פוסט: מבחן באזרחות

עקרונות הדמוקרטיה-
1. עקרון שלטון נבחר- העם משמש מקור לשלטון על ידי בחירתו, הוא אינו שולט באופן ישיר.
2. עקרון הפרדת רשויות- המדינה הדמוקרטית מתקיימת על שלושה תחומים שלטוניים: חקיקה (כנסת), ביצוע (ממשלה), שופטת (מערכת בתי המשפט) וזאת על מנת למנוע ריכוז סמכויות והמערכת מפקחת זו על זו.
3. עקרון הכרעת הרוב- בגלל שבחברה יש חילוקי דעות הרוב קובע.
4. עקרון זכויות המיעוט- כל מדינה המקיימת את עקרון הכרעת ה רוב חייב לקיים את עקרון זכויות המיעוט כי פגיעה במיעוטים היא פגיעה ברוב.
5. עקרון ישוב סכסוכים בדרכי שלום- במצבים של חוסר הסכמה נדרשת הכרעה והגישה הדמוקרטית שוללת אלימות או כפייה של הכרעה כלשהי כדרך של פתרון הבעיות.

6. עקרון שלטון החוק- ערכת של כללית הקובעת מה מותר ומה אסור באמצעות הנציגים הנבחרים.
7. עקרון הפלורליזם- בכל חברה אנושית יש חילוקי דעות ואינטרסים שונים ולאדם יש זכות להחזיק בעמדותיו ולהיאבק למען האינטרסים שלו.
8. עקרון שוויון זכויות- כשמו כן הוא.
9. עקרון זכויות אדם ואזרח- הזכות לחיים ובטחון, הזכות לרכוש, הזכות לחירות, הזכות לשוויון (משפטי, פוליטי וחברתי), הזכות לכבוד והזכות להליך הוגן.

מגילת העצמאות-
חלקיה- א. רקע היסטורי ב. ההכרזה עצמה ג. החלק המעשי ד. החלק האקטואלי-מדיני
חשיבות המגילה- ההכרזה היא מסמך היסטורי שנוצר כביטוי להתעוררות החברתית וכביטוי להגשמת חלום של דורות. המסמך נועד לא רק כדי לבטא את הגשמת החזון ואת ה”אני מאמין” שלו אלא לקבוע עובדה- הכרזת המדינה ויש לראות במסמך את המקור הראשוני לקיום המדינה.
מעמדה המשפטי- למגילת העצמאות אין תוקף משפטי והיא איננה נחשבת לחוקה, לחוקי הכנסת עדיפות על ההכרזה. היא מהווה את הנורמה הבסיסית של המשפט הישראלי את ה”אני מאמין” של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החלק המעשי שלה שימש כבסיס המשפטי להקמת המדינה וממשלת ישראל. בג”צ קבע שיש לפעול לפי עקרונותיה אלא אם חוקקה הכנסת חוק מנוגד לנאמר בה.
העיקרון הדמוקרטי ביטוי במגילת העצמאות
עקרון הפרדת רשויות “תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית ומוסד הביצוע שלה מנהל העם”
עקרון שלטון נבחר “יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה הזמניים והקבועים”
עקרון זכויות המיעוט “יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה הזמניים
עקרון הכרעת הרוב והקבועים”
עקרון זכויות אדם ואזרח “תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור”
עקרון שלטון החוק “עד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה”

חוקה-
חוקה פורמלית- אוסף של חוקים בעלי מעמד על שקיבל אישור מהפרלמנט. חוקה מטריאלית- שורת חוקים רגילים שנחקקו בהליך רגיל ללא מעמד על.
כתובה אינה כתובה
מרסנת את השלטון כי היא דורשת רוב מיוחד לשינויה. לא יכולה להגן על יסודות המשטר
מגנה על זכויות אדם ואזרח
מעניקה יציבות פוליטית וחברתית למשטר מאפשרת שינוי בקלות בסדרי השלטון
רוב האזרחים רואים בה ערך מקודש שקל ללמדו ואת ערכיו- גורם מלכד אין לה ערך חינוכי והיא לא זוכה לכבוד ולחשיבות
ההליך לשינויה לא מאפשר התאמה של החוקה למציאות ולשיניים חברתיים מתאימה את עצמה לצורכי הזמן למציאות המשתנה

טיעונים נגד חוקה בישראל-
• ההבטחה שניתנה במגילת העצמאות אינה מחייבת כי המסמך אינו מחייב.
• הניסיון הפוליטי של המדינה דל מאוד מכדי להגן עלינו בחוקה, ישראל היא מדינה מתהווה, לא מגובשת ולא מאורגנת ולכן חוקה כתבוה ונקשה רק תכבול אותה מלהתפתח.
• התנגדות על רקע דתי, התנגדות לחוקים שבני אדם מחוקקים.
• מדינת ישראל נמצאת במצב חירום, אחרי מלחמה קשה ולא מאורגנת מבחינה צבאית, כלכלית או פוליטית.
• לא לכל מדינה דמוקרטית יש חוקה
• בגלל שמדינת ישראל היא מדינה מתהווה עדיף לחוקק חוקי יסוד. וכמו כן מדינת ישראל היא מדינה צעירה עם הרבה עולים שבאו ממסורות ומנהגים שונים, אין אחדות בקשר לרעיונות משותפים.
טיעונים בעד חוקה בישראל-
• חוקה מגנה על זכויות אדם ואזרח.
• חוקה מהווה ערך חינוכי ומקנה נורמות של ציות לחוק וכך בא לידי ביטוי שלטון חוק
• אמצעי לריסון השלטון, במיוחד אצל אוכלוסייה שלא באה ממקומות דמוקרטים.
• ליכוד העם.
• בעזרת חוקה יהיו פחות מחלוקות.
• יש התחייבות למדינה לערוך חוקה בהתאם למגילת העצמאות.
פשרת הררי- ביוני 1950 התקבלה פשרת הררי שאומרת שהכנסת תטיל על ועדת חוקה חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה והיא תהיה בנויה מפרקים, כאשר כל פרק מהווה חוק יסוד וכאשר הועדה תסיים את עבודתה החוקים יהפכו לחוקה.
מבחינה עקרונית יש בפשרה חיוב לכתיבת חוקה אך היא מדברת על הטווח הרחוק. בפשרה לא נאמר על סוגי חוקי היסוד ולא נאמר על המעמד המשפטי של החוקה.
חוקי יסוד- משקפים או מדינה יהודית או דמוקרטית. חוק יסוד כאשר הוא משוריין לא ניתן לשנותו ברוב רגיל אלא ברוב מיוחד של 2/3. ניתן לבטל חוק יסוד על ידי חקיקת חוק חדש “חוק מאוחר מבטל מוקדם”. חוק יסוד צריך להיות מנוסח בצורה כללית וברורה.

סוגי חוקי יסוד-
1. חוק יסוד שכל סעיפיו משוריינים- חוק יסוד חופש העיסוק
2. חוק יסוד שאינו משוריין- חוק יסוד הצבא
3. חוק יסוד עם סעיפים משוריינים- חוק יסוד הכנסת (סעיף 4 – הכנסת תבחר בבחירות כלליות, ישירות, חשאיות, שוות ויחסיות)
4. חוק יסוד שאינו משוריין אך בעל פסקת הגבלה- חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
חוק השבות- נחקק ב1950- כדי לקבוע שכל יהודי (מי שנולד אם יהודיה או מי שגויר כהלכה) זכאי לעלות לארץ ישראל ושמדינת ישראל היא מדינתו של כל העם היהודי באשר הוא. היהודי יקבל תעודת עולה ויחד איתו יקבלו את אותן זכויות ילדיו ובני משפחתו.
שר הפנים יכול למנוע מיהודי לעלות לארץ ישראל רק אם הוא עלול לסכן את בריאות הציבור, מהווה סכנה לביטחון המדינה, פועל נגד העם היהודי או בעל עבר פלילי.
חוק האזרחות- נחקק ב1952- כי חוק השבות לא ענה על כל העקרונות הקשורים באזרחות. אפשרויות לקבלת אזרחות ישראלית:
1. אזרחות מכוח השבות- לכל יהודי יש זכות לעלות לארץ ישראל וכל עולה על פי חוק השבות ייהפך לאזרח ישראלי. אזרחות מסוג זה ניתנת גם למי שעלה ארצה או נולד בה לפני קום המדינה.
2. אזרחות מכוח ישיבה בישראל- מי שהיה בארץ ישראל עוד בתקופת המנדט ונרשם במרשם התושבים הראשון ב1949- וחי בארץ ישראל מיום זה עד ליום שבו פורסם חוק האזרחות. ב1980- נחקק תיקון הנותן הקלות למתן אזרחות לתושבים שאינם יהודים.
3. אזרחות מכוח הלידה- מי שלאביו או לאמו יש אזרחות ישראלית יקבל אזרחות גם אם הוא לא יהודי וגם אם הוא לא נולד בארץ ישראל.
4. אזרחות מכוח הענקה- שר הפנים רשאי לתת אזרחות למי שאזרחותו בוטלה בהיותו קטין על ידי הוריו, הבקשה חייבת להישלח בין גילאי 18-22 של האדם. כמו כן רשאי לקבל אזרחות תושב ישראל החי בישראל ומזדהה עם עקרונותיה ויעדיה והוא או בן משפחתו שירתו שירות פעיל בצה”ל או תרמו בתחום אחר למדינת ישראל( כלכלי, חברתי, בטחוני) קריטריונים: א. האדם צריך להיום בארץ פיזית 3 שנים מתוך תקופה של 5 שנים, שקדמה ליום ההגשה של הבקשה. ב. הוא צריך לדעת את השפה העברית. ג. הוא צריך לוותר על האזרחות הקודמת שהייתה לו.
בחירות- אמצעי לשמירת אופיו הדמוקרטי של כל משטר דמוקרטי.
שיטת הבחירות בישראל- שיטה יחסית-ארצית-רשימתית- כל הארץ מהווה אזור בחירה אחד. הבוחרים בוחרים ברשימת מועמדים, המושבים בכנסת מתחלקים באופן יחסי לתוצאות ההצבעה.
המאפיינים שלה לפי סעיף 4 – שוות (לכל האזרחים קול שווה), חשאיות (ההצבעה בקלפי חשאית), ישירות (האדם בוחר באופן אישי את הנבחרים עצמם), כלליות (לכל אזרח מעל גיל 18 יש זכות לבחור), ארציות (כל הארץ מהווה אזור בחירה אחד), יחסיות (המושבים מתחלקים באופן יחסי).
• משרד הפנים-
1. הכנת פנקס בוחרים (רשימת אזרחי המדינה בעלי הזכות להצביע)
2. קביעת תחומי אזורי הקלפי
3. משלוח הודעות לבוחר (בו מצוינים אזור הבחירה והקלפי)
• ועדת פנקס הבוחרים-ועדה של הכנסת המוקמת תוך 30 יום מיום כינוסה ומונה 30 ח”כים מהסיעות השונות. יו”ר שופט ביה”מ העליון.
1. פקוח על הכנת פנקס הבוחרים, תקני וחוקי.

• ועדת הבחירות המרכזית- הגוף הסמכותי במנגנון הבחירות. מורכב מ30- נציגי מפלגות הכנסת. יו”ר-שופט ביה”מ העליון.
1. אישור כינויי וסימני הרשימות
2. רישום “הסכמי עודפים” בין הרשימות המתמודדות.
3. קביעת מיקום הקלפיות
4. יו”ר קובע הקצבות זמן לתעמולת בחירות באמצעי התקשות
5. מינוי חברי ועדות הבחירות האזוריות
6. אישור איוש ועדות הקלפי
7. אחריות על קלפיות החיילים
8. תפקיד שיפוטי: שמירה על סדר ומניעת פגיעה בהליך התקין של הבחירות.
10.פרסום תוצאות הבחירות ברשומות.
• ועדת בחירות אזוריות- מוקמת ב14- נפות ברחבי הארץ כמה חודשים לפני הבחירות. כוללת 30 באי כוח לסיעות השונות יו”ר- השופט המחוזי.
1. מינוי חברי ועדות הקלפי
2. פיקוח על מהלך הבחירות באזור
3. סיכום ספירת הקולות באזורים והעברתו לועדה המרכזת
• ועדת הקלפי- פועלות ביום הבחירות בלבד, בכל קלפי 3 חברי סיעות שונות ומשקיפים, טוהר הבחירות בקלפי באחריותם.
1. זיהוי הבוחר ברשימות פנקס הבוחרים
2. מתן מעטפה אחת לכל בוחר
3. עריכת פרוטוקול
4. בתום הבחירות ספירת הבחירות הכשרים והבאתם לועדה האזורית
רשימה- הצגת שמות של מועמדים שחתומה בידי 2,500 אזרחים בעלי זכות בחירה.
סוגי רשימות:
1. רשימות שמוקמות במיוחד לקראת הבחירות.
2. רשימות שמיוצגות על ידי מפלגה פוליטית
3. רשימות שמייצגות גוש חוסם של מספר מפלגות כגון: המערך, הליכוד
חלוקת המנדטים-
1. מסכמים את הקולות הכשרים בכל הארץ.
2. קובעים את אחוז החסימה (1.5% מהקולות הכשרים)
3. ניפוי רשימות שלא עברו את אחוז החסימה
4. קביעת “מודד למנדט”- מספר הקולות הנדרש לקבלת מנדט אחד (מספר הקולות הכשרים120/)
5. קביעת מספר המנדטים שבו זכתה כל מפלגה בחלוקה הראשונה (סה”כ הקולות שקיבלה/ המודד למנדט)
6. חישוב “מודד לרשימה” שזהו חלוקת קולות עודפים שנותרו בין המפלגות לפי הסכם באדר-עופר (חירות ועבודה) מספר הקולות הכשרים/ מספר המנדטים שקיבלה מפלגה 1+) המפלגה שקיבלה את מודד הרשימה הגבוה ביותר תקבל מנדט נוסף. החלוקה תמשך עד שיחולקו כל העודפים.
שיטת הבחירות בארץ-
שיטת הבחירות היחסית הנהוגה בארץ ישראל מבטיחה ייצוג מדויק או כמעט מדויק כיון שהוא מבטא את תחושות הבוחרים בצורה המדויקת ביותר. היא נותנת ייצוג רב למספר רב של מפלגות והנבחרים.
שיטת הבחירות האזורית-רובית-
המדינה תחולק למספר אזורים, כמספר המושבים בכנסת, כל אזור בוחר ציר אחד והמועמד הנבחר הוא הציר שזכה ברוב הקולות.

שיטת הבחירות אישית-אזורית-רובית שיטת הבחירות רשימתית-יחסית-ארצית
פחות מפלגות מעודדת ריבוי מפלגות
מפלגות גדולות הקמתן של מפלגות קטנות
יציבות ממשלתית ממשלה לא יציבה
קשר בין בוחרים ונבחרים אין אחריות אישית של הנבחר כלפי הבוחר
ייצוג של אזורים אין ייצוג לאזורים
אין ייצוג דמוקרטי ייצוג דמוקרטי
עוות רצון הבוחר הקמת ממשלה קואליציונית
בזבוז קולות שמירה על כללי המשחק הדמוקרטי
דגש על אינטרסים מקומיים דגש על אינטרסים לאומיים

הכנסת-
תפקידי הכנסת-
1. ביטוי וייצוג רצון העם- הכנסת מייצגת את ההשקפות והאינטרסים העיקריים של החברה הישראלית.
2. חקיקה- הכנסת היא הרשות המחוקקת, ללא חקיקה אין הרשות השופטת או הממשלה יכולות לתפקד כי הן פועלות על בסיס חקיקה.
3. פיקוח על הממשלה- באמצעות תקציב המדינה, שאילתות, הצעות לסדר היום, הצעות חוק (בוועדות ובמליאה) ובוחרת את מבקר המדינה שמפקח על פעולות הממשלה.
4. בחירת הנשיא
5. ייצוג בבחירות שופטים והרבנים הראשיים.
6. כתיבת חוקה- לפי פשרת הררי על הכנסת מוטל להכין הצעת חוקה למדינה.
7. כינון הממשלה- עד שנת 1992 לפי חוק יסוד הממשלה הישן נקבע כי הממשלה תקום מתוך הכנסת על בסיס רוב קואליציוני. הכנסת אינה בוחרת את הממשלה אלא הסיעה בעלת רוב היא הבסיס להרכבת הממשלה והיא קובעת מי הנציגים ומי ראש הממשלה. ב1992- על פי חוק יסוד הממשלה החדש נקבע כי ראש הממשלה יבחר אישית והוא ימנה את השרים בממשלה. תפקידי הכנסת לכינון הממשלה מצטמצם.
8. קשר עם האזרח- תפקידי חברי כנסת הוא לשמש ערוץ להעברת פניות, הצעות ובקשות של הציבור לרשויות השונות ולהעלותם לדיון.
9. חינוך והקניית מידע- הכנסת משמשת כבמת דיון ובכך מספקת מידע לציבור על המדיניות של הממשלה ועל מדניות האופוזיציה.
יושב ראש הכנסת- הוא נבחר על ידי הכנסת לנהל את ענייני הכנסת בהצבעה גלויה. שר וסגן שר לא יכולים לכהן כיו”ר הכנסת.
תפקידיו:
1. מקבל את התפטרותם של הח”כים ושל הנשיא.
2. אחראי על בניין הכנסת.
3. מנהל את הישיבות של הכנסת.
4. שומר על הסדר בזמן הישיבות.
5. רשאי להרחיק ח”כ מישיבת הכנסת.
6. קובע את סדר היום במליאה בהתאם להצעות הממשלה.
7. ממלא את מקום הנשיא כשהוא נעדר מהארץ.
8. ממלא תפקיד בהעברת ביקורת על הממשלה- יכול לאשר את דחיפות ההצעה על סדר היום ולהביא לידי כך שהכנסת תדון בעניין שעוסקת הממשלה וכך יכולה הכנסת להשפיע על מדניות הממשלה.

הבעייתיות שבתפקיד יושב ראש הכנסת- יושב הראש נבחר מהקואליציה, מהסיעה הגדולה ביותר וייתכן מצב של ניגוד אינטרסים מכיוון שיו”ר אמור להיות ניטרלי (הוא לא חייב לנתק את הקשר שלו עם המפלגה אך אסור לו להיות חבר בוועדות, להשתתף בדיונים וליטול חלק בהצבעה).
פעולות הכנסת-
דיון במליאה-
• דיון סיעתי- כל סיעה מקבלת זמן מוקצב לדיון שלה (תלוי בגודלה) את הדיון הסיעתי תפתח סיעה מהאופוזיציה. דיונים אלו הם בנושאים אידיאולוגים שיש עליהם אי הסכמה, הסיעה רשאית לחלק את הזמן בין חבריה שנרשמו לדיון.
• דיון אישי- הח”כ דן בעמדה שלו בנוגע לנושאים שונים ומעביר את דעתו האישית. נושאים אלו לא קשורים לעמדות מפלגתיות. היו”ר מקציב זמן מוגבל לכל ח”כ.
ועדות- הזרוע המקבילה של המליאה, הדיונים בהן חשאיים ולא פתוחים לכלי התקשורת יש 11 ועדות קבועות (ועדת חוקה חוק ומשפט, ועדת חוץ ובטחון, ועדת הכספים, ועדת החינוך וכו’) לפי חוק יסוד הכנסת מספר החברים בוועדה לא יעלה על 15 ובוועדת חוץ ובטחון ובוועדת הכספים לא יעלה על 17. ועדות הכנסת מורכבות עפ”י יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת. הוועדה שמסדרת את יחסי הכוחות מוקמת אחרי הבחירות והיא קובעת את מספר החברים שתשלח כל סיעה לכל אחת מהוועדות.
תפקידי הועדות-
1. מטפלות בפניות של אזרחים
2. עוסקות בכל נושא שהכנסת מעבירה להן או בנושאים שהן מעלות
3. מטפלות בנושאי הצעות לסדר יום
4. מטפלות שהצעות חוק לפני ואחרי קריאה ראשונה
5. עוסקת בתקנות שהממשלה חוקקה במסגרת חקיקת משנה.
פרט לוועדות הקבועות יש גם ועדות משנה שהן מוקמות כדי לטפל שאיזו בעיה ספציפית ובכך מסייעת לועדה הקבועה.
ועדת “אד-הוק”- ועדה שקמה לצורך טיפול בוועדה ספציפית נקודתית ובד”כ אחרי שהיא מטפלת בבעיה היא תתפרק.
פעילות ח”כים בכנסת-
• הצעות לסדר היום- סדר היום נקבע ע”י יו”ר הכנסת והנשיאות לאחר שהח”כים מעבירים להם את ההצעות. הנשיאות קובעת את יום הדיון וביום זה הח”כ מציע את ההצעה מעלה אותה על דוכן במליאה והשר שאחראי מתייחס להצעה. השר יכול: א. לדחות את ההצעה. ב. לקבל אותה לקיים עליה דיון במליאה. ג. להעביר את ההצעה לדיון בועדה המתאימה ועפ”י ההחלטה שלו מתקיימת ההצבעה.
• הצעות דחופות לסדר היום-לעיתים מועלת הצעה דחופה לסדר היום במקרה כזה הנשיאות של הכנסת צריכה להחליט האם ההצעה אכן דחופה ואם כן היא עוברת לדיון לפני יתר ההצעות לסדר היום. ניתן להציע עד 5 הצעות דחופות לשבוע.
• הצעת אי אמון בממשלה- מועלת בד”כ ע”י האופוזיציה בעקבות עניין במסעיר את הציבור כדי להפיל את הממשלה. מבחינה פורמלית הצעת אי אמון מועלת כהצעה לסדר יום. היא לא זקוקה לאישור יו”ר הכנסת. אחרי ההצעה קיים משיב מטעם הממשלה שמסביר את עמדת המשלה ומגיב על נימוקי האופוזיציה ומציע להסיר את הצעת אי האמון מסדר היום ומועלת להצבעה בד”כ ההצעה לא עוברת.

• שאילתה- שאלה מטעם ח”כ לאחד מהשרים לברור בעקבות גרימת עוול. יש כמה סוגי שאילתות:
1. שאילתה רגילה- הח”כ מציג את השאלה לשר והוא מחויב להגיב על דוכן הנואמים תוך 21 יום. שהשר משיב על השאילתה הח”כ יכול לשאול שאלות נוספות בזמן הדיון וכמו כן 2 ח”כים נוספים יכולים לשאול שאלות.
2. שאילתה בע”פ- היא זוכה להתייחסות באות שבוע בו היא הועלתה. מותר לעלות עד 7 שאילתות בע”פ בשבוע.
3. שאילתה ישירה- השר עונה עליה לא מעל דוכן הכנסת אלא ע”י מכתב.
חסינות חברי הכנסת-היא ניתנת כהגנה מפני מאסר או העמדה לדין.
חסינות מהותית (עניינית)- הח”כ יהיה חסין מפני כל פעולה משפטית בשל הצבעה או הבעת דעה בע”פ או בכתב או בשל מעשה שעשה בכנסת או מחוץ לה למען מילוי תפקידו כח”כ. החסינות הזו נשארת גם לאחר שהם מפסיקים לכהן כח”כים עד ליום מותם. חסינות פרוצדורלית (דיונית)- היא מוענקת לח”כ ללא קשר למילוי תפקידו הציבורי. הכנסת יכולה ליטול את החסינות לאחר דיון במליאה מדובר בחסינות מפני העמדה לדין כאשר ח”כ בתקופת כהונתו יהיה חסין בפני מעצר ומשפט לגבי עבירות אשר אין להן קשר לתפקידו כח”כ. ניתן יהיה להעמידו לדין רק לאחר שהוסרה החסינות וזאת ע”י: היועץ המשפטי מבקש להסיר את החסינות והח”כ יכול להביע את דעתו בנושא. היועץ מגיש את הבקשה המפורטת עם סעיפי האשמה נגד הח”כ ליו”ר הכנסת היו”ר מעביר את הבקשה לדיון בועדת הכנסת בה מופיע היועץ המשפטי ומציג את טיעוניו והח”כ יכול להביע את עמדתו יחד עם עו”ד. יש אפשרות לשמוע יעוץ משפטי בנושא וחוות דעת מגורמים חיצוניים. אז נערכת הצבעה גלויה ברוב רגיל וההחלטה מעוברת לאישור במליאה.
הבדלים בין החסינויות:
1. את החסינות הפרוצדורלית ניתן להסיר בהליך מיוחד בעוד שאת העניינית לא ניתן.
2. החסינות הפרוצדורלית מתחילה עם הבחרות ח”כ מסוים וברגע שהוא מפסיק לכהן כח”כ היא מסתיימת בעוד שהעניינית תקפה גם לאחר פרישתו.
תהליך חקיקה- ישנן שתי סוגי הצעות חוק: הצעת חוק ממשלתית והצעת חוק פרטית.
הצעת חוק ממשלתית- יוזמת החקיקה מגיעה מהממשלה או מוועדות הכנסת.
שלב א: טרום פרלמנטרי- שלב שמטרתו להבטיח את החוק החדש עם מערכת החוקים הקיימת ואת שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה שהחוק עשוי להיות נוגע להם (במיוחד משרד האוצר). יש התייעצות פנימית בין עובדי המשרד הבכירים ושואלים דעתם של מומחים ונציגי ציבור. לאחר מכן היועץ המשפטי של משרד הממשלה מכין טיוטה של הצעת החוק והיא נשלחת למזכיר הממשלה, ליועץ המשפטי לממשלה, למשרד האוצר ולשאר משרדי הממשלה והללו מעירים הערות בנוגע להצעה. אותה טיוטה מועברת לאישור הממשלה בישיבת הממשלה ואם היא אושרה ההצעה מועברת לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה לניסוח סופי. הממשלה צריכה לאשר את הניסוח הסופי של ההצעה ולאחר האישור מזכיר הממשלה מעביר את ההצעה ליו”ר הכנסת והוא מחליט על יום לדיון בהצעה בכנסת.
שלב ב: פרלמנטרי- יו”ר הכנסת משלב את הצעת החוק בסדר יומה של הכנסת ואז הדיון בהצעה יערך לפחות יומיים לאחר שהייתה מונחת לעיון בנשיאות של הכנסת.
1. שלב הקריאה הראשון: סגן השר/השר שיזם את הצעת החוק מציג את ההצעה במליאה בה מתקיים דיון או ויכוח כללי בקשר לנחיצות החוק. בתום הדיון נערכת הצבעה בעד העברת החוק לוועדת הכנסת או נגד העברה. אם הצביעו נגד אז ההצעה חוזרת לממשלה ויורדת מסדר היום.

2. שלב הוועדה: אם הכנסת הצביעה בעד העברתו של החוק לוועדת הכנסת הוא עובר לוועדה המתאימה. הוועדה דנה בנושא הצעת החוק בהשתתפות נציגי המשרדים הממשלתיים השונים, היועץ המשפטי ומומחים. כל הסעיפים בשלב זה צריכים לקבל את הסכמת רוב חברי הוועדה.
3. שלב קריאה שניה: חוזרת הצעת החוק מהוועדה למליאה.במליאה הח”כים מצביעים בנפרד לגבי כל סעיף וסעיף בחוק המוצע.
4. שלב קריאה שלישית: הח”כים מצביעים על כל החוק בשלמותו.
שלב ג: פומביות החוק- על החוק חותמים נשיא המדינה, ראש הממשלה, השר הממונה ויו”ר הכנסת. החוק מפורסם בעיתון של הכנסת שנקרא “רשומות הכנסת”.
הצעת חוק פרטית- יוזמת החקיקה באה מח”כ מסוים.
1. יו”ר הכנסת צריך לאשר את ההצעה.
2. דיון מקדים- הכנסת דנה בשאלה האם הצעת החוק הפרטית נחוצה בכלל, מה היא מקדמת, מה מטרותיה וכו’. בשלב זה הח”כ עולה ומציג את הצעתו. לאחר מכן תתקיים הצבעה במליאה האם להעביר את ההצעה לוועדת הכנסת המתאימה והם יכינו אותה לקראת הקריאה הראשונה. מכאן והילך כל בשלבים יהיו זהים להצעת החוק הממשלתית.
הממשלה- יש 22 משרדי ממשלה.
תהליך הרכבת הממשלה- עד לבחירות של 1996 עם סיום מערכת הבחירות לכנסת ופרסום תוצאות המנדטים הנשיא היה מתייעץ עם נציגי הסיעות השונות בכנסת במטרה לבדוק על מי הסיעות ממליצות להטיל את התפקיד הרכבת הממשלה. לאחר ההתייעצות הנשיא היה מטיל את תהליך הרכבת הממשלה על אחד הח”כ (לא חייב שהוא יהיה בסיעה הגדולה ביותר). לרשותו של הח”כ 21 יום להרכבת הממשלה והנשיא יכול להאריך את התקופה בעוד 21 יום. במהלך אותו זמן מתנהל משא ומתן קואליציוני כדי להגיע להסכם שיאפשר הקמת ממשלה ואמון הכנסת בה. אם אותו ח”כ לא הצליח להקים את הממשלה במהלך הזמן שהוקצב לו הנשיא יטיל את הקמת הממשלה על ח”כ אחר. בשלב זה הנשיא יכול שוב להתייעץ עם נציגי הסיעות השונות. אם גם הח”כ השני לא מצליח להקים ממשלה תוך 42 יום יכולים להכריז על בחירות מחודשות או על ממשלת אחדות. יש גם אפשרות לנציגים של הסיעות השונות שמהווים רוב בכנסת לבקש בכתב מהנשיא להטיל את התפקיד של הקמת הממשלה על אחד מחברי הכנסת שהם חושבים שהוא ראוי והנשיא חייב להיענות להמלצה אך הוא נותן למועמד 14 יום. לאחר שהורכבה הממשלה אותו ח”כ שהוא גם ראש הסיעה צריך להודיע על כך לנשיא ויו”ר הכנסת ואז הממשלה מודיעה על קווי המדיניות שלה, על חלוקת התפקידים ומבקשת את אמון הכנסת. אחרי שהיא זוכה באמון היא עוברת תהליך של השבעה.
בחירת שרים- עד בכנסת ה14- שרי הממשלה התמנו ע”י המפלגות שלהם. במסגרת משא ומתן קואליציוני ולרה”מ אין השפעה רבה על מינוי השרים בממשלתו שלא ממפלגתו. כיום השפעתו גדולה יותר גם מתוך המפלגה שלו וגם מתוך סיעות אחרות. תהליך כינון ממשלה מאז חוק יסוד הממשלה החדש (92). החל מהכנסת ה14- ראש הממשלה נבחר בבחירות אישיות וישירות בנפרד מהבחירות לכנסת. (כדי להיות רה”מ אדם צריך להיות מעל גיל 30 ולעמוד בראש רשימת מועמדים לכנסת כמו כן הוא צריך להיות כשיר להיות ח”כ). המעומד שקיבל יותר ממחצית הקולות הכשרים יבחר לראש הממשלה, אם שום מועמד לא קיבל את מספר הקולות הדרוש יערכו כעבור שבועיים בין שני המועמדים שקיבלו את המספר הקולות הכשרים הגדול ביותר בסיבוב הראשון והמועמד שקיבל בסיבוב השני את מירב הקולות הכשרים נבחר. אחרי שהוא נבחר השרים יבחרו על ידיו כאשר המינוי שלהם דורש את אישור הכנסת. רה”מ צריך להתחשב גם ברצונותיהם של המפלגות המרכיבות את הקואליציה ולמנות מתוכן שרים.

הרכב הממשלה-
ראש הממשלה- אחראי לפעילות התקינה של הממשלה בד”כ הוא מהווה את ראש הסיעה הגדולה שבכנסת. הוא יו”ר ישיבות הממשלה וקובע את סדר היום בישיבות, הוא חותם על חוקי הכנסת, נחשב ליו”ר וועדות השרים לענייני ביטחון והוא הדמות שמייצגת את המדינה כלפי חוץ ופנים.
סמכויותיו מעל השרים:
1. אם רה”מ מתפטר זה מוביל להתפטרות הממשלה כולה.
2. רה”מ רשאי להעביר שר מתפקידו לאחר שהודיע לממשלה על כוונותיו.
סמכויות אלו מעניקות לו עוצמה מכיוון שהשרים יודעים שעליהם לפעול בהתאם להוראותיו.
לפי חוק יסוד הממשלה החדש מעמדו חזק יותר כי יש לו סמכות למנות שרים בממשלה והוא יכול לפזר את הכנסת באישורו של הנשיא.
שרים- מכהנים כחברים בממשלה ולרוב הם גם ח”כים. השרים לרוב ממונים על משרד ממשלתי ואחד מהם יכול לתפקד גם כממלא מקום של רה”מ. שר יכול להתפטר והממשלה צריכה למנות שר חדש באישור הכנסת.
תפקידי השרים:
1. כל שר יכול לקבל כל החלטה בנודע לענייני משרדו והוא זקוק לאישור הממשלה.
2. אם יש חוק מסוים שקשור למשרדו הוא אחראי לביצוע החוק
3. לייצג את המדיניות של המשרד שלו בכנסת בתשובה לשאילתות, הצעות לסדר יום ובהופעה בפני וועדות הכנסת.
4. לבצע החלטות של הממשלה שנוגעות למשרדו.
5. הממשלה יכולה להאציל את סמכויותיה לשר מסוים אם זה בענייני משרדו.
6. הוא חייב להשתתף בהצבעות ובדיונים של הממשלה.
סגני שרים- עפ”י חוק יסוד הממשלה שר יכול למנות לו סגן שחייב להיות ח”כ. הסגן מייצג את המשרד הממשלתי בכנסת וממלא את מקומו של השר. הוא יכול להשיב לשאילתות, להציע הצעות חוק, לענות על הצעות בסדר היום ויכול להיות חבר בועדת כנסת. הוא אינו יכול למלא את מקומו של השר בישיבות הממשלה ולא יכול להיות יו”ר של ועדת כנסת.
אחריות הממשלה ושריה-
אחריות משותפת: הממשלה אחראית בפני הכנסת בכל עניין שנוגע למעשיה ומחדליה גם אם היא לא ידעה כל אותו מעשה. כל שר נושא באחריות כלפי הממשלה, מעשיה ופעולותיה גם אם הוא מתנגד לה.
אחריות מנסטריאלית: על כל שר בממשלה חלה אחריות לגבי מדיניות משרדו והוא חייב לדווח לכנסת על תפקוד משרדו, להשיב על שאילתות ושאלות לסדר היום. האחריות היא גם לכל פעל ה שהוא יודע או לא יודע עליה.
סיום כהונת הממשלה- הממשלה מפסיקה לכהן כאשר: הכנסת מביעה אי אמון בממשלה, רה”מ מפזר את הממשלה באישור הנשיא, רה”מ מתפטר או נפטר, מפזרים את הכנסת או שהכנסת מסיימת את כהונתה. על פי חוק הבחירה הישירה הממשלה יכולה להפסיק לכהן גם כאשר: מדיחים את רה”מ ברוב של 80 ח”כים או שלא נחקק חוק התקציבים תוך הזמן הנקוב בחוק (3 חודשים) הממשלה ממשיכה לכהן כממשלת מעבר.
ממשלת מעבר- כל ממשלה שיוצאת מתפקידה מתחילה לתפקד כממשלת מעבר עד לכינון ממשלה חדשה. ההרכב זהה לממשלה הקודמת ורה”מ והשרים אינם רשאים להתפטר ואין אפשרות לצרף אליה שרים חדשים. עד לחוק הבחירה הישירה ממשלת מעבר לא הייתה מוגבלת בזמן אך לפי חוק יסוד הממשלה החדש זמנה מוגבל ונקבע שבחירות מיוחדות לרה”מ יערכו ביום ג’ האחרון שלפני תום 60 יום מהיום בו הסתיימה כהונתה של הממשלה. ממשלת מעבר לא נהנית מכוח אמון הכנסת.

ממשלת אחדות לאומית-
יתרונות חסרונות
אין צורך בסיעות קטנות בממשלה ואז פחות נתונים לסחטנות פגיעה בייצוג של קבוצות קטנות בממשלה כי אין להם אפשרות להיכנס אליה.
במקרים מסוימים יהיה לה יותר קל להעביר החלטות עקב רוב בכנסת ממשלה כזו יכולה לא לתפקד כי כל צד מושך לצד שלו

חוק יסוד הממשלה החדש- בחירה ישירה של ראש הממשלה.
הסיבות להחלפת חוק יסוד הממשלה:
1. בעיית התלות בין הרשות המחוקקת והמבצעת: עד לחקיקת החוק הייתה תלות גדולה בין רה”מ והממשלה והכנסת, כדי להקים ממשלה היה צריך רה”מ לצרף לקואליציה מפלגות בעלות אינטרסים שונים משלו וכך נפגעה היעילות של הממשלה.
2. הסיעות הקטנות כ”לשון מאזניים”: בישראל היו שני גושים שכמעט שווים בגודלם (ימין- ליכוד, שמאל- מערך) וכך הסיעות הקטנות היו מנצלות את מצבן כדי לסחוט מהממשלות הגדולות תפקידים. התלות של הממשלה במפלגות הקטנות כבלה פעמים רבות את ידה.
3. בחירת ראש הממשלה: בשיטה שהתקיימה בחירת ראש הממשלה לא שיקפה את רצון הבוחרים ונוצר מצב של “סחר מכר” בתוך המפלגות סביב הנושא של ראש הממשלה.
המקרים שבהן תערכנה בחירות רגילות:
1. הכנסת סיימה את כהונתה.
2. הכנסת החליטה להתפזר.
3. הכנסת הביעה אי אמון בראש הממשלה ברוב של חבריה.
4. לא התקבל חוק התקציב תוך 3 חודשים מתחילת שנת הכספים.
5. רה”מ מפזר את הכנסת ומקדים את הבחירות, באישור הנשיא. הוא אינו רשאי לעשות זאת לפני שהציג את הממשלה, או מיום שהומלץ להעבירו מתפקידו.
המקרים שבהן תערכנה בחירות מיוחדות (לתפקיד רה”מ בלבד):
1. הממשלה לא הוצגה בפני הכנסת תוך 45 יום מפרסום תוצאות הבחירות.
2. רה”מ התפטר או נפטר.
3. רה”מ חדל להיות ח”כ.
4. רה”מ הועבר מתפקידו ע”י הכנסת בשל הרשעה שיש עמה קלון.
5. הכנסת החליטה להעביר את רה”מ מתפקידו ברוב של 80 ח”כים.
התומכים בחוק טוענים:
1. בשיטה החדשה תושג יציבות פרלמנטרית משום שרה”מ ימנה את שריו, ולא יהיה נתון לסחטנות קואליציונית.
2. שינוי שיטת הבחירות בישראל לרה”מ מציין את תחילתה של רפורמה מקיפה בשינוי שיטת הממשל בישראל, ולאחריה יבואו צעדים נוספים כגון השלמת חקיקת חוקה.
3. לא רק מעמדו של רה”מ התחזק, אלא גם מעמדה של הכנסת. כעת יכולה הכנסת לחייב את רה”מ ושריו להופיע בפני ועדותיה, להביע אי אמון ברה”מ ובכך לגרום לפיזורה וכו’
4. אין לחשוש מריכוז סמכויות בידיו של רה”מ, שיהפכו אותו “דיקטטור” שכן הכנסת יכולה להדיחה ברוב של 61 ח”כים.

המתנגדים לחוק טוענים:
1. שיטה זו היא ייחודית למדינת ישראל, ומעולם לא נוסתה במקום כלשהו. מדוע צריך להתחיל בה דווקא בישראל.
2. דווקא בשיטה זו ניתן לבחור “אדם חזק” לראשות הממשלה בקלות בהשוואה לשיטה הקודמת, משום שהעם יכול להיות מוקסם מאישיות כריזמטית או קיצונית שתנצל סיטואציה מקרי לתעשיית רווח פוליטית.
3. השיטה החדשה אינה פוטרת את הבעיות הקואליציוניות, מכיוון שניתן להדיח את רה”מ ברוח של 61 ח”כים, לכן אין יציבות.
4. החוק החדש עלול לגרום לשיתוק מערכת הפוליטית, כיוון שבכל פעם שרה”מ יתקל הקושי בעבודתו עם הכנסת הוא יטה לפזר אותה. כמובן שקיים כאן גם מימד של חוסר יציבות במערכת הפוליטית.
חקיקת משנה- יתרונה הגדול של חקיקה זו הוא שהחקיקה ניתנת לעשייה ולשינוי בקלות והיא תואמת את המציאות המשתנה. היא קיימת מכיוון:
א. הכנסת לא יכולה לפרש מראש כל חוק שנחקק ואת כל העניינים שדרושים לביצוע החוק, לשם זה תבוא תקנה.
ב. לעיתים החקיקה דורשת מומחיות מיוחדת בנושאים פרטניים שלא נמצאת אצל כל הח”כים ולכן השר האחראי יחד עם בכירים במשרדו יהיו בעלי המומחיות.
ג. ישנם תחומים שבהם הכנסת אינה יכולה או אינה רוצה להכריע בהם מבחינה טכנית משום שלעיתים העניין מורכב ודורש דיון מעמיק יותר ממש שהכנסת מסוגלת להשקיע.
סוגי חקיקת משנה:
1. תקנות- נקבעות על ידי השרים, סמכות זו מחוקקת בחוק. רוב התקנות הן יותר ביצועיות שהכנסת קובעת את ההסדרים הראשיים שכרוכים בחוק ומשאירה את הפרטים המשניים יותר לשר.
2. צווים- נקבעים על ידי פקידי ציבור מוסמכים כמו: מנכ”ל משרד הביטחון, ראש לשכת הגיוס וכו’.
3. חוקי עזר עירוניים- נקבעים על ידי הרשויות המקומיות בנושאים הקשורים לעיר.
לחקיקת משנה אסור לחרוג או לסתור את החקיקה הראשית זאת אפשר למנוע ע”י:
א. התקנות מנוסחות על ידי יועצים משפטיים והן נשלחות למשרד המשפטים לבדיקה.
ב. ביהמ”ש רשאי לבדוק את חוקיות התקנה ואם ישנה סתירה לחקיקה הראשית הוא יכול לפסול את התקנה (ביקורת שיפוטית) .
ג. ועדות הכנסת השונות יכולות לדון בחקיקת המשנה ולבדוק אם באמת לא הייתה חריגה אך הסמכות שלהם היא בגדר של המלצה.
תקנות לשעת חירום (תקש”ח)- לממשלה ולשריה יש סמכות מיוחדת בשעת חירום להתקין תקנות, קובץ של תקנות המאפשרות לשמור בשעת חירום על בטחון ולקיים את השירותים המיוחדים. בשנת 1948 הוכרז מצב חירום על ידי מועצת המדינה זמנית והוא לא בוטל עד היום, לכן יש אפשרות לעשות שימוש בתקנות. התקנות מאפשרות לשנות את חוקי המדינה מלבד החוקים: חוק יסוד הכנסת (סעיף 44), חוק יסוד הממשלה (סעיף 42), חוק יסוד נשיא המדינה (סעיף 25), חוק יסוד השפיטה (סעיף 22). תוקף התקנה הוא לשלושה חודשים והכנסת יכולה להאריך תקופה זו באמצעות חקיקה רגילה. ביכולתה של הממשלה לשנות כל חוק. תקנות אלו פוגעות שעקרון שלטון החוק, עקרון זכויות האדם והאזרח, עקרון הפרדת רשויות ובעקרון הכרעת הרוב.
בעקבת חוק יסוד הממשלה החדש ישנן מגבלות חדשות שמתייחסות לשימוש בתקש”ח כמו: (ע”מ 227)

תקנות הגנה לשעת חירום (תקנות הגנה מנדטוריות)- משתמשים בהן כדי לשמור על בטחון המדינה, השימוש בהן הוא בעיקר בשטחים. תקנות אלו הותקנו ב1945- ע”י הנציב העליון הבריטי שמטרתן היה קניית סמכויות בלתי מוגבלות לשלטונות המנדט כדי להלחם בישוב היהודי ובמוסדותיו. תקנות אלו נקלטו לתוך המשפט הישראלי כשהן פוגעות בעקרון שלטון החוק ובמוסדותיו. תקנות אלו נקלטו לתוך המשפט הישראלי כשהן פוגעות בעיקרון שלטון החוק ועקרון זכויות האדם והאזרח. התקנות מאפשרות סגירת אזורים (חופש התנועה), ניתוק טלפונים (זכות לקניין), שלילת רשיונות נהיגה, פיצוץ בתי חשודים, צנזורה ביטחונית על עיתונים ודברי דואר ומעצר מנהלי ללא כל משפט וללא הכרזת זמן. עד לחוק המעצרים (1979) ניתן היה לעצור אדם ללא הגבלת זמן ולגרשו מהארץ ללא משפט. המעצר המנהלי צריך להגיע לאישור נשיא ביהמ”ש המחוזי תוך 48 שעות. המעצר המנהלי נתון לפיקוח של הרשות השופטת, תקופת המעצר המנהלי מוגבלת ע”י החוק ל6- חודשים.
היועץ המשפטי לממשלה- עומד בראש המערכת המשפטית של המדינה ומייצג את המדינה והרשויות שלה בפני הרשות השופטת ונושא באחריות עליונה לענייני החוק והמשפט כלפי הממשלה והגופים השונים. החלטותיו נתונות לביקורת בג”צ ולפיקוחה.
תפקידיו:
א. הענקת יעוץ משפטי לממשלה, למשרדיה, לרשויות המקומיות ולגופים ציבוריים שהם בבעלות הממשלה והמדינה.
ב. פיקוח והנחייה בהכנת חוקים וחקיקת תקנות.
ג. שמירה על זכויות האדם והאזרח, שהממשלה לא תפגע בציבור ולא תשלול מאף אחד את זכויותיו.
ד. אכיפת החוק- מיד שמגיע מידע מסוים אודות עבירה על החוק היועץ המשפטי יכול לפנות לרשות המוסמכת ולבקש את בדיקת המקרה.
ה. בקשת ביטול חסינות של ח”כ.
ו. ייצוג המדינה כאשר מוגשת נגדה תביעה בבג”צ.
ז. החלטה על העמדה לדין- הוא יכול להפסיק הליכים של משפט פלילי עוד לפני מתן פסק הדין.
מי יכול לכהן כיועץ משפטי לממשלה? הוא צריך לעסוק 5 שנים כשופט בבית משפט מחוזי או לעסוק 10 שנים בדריכת דין או להורות משפט באוניברסיטה.
היועץ המשפטי מתמנה ע”י המלצת שר המשפטים והחלטת הממשלה כולה, הממשלה יכולה לפטר אותו, תקופת כהונתו לא מוגבלת. הוא משתתף בישיבות הממשלה אך הוא לא נושא באחריות פרלמנטרים כי הוא לא פוליטי.
נשיא המדינה- עיקר תפקידו ייצוגי, כפי פנים וחוץ. תפקידו לסמל את המדינה ואת אחדות העם. אין הנשיא נושא אחריות בפני הכנסת. כל אזרח ישראלי שהוא תושב המדינה רשאי להיות נשיא. הוא נבחר לתקופה של 5 שנים על ידי הכנסת בהצבעה חשאית בישיבה מיוחדת. המועמד שקיבל רוב של 61 ח”כים הוא הנבחר. אם לא יקבל שום מועמד רוב מוחלט, מורידים את המועמד שקיבל את מספר הקולות הנמוך ביותר והמועמד שמקבל רוב קולות רגיל נבחר. הנשיא מצהיר אמונים למדינה. לפי החוק נשיא לא יכול לכהן יותר משתי תקופות רצופות ולא יכול למלא כל תפקיד אחר.
העברת נשיא מכהונתו: הנשיא רשאי להתפטר מכהונתו במכתב ליו”ר הכנסת. הכנסת רשאית להעביר נשיא מכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו. ההחלטה דורשת הצבעה של 90 קולות לפחות. כאשר מתפנה מקומו של הנשיא, יכהן יו”ר הכנסת כנשיא בפועל, עד שיתחיל נשיא חדש בכהונתו. יו”ר הכנסת משמש גם כממלא מקומו של הנשיא.

תפקידיו וסמכויותיו של הנשיא-
תפקידי שבחובה:
1. חתימה על כל חוק חוץ מחוקים הנוגעים לסמכויותיו. (כל חוק דורש חתימת קיום של רה”מ או של שר).
2. הנשיא חותם על כתבי אמנה של נציגים דיפלומטיים של המדינה ויקבל את האמנתם של נציגים דיפלומטיים זרים הבאים לכהן בארץ.
3. הנשיא מקבל את התפטרות הממשלה.
4. הנשיא פותח את הישיבה הראשונה של הכנסת לאחר הבחירות.
5. הנשיא ממנה שופטים ונושאי משרות מרכזיות אחרות, במטרה ליצור אי תלות בין תפקידים אלו לבין הרשויות הפוליטיות.
תפקידים שבשיקול דעת:
1. הרכבת ממשלה- השינוי בחוק יסוד הממשלה משמיט מידי הנשיא את התפקיד היחיד בעל משמעות פוליטית. אולם חוק זה מאפשר לנשיא להיות מעורב בהליך פיזורה של הכנסת ע”י רה”מ, משום שנדרש אישור הנשיא לפיזורה.
2. סמכות חנינה- לחנינה אישית. חנינה מלאה ומוחלטת- חנינה זו מוחקת את העונש וגם את העבירה עצמה. חנינה זו יכולה להינתן לאחר שאדם סיים לרצות את עונשו, והיא יכולה להינתן לפני שהוטל עונש או לאחר שהוגש כתב אישום.
הרשות השופטת- ניטרלית מבחינה פוליטית לעומת הרשויות האחרות.
סוגי משפטים:
א. משפט חוקתי- השלד של בניין השיטה המשפטית במדינה. אלו הם העקרונות שקובעים את דמות המדינה ואת דמות גופי השלטון המרכזי (הכנסת, הממשלה, הנשיא, מערכת המשפט וכו’) אותם עקרונות מתייחסים להרכב של אותם מוסדות.
ב. משפט פלילי- התובעת היא המדינה באמצעות פרקליטות המדינה והנתבע הוא החשוד במעשה. במשפט הישראלי מבחינים בין 3 סוגים של עבירות על פי חומרת העונש: חטא (אדם שעבר עבירה ואינו יכול לקבל מאסר של יותר מ3- חודשים) עוון (עבירה שהעונש עליה הוא בין 3 חודשים ל3- שנים) פשע (עבירה שהעונש עליה הוא מעל 3 שנים).
ג. משפט אזרחי- התובע והנתבע יכולים להיות אזרחים פרטיים או המדינה והעונש הוא כספי
מבנה מערכת המשפט (לפי חוק יסוד השפיטה): קיימות 4 מערכות מרכזיות:
1. בתי משפט אזרחיים רגילים-שלום-דנים במשפטים אזרחיים ופליליים בדרגה נמוכה מחוזיים-דנים במשפטים אזרחיים ופליליים בדרגה גבוהה יותר מבית המשפט השלום ובערעורים. עליון¬- תחום שיפוטו על כל הארץ והדיונים בו מתנהלים מול 3 שופטים לפחות. הוא פועל בשני מישורים: דן בערעורים על פסקי דין של בית משפט מחוזי וכשבתו כבג”צ.
2. בתי משפט אזרחיים לעניינים מיוחדים- הוקמו די להקל על המערכת המשפטית הרגילה כמו: בית דין לעבודה, בית דין לתביעות קטנות, בית משפט לתעבורה וכו’.
3. בתי דין צבאיים- מתפלים בעבירות של חיילים ובעבירות שבוצעו נגד בטחון המדינה בשטחים.
4. בתי דין דתיים- ישראל העניקה לכל הדתות והמוסדות שלה בארץ מעמד מיוחד במסגרת חוקיה והעניקה להן סמכויות שיפוט בענייני מעמד אישי: גירושין, נישואין, אימוץ וכו’. לכל דת בתי דין משלה והשופטים פועלים לפי חוקי הדת.
בג”צ (בית דין גבוה לצדק)- בג”צ מהווה את הערכאה השיפוטית העיקרית המרכזית להפעלת ביקורת על המנהל הציבורי. סמכותו של בג”צ מוגדת בחוק יסוד השפיטה, שם נאמר שבג”צ אמור לדון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת להם סעד (חיוב של גוף שלישי לנהוג בדרך מסוימת כלפי הצד שעתר לבג”ץ) למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. בג”צ הוא המוסד שפונה אליו אזרח שחש שהוא נפגע מהרשויות הממשלתיות. בג”צ יתערב כאשר מתברר שרשות מסוימת קיבלה החלטה שהושפעה משיקולים זרים ולא לעניין.
סדרי בדיון בבג”ץ:
א. מוגשת עתירה, היא צריכה להיות מוגשת בכתב והעותר צריך לציין את הנימוקים שעליהם מתבססת העתירה ובנוסף לכך הוא צריך לאשר את אמיתות הדברים. העתירה היא בקשה לצו על תנאי, הרשות המסוימת שכלפיה הוציאו עתירה צריכה להתייצב לפני בג”צ ולהגיד מדוע עשתה/לא עשתה לפי טענת העותר. לאחר מכן נערך דיון על קבלת העתירה שבו דן שופט יחיד בבית המשפט העליון במעמד העותר ועו”ד שלו בלבד. בשלב זה העותר צריך לשכנע את השופט שהוא ממלא את כל התנאים הנחותים כדי שהוא יוכל להגיש עתירה: 1. זכות העמידה- העותר צריך להוכיח שנפגע אינטרס אישי שלו וישיר או של ציבור מסוים שקשור לעותר. 2. “מחסום הסעד האלטרנטיבי”- האדם חייב לבדוק לפני שהוא פונה לבג”ץ אם הוא יכול לפנות לבית משפט אחר. אם השופט במעמד יחליט שהעותר יכול לקבל את אותו סעד בבית משפט אחר הוא יפנה אותו לאותו בית משפט והנ”ל לא ימהר לקבל את העתירה. 3. העותר צריך להוכיח שהוא יידע את בית המשפט בכל העובדות ולא העלים שום פרט. 4. “העיתוי העולם”- העותר צריך להוכיח שהוא פנה בדיוק בזמן הנכון לא מאוחר מדי ולא מוקדם מדי.
ב. השופט בדק וראה שהעתירה עמדה בכל התנאים המוקדמים הוא מוציא צו על תנאי כנגד הרשות. לפעמים בג”צ יצרף לאותו צו על תנאי צו ביניים שהוא מעין צו מניעה שמחייב את הרשות לא לשנות את המצב הקיים. בעתירה ידון שופט אחד ואם יש התלבטויות זה יעבור ל3- שופטים.
ג. הרשות שעתרו כנגדה מופיעה בבג”ץ ומגינה על הצד שלה ומגישה תצהיר תשובה.
ד. מתקיים הדיון וההחלטה שתתקיים בנוכחות שני הצדדים, בדיון זה צריך להיות לפחות 3 שופטים, כל אחד מהצדדים מציג את טענותיו והשופטים מחליטים אם לקבל את העתירה או לדחות אותה.
סוגים של צווים נוספים שבהם בג”צ עושה שימוש:
1. צו “הביאס קורפס”- הבא את הגוף. הכוונה היא שאם היה הליך לא תקין בעת מעצר או פגיעה בגוף שלא כחוק אז בג”צ יוציא את צו.
2. צו “עשה ולא תעשה”- הסוגים העיקריים שבהם עושה בג”צ שימוש כדי להבטיח מנהל תקין. צו עשה זה כאשר אדם פונה לבג”ץ וטוען שלא פעלו בצורה מסוימת אז בג”צ ידרוש עשה. צו לא תעשה זה כאשר עשו משהו לא בסדר בג”צ ידרוש לא תעשה.
3. צווי איסור וצווי בירור- בג”צ מוסמך לתת צווים אלו לבית משפט, לבתי דין או לאנשים בעלי סמכויות שיפוטיות. את צו איסור ניתן להוציא רק כלפי בית משפט לפני תחילת הדיון בו ואז ביהמ”ש ימנע מלדון בעניין או שלא יוסיף לדון בו. צו בירור זהו צו שקובע שעל ביהמ”ש לבטל דיון או החלטה שהתקבלה שלא כדין.
4. פסק דין הצהרתי- בג”צ קובע שרשות מנהלית פעלה שלא כחוק או פרשה בצורה לא נכונה את החוק ובכך פגעה באזרח, בג”צ יוציא הצהרה שיהיה בה משום נזיפה ברשות כדי למנוע מעשה זה בעתיד.
ייחודיות בג”צ כרשות שופטת:
 הנושאים שנידונים בבג”ץ אינם נידונים בשום ערכאה משפטית אחרת.
 מטרת בג”צ היא לבדוק את הכשרות והתקינות של הפעולה הציבורית ולא לנהל משפט רגיל עם מתן פסק דין.
 לא ניתן לערער על פסקי דין של בג”צ.
 ההליכים המשפטיים שונים בבג”ץ, יש עותר ומשיב ולא תובע, נתבע, עדים וכו’.
 בג”צ מוציא צווים כלפי הרשויות, אין פה סנקציות כמו קנסות, פיצויים וכו’.
 תהליך קבלת ההחלטות הוא מהיר יחסית לבית משפט.
 בבג”ץ המדינה היא תמיד הנתבעת.

חשיבות בג”צ:
1. שמירה על עקרונות הדמוקרטיה.
2. מניעת דיכוי של מיעוטים.
3. שומר על זכויות אדם ואזרח.
4. מוציא תקדימים וצווים (בכך הוא עושה מעין חקיקה).
5. בג”צ שומרת על עקרון שלטון החוק בכל שהיא מעלה ביקרת שיפוטית על הרשויות השונות.
אי התלות של המערכת השופטת- יש שלושה היבטים מרכזיים לכך שהרשות השופטת היא בלתי תלותית:
א. אי תלות עניינית- מתייחסת למרות השפיטה “אין על השופט מרות בענייני שפיטה אלא מרותו של החוק”
ב. אי תלות אישית- אופן המינוי של השופטים, הם מתמנים על ידי נשיא המדינה בהמלצה של ועדת מינויים שכוללת תשעה אנשים (3 שופטים, 2 שרים שאחד מהם שר המשפטים, 2 ח”כים, 2 עו”ד שאחד מהם הוא ראש לשכת עו”ד) יש ייצוג של כל הרשויות. אין פה הכרעה לגוף אחד והנציגות הפוליטית במיעוט. המינוי של שפוט הוא לכל החיים עד שהוא פורש בגיל 70. עליהם אחרית ועדת הכנסת. העברת שופט נעשית רק בהסכמת נשיא ביהמ”ש העליון. חסינות שופטים- לא פותחים בחקירה פלילית נגד שופט אלא אם כן יש אישור של היועץ המשפטי לממשלה.
ג. אי תלות במהלך המשפט- 1. סוביודיצה- במקרים מסוימים, כאשר יש צורך לאסור לפרסם דברים שקשורים לעניין שדנים בו בבימ”ש מתוך עקרון של שמירת הפרט, הליך הוגן וכו’. 2. שוויון בפני החוק- כל אדם זכאי למשפט הוגן וצודק ללא שום העדפות. 3. הדיונים הם פומביים- פתוחים לציבור כדי שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה.
אמצעי ביקורת ופיקוח- קיימים שני סוגים של ביקורת ופיקוח:
א. ביקורת מונע- לפני מעשה. משמשת כגורם מרתיע, היא רוצה למנוע ליקויים שעלולה הרשות לבצע.
ב. ביקורת לאחר מעשה- הליקויים והטעויות נעשו והיא מתריעה כדי שלא יעשו בעתיד.
חשיבות הביקורת והפיקוח-
 לרסן את השלטון ולמנוע מצב שרשות אחת תיטול לידה כוח רב.
 המשטר יהיה תקין, הוגן. הביקורת חושפת ליקויים, פגמים ושומרת על ניהול תקין וחסכוני.
 שומרת על זכויות האדם והאזרח
מבקר המדינה- כל הקשור במבקר המדינה מוסדר בחוק יסוד מבקר המדינה. הוא נבחר ע”י הכנסת בהצבעה חשאית (כמו הנשיא). תקופת כהונתו היא 5 שנים שהתנאי הבסיסי ביותר זה שהוא חייב להיות אזרח ישראלי ותיפקד מספר שנים כשופט (בד”כ בעליון). הוא מפסיק לכהן כאשר: הסתיימה כהונתו, התפטרותו או שהכנסת מחליטה להעביר אותו מתפקידו כאשר 20 ח”כים צריכים להיות חתומים על הבקשה. זה עובר לדיון בועדת חוקה חוק ומשפט ותהיה ישיבה מיוחדת של הכנסת ובה דרוש רוב של 2/3 ח”כים. מבקר המדינה נחשב כזרוע הארוכה של הכנסת כי הוא מתמנה על ידה. אסור לו להיות משותף בפעילות פוליטית ולהיות מעורב בגוף שאותו הוא מבקר. הוא בודק את החוקיות של הגוף השלטוני במובן של ניהול תקין של כספים. כל גוף שמבוקר ע”י מבקר המדינה צריך להעביר דו”ח בו מפורט כל המידע שדרוש לצורך הבדיקה, יש לו סמכות זמן עדים לצורך הבדיקה. אחת לשנה הוא מעביר דו”ח מבקר המדינה בו מפורטים פגמים, ליקויים וכו’ בצירוף המלצות. הדו”ח עובר לשר הכלכלה ולועדה לביקורת המדינה וזה מגיע לדיון במליאת הכנסת תוך 3 חודשים. בסמכותו של מבקר המדינה רק להמליץ הוא אינו יכול לחייב. הדו”ח מגיע לתקשורת ולדעת הקהל שבד”כ גורמים לשינויים.

נציב תלונות הציבור- בשנת 1971 נוסף לתפקידו של מבקר המדינה תפקידו של נציב תלונות הציבור. כאשר אדם נפגע מרשות מסוימת הוא יכול להתלונן לפני נציב תלונות הציבור, התלונה לא חייבת להיות אישית כלפיו, הוא יכול להתלונן על שחיתויות במקום העבודה וכו’. לא ניתן להתלונן על אנשים כמו: נשיא המדינה, הכנסת על ועדותיה, הממשלה. בפניו עומדות כל דרכי החקירה המקובלות, הוא יכול לחייב אדם או גוף להופיע בפניו ולתת עדות לצורך חקירה. אם מגיעה תלונה נגד רשות מסוימת הנציב מיידע את אותה רשות על התלונה. הוא יכול להמליץ על ליקויים אך לא יכול לחייב לתקנם. אם מדובר בעניין פלילי הוא יכול להעביר את העניין ליועץ המשפטי לממשלה.
ועדת חקירה ממלכתית- יו”ר הועדה הממלכתית חייב להיות שופט מחוזי או עליון, לפעמים אפילו נשיא ביהמ”ש העליון. הועדה מונה לפחות 3 חברים. היא מוקמת כאשר קיים מחדל רציני בישראל כמו ועדת אגרנט לגבי מלחמת יום כיפור.
יחסי דת ומדינה- בישראל השלטון באופיו הוא חילוני אך יש שיתוף פעולה מלא עם הדת. ישראל מכירה בזכות של אזרחים בני דתות אחרות להיות בעלי אוטונומיה בענייני אישות. הבעיה המרכזית שעליה יש מחלוקת היא על האופי של המדינה. האם בגלל שמדינה ישראל היא מדינה ליהודים היא חייבת להיות בעלת צביון יהודי דתי והיא צריכה להגשים וליישם את ערכי הדת היהודית?
זרמים ביהדות:
1. חילוניים- מהווים את רוב מדינת ישראל. חלקם אומרים שיש לשמור על צביון דתי מסורתי אך לשלבו בדרכים המודרניים. חלק אחר אומר שצריך להיות חופש דת ללא התערבות של כפייה דתית. החלק האחרון בהם מאמין בהפרדה של דת ומדינה ושהמדינה תתבסס על ערכים דמוקרטיים וליברלים.
2. הזרם של המחנה הדתי לאומי- מפד”ל, בני עקיבא, בעלי כיפות סרוגות. הם שומרים על ערכים יהודים ודתיים במיוחד בנושאי כשרות במוסדות הציבור, שמירת השבת, ואוטונומיה לבתי דין רבניים בנושאי אישות. הזרם הזה מקבל את ערכי מדינת ישראל, הוא מתגייס לצבא ומוכן להימנע מכפייה דתית אם יש צורך בכך.
3. החרדים- מורכב מהרבה קבוצות חלקן קיצוניות יותר וחלקן קיצוניות פחות. יש את חסידי סטמר שלא מתגייסים לצבא, לא מצביעים, לא משלמים מסים וכו’ ויש את המתונים יותר כמו ש”ס שלא מתגייסים לצבא אך מצביעים ומשלמים מסים.
מוסדות דת יהודיים-
א. הרבנות הראשית- היא פעלה עוד בתקופת המנדט כאשר בראשה יש שני רבנים אחד אשכנזי ואחד ספרדי. תפקידה של הרבנות הראשית לתת מענה לבעיות הלכתיות ולהפעיל ולפקח על בתי הדין הרבניים הפזורים ברחבי הארץ.
ב. בתי דין רבניים- עוסקים בענייני נישואין, גירושין, ירושות, מזונות וכו’. בתי הדין פועלים בשתי ערכאות: ערכאה נמוכה של בתי דין אזוריים, וערכאה עליונה של בתי דין לערעורים.
ג. מועצות דתיות- מועצות בהן יושבים נציגי המפלגות שברשויות המקומיות, תפקידן לנהל את שירותי הדת ברשות המקומית בענייני נישואין, כשרות וכו’.
הסטטוס-קוו- היחסים בין דת ומדינה לא מעוגנים בשום חוק אלא הדבר מעוגן בשורה של הסכמים קואליציוניים שנחתמו בין המפלגות הדתיות למפלגות החילוניות עוד בתקופת הישוב הסטטוס-קוו עוסק ב4- תחומים מרכזיים:
1. שבת- יום המנוחה החוקי ליהודים ויש לכבדו בענייני תחבורה ציבורית, תעסוקה ומוסדות ממלכתיים כמו צבא, משרדים ממשלתיים וכו’.
2. כשרות- הבטחה לקיים כשרות במטבחים ממלכתיים: צה”ל, משטרה, נתב”ג בי”ח.
3. אישות- אוטונומיה לבתי דין רבניים בענייני אישות.
4. חינוך- הכרה במערכת החינוך הדתי כמערכת חינוך אוטונומית.

חוקים הקשורים לדת ומדינה-
1. חוק בתי דין רבניים (1953) – מעניק סמכות לבתי דין רבניים לדון ולפסוק בענייני נישואין וגירושין.
2. חוק איסור גידול חזיר (1962) – אוסר על גידול חזירים בארץ ולשווקם. לאזורי מגורים נוצריים מותר הגידול.
3. חוק ההסמכה (1984) – מתיר לרשויות מקומיות לאסור על פתיחת בתי שעשועים בערבי שבת ובערבי חגית מטעמי דת.
4. חוק חג המצות איסור חמץ (1986) – אוסר על בעל עסק יהודי להציג חמץ למכירה בחג הפסח.
5. חוק השבות (1950) וחוק האזרחות (1952).
6. חוק לעשיית דין בנאצים ועזריהם (1950) – קובע כי ניתן להעמיד לדין כל אדם הנחשד כי גרם לרצח יהודים בתקופת השואה. מאפשר מתן פסק דין מוות ולא חלה עליו התיישנות.
7. חוק המעמד (1953) – מעניק מעמד חוקי להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית וקובע את תפקידן בעליה, התיישבות וגיוס כספים.
8. חוק יסוד: הכנסת (תיקון 1985) – קובע כי אסורה השתתפות בבחירות של כל מפלגה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
9. חוק חינוך ממלכתי (1954) – קובע כי יש לבסס את החינוך לאוכלוסייה היהודית בישראל על ערכי התרבות היהודית ועל מסורת ישראל.
10. חוק שעות העבודה והמנוחה (1951) – קובע את יום המנוחה השבועי יום השבת יהודים.
11. חוק רשות השידור (1965) – קובע שמטרת השידורים לחזק את הקשרים עם המורשת היהודית.
המפלגות בישראל-
מפלגה- ארגון קבע וולנטרי שבו יש אנשים המעונינים בהשפעה על קביעת המדיניות ועל דרך הגשמתה. המפלגה נאבקת במטרה לתפוס את עמדות השלטון במדינה. המפלגה עוסקת בהסברה על מנת להשפיע על הבוחרים לתמוך בה במאבקה על השלטון. כשהמפלגה מגיעה לשלטון היא מנסה לשמור על ציבור בוחריה ועל דעת הקהל.
יסודות המפלגה המודרנית:
1. אידיאולוגיה מפלגתית- מערכת עקרונות ודעות משותפות לכל האנשים במפלגה.
2. אינטרסים- מטרות המשותפות לקבוצת האוכלוסייה המרכיבה את המפלגה.
3. מנהיגות- היסוד האישי ומערכת היחסים בין ראשי המפלגה לחבריה.
מצע הבחירות- מהווה פשרה בין אידיאולוגיה לבין אינטרסים.
זהו מסמך שמנסחת המפלגה לקראת הבחירות ובו מסוכמות העמדות העיקריות של המפלגה ביחס לבעיות ולמצב הכלכלי במדינה. מפלגות שלהן אידיאולוגיה מקיפה, מדגישות במצע את עיקרי האידיאולוגיה וישומן בהתאם לבעיות השעה.
תעמולה- הפצת הדעות והרעיונות דרך עיתונות, כנסים, הרצאות, פרסומים וכו’.

מאפייני המערכת המפלגתית בישראל:
1. רב מפלגתית- איחודים ופילוגים לעיתים קרובות. נטייה להקים בלוקים בין מפלגתיים (מערך מול ליכוד). מפלגות קטנות. אף מפלגה לא זכתה לרוב מוחלט.
2. ימין ושמאל- חלוקה עפ”י אידיאולוגיה חברתית כלכלית.
3. רציפות- מהתקופה שלפני קום המדינה.
4. השפעה רבה של המפלגות על החיים הפוליטיים- ממשלות קואליציונית, בבחירות לרשויות המקומיות.
5. הצדדים האופרטיביים דומים- למרות ההבדלים האידיאולוגיים רוב המפלגות ציוניות.
6. מפלגות המוניות- הגדולות, לכן הן לא קיצוניות.
7. האישים העומדים בראש המפלגות חשובים בגלל הקרבה בגישות האופרטיביות.
8. ההבדלים העיקריים בין המפלגות הם בתחום מדיניות חוץ ובטחון.
השלטון המקומי-השלטון המקומי אחראי על הנהלתם של האזורים השונים שבהשגחתו בתחום הצרכים, המצבים והעניינים המקומיים והשוטפים של האוכלוסייה המקומית. המדינה מחולקת לאזורים מוגדרים מבחינת שטח, ועל חלקים אלה מפקחים רשויות שלטון מקומיות, שנבחרות ע”י התושבים הגרים באזור. בארץ יש כיום 210 רשויות מקומיות, כאשר 38 מהן הן עיריות יהודיות.
צורת השלטון המקומי והנהגתן-
בישראל יש 3 סוגי רשויות מקומיות:
1. עירייה – שהיא הרשות הגדולה ובעלת המעמד המכובד ביותר.
2. מועצה מקומית – השניה בגודלה מבחינת התפתחותה.
3. מועצה אזורית – מקיפה בתוכה מספר ישובים כפריים.
שר הפנים הוא זה שמוסמך על הקמת עירייה, מועצה מקומית או מועצה אזורית. השר חופשי לנהוג כהבנתו, כי אין חוקים בנושא. הוא גם רשאי לשנות את תחומיהם מתוך שיקולים תכנונים, כלכליים וחברתיים, וכן לאחד או להפריד מועצות מקומיות או אזוריות.
תפקידיה של מועצת הרשות המקומית:
1. לקיים סדר ושלטון תקין.
2. לדאוג לפיתוח המקום ולקידום ענייניהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של התושבים.
3. לשמש נאמן לכל עניין ציבורי.
4. להקים, להחזיק ולנהל שירותים, מפעלים ומוסדו שהם תועלת הציבור.
5. להקים, להגביל או לאסור את הקמתם ואת הנהלת ענייניהם של כל שירות, מפעל ומוסד ציבורי לרבות קביעת מחירים, אגרות שעות עיסוק וכו’.
6. לדאוג לבריאות הציבור בהקיפה הרחב ביותר.
7. להסדיר ענייני הרוכלות, תגרות רחוב וכו’.
8. לייסד גופי עזר ציבוריים ולקיימם, לביצוע כל מטרה שהיא בגדר סמכויות המועצה ולנהוג בהם כדרך בעלים.
תפקידי ראש הרשות המקומית:
1. לדאוג שהחלטות מועצת הרשות יבוצעו כהלכה, ואם ההחלטה מצריכה הוצאה מכספי הרשות הוא צריך לדאוג שההחלטה תהיה בהתאם לתקציב המאושר.
2. לכהן כיו”ר ועדת ההנהלה.
3. לקבוע יחד עם ועדת ההנהלה את סדר היום בישיבת המועצה ולהיות יו”ר ישיבת המועצה.
4. להכין את תקציב הרשות לאישור המועצה.
5. להתקשר בשם הרשות בחוזים.
6. לנהל את סדר העבודה של הרשות ולפקח על עובדים.
7. לייצג את הרשות כלפי חוץ וכלפי פנים.

וועדות הרשות המקומית-
 ועדת מכרזים- בודקת הצעות עלות המוגשות לרשות בעקבות פרסום מכרז והמליץ בפני ראש הרשות על ההצעה הראויה לאישור.
 ועדת כספים- מייעצת למועצה בכל ענייני הכספים של הרשות.
 ועדת מל”ח- מכינה את המשק לשעת חירום.
תהליך הבחירות- המועמד שקיבל את מספר הקולות הכשרים הגדול ביותר (לפחות 40%). במידה ולא קיבל 40% המועצה תבחר את ראש הרשות מבין חבריה. אם היו שני מועמדים ואף אחד מהם לא קיבל 40% יהיו בחירות חוזרות זה יקרה גם אם הם יקבלו את אותו מספר של אחוזים. אם היו יותר מ3- מועמדים ואף אחד לא קיבל מעל 40% מהקולות הכשרים יהיו בחירות חוזרות רק בין השנים שקיבלו את האחוז הכי גבוה.
שלטון ריכוזי וביזורי- ככל שלמשרד הפנים יהיו יותר סמכויות ופחות אוטונומיה לשלטון המקומי השלטון יהיה ריכוזי. יש יחסי תלות ופיקוח בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. ככל שהפיקוח של השלטון המרכזי על המקומי יהיה הדוק יותר השלטון יהיה ריכוז. השלטון המרכזי בפיקוחו על הרשויות המקומיות נועד והבטיח שהאינטרסים בעלי חשיבות לאומית כמו חינוך או בריאות לא יפגעו בשל אינטרסים מקומיים. מדיניות אחידה בכל הרשויות המקומיות ביחס לבעיה מסוימת מונעת ניגוד אינטרסים בין השלטון המקומי למרכזי וזה מביא לתפקוד בצורה יעילה יותר. השלטון המרכזי מפקח על השלטון המקומי בנושאים: תקציב, אישור בכל הקשור למקרקעין, חוקי עזר עירוניים, פיקוח על השכר של ראש העיר וסגניו.
יתרונות השלטון הביזורי:
1. מתן פתרונות ספציפיים לבעיות של כל רשות.
2. קצב החלטות מהיר יותר.
3. מודעות בשלטון המקומי.
תקציבי הרשות המקומית- מסים ישרים ועקיפים, השתתפות הממשלה במימון השירותים הממלכתיים, מענק ממשלתי ע”י משרד הפנים.

הערבים כמיעוט במדינת ישראל-
מיעוט לאומי- קבוצה קטנה במספרה מהאוכלוסייה של המדינה בה היא קיימת ובעלת מספר מאפיינים שמאחדים אותה כקבוצה. המיעוט הבולט הוא המיעוט הלאומי והמכנה המשותף לו: מוצא משותף, עבר היסטורי משותף, תרבות וכו’. הוא נבדל מרוב האוכלוסים בהיותו מרגיש שייך לבן עם אחר מזה שאליו משתייכים רוב האוכלוסייה שבסביבתה הוא חי.
מדינת לאום- מדינה שרוב האזרחים בה משתייכים ללאום אחד. יש זהות בין הלאום למדינה. סמלי הלאום הם סמלי המדינה.
מדינה דו לאומית- מדינה שבה חי מיעוט שהוא גדול יחסית במדינה והוא זוכה לייצוג הולם בפרלמנט, לעיתים מכירים בשפה שלו כשפה רשמית. כיום אין מדינה דו לאומית.
מדינה רב לאומית- חיים בה מספר לאומים רב שמהווים פדרציה פוליטית, כל מיעוט זוכה לאוטונומיה במסגרת הרשות המרכזית, ניתנת אוטונומיה למיעוטים בנושא דת, תרבות וחינוך. אך כולם כפופים לשלטון המרכזי בענייני חוץ, כלכלה, בטחון וכו’.
מיעוט במדינה דמוקרטית- ההכרעות מתקיימות לפי החלטת הרוב ולכן יש ארגונים שדואגים לזכויות המיעוט: ארגונים ולנטרים, תקשורת חופשית, חוקים, בג”צ, בחירות.
מיעוט לאומי בישראל- מוסלמים- 70%, נוצרים- 12%, דרוזים- 9%, צ’רקסים- אלפים.

המעמד של המיעוט הערבי לפי מגילת העצמאות- הערבים מהווים מיעוט בעלי אזרחות מלאה ושווה. ב1952- נחקק חוק האזרחות שהקנה למיעוט הערבי במדינת ישראל אזרחות ישראלית רשמית. כאזרחיה של מדינת ישראל ניתנות להם כל הזכויות האזרחיות והפוליטיות שניתנות גם לתושביה היהודים של מדינת ישראל. המעמד של הערבים כמיעוט לאומי בארץ ישראל מושפע מ3- היבטים מרכזיים:
1. מדינת ישראל כמדינה יהודית לפי מגילת העצמאות.
2. ישראל היא מדינה דמוקרטית וקיימת קריאה במגילה לערבים ליטול חלק בבניין הארץ ולשמור על שלמותה. ומדינת ישראל מחויבת להעניק להם את כל החירויות השונות.
3. מדינת ישראל היא מדינה בעלת צורכי בטחון מיוחדים שלמעשה הממסד הפוליטי והצבאי ורוב הציבור היהודי בארץ רואה בערבים כבעיה ביטחונית וזאת בשל הקשרים המשפחתיים, התרבותיים, הלאומיים של המגזר הערבי עם מדינות ערב האחרות והמעמד שלהם מושפע רבות מהבעיה הביטחונית.
אופייה היהודי של מדינת ישראל והשפעתו על המיעוט הערבי- כנסת ישראל חוקקה מספר חוקים כדי לממש את העובדה שהמדינה היא מדינה יהודית. חוקים אלו הם בעלי השפעה על המיעוט הערבי:
א. חוק השבות- מעניק זכויות לכל יהודי לעלות לארץ ולקבל אוטומטית אזרחות ישראלית.
ב. חוק האזרחות- בהמשך לחוק השבות נחקק חוק האזרחות, גם הוא מעניק אוטומטית אזרחות ישראלית לכל יהודי שעולה לארץ ישראל ומי שאינו יהודי יכול לקבל אזרחות מכוח הלידה, מכוח השבות ומכוח ההתאזרחות. החוק הזה מנוגד לעקרון השוויון בפני החוק מכיוון שהוא מעניק אזרחות מלאה לעולים חדשים אולם הוא לא מעניק זכות זו לערבים ולטענתם הם יישארו תמיד בגדר מיעוט.
ג. חוק מעמד ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית (1954)- כל נושאי ההתיישבות והקמת כפרים חדשים הוא בידי הסוכנות היהודית וגופים יהודים, המוסדות האלה עוסקים בהכשרת קרקע לבנייה, בהקמת רשתות מים וחשמל והיישובים הערבים נמצאים מחוץ לתהליך הזה. הגופים הללו לא ממשלתיים וממומנים על ידי תרומות.
ד. חוק יסוד מקרקעי ישראל(1960)- עפ”י החוק הזה מוגדרות רוב הקרקעות כקרקעות של מקרקעי ישראל ואחוז לא מבוטל הם בידי קק”ל. לפי התקנות של קק”ל אסור למכור או להעביר אדמות לגורמים לא יהודים. מקרקעי ישראל זהו גוף ממלכתי ולכן הערבים טוענים שזו הפלייה.
ה. חוק יסוד הכנסת- לפי תיקון החוק בשנת 1985 נקבע כי רשימת מעומדים לא תוכל להשתתף בבחירות לכנסת אם במטרות שלה היא הצהירה על שאיפה לשלול את קיומה של המדינה וזה שולל לערבים את הזכות להתאגד.
ו. חוק הדגל והסמל (1949)- הסמלים של מדינת ישראל הם סמלים של הדת היהודית ולערבים קשה להזדהות עם סמלים אלו.
אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל והשפעתו על המיעוט הערבי- הדמוקרטיה בישראל מעוגנת במגילת העצמאות, בחקיקה של הכנסת, בפסיקות של בג”צ ובקיום של מוסדות ביקורת ופיקוח ותקשורת חופשית. כל אלה מתבססים על שני עקרונות מרכזיים: החירות והשוויון. שני עקרונות אלה משפיעים על הערבים ולעיתים החקיקה הדמוקרטית יכולה להתנגש במסורת ובערכים של החברה הערבית.
עקרון החרות (הפרט)-
א. חופש הביטוי- למגזר הערבי יש חירויות רבות כמו לאוכלוסייה היהודית, זה בא לידי ביטוי במספר עיתונים רב, תנועות פוליטיות אבל במידה וקיימת הסתה נגד מדינת ישראל את מסמכותו של שר הפנים לפי תוכניות הגנה לשעת חירות (1945) לסגור את העיתון.
חופש המגורים- הערבים לא יכולים לבחור באופן חופשי את אזור מגוריהם כי יש להם הגבלה באזורים מסוימים שאסור להם לגור.
עיקרון החירות (הקבוצה)-
א. חופש החינוך בשפה- השפות הרשמיות במדינת ישראל הן עברית וערבית אך לטענת הערבים יש עדיפות ברורה לשפה העברית.
ב. חופש הדת- חופש הדת מעוגן על ידי החוק החקיקה של הכנסת כמו חוק שמירת המקומות הקדושים שקובע שאסור לחלל מקומות קדושים. חוק העונשין (1977) שאוסר לפגוע ברגשות הדתיים של כל אזרחי ישראל.חוק שעות עבודה ומנוחה(1951) מאפשר לכל עדה דתית בישראל לשבות ממלאכה ביום שמקובל עליה. חופש הדת מאפשר גם בתי דין מוסלמים (שרעים) לערבים יש סמכות ייחודית לפסוק בכל ענייני ההלכה המוסלמית ולפי חוק הקאדים (מנהיגי הדת שלהם) מתמנים על פי המלצה שמקבל נשיא המדינה מוועדת מינויים שבה יושבים חילונים וגם אנשים לא מוסלמים.
ג. חופש ההתארגנות- יש להם חופש להקים ארגונים פוליטיים וגם כל מיני ארגונים שהם בלתי מפלגתיים כמו הועד הראשי של ראשי המועצות המקומיות וכו’. למרות זאת הם טוענים שהם מוגבלים בנושא חופש ההתארגנות.
עקרון השוויון-הם טוענים שגם כתוצאה מחוקים שיש בהם היבט שוויוני הם נפגעים
א. חוק יסוד הכנסת- קובע שהכנסת תבחר בבחירות שוות, כלליות, יחסיות וכו’. ערביי ישראל כמו שאר אזרחי המדינה יכולים לבחור.
ב. חוק חינוך חובה- חל גם על הערבים.
ג. חוק המועצה להשכלה גבוהה- אוסר על הפלייה בקביעת תנאי לקבלה לאוניברסיטה.
ד. חוק שוויון זכויות האישה- החוק הזה אוסר על פוליגמיה וזה פוגע בהם מכיוון שלפי הדת המוסלמית מותר לגבר להחזיק יותר מאישה אחת. חוק זה אוסר על אופן גירוש האישה לפי הדת המוסלמית.
ה. חוק שירות התעסוקה(1959)- חוק זה אוסר על הפליה בקבלה לעבודה על ידי שירות התעסוקה אך בפועל הערבים לא יכולים להתקבל לתעשיות ביטחוניות.
ו. שוויון בתחום הכלכלה- הם טוענים שההקצבות של משרד הפנים לרשויות המקומיות הערביות פחותות מאלו שניתנות למגזר היהודי וזה יוצר פערים גדולים בין המגזרים. כמו כן הם אומרים שהישובים הערביים לא זוכים למעמד של עיירות פיתוח והם לא נהנים מהקלות ותמריצים.
צורכי הביטחון של מדינת ישראל והשפעתם על המיעוט הערבי- עם סיומה של מלחמת השחרור חלק מהכפרים הערביים היו קרובים לגבול ואז נוצר חשש לשיתוף פעולה בינהם לבין חוליות חבלה שרוצות לחצות את הגבול ועל רקע זה ב1948- הוקם הממשל הצבאי שהיה ממונה על הערבים בגליל, במשולש ובנגב. המסגרת החוקית לפעילות של המשטר הצבאי היו תקנות הגנה לשעת חירום ב1945- ועל פיהן נאסר לערבים לצאת מהישובים שלהם, הוטלו עליהם מעצרי לילה, הם היו חשופים למעצרים מנהליים, סגירת עיתונים, הוצאת עיתונים וארגונים מחוץ לחוק, הגליות, גירושים מהארץ, הפקעות רכוש וכו’.
המאבק על הקרקעות בין יהודים לערבים- מהווה את אחת הבעיות החריפות ביותר ביחסי השלטון והמיעוט הערבי בשנים הראשונות לקיומה של המדינה הופקעו ממרבית הקרקעות שהיו של ערבים שנמלטו משטחי המדינה. בתקופת המנדט היו 48% מכלל האדמות בא”י שייכות לערבים ו44%- בבעלות ממשלת המנדט ו8%- בבעלות יהודית פרטית. לאחר קום המדינה עברו בצורות כאלה ואחרות 90% מהאדמות לבעלות יהודית. פרט לכך התרחש גם תהליך של הפקעות קרקעות שהיו בידי הערבים ותהליך זה התבצע ע”י תקנות מיוחדות, חוקים של הכנסת וכו’. ניתן לראות את הפגיעה בערבים כתוצאה מהפקעת קרקעות בכמה היבטים:
א. היבט כלכלי- הפקעת הקרקעות מובילה לצמצום השטח החקלאי של סביבתם.
ב. היבט חברתי- ירידת ערך החקלאות שנבע בעיקר באיבוד האדמות וברגע שהיו פחות אדמות הייתה פחות הכנסה, דבר זה הביא את הערבים לעבודה מחוץ לכפר.
ג. היבט דמוגרפי- הפקעת הקרקעות מהערבים הגבירה את הלחץ הדמוגרפי בכפרים הערביים.
ד. היבט פוליטי- הפקעת הקרקעות הביאה לתסיסה פוליטית חזקה בקרב הערבים והיא הביאה להקצנת הרגש הלאומני בקרב הערבים וכתוצאה מכך ב30.3.76- היה יום האדמה.
ה. היבט מוסרי- עם שובם של הפליטים הערבים שהאדמות שלהם הופקעו עלתה שאלת הפיצוי, האם צריך להשיב לערבים את השטחים שנלקחו מהם. הציונות תמיד ראתה בגאולת הקרקע והאדמה ערך עליון ואחת ממטרותיה החשובות של שיבת העם לארצו. הערבים ראו בהפקעת הקרקעות עוול חמור לא רק בגלל הפגיעה הכלכלית בהם אלא גם פגיעה במסורת הערבית שרואה באדמה את תמצית חייו של האדם.
סיבות להפקעת הקרקעות-
1. טעמי ביטחון המדינה- שר הביטחון יכול להכריז על שטחים סגורים לצרכים ביטחוניים כמו: פרשת איקרית ובירעם- מדובר בתקופה של סוף 48 במהלך מלחמת השחרור. בחזית הצפון נערך מבצע חירם, במהלך מבצע זה נכנסו כוחות צה”ל לכפר בשם איקרית שנמצא בגליל המערבי, הכפר נכבש ותושביו התבקשו לעבור באופן זמני לכפר השכן בשם רמה. גם הכפר בירעם נכבש ע”י צה”ל ותושביו פונו. התושבים של הכפרים הללו פתחו במאבק משפטי לאחר המלחמה והם פנו לבג”ץ. בקיץ 1951 בג”ץ פוסק כי הערבים יכולים לחזור לכפריהם משום שעצם הכרזת האיזור “אזור ביטחון” לא שולל מהם לחזור לכפריהם. בשנת 1951 צה”ל הורס את איקרית ובשנת 1953 צה”ל הורס את בירעם וזאת למרות החלטת בג”ץ. בינתיים הערבים ממשיכים במאבק משפטי ובשנת 1953 בג”ץ דוח את עתירתם משום שהוא טוען שהם היו צריכים לחזור לפני כן לכפריהם וזה שצה”ל הרס את כפריהם לא מעניין את בג”ץ. לבסוף בשנת 1981 בג”ץ טוען שהוא אינו יכול להתערב בנושאים שקרו לפני 30 שנה. במשך השנים הערבים מפעילים לחץ על הממשלות השונות וחלק מהם מקבלים פיצוי על האדמות וחלקם מסרבים לקבל פיצוי כספי. השטחים של איקרית ובירעם נמסרו למושבים כמו: אבן מנחם דוגמא נוספת היא: שטח 9 – בשנת 1956 הוכרז ע”י הרמטכ”ל ש100,000- דונמים באזור של הכפרים סחנין ודיר-חנא הוגדרו כשטח צבאי סגור גם פעולה זו עוררה סערה ציבורית שבעקבותיה אישרו השלטונות לחקלאים לעבד את אדמותיהם (שהופקעו בהתחלה). גם בשנת 1976 הופקעו קרקעות ושוב קמה סערה ציבורית ואז הושגה פשרה לפיה חלק מהשטח הותר לעבודה חקלאית והחלק השני נשאר סגור. שתי הדוגמאות הנ”ל הן דוגמאות שבהן מפקיעים קרקעות לצורכי ביטחון כשהבסיס החוקי הוא תקנות ההגנה לשעת חירום (1945) לפיה רשאי שר הביטחון להכריז על כל אזור כשטח סגור שהכניסה אליו אסורה במקרים מסוימים ניתן יהיה לקבל רשיון כניסה מיוחד אולם קשה מאוד להשיגו מתוך רצון להבטיח את בעלות המדינה על חלק מהאדמות הכלולות באזורי בטחון הוחכרו אדמות אלה לאנשים אחרים כאדמות נטושות וזה על בסיס שני חוקים: 1) חוק האדמות המוברות- עפ”י חוק זה מותר למדינה להפקיע אדמה של עובדה במשך 3 שנים. 2) תקנת הגנה לשעת חירום של עיבוד דמות בור- מותר לשר הביטחון להפקיע אדמה שלא עובדה יותר משנה אחת (התקנה בוטלה ב84-).
2. הפקעת קרקעות לצורכי ציבור- הבסיס החוקי להפקעת קרקעות לצרכים ציבוריים נקרא “פקודת הקרקעות”, להעביר לידי הממשלה ללא הגבלת זמן את הקרקעות החיוניות. הסמכות ניתנת לשר האוצר להעביר את בעלי הקרקע בכל מקום שאותה אדמה דרושה לצרכים ציבוריים. חוק הבנייה והתכנון זהו בסיס חוקי נוסף, החוק הזה מאפשר הפקעת קרקעות עד 40% משטח אדמה פרטית ואז בעל האדמה יהי זכאי לפיצויים. זה חל גם על המגזר היהודי. הערבים רואים בהפקעת קרקעות לצורכי ציבור פגיעה בזכויות שלהם והם מערימים מכשולים בביצוע החוקים גם אם זה נעשה לטובת הכפר בו הם חיים. ההתנגדות הזו מונעת את הפיתוח של הכפר.

3. לצורכי התיישבות יהודית- באמצעות חוקים ותקנות הפקיעה הממשלה אדמות ערביות לצורכי התיישבות יהודית והרבה מאוד ישובים יהודיים הוקמו על אדמות ערביות כמו: קרית שמונה, חצור, נצרת עילית, מעלות, כרמיאל וישובים בנגב.
4. חוק נכסי נפקדים (1950)- נפקד- עפ”י החוק הוא אדם שבתקופה מהכרזת המדינה הוא היה אזרח או נתין של אחת ממדינות ערב, ששהה באחת מארצות ערב או בחלק של א”י שהוא מחוץ לחלק של מדינת ישראל או אדם שהיה אזרח א”י ויצא מחוץ לארץ לפני 48. נפקד נוכח- אדם שברח וחזר לארץ לאיחוד משפחות, לגביהם הוסכם לשחרר את נכסיהם ואת הפקדונות שלהם. לאחר מלחמת השחרור הרבה אדמות בארץ נותרו נטושות בגלל שבעליהם ברחו או גורשו. סיפחו את האדמות הערביות וסיפוח זה קיבל תוקף חוקי עם חקיקת החוק. חוק זה קובע שכל האדמות של אותם נפקדים יופקדו לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדות בחסות מנהל מקרקעי ישראל.
5. חוק רכישת מקרקעין (1952)- חוק זה התקבל בכנסת על רקע עלייה המונית שהייתה עם קום המדינה. חוק זה אישפר לשר האוצר להפקיע כל קרקע שלא הייתה בחזקת בעליה בשנת 1952 וששימשה לצורכים ביטחוניים בין הכרזת המדינה ל52- חוק זה מתיר מתן פיצויים אם אפשר ע”י קרקע חילופית.
גישות שונות להפקעת קרקעות-
א. המדינה טוענת שההפקעה היא לגיטימית מהסיבות: 1) דרושה מבחינה ביטחונית את התיישבות. 2) ניתן פיצוי הולם על הקרקעות. 3) מפקיעים אדמות לצורכים ציבוריים גם מהיהודים. 4) חלק מאותן קרקעות לא רשומות בטאבו ולכן הם לא יכולים להוכיח שהקרקע שייכת להם.
ב. הערבים טוענים שההפקעה גורמת לקיפוח מהסיבות: 1) מבקשים לחסום את הריבוי הטבעי של הערבים ע”י יהוד הגליל. 2) חלק טוענים שההפקעה של הקרקעות נעשית כדי לעודד את הערבים להגר למדינות ערביות שונות. 3) פגיעה בתחום הכלכלי. 4)אין רישום על בעלות חוקית של האדמות מכיוון שלא ידעו על חובה שכזו לפני קום המדינה האדמות עוברות במסורת לפי חוקי הירושה.
תגובות ערביי ישראל על מדיניות ההפקעה בשנים 1948-1975– עד שנות ה70- תגובת הערבים להפקעת הקרקעות הייתה מתונה יחסית, הגשת עתירות לבג”ץ, פניות לממשלת ישראל, פניות ליועץ לענייני ערבים ובהגשה של תביעות ופיצויים הסיבות לתגובה המתונה הזו הייתה הממשל הצבאי וגם הקרבה של ראשי החמולות למפלגות היהודיות ולשלטון היהודי. ב74- פורסמה תוכנית לפיתוח הגליל והיא דיברה על הפקעת אלפי דונמים של אדמות ערביות לצורך הקמת ישובים יהודיים (11 ישובים). התגובה של הערבים במקרה הזה התחלקה ל2-: מ74-75- הם המשיכו בתגובה המתונה שלהם, התארגנות פוליטית והפגנות. ב75- כשהיא פורסמה הם החליטו בכינוס של סניף רק”ח בנצרת כדי לתאם מחאה משותפת של כל האוכלוסייה הערבית. באוקטובר 75 היה כינוס מחאה ארצי ונכחו בו נציגי הוועד הארצי של הרשויות המקומיות הערביות (בדואים מהנגב ונציגים של התאחדות הסטודנטים) הם החליטו על הקמה של וועדת מעקב שתפעל לביטול הפקעות הקרקעות. וועדת המעקב הזו עמדה בראש המחאה של ערביי ישראל. בפבואר 76 החליטו להפקיע 20,000 דונם מהם 6,000 בבעלות פרטית ערבית והיתר זו קרקע שישבו עליה ערבים אך הייתה שייכת למדינה. התוכנית הספציפית הזו יועדה ל4- אזורים בגליל: נצרת, כרמיאל, עכו וצפת. זה גרם לתסיסה גדולה מאוד בקרב הערבים ויצר את “יום האדמה” והוכרז כיום של שביתה כללית וביות זה איבדו המארגנים של השביתה את הכוח שלהם על ההמונים והחלו התנקשויות בינהם ובין אנשי הביטחון ובמהלך ההתפרעות נהרגו 6 ערבים ונפצעו כמה מאות. היום הזה תרם לחיזוק הזהות הפלשתינאית ולהגברת התודעה של ערביי ישראל על הציבור הפלשתיני, יום זה ליכד את הציבור הערבי ואת המחנות המתונים. היום הזה הביא גם למודעות ביחס לקיפוח במגזר הערבי ושם אותה על סדר היום הציבורי. הכוח של רק”ח התחזק.
תמורות במנהיגות ובהתנהגות החברתית-פוליטית-
מאפייני המפלגות הערביות-
1. פעילות במסגרת חוקי המדינה- בעוד שבתקופת המנדט שללו שיתוף פעולה עם הבריטים או היהודים לאחר קום המדינה ובמיוחד כיום המפלגות הערביות שואפות להשתלב בדמוקרטיה הישראלית, מקבלות את כללי המשחק הדמוקרטיים, מקפידות לא לשלול את קיומה של מדינת ישראל (דמוקרטית ויהודית) כדי שיוכלו להתמודד בבחירות לכנסת.
2. בעלות מצע רעיוני מגובש- המצע מבוסס על אידיאולוגיות שונות: מרקסיזם, קומוניזם (רק”ח), פאן איסלאם, פאן ערביות. המפלגות מלוכדות סביב שני נושאים מרכזיים: א. שאיפה לשוויון זכויות מלא בין יהודים לערבים. ב. פתרון לבעיה הפלסטינית ע”י הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
3. הליכים דמוקרטיים- חברי המוסדות של המפלגות הערביות נבחרים בצורה דמוקרטית על ידי חברי המפלגה.
הבחנות למיון מפלגות במגזר הערבי-
1. מפלגות/רשימות- בשנות ה50- וה60- בולטים בציבור הערבי רשימות של נכבדים שהיו קשורות למפא”י, הרשימות הללו היו ללא סניפים, ללא ארגון, ללא מנגנון וללא אידיאולוגיה כל מטרתם הייתה למשוך קולות של ערבים למפלגת מפא”י. הרשימות הללו התגבשו סביב אישים בולטים במסגרת המסורתית. מולן היו גם מפלגות יציבות בעלות רשת של סניפים, מנגנון ואידיאולוגיה.
2. מפלגות קבועות/עונתיות- מפלגות קבועות הן מפלגות שהכוח האלקטורלי שלהן יציב לאורך זמן מול העונתיות שהכוח האלקטורלי שלהן הוא חד פעמי.
רשימות מפלגות
קבועות הרשימה הדמוק’ (47-57), קידמה ופיתוח (59-73) מק”י/רק”ח, מפא”י/מפ”ם/העבודה
עונתיות ירד (84), הרשימה הערבית של הבדואים והכפריים(73) ציונים כללים (51)
אחדות העבודה (51)

3. ממסדיות/אנטי ממסדיות- ממסדיות מקבלות עליהן את עקרונות היסוד של המדיניות של המדינה כלפי המיעוט הערבי. אנטי ממסדיות מתנגדות לממשלה ולתפיסה של ישראל כמדינה יהודית.
4. ערביות/מעורבות- רשימות המיעוטים בחסות המפלגות הציוניות ומד”ע ברשות דראוושה הן מפלגות שכל חבריהן ערבים אך לעומתן מק”י/רק”ח/חד”ש הן מפלגות מעורבות של ערבי ויהודים. מפ”ם בשנות ה50- הייתה המפלגה היחידה והראשונה שקיבלה ערבים לשירותיה והעניקה להם ייצוג במוסדותיה.
רק ערבים רוב ערבי גדול איזון רוב יהודי גדול רק יהודים
רשימת המיעוטים, מד”ע רק”ח/חד”ש, רמ”ל מק”י מפא”י, מפ”ם, ליכוד, מפדל אגוי, תחיה, צומת, מולדת

5. ייצוג/אינטגרציה- מפלגת ייצוג עוסקת רק בתחום הפוליטי ומפלגות אינטגרציה עוסקות במכלול של נושאים: חינוך, תרבות וכו’. במגזר הערבי רק”ח וכיום חד”ש היא מפלגת אינטגרציה היחידה השואפת לקדם את הערבים במכלול של נושאים ומקיימת רשת שמספקת שירותים לציבור אך כל יתר המפלגות קרובות יותר לדגם הייצוגי.