחה.
רק באמצעות מערכת נישואין הלכתית יכולים אנו לחיות כעם אחד, גם אם קבוצות שונות מנהלות את אורח חייהן באופן שונה לחלוטין זו מזו, כל עוד שיוכלו להתחתן אלה עם אלה יחשבו כעם אחד.
כלומר, הגם שאורח חייו של האדם החילוני זר לחלוטין לאדם הדתי, עד כי נראה כאילו אין כל קשר בינהם, למרות כל זאת, כל עוד יוכלו להתחתן זה בזה יחשבו עם אחד.
כל עוד שכולם מתחתנים כדת משה וישראל, יש מה שיאחד אותם ואולם ברגע שתפתח אפשרות רישמית של נישואין אזרחיים, יחולק העם הזה לשני עמים, ששום כוח בעולם עוד לא יוכל עוד לאחדם.
שהרי, נישואין אזרחיים תופסים ונחשבים כנישואין גם על פי ההלכה (לדעת רוב הפוסקים) ואילו גירושין אזרחיים אינם נחשבים. מצב זה יכול להביא לכך שאישה שנשאה בנישואין אזרחיים תחשב כנשואה. אולם, אם וכאשר תתגרש בגירושים אזרחיים, תחשוב שהיא גרושה למרות שעל פי ההלכה עודנה נשואה. אם תלך ותנשא בשנית, הילדים שיוולדו יהיו ממזרים שאסור להנשא להם. תוך זמן קצת ביותר, יתרבו פסולי החתון ומקץ תקופה קצרה יתהוו כאן שני עמים שונים הנבדלים זה מזה לחלוטין ולא תהיה כל דרך בעולם לגשר בינהם.
טוענים, כי העובדה שאין החוק הישראלי מכיר אלא בנישואין וגירושין שנעשו במסגרת דתית היא חדירה לרשות הפרט, ונטילת חרותו לבחור את דרכו, טוענים שהיא בעצם אקט כפייתי הסותר את ערכי הדמוקרטיה…
אכן, חוק זה יש בו מימד מסויים של כפייה. אומנם, רבין מאלה שאינם דתיים מחבבים את הטכסים הדתיים ואף אם הייתה אפשרות אחרת היו בוחרים בטקס נישואין כדת משה וישראל, רבים מהם יעשו זאת בגלל סיבות עמוקות יותר- לא רק בגלל הפולקלור והמסורת שבעניין אלא פשוט בגלל שירצו להיות נשואים כדת משה וישראל.
אף על פי כן, עדיין ישארו רבים הסולדים מכל דבר שריח יהדות נודף ממנו, ואם אחוזים מסויימים מהעם יאלצו לשלם בכך שבכמה תחנות בחייהם יאלצו להשתתף בטקס שאינו מוצא חן בעיניהם כמדומה שכולם יסכימו כי מחיר זה פעוט לעומת הנזק שיגרם על יד שינוי המצב.
הבעיה המורכבת יותר היא בעייתים של יוצאי הדופן המחולקים לשתי קבוצות:
א. פסולי החיתון, כאלה שעל פי ההלכה אינם יכולים להתחתן או נתונים להגבלות מסויימות.
ב. עגונות.
אכן, אומללים אלה הסובלים ממערכת חוקי הנישואין הקיימת במערכת חוק אחרת לא היו סובלים אך לעומתם, אחרים היו סובלים. ברור שאין מערכת חוק אופטימלית שכולם נהנים ממנה ואין יוצאי דופן הסובלים, זו דרכו של חוק, תמיד יש יחידים שלא יהיו מרוצים, וכאשר דנים על טובת הכלל וטובת הפרט, לא תמיד ניתן לתפוס את החבל בשני הקצוות ולדאוג שכל הפרטים יהנו בלא שהכלל יפגע.

פסולי חיתון
ממזרים. מי שנולד מיחסים האסורים מן התורה, מאשת איש או מקרובות בדרגה ראשונה.
אין כל דרך להשיא ממזר או ממזרת ולהינשא להם.
מחלות גנטיות העוברות בתורשה, חלקן עוברות כתוצאה מפגם גנטי אצל אחד ההורים, ואחרות כתוצאה מאי התאמה בין ההורים. מה אשם הנולד שיאלץ לסובל כל חייו כתוצאה מהפגמים שהוריו נושאים בחובם? לא רק פגמים פיסיים הינם פגמים, אלא גם פגמים רוחניים פוגמים. אין אנו מתייחסים אל הממזר כאל אדם נחות, הרי אין האדם נמדד אלא עפ”י מה שרכש בעמלו. אבל מצד שני הקלה בחוקי הממזרות משמעותה פגיעה ביסודות המוסר הדתי, ככל שיקלו בעברות, יקלו אנשים ראש ויזלזלו ויווצרו יותר ממרים.

עגונות
נשים, שבעליהן נעלמו בלא להשאיר עקבות או מעוכבות גיטין.
המצב הראשון- מצב זה של לא פנויה ולא נשואה, הוא מצב בלתי נסבל. הדבר היחיד שבית הדין יכול לסייע כמיטב יכולתו הוא לאתר את הבעל על מנת לשכנעו לתת גט או לשוב לביתו ולאישתו. פעולות רבות, לעיתים מלוות בהרפתקאות של ממש ובמבצעי בילוש מורכבים, נעשו על מנת לאתר בעלים כאלה, והיו גם הצלחות רבות. אף על פי כן, לא תמיד מאירה ההצלחה פנים, וקורה שלמרות כל המאמצים הבעל לא אותר והאישה נותרת לבדה ללא פתרון. אם האישה תתחתן, אומנם פחות תסבול אבל ילדייה החדשים יוולדו ממזרים, ואז הם יסבלו.

המצב השני- כאשר בית הדין כבר פסק כי על הבעלים להעניק גט, אולם הבעלים לא מוכנים לתת את אותו הגט עקב רצונם לנקום באישה או לסחוט נענשים על ידי הדת בכמה צורות:
1. הבעלים מוחרמים, אומנם אין עונש זה תופס בקהילות לא דתיות. וגם בקהילות הדתיות לא תמיד זה מה שמרתיע את הבעלים.
2. מושלחים לתא המעצר. עונש מרתיע אבל יש גם אנשים המוכנים לזה.
3. על פי ההלכה קיים כלל שאם בית דין קבע כי על הבעל לתת גט, כופים עליו לתת את הגט על ידי מלקות. אלא שהחוק הישראלי אינו מותיר טיפול כזה ולכן האשה נשארת במצבה העגום. אומללותה של האשה במקרה זה אינה בגלל ההלכה אלא בגלל המגבלות שהחוק מתיר על ענישה שכזו. ולא, אי זה הומאני להלקות בני אדם אך זה הומאני פחות מלהשאיר אישה אומללה בכבלי עיגונה.
שבת במדינת ישראל

יום המנוחה הרשמי במדינת ישראל לא נקבע, כמקובל ברוב מדינות העולם, ביום ראשון, אלא בשבת. בכדי לשמור על הצביון היהודי.
מדינת ישראל עיגנה בחוקיה את עובדת היות השבת יום המנוחה הרשמי. מפעלים מושבתים, משרדים סגורים, חנויות נעולות, ואפילו התחבורה הציבורית שובתת.
משנה לשנה מיתדרדרת אווירת השבת ואופיה בציבוריות הישראלית. אם בעבר היה מקובל כי המנגנון הציבורי במדינת ישראל אינו עובד בשבת, ובראשות הרבים הייתה מורגשת אווירת שבת מסויימת הרי שבשנים האחרונות חלה נסיגה מצערת. יותר ויותר מקומות ציבוריים נפתחים בשבת, בתי קולנוע מופעלים, מקומות בידור נפתחים, וברוב אזורי הארץ גדלים ילדים שהופכים לבני נוער ולבוגרים מבלי שהייתה להם הזדמנות ולו גם קטנה ביותר, לראות שבת מהי, ולחוש בקורטוב של אוירת שבת מקורית.
אנשים לא מבינים שחוק השבת הוא גם מגן על כבוד הדתיים בארץ, כיצד ירגיש אדם ששורפים את הדגל הקדוש לו מול עיניו, תוך כדי שרומסים אותו ומבזים אותו? ואם מדובר בדגל שסבו מסר נפשו עבורו, ודאי יגדל הכאב שבעתיים. מדוע כה קשה להבין ששומרי השבת מחשיבים את השבת לפחות כמו שמחשיבים דגל? פגיעה בשבת חמורה לפחות כרמיסת דגל, מה גם שעל שמירת השבת מסרו אבותינו ואבות אבותינו את נפשם. האמנם לא נוכל לכבדהו?
וככל שהמונים מתרחקים מהשבת, מתרבות הקריאות נגד “כפייה דתית” בשבת. “כפייה” זו מתבטאת, לטענתם, בכך שאין תחבורה ציבורית בשבת, שחנויות סגורות בשבת וכו’…
המחאות הראשונות והרמות ביותר נגד “הכפיה הדתית” החלו בעניין השבת. שכן, אופייה של השבת במדינת הישראל (למרות צניעותו המופרזת של אופי זה) מורגשת על ידי כל האוכלוסיה ומדי שבוע, בעוד שברוב נושאי הדת והמדינה השנויים במחלוקת, רק מיעוט קטן באולכוסיה חש בהם, וגם זה לזמן קצר ביותר.
כיוון שהמדינה מוגדרת כמדינה “דמוקרטית” האם נכון הדבר לכפות על ציבור רחב הגבלות שמקורן באמונות שאינו שותף להן? האמת היא, שגם חוק השבת אינו נושא דתי אלא נושא לאומי.
עם הקמת המדינה נוצרה בעיה, במה תתבטא יהדותה של המדינה? ואז נולד הרעיון, כמה שיותר יהדות ברשות הרבים, תוך חדירה מינימלית לרשות הפרט.

חשוב שתחבורה ציבורית לא תפעל בשבת משתי סיבות:
א. כיוון שמדובר בחברות ממשלתיות, שלכלל הציבור יש חלק בהן הרי במידה וחברות אלה עובדות בשבת יש בכך משום כפיה חילונית הכופה על אזרחיה הדתיים של המדינה להיות שותפי בניגוד לרצונם בחילול השבת.
ב. שוב חוזר עניין הצביון היהודי, שהשבת תבוא לידי ביטוי.

החוק שבתי העסק יהיו סגורים בשבת הוא לא חוק דתי אלא סוציאלי, ומטרתו להגן על בעלי העסקים מפני תחרות שאינה הוגנת ולאפשר לכל אחד לנוח מעבודתו בזמני המנוחה שנבחרו. אדם חייב לנוח כדי שיוכל לתפקד, העבודה היא המטרה ובכדי לשפר את התפוקה של העובד יש להעניק לו יום מנוחה מפעם לפעם. ללא חוק זה לא יוכל בעל עסק זעיר להרשות לעצמו לסגור את עסקו בזמן המנוחה כיוון שהמתחרים עלולים להשתלט על הקונים הפוטנציאליים. אם כולם סגורים- איש לא מפסיד.
כמו כן, מגן חוק השבת נגד אפליה שתהיה לבעלי עסק דתיים וחילוניים, בכך שיחשפו שומרי השבת לתחרות לא הוגנת, לא הגיונית ובלתי אפשרית. לדוגמה, שני עסקים למוצרי חשמל, האחד בעלות איש חילוני והשני בידי דתי. המעסיק הדתי שלפי אמונתו ותורתו לא יעבוד בשבת, ואילו המעסיק החילוני יעבוד גם יעבוד. עקב כך, לקוח שנזקק למוצר כלשהו ביום השבת היה הולך לקנות בחנות הפתוחה ביום זה (של החילוני), ורוב הסיכויים הם שיחזור לקנות באותה החנות, מפני שהשירות בה הוא מקבל יותר טוב (7 ימים בשבוע) לעומת הדתי (6 ימים בשבוע), מצב זה מעמיד את המעסיק הדתי במצב בו הוא לא יוכל להתחרות, הוא מביא את הדתי להפסד כלכלי ולבסוף גם לאבטלה לא צודקת.

גיוס בני הישיבות

האווירה שנוצרה סביב החרדים עקב אי גיוסם של בני הישיבות היא: “כולם פרזיטים!” “משתמטים, חיים ללא בושה על חשבון אחרים”. בקלות רבה יוכל כל חושב אובייקטיבי, שאינו נגוע בשנאה פתולוגית או בדעות קדומות, להבחין שגישה זו אינה אלא השמצה.
כולם יודעים כי אין בנמצא חברה גומלת חסדים יותר מזו החרדית, קופות הגמ”ח למיניהן, ארגוני החסד הרבים והמגוונים בכל התחומים, ארגוני העזרה הציבוריים כארגון “הצלה” שמתנדביו מופיעים ראשונים בכל פיגוע או תאונה, “עזר מציון”, “יד שרה”, “מגן לחולה”, “עזרה למרפא”, ועוד רבים.
מפעלי התנדבות אלה מקיפים את כל שטחי החיים, החל ממפעלי עזר ליולדות, גמ”ח לתינוקות, לבריתות ולשאר שמחות וכלה במתנדבי חסד-של-אמת שגם אותם ראו, למרבה הצער, בפעולה פעמים כה רבות בזמן האחרון.
איש אינו חולק כי אין חברה בארץ, ובעולם כולו, שתהיה מעורבת במפעלי חסד התנדבותיים כה רבים. הייתכן שחברה שהיא בעלת חסד כה רב בכל השטחים, בהגיעה לשטח אחד, כה מובן וכה חשוב כשרות צבאי בארץ מוכת מלחמות כשלנו, תעלם רוח התנדבות, וכאיש אחד בלב אחד יחליטו סתם להשתמט.
כל אדם אובייקטיבי יתקשה להסתפק ולהאמין ב”הסבר הפרזיטים” לאחר ראיית העובדות הקיימות בשטח.
האם בא פעם מישהו לטכנאי חיל האויר, היושבים מוגנים בבסיסיהם, ושאל מדוע אינם מסתכנים כטייסי קרב? הרי, על כל חייל קרבי, אלה שתורמים הכי למדינה, יש כמה וכמה שאינם כאלה ואינם מסתכנים כלל, ואיש לא בא אליהם בטענות. השאלה היא אם הם תורמים או לא?
אז למה החרדים לא מתגייסים?
1. המגויס הדתי עתיד לעבור בכל ימי שירותו משבר והרגשה של שונות, עצם הימצאותו בחברה סגורה ולוחצת שאינה שומרת מצוות ועצם היותו חייל שומר מצוות הופך החייל הדתי להיות יוצא דופן, והחברה לרוב אינה מחבבת יוצאי דופן. ילגלגו על קיום המצוות שלו עד כי עלול הוא להיות נבוך בבואו לקיים מצוות. מלבד כל אלה עלול הוא לעשות דברים שבכלל לא יוכל, זה מתחיל בצמצום זמני תפילה וכלה בפקודות לחילול שבת.
2. אף על פי שהנזק הרוחני העלול להיגרם לבן תורה בצבא אינו ניתן כלל להערכה, לא זוהי הסיבה לאי גיוסם של בני הישיבות לצה”ל. אין זה נכון שבני הישיבות אינם משתתפים במאמץ המלחמתי. אין זה נכון לחשוב כי אין הם תורמים תרומה שוות ערך לתרומתם של החשובים שבחיילים. לימוד התורה הוא חלק הכרחי במערך ההגנה וההתקפה של הצבא יהודי.
לומדי התורה בטוחים כי “תורה מגינה ומצילה” וכי בלומד תורה מגינים הם גם על הארץ וגם על המגינים עליה. לומדי התורה מתייחסים ללימודיהם ברצונית תהומית ונכונים להקריב כל קרבן למען לימודיהם.

במדינה דמוקרטית, שחרטה על דגלה את העיקרון של חופש הפרט והאמונה, חופש שבמסגרתו יוכל כל אזרח לחיות לפי אמונתו, לא יתכן לאסור אמונה כזו שתורה היא נשק, הגם שאלה שאינם יודעים מהי תורה, יראה הדבר מוזר. ואל תאמרו שאין עניין זה במסגרת חוקי הדמוקרטיה המאפשרים לכל אדם לחיות לפי אמונתו. כל העיקרון של חופש הפרט לא נולד אלא לחייב את הרוב לוותר במקום שיש צורך בכך, כדי לאפשר לפרט לחיות בהתאם לאמונותיו.