כניסה/הרשמה
פייסבוק
מלחמת העולם השניה
מגיש: אלון שחר
כשבועיים לאחר תחילת המערכה נכנס גם “הצבא האדום” הסובייטי לפולין, כפי שסוכם בחוזה ריבנטרופ-מולוטוב, והשתלט על מזרח המדינה. כך שלטה ברית-המועצות במזרח פולין, ואילו גרמניה חילקה את השטח שלה בפולין לשניים: החלק המערבי צורף לשטחי הרייך הגרמני, והחלק המרכזי, שטח ה”גנרלגוברנמן”, הופקד בידי מושל מטעמו של היטלר.
למעשה, כשפולין היתה בידי הגרמנים, הם היו קרובים מאוד לרוסיה, ורק חוזה מולוטוב-ריבנטרופ, לפיו לא תהיה תקיפה רוסית-גרמנית במשך עשר שנים, מנע מהיטלר להמשיך לכיוון רוסיה. בשלב זה חיפש היטלר יעדים חדשים לכיבוש, אולם עד אפריל 1940 לא מיהר לתקוף לשום כיוון.
כיבוש מערב אירופה והכישלון באנגליה (1940)
באפריל 1940 פתחו הגרמנים במבצע משולב אדיר של כוחות ים, יבשה ואוויר לכיבוש ארצות סקנדינביה. דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב. נורבגיה נכבשה, אף שגילתה התנגדות לצבא הגרמני. הגרמנים הציבו בנורבגיה ראש-ממשלה פרו-נאצי, וידקון קויזלינג, ששמו היה מאז לסמל לבגידה במולדת ולכניעה לכובש. החוף הנורבגי היה חשוב להיטלר כבסיס ימי למלחמה בצי הבריטי וגם על מנת לשמור על שליטתה של גרמניה בים הצפוני.
נורבגים שהיו איתנים בהתנגדותם לנאצים, נמלטו לבריטניה והקימו שם ממשלה גולה, שניהלה את תנועת המחתרת הלוחמת בגרמנים בנורבגיה הכבושה.
במאי 1940 פתחו הגרמנים בהתקפה על בלגיה, הולנד ולוכסמבורג. במלחמת בזק הבקיעו בקלות את הולנד ובלגיה, תוך הפצצות מאסיביות שזרעו הרס עצום (בהולנד- רוטרדם נהרסה לחלוטין). בריטניה וצרפת ניסו לחסום בבלגיה את כוחות השריון הגרמני, אולם אלה איגפו דרך הארדנים (ולא דרך קו מאז’ינו, שם חיכה להם הצבא הצרפתי), והגיעו לבסוף לחוף הים, שם לכדו את חיל המשלוח הבריטי בחוף דנקירק (בחופיה הצפוניים של צרפת). רובם חולצו משם במאמץ בריטי עילאי (בעזרת ספנים ודייגים), ורק מיעוטם נפלו בשבי הגרמנים.
ביוני 1940 תקפו הגרמנים בעוצמה רבה את צרפת, וב-14 ביוני נכנעה פריז והם נכנסו ב”שער הניצחון” במצעד צבאי מרשים. ב-22 ביוני נכנעה צרפת, ורוב ציודו של הצבא הצרפתי נמסר לגרמנים. צרפת חולקה לשני אזורים: הצפוני, הכבוש ע”י הגרמני, והדרומי – שהיה תחת משטר וישי, שם היתה ממשלתו של פטן, משתף פעולה שניהל משטר פשיסטי לכל דבר. ממשלת וישי החזיקה בשרידי הצי הצרפתי ובטריטוריות של צרפת באסיה ובאפריקה, וזכתה בעצמאות והיתה בעלת מעמד מיוחד. הגנרל שארל דה-גול נמלט לבריטניה והקים בה את ממשלת צרפת החופשית, שארגנה את פעולותיה של ה”רזיסטנס”, תנועת המחתרת שלחמה בגרמנים בצרפת הכבושה.
כיבושה של צרפת איפשר לגרמנים לתקוף את אנגליה. היטלר ויתר על רעיונו הראשוני בדבר כיבוש אנגליה דרך הים ולחצות את תעלת הלאמנש, והחליט להפציץ את אנגליה מהאוויר. באוגוסט 40′ תקף חיל האוויר הגרמני בראשות גרינג את דרום אנגליה. הנאצים רצו להכניע את האנגלים ללא צורך בכיבוש יבשתי.
ההפצצות היומיומיות לא שברו את הבריטים, שעמדו בגבורה ובעיקשות מול הצבא הגרמני בחזית האווירית, ואף הסבו לו אבידות רבות. הם השתמשו בראדאר נגד המטוסים הגרמניים. רה”מ הבריטי, צ’רצ’יל, עודד את בני עמו. באוקטובר הורה היטלר להפסיק את ההפצצות הלא-יעילות. כך נכשלה גרמניה מול אנגליה, ואבדו לה כ-2000 מטוסי קרב.
ניצחונם של הבריטים על הנאצים חיזק את ידי המערב, והעלה את המוטיבציה להחזיק מעמד מול הגרמנים. רוסיה שאפה גם היא עידוד מהכישלון הנאצי באנגליה. לאחר הכישלון בבריטניה היפנה היטלר את פעמיו לעבר הבלקן.
כיבוש הבלקן
היטלר רצה להשיג שליטה על דרום אירופה, וע”י כך להשיג עמדת תקיפה נוחה על בריה”מ. בסוף שנת 1940 תחילת 1941 השתלט היטלר על יוגוסלביה ועל יוון, והגיע עד כרתים, וכל זאת תוך זמן קצר. להבדיל משאר המדינות שנכבשו, יוגוסלביה לא זנחה את המאבק בהיטלר, והפרטיזנים היוגוסלבים, בראשות טיטו, המשיכו להיאבק בנאצים עד לפתרון הסופי.
הפלישה לברית המועצות – מבצע ברברוסה (יוני 1941)
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נועד לאפשר להיטלר לפעול בחופשיות בחזית המערבית, ללא דאגה ממזרח. לאחר שהשלים את המשימה בחזית המערבית (פרט לאנגליה, כאמור), הוא לא היה זקוק עוד להסכם, ולמעשה פנה לכיבוש שטחי בריה”מ כחלק מחזון “מרחב המחיה” הנאצי, כשהוא מעודד מניצחונות הצבא הגרמני ברוב החזית המערבית, וכשהתרשם מחולשת “הצבא האדום” בפינלנד. כמו-כן, חשש היטלר מסטאלין, שיקדים אותו ויפלוש לגרמניה.
ב-21 ביוני 1941 פלש היטלר לבריה”מ עם למעלה מ-2.5 מיליון חיילים. כוחות אלה התפרסו על פני מאות קילומטרים, מגרמניה ועד לבלקן, וכך התחיל למעשה “מבצע ברברוסה”, הגדול בתולדות ההיסטוריה. הפלישה הגרמנית לבריה”מ אכן מצאה את סטאלין לא מוכן, וחיילי הצבא האדום ברחו מפני הגרמנים, וכך תוך חודשים ספורים כבשו החיילים הגרמנים את כל הארצות הבלטיות, ביילורוס ואוקראינה. המבצע התנהל בשלוש חזיתות: בצפון – מצור על לנינגרד (שלושים חודשים, שכונו “900 הימים של לנינגרד”), שהושמדה לסוף, לאחר כמיליון איש מתו, במרכז – מוסקבה, ממנה נמלטה הממשלה הרוסית, ובדרום – מכיוון הקווקז. המלחמה נוהלה בדרכם האופיינית של הגרמנים כ”מלחמת בזק”, תוך גרימת אבידות רבות לרוסים. מיליוני שבויים נפלו לידי הגרמנים, רובם נרצחו. אולם, יעדם של הגרמנים לא הושג, ומלחמת-הבזק לא מוטטה את היריב. החורף הקשה, הקור, הבוץ והשלגים עצרו את תנופתם של הגרמנים. “הצבא האדום” התאושש והחל במתקפות-נגד.
מלחמת העולם השנייה (1939-1945)
נושא לעבודה עצמית
א. המהלכים העיקריים של המלחמה עד סוף שנת 41′.
(1)המהלכים העיקריים של המלחמה בחזיתות השונות
מחציתה הראשונה של מלחמת העולם השנייה עמדה בסימן עליונותה של גרמניה. כוחם של הגרמנים בלט לנוכח אי-המוכנות היריבות וחולשתן, ועד סוף שנת 41′ ערכו הגרמנים (ובני בריתם באסיה, היפנים) מסע ניצחונות די קל באירופה, תוך כדי קביעת זירות המערכה על-פי שיקוליהם. אם כן, עד שלב זה היתה המלחמה בעיקר אירופית.
כיבוש פולין
ב-1.9.39 פלש הצבא הנאצי לפולין ותוך פחות מחודש כבש אותה. ההתקפה הגרמנית על פולין נפתחה בחזית האווירית, בעוצמה רבה. הפולנים הוכרעו בקלות, וזאת בזכות השילוב בין נחיתות צבאם ועוצמת המתקפה הגרמנית (בנוסף לחיל האוויר, חיל הריון היה מפותח מאוד).
השריון הגרמני חדר לעומק פולין במהירות, דבר שיצר בלבול רב בשורות המתגוננים הפולנים. היתה זו “מלחמת בזק” (בליצקריג), שיטה בה תוקפים כל הכוחות יחד, מכיוונים שונים, במפתיע, במטרה להמם את האויב ולכבוש במהירות את היעד, בטרם תינתן לו האפשרות לתגובה. הגרמנים השתמשו בשיטה גם מאוחר יותר, בחזיתות נוספות. תוך 8 ימים הגיע הצבא הגרמני לפאתי ורשה, שנכנעה ב-27 בספטמבר.
כשבועיים לאחר תחילת המערכה נכנס גם “הצבא האדום” הסובייטי לפולין, כפי שסוכם בחוזה ריבנטרופ-מולוטוב, והשתלט על מזרח המדינה. כך שלטה ברית-המועצות במזרח פולין, ואילו גרמניה חילקה את השטח שלה בפולין לשניים: החלק המערבי צורף לשטחי הרייך הגרמני, והחלק המרכזי, שטח ה”גנרלגוברנמן”, הופקד בידי מושל מטעמו של היטלר.
למעשה, כשפולין היתה בידי הגרמנים, הם היו קרובים מאוד לרוסיה, ורק חוזה מולוטוב-ריבנטרופ, לפיו לא תהיה תקיפה רוסית-גרמנית במשך עשר שנים, מנע מהיטלר להמשיך לכיוון רוסיה. בשלב זה חיפש היטלר יעדים חדשים לכיבוש, אולם עד אפריל 1940 לא מיהר לתקוף לשום כיוון.
כיבוש מערב אירופה והכישלון באנגליה (1940)
באפריל 1940 פתחו הגרמנים במבצע משולב אדיר של כוחות ים, יבשה ואוויר לכיבוש ארצות סקנדינביה. דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב. נורבגיה נכבשה, אף שגילתה התנגדות לצבא הגרמני. הגרמנים הציבו בנורבגיה ראש-ממשלה פרו-נאצי, וידקון קויזלינג, ששמו היה מאז לסמל לבגידה במולדת ולכניעה לכובש. החוף הנורבגי היה חשוב להיטלר כבסיס ימי למלחמה בצי הבריטי וגם על מנת לשמור על שליטתה של גרמניה בים הצפוני.
נורבגים שהיו איתנים בהתנגדותם לנאצים, נמלטו לבריטניה והקימו שם ממשלה גולה, שניהלה את תנועת המחתרת הלוחמת בגרמנים בנורבגיה הכבושה.
במאי 1940 פתחו הגרמנים בהתקפה על בלגיה, הולנד ולוכסמבורג. במלחמת בזק הבקיעו בקלות את הולנד ובלגיה, תוך הפצצות מאסיביות שזרעו הרס עצום (בהולנד- רוטרדם נהרסה לחלוטין). בריטניה וצרפת ניסו לחסום בבלגיה את כוחות השריון הגרמני, אולם אלה איגפו דרך הארדנים (ולא דרך קו מאז’ינו, שם חיכה להם הצבא הצרפתי), והגיעו לבסוף לחוף הים, שם לכדו את חיל המשלוח הבריטי בחוף דנקירק (בחופיה הצפוניים של צרפת). רובם חולצו משם במאמץ בריטי עילאי (בעזרת ספנים ודייגים), ורק מיעוטם נפלו בשבי הגרמנים.
ביוני 1940 תקפו הגרמנים בעוצמה רבה את צרפת, וב-14 ביוני נכנעה פריז והם נכנסו ב”שער הניצחון” במצעד צבאי מרשים. ב-22 ביוני נכנעה צרפת, ורוב ציודו של הצבא הצרפתי נמסר לגרמנים. צרפת חולקה לשני אזורים: הצפוני, הכבוש ע”י הגרמני, והדרומי – שהיה תחת משטר וישי, שם היתה ממשלתו של פטן, משתף פעולה שניהל משטר פשיסטי לכל דבר. ממשלת וישי החזיקה בשרידי הצי הצרפתי ובטריטוריות של צרפת באסיה ובאפריקה, וזכתה בעצמאות והיתה בעלת מעמד מיוחד. הגנרל שארל דה-גול נמלט לבריטניה והקים בה את ממשלת צרפת החופשית, שארגנה את פעולותיה של ה”רזיסטנס”, תנועת המחתרת שלחמה בגרמנים בצרפת הכבושה.
כיבושה של צרפת איפשר לגרמנים לתקוף את אנגליה. היטלר ויתר על רעיונו הראשוני בדבר כיבוש אנגליה דרך הים ולחצות את תעלת הלאמנש, והחליט להפציץ את אנגליה מהאוויר. באוגוסט 40′ תקף חיל האוויר הגרמני בראשות גרינג את דרום אנגליה. הנאצים רצו להכניע את האנגלים ללא צורך בכיבוש יבשתי.
ההפצצות היומיומיות לא שברו את הבריטים, שעמדו בגבורה ובעיקשות מול הצבא הגרמני בחזית האווירית, ואף הסבו לו אבידות רבות. הם השתמשו בראדאר נגד המטוסים הגרמניים. רה”מ הבריטי, צ’רצ’יל, עודד את בני עמו. באוקטובר הורה היטלר להפסיק את ההפצצות הלא-יעילות. כך נכשלה גרמניה מול אנגליה, ואבדו לה כ-2000 מטוסי קרב.
ניצחונם של הבריטים על הנאצים חיזק את ידי המערב, והעלה את המוטיבציה להחזיק מעמד מול הגרמנים. רוסיה שאפה גם היא עידוד מהכישלון הנאצי באנגליה. לאחר הכישלון בבריטניה היפנה היטלר את פעמיו לעבר הבלקן.
כיבוש הבלקן
היטלר רצה להשיג שליטה על דרום אירופה, וע”י כך להשיג עמדת תקיפה נוחה על בריה”מ. בסוף שנת 1940 תחילת 1941 השתלט היטלר על יוגוסלביה ועל יוון, והגיע עד כרתים, וכל זאת תוך זמן קצר. להבדיל משאר המדינות שנכבשו, יוגוסלביה לא זנחה את המאבק בהיטלר, והפרטיזנים היוגוסלבים, בראשות טיטו, המשיכו להיאבק בנאצים עד לפתרון הסופי.
הפלישה לברית המועצות – מבצע ברברוסה (יוני 1941)
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נועד לאפשר להיטלר לפעול בחופשיות בחזית המערבית, ללא דאגה ממזרח. לאחר שהשלים את המשימה בחזית המערבית (פרט לאנגליה, כאמור), הוא לא היה זקוק עוד להסכם, ולמעשה פנה לכיבוש שטחי בריה”מ כחלק מחזון “מרחב המחיה” הנאצי, כשהוא מעודד מניצחונות הצבא הגרמני ברוב החזית המערבית, וכשהתרשם מחולשת “הצבא האדום” בפינלנד. כמו-כן, חשש היטלר מסטאלין, שיקדים אותו ויפלוש לגרמניה.
ב-21 ביוני 1941 פלש היטלר לבריה”מ עם למעלה מ-2.5 מיליון חיילים. כוחות אלה התפרסו על פני מאות קילומטרים, מגרמניה ועד לבלקן, וכך התחיל למעשה “מבצע ברברוסה”, הגדול בתולדות ההיסטוריה. הפלישה הגרמנית לבריה”מ אכן מצאה את סטאלין לא מוכן, וחיילי הצבא האדום ברחו מפני הגרמנים, וכך תוך חודשים ספורים כבשו החיילים הגרמנים את כל הארצות הבלטיות, ביילורוס ואוקראינה. המבצע התנהל בשלוש חזיתות: בצפון – מצור על לנינגרד (שלושים חודשים, שכונו “900 הימים של לנינגרד”), שהושמדה לסוף, לאחר כמיליון איש מתו, במרכז – מוסקבה, ממנה נמלטה הממשלה הרוסית, ובדרום – מכיוון הקווקז. המלחמה נוהלה בדרכם האופיינית של הגרמנים כ”מלחמת בזק”, תוך גרימת אבידות רבות לרוסים. מיליוני שבויים נפלו לידי הגרמנים, רובם נרצחו. אולם, יעדם של הגרמנים לא הושג, ומלחמת-הבזק לא מוטטה את היריב. החורף הקשה, הקור, הבוץ והשלגים עצרו את תנופתם של הגרמנים. “הצבא האדום” התאושש והחל במתקפות-נגד.
(2) האמנה האטלנטית
בין בריטניה לבין ארה”ב היתה ידידות, כשזאת האחרונה תמכה בבעלות הברית הדמוקרטיות ומכרה לבריטים עשרות משחתות וכלי נשק. אחד מביטויי הידידות היה במפגש בין צ’רצ’יל לרוזוולט, הנשיא האמריקני, בניופאונדלנד (ליד מזרח קנדה), על אוניית קרב, באוגוסט 41′. שם נחתמה אמנה בין שני המנהיגים, ובה הובעה התקווה לתבוסת הכוח הנאצי, ונקבע בה כי העמים הדמוקרטיים לא יכנעו עד שיביסו את הנאציזם. הודגשה זכותו של כל עם לבחור את שיטת הממשל המקובלת עליו. דובר גם על שיתוף-פעולה כלכלי בין המדינות, חופש שיט, ופירוק נשקן של אומות תוקפניות. חשיבותה של האמנה האטלנטית נעוץ בחיזוק הקשר המוסרי בין בעלות הברית, והיא למעשה הצהרת עקרונות משותפים למען השלום.
(3) נסיבות הצטרפותה של ארה”ב למלחמה
מאז שנות ה-20 ארה”ב נקטה במדיניות של אי-התערבות, נייטרליות, בנעשה באירופה. היתה זו המדיניות הליברלית-בדלנית שהנהיגו הנשיאים באותה תקופה. יחד עם זאת, לא הסתירה ארה”ב את הזדהותה עם מערב אירופה ואת סלידתה מפני הנאציזם, וחששה ממנו. עם פרוץ המלחמה ביטלו את האמברגו (איסור) על יצוא נשק למדינות לוחמות, וסייעו לבעלות הברית ע”י מכירת המשחתות לבריטניה וע”י החכרת ציוד צבאי למדינות ידידותיות בעיניה (חוק “החכר והשאל”).
ב-7 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את נמל “פרל הרבור”, שבהוואי. הרקע לאירוע הוא כיבושיה של יפן בסין שנות ה-30. ב-1940 כבשו היפנים את וייטנאם של היום, והאמריקנים ביקשו לעצור את התוקפנות היפנית. הם מנעו מהיפנים דלק ב-1941, ומכך הבינה יפן כי ארה”ב היא האויב העיקרי שלה בחלומה לאימפריה יפנית במזרח אסיה, ולכן יש לסלק אותה כגורם מפריע. היפנים תיכננו לפגוע בצי האמריקני בפרל הרבור, הוואי, ולאחר הטעיית המודיעין האמריקני תקפו היפנים את הנמל, כאשר 300 מטוסים הסבו נזק עצום, כשרוב הצי שעגן במקום מושמד. כן השמידו עשרות מטוסים, ופגעו בכ-5000 חיילים אמריקניים, שהיו מופתעים לחלוטין מההתקפה היפנית. למחרת, ב-8 בדצמבר, הכריזו רוזוולט והקונגרס האמריקאי מלחמה על יפן.
ב.הסדר החדש באירופה
(1)רעיון “הסדר החדש” שאותו שאפו הנאצים לממש באירופה לאחר הניצחון
הנאצים שאפו להסדיר באירופה “סדר חדש”, שמשמעו שלטון גזע האדונים על גזע העבדים. הסדר החדש אמור להפוך את תושבי אירופה לעבדים לגרמנים, במיוחד העם הרוסי, הגזע הסלאבי, שיהפוך ל”חוטבי עצים ושואבי מים”.
פירושו של הסדר החדש הינו חינוך מחדש של אירופה הכבושה, שתכיר בעליונות הגזע השלט. אירופה תכיר גזע של אדונים, אריסטוקרטיה גזעית חדשה, שישליטו חוקים חדשים בעלי אופי מוסרי חדש, על אירופה כולה.
(2)הצעדים השונים שנקטו הנאצים בתק’ המלחמה כדי לקדם את הגשמת רעיון “הסדר החדש”
על מנת לקדם את הגשמת רעיון “הסדר החדש” באירופה, נקטו הגרמנים במספר צעדים:
1. מדיניות של יד חזקה: הוצאה להורג וכליאת המתנגדים:
•כל המתנגדים לסדר החדש נכלאו במחנות ריכוז.
•בוגדים ולוחמים פרטיזנים הוצאו להורג.
•אזרחים שנחשדו בסיוע למאבק האנטי-נאצי עונו.
2.השתלת מרגלים-סוכנים ע”י הגסטאפו בכל מקום, לתפיסת פעילי מחתרת.
3.העסקת מאות אלפי אזרחים בכל רחבי אירופה כדי לספק את הצרכים הכלכליים של גרמניה.
4.הנהגת חוקים אנטישמיים (למשל בצרפת של וישי), ואזרחים הצטוו להסגיר יהודים.
5.טיהור אירופה מן הגזע הנחות (היהודים) ע”י שליחתם למחנות ריכוז ולמחנות השמדה.
(3)משתפי-הפעולה עם גרמניה הנאצית בארצות השונות
כמעט בכל ארצות אירופה היו משת”פים. הבולטים מביניהם פעלו בנורבגיה, בצרפת ובבריה”מ. שיתוף הפעולה המשמעותי ביותר היה ברוסיה, כאשר גייסות שלמים תחת גנרל ולאסוב עברו לצד הגרמני. המשת”פים (קולבורטורים) היו לרוב תושבי המקום שסייעו לנאצים או מתוך הזדהות עם האידיאולוגיה הנאצית או מכיוון שאולצו לעשות כן תחת איום בעונש מוות.
ג. המפנה במלחמה
(1)סטלינגרד, אל-עלמיין, מידווי
שלושה קרבות מהווים מפנה לטובת בעלות הברית במלחמה נגד הנאצים.
קרב סטלינגרד
בחורף 1942 הגיעו הגרמנים עד נהר הוולגה. הם התכוננו, לפי הוראות הפיהרר, לכבוש את העיר סטלינגרד היושבת על הוולגה. העיר נחשבה מקום אסטרטגי חשוב ביותר, וברור היה כי השולט בה שולט בכל רוסיה. לפיכך, ידעו הרוסים, כי אם תיפול סטלינגרד לידי הגרמנים, יחרוץ הדבר את גורלה של רוסיה כולה. כיבושה היה מעניק לגרמנים שליטה אסטרטגית מלאה על דרום רוסיה (הקווקז).
בינואר-פברואר 43′ נערך קרב סטלינגרד, שהיה לאחד הקרבות הקשים והנוראים של מלחה”ע ה-II. הרוסים נלחמו בנחישות ובקרבות נואשים מבית לבית בלמו את הגרמנים. הצבא האדום הענקי, בסיוע ארטילריה וחיל אוויר, הצליח לכתר את הצבא הגרמני, שנאלץ להיכנע בפברואר 43′. הגורמים לכניעתה של גרמניה: (א) האבדות העצומות; (ב) תלאות החורף הקשה; (ג) אי היכולת של חיל האוויר הגרמני לספק לצבא הגרמני ברוסיה את האספקה שנדרשה לו; (ד) רוח הקרב של הצבא האדום.
קרב סטלינגרד מנע את התקדמות הגרמנים במזרח. התבוסה על נהר הוולגה היתה השפלה קשה לצבא הגרמני, ושברה את רוחו. מנגד, הצבא האדום כבר החל להיערך למתקפה אדירה על הגרמנים ולדחיקתם משטחי בריה”מ עד לניצחון הסופי ב-45′.
קרבות מידווי
לאחר הצלחת ההתקפה בפרל הרבור בדצמבר 41′, שלטו היפנים בכל מזרח אסיה. הם העריכו כי ייקח לארה”ב הרבה זמן להתאושש ולבנות צי חזק שיוכל להתמודד עם הצי היפני. אך התעשייה האמריקנית עשתה את הבלתי-יאומן, והקימה שני ציי-ענק: אחד פעל באוקיינוס השקט והשני באוקיינוס האטלנטי. תוך 6 חודשים כבר יכלו האמריקנים להתמודד עם היפנים השקט.
בקיץ 1942 התחולל קרב מכריע באיי מידווי, בו הביסו האמריקנים את הצי היפני הודות למידע מודיעיני מוקדם. מכאן החלה המתקפה האמריקנית על יפן, שנמשכה עד אוגוסט 1945.
הקרב באל-עלמיין
בואו של גנרל רומל הגרמני לצפון אפריקה ב-1941 כדי לעזור לאיטלקים להילחם בבריטים, שינה את פני המערכה. עד בואו של רומל היתה היוזמה אצל הבריטים, שגברו בקלות על האיטלקים עד אז. אולם, רומל הצליח להדוף את הבריטים מזרחה, מן המדבר המערבי לכיוון מצרים (שהיתה נתונה לשליטה בריטית). הבריטים הצליחו להדפו מזרחה, אך ב-1942 שוב הצליח רומל להדוף את הבריטים ואף חדר למצרים. בשלב זה עמדה מצרים בסכנת כיבוש. משם היתה הדרך לאסיה פתוחה.
הבריטים, בראשות מונטגומרי, נערכו לקרב מכריע. הם ידעו כי אם רומל ינצח, הוא יכבוש את מצרים ומשם יחדור למזה”ת.
בקרב אל-עלמיין, ליד אלכסנדריה, בראשית נובמבר 1942, הצליחו הבריטים לבלום את רומל ולהדוף את כוחותיו לעבר תוניסיה. האמריקנים שבאו מכיוון אלג’יריה, פגעו בצבא הגרמני מאחור, והגרמנים מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן. כך ניצלה צפון אפריקה מכיבוש נאצי. הצבא הגרמני ספג פגיעות קשות. כרונולוגית – היתה המערכה באל-עלמיין המפנה הראשון לטובת בעלות הברית אל מול הנאצים.
(2) פעולות תנועות מחתרת נגד גרמניה הנאצית
תנועות מחתרת נגד הנאצים הוקמו כמעט בכל ארצות אירופה הכבושות. עיקר פעילותן היתה בשנים 43′-44′, כאשר התברר בהדרגה שהנאצים עומדים בפני תבוסה. למעשה, רק הפרטיזנים האדומים ביוגוסלביה, בהנהגת טיטו, מרדו בנאצים עד 41′. אמנם היו ארגוני מחתרת קטנים במזרח אירופה ובמערבה, אף פעילותם כמעט ולא הורגשה.
בשנת 1943 החלו לקום פרטיזנים בבריה”מ ותנועת “הארמיה קריובה” בפולין. הארגונים התנכלו לגרמנים באמצעות פגיעה במחנות הצבא, במסילות ברזל, בהעברת ידיעות מודיעין לבעלות הברית. פעילות הפרטיזנים התקיימה תוך תנועה שוטפת ביערות. ככל שהגרמנים ספגו תבוסות גדולות ורבות יותר, כך גברה והתחזקה תנועת ההתנגדות, ואנשיה לקחו חלק פעיל יותר במאבק לשחרור אירופה בשנים 44′-45′.
יש לציין במיוחד את מרד גטו ורשה, שהיה סמל לגבורה יהודית. יש לזכור כי באותו זמן בו התחולל המרד היו תנועות ההתנגדות צריכות להיאבק לא רק בגרמנים אלא גם באוכלוסייה המקומית שסייעה לגרמנים, ונהגה לדווח ולהלשין על צעדי המורדים.
ד. יוזמות בעלות הברית עד לניצחון
(1)החלטות ועידות קזבלנקה וטהרן
ועידת קזבלנקה והחלטותיה
•בינואר 1943, קזבלנקה, מרוקו הצרפתית.
•צ’רצ’יל ורוזוולט נפגשו שם, לאחר הנחיתה המוצלחת של האמריקאים בצפון אפריקה ותבוסת רומל ע”י הבריטים באל-עלמיין.
•בועידה אושרו התוכניות לפלישה לסיציליה ולהגברת ההפצצות על גרמניה. לצ’רצ’יל היה חשוב לפלוש לאיטליה כדי לחסום את התפשטות הרוסים לבלקן.
•עוד הוחלט על הפצצת מתקני תעשייה בגרמניה ועל פלישה נוספת בעתיד לצרפת.
•עקרון חשוב שהתקבל בועידה: “כניעה ללא תנאי של גרמניה”, כדי להבהיר כי המלחמה תסתיים רק לאחר חיסול העוצמה המלחמתית של גרמניה, איטליה ויפן. עקרון זה בא להרגיע את סטאלין, שחשש כי המערב שואף לשלום ולפשרה עם גרמניה.
ועידת טהרן והחלטותיה
•נובמבר-דצמבר 1942, טהרן.
•שלושת הגדולים: צ’רצ’יל, רוזוולט וסטאלין.
•הוחלט לראשונה על פתיחת חזית שנייה באירופה – פלישה לצפון צרפת במאי 1944. (-> החלטה שהביאה לפלישה לנורמנדי).
•דובר על הגדלת הסיוע לפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה ועל כניסת רוסיה למערכה נגד יפן לאחר כניעת גרמניה.
•רוזוולט הדגיש לראשונה את הצורך להקים ארגון בינלאומי לאחר סיום המלחמה.
(2)הפלישה לנורמנדי והמהלכים העיקריים עד לכניעת גרמניה
כפי שסוכם בועידת טהרן, נפתחה חזית לחימה שנייה באירופה. הרעיון היה לפרוף לוך צרפת, אך במקום בו הגרמנים כלל לא יצפו לנחיתת כוחות של בעלות הברית. הוחלט לבחור את חוף נורמנדי, בקצה החוף הצפון-מערבי של צרפת. לשם כך ריכזו בעלות הברית כוחות עצומים של חיל האוויר, היבשה והים.
הגרמנים ידעו שתהיה פלישה אך לא ידעו מתי ואיפה. הם חשבו שהפלישה תהיה במקום הצר ביותר המפריד בין צרפת לאנגליה, בתעלת למנש, בין קאלה הצרפתית לדובר הבריטית.
הפלישה נערכה ב-6 ביוני 1944 וזכתה להצלחה מלאה. כוחות אמריקניים וקנדיים, שמנו כחצי מיליון איש, הצליחו להיאחז בחוף נורמנדי, תוך ספיגת אבידות קשות. הגרמנים הגיבו לפלישה בהתנגדות עזה ועיקשת. מנורמנדי התקדמו בעלות הברית מזרחה עד שכבשו את פריז באוקטובר 1944. חזית המערב החלה לכיוון הריין ומשם לתוך גרמניה. בכל אותו זמן הופצצה גרמניה מן האוויר ללא הרף. הרוסים מצידם נעו גם הם קדימה והדפו את הגרמנים מבריה”מ לכיוון פולין ומשם לתוך גרמניה, תוך כדי כיבוש כל מדינות מזרח אירופה.
באפריל 1945 החל הקרב על ברלין הבירה. הרוסים היו הראשונים להגיע לברלין. גם בעלות הברית הגיעו לברלין לאחר שחצו את גרמניה. ב-1 במאי 1945 התאבד היטלר ושבוע לאחר מכן נכנעה גרמניה.
(3)המשתתפים וההחלטות שהתקבלו בועידות יאלטה ופוסטדם
ועידת יאלטה
•פברואר 1945, “שלושת הגדולים” נפגשים בחצי האי קרים, ביאלטה.
•הסוף כבר נראה באופק, והוסכם על הסדרים הקשורים בסיום המלחמה.
•הוחלט כי גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש (גם צרפת תשתתף בחלוקה), וכך גם ברלין. הצבא הגרמני והתעשייה הכבדה יפורקו. יפעלו לעקירת הנאציזם מהעם הגרמני, כולל העמדת פושעי מלחמה למשפט.
•מחלוקת: צ’רצ’יל ורוזוולט מחו על כך שסטאלין הקים משטר פרו-קומוניסטי בפולין, וסטאלין הבטיח כי בפולין ייערכו בחירות חופשיות.
•המעצמות קיבלו את קו קירזון כגבול בין רוסיה לפולין, ואת קו האודר נייסה (נהר) כגבול בין גרמניה לפולין.
•סטאלין התחייב בפני בעלי בריתו להצטרף למלחמה נגד יפן.
•החלטה חשובה נוספת קבעה הקמתו של ארגון בינלאומי חדש, “האומות המאוחדות”, במקום “חבר הלאומים” שחדל להתקיים בזמן המלחמה.
•החלטות הועדה היו בגדר ניצחון לבריה”מ ולסטאלין, כאשר המערב לא מנע את הפעולות שביצע הצבא האדום בפולין ובמזרח אירופה, ואיפשר לסטאלין לבסס את ההשפעה הקומוניסטית במדינות מזרח אירופה.
ועידת פוסטדם
•יולי-אוגוסט 1945, התכנסו בפוסטדם ליד ברלין ראשי המעצמות שוב. הרכב הועדה: טרומן במקום רוזוולט, אטלי כנציג בריטניה וסטאלין לרוסיה.
•הם אישרו שוב את החלטות ועידת יאלטה על חלוקת גרמניה וברלין, והחליטו על חלוקה דומה באוסטריה ובוינה.
•הוסכם שוב על פירוק כוחה התעשייתי של גרמניה ועל פיזור אירגוניה השונים של המפלגה הנאצית.
•אושרו גבולותיה החדשים של פולין. נוספה החלטה בדבר הדגשת המאבק ביפן והגשת האולטימטום לכניעה ללא תנאי.
(4)הכנעת יפן (המניעים להטלת הפצצות ומשמעותו של צעד זה)
אולם, היפנים לא נכנעו. מדצמבר 1941 ועד לקיץ 1942 השלימו היפנים את כל כיבוש החלק המזרחי של האוקיינוס השקט. הם כבשו חלקים גדולים במזרח אסיה והגיעו עד לבורמה. הודו-סין, קמבודיה ותאילנד נפלו לידי היפנים. עשרות רבות של מיליוני בני אסיה היו נתונים לשלטונם האכזרי של היפנים.
האמריקאים התאוששו במהירות מן המפלה הקשה בפרל הרבור הודות לעוצמתם הכלכלית. תוך זמן קצר הושקו לים נושאות מטוסים חדשות, אלפי מטוסים ומאות אלפי טנקים. בקיץ 1942 חל מפנה כאשר בקרבות מידווי, באמצע האוקיינוס השקט הצליח הצי האמריקאי, הודות למודיעים הימי האמריקאי, להנחיל תבוסה קשה לצי היפני. מאז מידווי נטלו האמריקאים את היוזמה, והצי האמריקאי (המרינס) תקפו אי אחר אי באוקיינוס השקט והתקרבו בהדרגה לעבר יפן. תוך שלוש שנים סגרו האמריקאים על יפן, כבשו את אוקינאורה ב-1945 ועמדו בפני פלישה ליפן עצמה. יפן הפעילה את נשקה הסודי – טייסי הקאמיקז. התקווה היתה כי התאבדותם על אוניות קרב אמריקאיות תוכל להציל את יפן מתבוסה וודאית.
המתאבדים היפניים אמנם הסבו נזק עצום לצי האמריקאי, אך לא עצרו אותו. עם זאת, היו ביפן כמיליון חיילים שגילו נכונות להילחם עבור יפן עד מותם. במצב זה, בקיץ 1945, החליט הנשיא טרומן להטיל פצצת אטום על יפן. הפצצה הראשונה הוטלה ב-6 באוגוסט 1945 על הירושימה, השנייה על נגאסני ב-9 באוגוסט. רק אז נכנעה יפן.
המניעים להטלת פצצת האטום:
1.הרצון לקצר את המלחמה כדי למנוע את מותם של אלפי חיילים אמריקאים בהסתערות על יפן.
2.הרצון להפגין את עוצמתה הצבאית האדירה של ארה”ב, מול בריה”מ שטרם ייצרה פצצת אטום משלה.
הוויכוח על הטלת פצצת האטום נמשך עד היום. המעשה זרע הרס רב, היה לתקדים מסוכן של פגיעה במספר קורבנות עצום. מאות אלפי יפנים, כולל נשים וילדים נהרגו. לעומת זאת, רבים מדגישים את הצורך הצבאי שהיה לסיים את המלחמה בהקדם, מאחר והיפנים לא היו מוכנים לסיימה בכל דרך אחרת.
כתיבת תגובה