פוסט: ניתוח השיר ”בובה ממוכנת”

בשיר “בובה ממוכנת “, דליה רביקוביץ’ בעצם מדברת על עצמה, ועל התהפוכות והאשפוזים שעברה במהלך חייה. היא כותבת כי לאחר הטיפול שעברה, ב”יד מיומנת” (רופאים ומטפלים), היא כביכול חזרה להיות צייתנית ושקולה, כפי שמצפים ממנה, כפי שרוצים שהיא תהיה. אך זהו לא טבעה ואופייה האמיתי- כלפי חוץ היא כעת בובה מתוקנת, שקולה והגיונית, אך כלפי פנים היא תמיד תהיה שבורה ומדוכאת, בובה ממוכנת, מסוג שני, נחות מן השאר, לא כמו כל ה”בובות” האחרות, מן הסוג הראשון, המובחר.
היא מרגישה כמו ענף זעיר וחבול, אשר עטוף ב”תחבושות” הקנוקנת, מעין הגנה על פצעיה ושבריה, לא מוכנה להתנתק מהן, שמא כל תחבושותיה תיפולנה, ויחשף הפצע המכאיב כל כך, המבדיל אותה מן השאר(“…כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת”). והנה מגיע הנשף, היציאה אל החיים האמיתיים. היא לובשת את מיטב בגדיה, צעדיה שקולים וקצובים. היא מעמידה פני בובה אמיתית, מתוקנת, מן הסוג הראשון, בכדי לרצות את החברה, אך היא נשארת אותה בובה סוג שני, בובה שבורה, מזויפת. אנשי העולם משאירים אותה מחוץ לדלתות האולם, מחוץ לדלתות החיים, איפה שמקומם של הכלבים והחתולים- מחוץ לבית. היא מרגישה פגועה בשל כך, כי היא התאמצה כל-כך להיות כמו כולם
(..” אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים”).
היא לובשת את בגדיה היפים ביותר, שיערה זהב, עיניה תכולות- אך החברה דוחה אותה מעליה, כי כתם השוני עדיין מבצבץ מבין כל זוהרת הבגדים והמראה הבובתי והציורי.
היא מקרינה החוצה את השוני שלה, את הרגשתה כי היא לא אמיתית, מזויפת, מנסה לרצות את האנשים, מגשימה את רצונותיהם וציפיותיהם ממנה, אך לא את הרצון האמיתי שלה, את בחירתה שלה איך להתנהג.
ולא משנה עד כמה היא תנסה לשנות את התנהגותה, היא תמיד תשאר אותה בובה ממוכנת-מתוקנת, זו מן הסוג השני, השבורה מבפנים, שברירית כמו ענף צעיר, וכל הבגדים והתחפושות ושיער הזהב שהדביקה, לא יסתירו את כתם השוני, שלעולם לא ימחק ממנה.