פייסבוק
Facebook Pagelike Widget
פרסומת

כל החומר למגן – ישן – לא כל הנושאים העדכניים

2) אנטישמיות מודרנית במערב אירופה
(מקור השם, עת העתיקה, עת החדשה, מאפיינים וגילויים, גרמניה צרפת
ואוסטרו-הונגריה)

אנטישמיות: (מקור השם, אנטישמיות בעת העתיקה ובעת החדשה)
המונח אנטישמיות נטבע רק בעת החדשה ע”י העיתונאי והתעמלן האנטישמי וילהלם מאר,
ובא לציין את כל ביטוייה וצורותיה של השנאה כלפי היהודים ( ולא גם כלפי כל השמים האחרים)
בכל הדורות(למרות שהיה שוני בין האנטישמיות שבעת העתיקה לאנטישמיות שבעת החדשה):
בעת העתיקה ובימי הביניים האנטישמיות הייתה על רקע דתי בלבד: היהודים סירבו לעבוד את דת האימפריה השלטת, וסירובם זה והתבלטותם כגוף זר ושונה בעל מנהגים שונים ומשונים, הביא לשנאתם. ובימי הביניים, כאשר הדת הנוצרית השתלטה, אנשי הדת האשימו את היהודים בצליבת ישו והיו עלילות דם, והטיפו לשיעבוד והשפלת היהודים).
הפתרון לבעיית היהודים בשתי התקופות הייתה לקבל את הדת של המדינה שהיו בחסותה (התפללות לאלילים או התנצרות).

בעת החדשה הייתה אנטישמיות שונה שנקראה אנטישמיות מודרנית. היא נבדלת מהאנטישמיות שבתקופות הקודמות לה מכיוון שבנוסף לגורם הדת, גורמים חזקים ורבים נוספו לסיבת השנאה העזה כלפי היהודים. בעקבות מתן האמנציפציה (שיויון זכויות מלא) ליהודים בעת החדשה ברוב ארצות המערב, קיוו היהודים שסוף סוף יוכלו להשתלב בחברה, והם היו מוכנים להקריב גם כן (להסיר את כל סימניהם החיצוניים – “היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך”, ואף חלקם נעשו חילוניים). אך למרות שמבחינת החוק היו שווים, החברה לא קיבלה אותם כשווים ואף מצאה גורמים נוספים לשנאתם:

1. הגורם הפסיכולוגי – בימי הביניים התגבש הסטראוטיפ של היהודי המכוער הרע והמסוכן, הנוצרים תארו את מעשיו הבוגדניים של היהודי, העלילו עליו עלילות דם, ומכיוון שהנצרות שלטה בחינוך ובבית הספר, דור אחר דור גדל עם הסטראוטיפ הזה.
2. אמנסיפציה – הבליטה את השוני של היהודים, גרמה לשנאה מחודשת. היהודים שהשתדלו לקחת חלק בחיים האינטלקטואליים והאמנותיים והחלו לתפוס עמדות הצטיירו בפני הנוצרים כיהודי שיוצא להגשים את חלום ההשתלטות על העולם.
3. גורם כלכלי – האמנסיפציה גרמה לכך שהיהודים התערו בתוך החברה האירופאית בתחום הכלכלי, הם תפסו משרות כמו עורכי דין ומשפטנים, והחלו להתעשר במהירות. גרם לשנאה ולקנאה בקרב הנוצרים.
4. הגורם הלאומי – במאה ה19 התעוררה בכל מקום הלאומיות – עמים שונים באומות שונות שאפו לעצמאות ורצו ליצור לעצמם מסגרת על בסיס של עבר משותף תרבות ולשון. תוך כדי כך נוצרה שנאה וקנאה ביחס לשאר האומות ובמיוחד ליהודים שנראו כגוף זר בקרב העם המקלקל את יחודו.
5. הגזענות – בראשית שנות החמישים של המאה ה 19 פותחה תאוריה שלפיה המין האנושי לא זו בלבד שמתחלק לקבוצות אתניות הנבדלות זו מזו במבנה גוף וכו’ אלא גם ברמות שונות של משכל רוחניות וכושר יצירה. לפי תאוריה זו היהודים היו גזע נחות. כמו כן לפי התאוריה בן אדם יכול לשנות בעצמו הרבה אך לא את גזעו. התאוריה של דארווין עוותה והתאמה לרעיונות האנטישמיות וכך טענו האנטישמיים שסופם של היהדות להכחד ע”י גזענים עליוניים. תאוריה זו באה להצדיק את המלחמה ביהודים ושלילית זכויותיהם האזרחיות.
6. הגורם הדמוקרטי – בגלל התפתחות הדמוקרטיה הרבה אנשים קבלו הזדמנות להביע בגלוי את דעותיהם האנטישמיות וכמו כן לחדור לתוך פרלמנטים ולתפוס עמדות שלטון.
7. הקפיטליזם והסוציאליזם – יהודים מעטים מאד נעשו איילי תעשיה וראשי בנקים גדולים והרוב תפסו שלב בינוני בסולם הכלכלי.התנועה של הסוציאליזם גברה בימים אלו ומצד אחד זוהו היהודים כבעלי הון קפיטליסטים נגדם נאבקו המאמינים בתורת הסוציאליזם, ומצד שני רבים מן היהודים הצטרפו לתנועות מהפכניות כאלה ולכן “זכו” בהתנכלות מצד השלטונות שהיו שמרניים וחששו מתופעה זו של סוציאליזם.
מול הגורמים החדשים לאנטישמיות ליהודים כבר לא היה פתרון, שכן הגורם המדעי אף לא אפשר התבוללות, כי לפיו יהודי תמיד ישאר יהודי.

בדרום מערב אירופה הגילויים של האנטישמיות היו בעיקר בתחום הנפשי מוסרי.
גרמניה :

רקע כלכלי – בשנת 1873 התפתחו בגרמניה מפעלים רבים במהירות והיתה ספסרות מופרזת בניירות ערך שכמעט כל העם הגרמני רכש כדי להתעשר במהירות. פתאום התמוטטה הבורסה הגרמנית וערכם של ניירות הערך והמניות ירד וגרם לאלפי משפחות מהמעמד הבינוני להתרושש את האשמה למשבר כלכלי זה הטילו על היהודים שהיו בין מייסדי הבורסה.
רקע פוליטי – הפוליטיקאים הצליחו להשתמש בשנאה ליהודים כמו נשק במלחמה הם היו מעונינים בשנאה זו, כדי לשרת את האינטרסים שלהם. הראשון שעשה זאת במפגן היה אדולף שטקר שהיה מטיף החצר של הקיסר. הוא טען שהיהודים חיים על ניצול ומרמה בניהול עסקיהם, והתריע על “הסכנה” כמו כן הוא טען שהיהודים קופצים בראש האומה הגרמנית ורוצים לשלוט בה, ושהם מהווים בנוכחותם יסוד זר ואומה בתוך אומה. על יסודות אלה ביסס את “מפלגת הפועלים הנוצרית סוציאלית”
רקע לאומי – נושא הדגל של רקע זה הוא היינריך טרייטשקה, ההיסטוריון הלאומי של גרמניה. הוא טען שהיהודים הם גוף זר, המתנשא מהעם הגרמני שכל רצונם ליהד את הגרמנים. הוא טוען שבעקבות האמנסיפציה היהודים החלו לזלזל באומה הגרמנית. הוא הגדיר את היהודים כאסון, ואמר שעליהם או להתמזג לחלוטין או לעזוב.
רקע גזעני – וליהלם מאר שטבע את השם אנטישמיות, וטען שהאומה הגרמנית בסכנת כיבוש כלכלי ופוליטי ע”י עם שמי שהכיבוש בדמו זורם. ושהגרמנים צריכים להשמר לעצמם.
בהמשך אליו יש את אוויגן דיהירינג – הוגה דעות אנטישמי, הוא הכריז שהיהודים הם ענף נחות בגזע נחות. הוא הגדירם כטפילים, חסרי כל יכולת סוציאלית, רודפי בצע ועקרים מבחינת יכולות תרבותיות ואמנותיות.

האנטישמים החלו להתארגן במפלגות וארגונים שונים:
“הליגה האנטישמית” – אגודה שהקים וליהלם מאר שמטרתה היתה שחרור גרמניה והטיפה לאלימות נגד יהודים.
“הפטיציה האנטישמית” – אדולף שטקר אסף חתימות על עצומה שהוגשה לממשלה בשנת 1881, דרשו שם לגרש את היהודים ממשרות ממשלתיות, לבטל את האמנסיפציה. השליט הגרמני תמך בסתר בשטקר אך חשש לגורלה של גרמניה בדעת הקבל העולמית, ולכן דחה אותה. אמנם נשארה האמנסיפציה פורמלית אך היא התרוקנה מתוכן.
“קונגרס בין לאומי של אנטישמים” – ארגון רב לאומי של אנטישמים מכל העולם שהכריז על עצמו כמעין ריאקציה ל”כל ישראל חברים”. בכינוסם היה אדולף שטקר הנואם הראשי, והוחלט ליצור “איגוד נוצרים בינלאומי” שתפקידו לשמור על נצרותם של המדינות הנוצריות.

תגובות הנגד היו של קבוצת אנשי רוח ועסקנים נוצריים, שהקימו את “האגודה למלחמה באנטישמיות” שרצתה להרחיק מגרמניה את האנטישמיות. האגודה כללה מס’ אלפי אנשים.

היהודים עצמם הקימו שני ארגונים :
“האגודה המרכזית של אזרחים גרמניים בני דת משה” – אגודה בעלת רוח לאומית גרמנית, שפעלה במישור המשפטי.
סניף של “מסדר בני ברית” – סניף של החברה האמריקאית, במטרה לעורר רגשי סולידריות ועזרה סוציאלית בצד נייטרליות פוליטית ודתית.

צרפת :

גם בצרפת, שהייתה סמל הליברליזם והאמנסיפציה, הלכה וגברה האנטישמיות.
הרקע הכלכלי

3) אנטישמיות במזרח אירופה- גילויים עממיים ומדיניות ממשלתית
(סופות בנגב, נומרוס קלאוזוס, גירוש יהודי מוסקבה, פוגרום קישנב, ארגון הגנה
בהומל, פרעות המגוייסים, “המאות השחורות”, משפט בייליס).

עד סוף המאה ה- 19 לא היו כמעט יהודים ברוסיה, והכניסה לרוסיה הייתה סגורה ליהודים.
אך כאשר חלקים משטחי פולין סופחו לרוסיה, מאות יהודים אשר ישבו בחלקים אלו הוכנסו לגבולה של רוסיה.
בגלל שהממשלה הרוסית רצתה להגן על תושביה מהתחרות ביהודים, קבעה ליהודים שטח נפרד שרק בה היה מותר להם להתיישב. לשטח זה קראו “תחום המושב”. מטרת השלטון הייתה שהיהודים יעברו תהליך רוסיפיקציה. בהתחלה עשו זאת בעזרת גזירות קשות (כגון קביעת “תחום המושב”), ואח”כ עם עליתו של הצאר אלכסנדר השני אשר הכניס בכל העם תיקונים שונים למען האוכלוסיה (וזאת עשה כיוון שפחד מהתמרדות), הקל גם על היהודים והורשה לבעלי הרכוש ובעלי ההשכלה לצאת מתחום המושב, וכך החלו חלק מהיהודים להשתלב בחינוך, במקצועות ובחברה הרוסית. אך עדיין רבים פחדו מהשתלטות היהודים ברוסיה, והיו סממנים אנטישמים.
בקרב העם הן הרוסי והן היהודי קמו מהפכנים נגד השלטון (מהאיכרים שלא הצליחו להתפרנס למרות ביטול המעמדות, והן מהיהודים שעדיין חיו בתחום המושב בעוני וצפיפות).
במרץ 1881 נרצח הצאר אלכסנדר השני ע”י חברי אחת התנועות המחתרת המהפכניות, כאשר אחד מן הרוצחים היתה יהודיה. ומכאן חל שינוי גדול במצבם של היהודים ברוסיה.
העתונות האנטישמית האשימה את היהודים ברצח, וזאת בעידוד ובתמיכה של השלטונות, וזה בעצם מה “שהסיט את הלהבה” בקרב הרוסים מכל הכבות לחולל את גל הפרעות בדרום שנקרא “סופות בנגב”. בלטו בהיקפן -הקיפו 200 עיירות, רציפותן- נמשכו במשך שנה, כאשר בכל עיירה התרחשו הפרעות 3 ימים, בשיטתיות -צורה אחידה של פרעות לפי תוכנית ערוכה מראש וביחס השלטונות אליהן- הם פגעו ברכושם של היהודים ואף השתמשו באלימות פיסית, מבלי שכוחות הצבא והמשטרה יתערבו. הצאר אלכסנדר השלישי החליט להפנות את כל כעסם וזעמם ופחדם של העם הרוסי ליהודים, והאשים את היהודים במשבר הכלכלי שהיה באותה התקופה, ובכך הבטיח את המשך קיומו. מכאן והילך הפכה האנטישמיות מאנטישמיות עממית וספונטנית לאנטישמיות מאורגנת היטב בידי הממשלה המשמשת כלי פוליטי של השלטון.
כמו כן, כהמשך ישיר להאשמת היהודים בגרימת נזק כלכלי קשה לעם הרוסי, הממשלה החליטה שוב להגביל את היהודים ל”תחום המושב” ונאסר עליהם לגור בכפרים, נאסר עליהם לקנות נכסי דלא ניידי, נאסר עליהם לקיים מסחר בימי ראשון ובחגים נוצריים וכו’. לחוקים אלו קראו “חוקי מאי” שבעזרתם פגעו ביהודים פגיעה כלכלית, ומטרתם כמובן היתה להאשים את היהודים בצרות הכלכליות שלהן. האנטישמיות בעצם נעשתה לגורם מלכד של העם הרוסי.
חוקים נוספים נחקקו נגד היהודים, כגון חוקי נומרוס קלאוזוס, אשר הגבילו אותם בתחום החינוכי- צומצם מספר היהודים שהיו רשאים להתקבל לתיכונים ולאוניברסיטאות.
חוקים אלו ואחרים היוו ביטוי נוסף למגמה הנמשכת לדחוק את היהודים מהמדינה הרוסית ולאותת להם ולעם הרוסי שאין זה מקומם.
האנטישמיות הגיע לשיא חדש כאשר ערכה את גירוש יהודי מוסקבה. אלפי יהודים גורשו מהעיר, רובם בעלי מקצועות חופשיים. הגירוש נערך כדי “לטהר” את מוסקבה מהיהודים. הממשלה תכננה לעשות גירוש נוסף באחת מהערים הגדולות, אך בגלל מחאות מחוץ לרוסיה, נמנעה מלעשות זאת.
האנטישמיות רק הלכה וחרפה עם הזמן, וניסיונות השלטון להסיט את התסכול לכיוון הלכו וגברו,
ואף ניסו לזהות את היהודים יחד עם התנועות המהפכניות. הייתה זו מדינותיו של שר הפנים פון פלוה. ובסופו של דבר הם גרמו גם לפוגרום קישינב.
כרוזים אשר הופיעו בכל מקום קראו לרצח היהודים שבעיר קישנב – בירת סרביה. הפוגרום הראשון נערך בהצעת פון פלוה ובעזרת השלטונות, נשמעו צעקות “מוות ליהודים” בחוצות העיר, ובמהרה נאסף ההמון ששדד ורצח בכל העיר והופץ הידיעה שזה לגיטימי מצד השלטונות לרצוח ולשדוד את היהודים. ההשתוללות נמשכה יומיים וכל שכבות הציבור השתתפו בה. הפרעות הסתיימו עם פקודת השלטונות. ושוב, העולם הזדעזע על מעשי האכזריות ואף ברוסיה עצמה הייתה מחאה ע”י אנשי הרוח. הפעם, גם היהודים החליטו לא לשבת בשקט לנוכח מה שקורה, או לברוח ולהגר לארצות אחרות. הם החליטו להקים ארגון הגנה אשר יתארגן למען הגנת יהודי רוסיה. בהומל, נערים יהודיים אשר רוח מרדנית ומהפכנית הייתה בהם התארגנו והקימו את ארגון “ההגנה” בהומל. הם היו חמושים במקלות ואקדחים, ואף הצליחו להגן על היהודים בפוגרום בהומל שהיה לאחר מכן. אמנם היו יהודים שנפגעו והיו צעירים מההגנה שנאסרו, אך מעכשיו, הראו היהודים שאין הם בוטחים עוד בשלטונות שיעזרו להם, ושהיה עליהם לסמוך על עצמם, ועל משתתפי הפוגרומים היה להיזהר.

ב- 1904 היתה מלחמה בין רוסיה ליפן. המגוייסים ואנשי המלואים שהיו מתוחים מאוד לקראת השתתפותם במלחמה, ניסו לפרק את מתחם בהסתערות ובהתקפה על היהודים. הם ידעו שלא יוכנסו לכלא (ואף לא התנגדו להכנס לכלא ולא להשתתף במלחמה) שכן ידעו שזקוקים להם בחזית. כמו כן, באותם ימים בעתונות האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם אחיהם שביפן.
נוסף על פרעות המגוייסים, בשנת 1905 כשהיתה מהפכה ברוסיה, שבה ניסו סוציאליסטים לתפוס את השלטון, השלטון ארגן קבוצות של בריונים שנקראו “המאות השחורות” ותפקידם היה לצאת ולפגוע במהפכנים וביהודים. סדר עבודתם היה מאורגן וקבוע: בכל מקום שהייתה הפגנה התארגנה הפגנה נגד, ולאחר מכן היתה התנפלות על היהודים.
ועוד לגילויי האנטישמיות : כאשר נמצאה גופת נער נוצרי ע”י בית החרושת של יהודי בשם בייליס , הוא הואשם בעלילת דם, ושפטו אותו על רצח הנער כאשר היה ברור לכולם שהראיות היו בדויות לחלוטין, ושלא ניתן פה משפט צדק. אך הודות להתעבותן של ממשלות אחרות, יצא בייליס זכאי.

כבר בפרעות הראשונות “סופות בנגב”, היו היהודים במצוקה רבה. רבין איבדו תקווה להשתלב בחברה הרוסית, וניסו למצוא פתרונות חדשים. היו את אלו שהיגרו לארה”ב ולמדינות שונות בתקווה לקבל שם שיויון מלא ולהשתלב בחברה, היו את אלו שפנו לתנועות לאומיות והאמינו בעלייה לא”י ובהקמת מדינה לעם היהודי, והיו אלו שהאמינו שהם עדיין צריכים להשאר ברוסיה, אך עם מאבק נגד השלטונות – ואלו הם התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות, ואילו היו את אלו שהעדיפו פשוט להתבולל (אך אלו היו מעטים מאוד).

4) ההגירה היהודית
(גורמים, מאפיינים, כיוונים, התפתחות המרכז היהודי בארה”ב, זרמים דתיים)

גורמים :
ההגירה היהודית שהייתה בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הייתה בעיקר מרוסיה וארצות המזרח, וזאת בגלל הקשיים הרבים שעמדו בפניהם. הריבוי הטבעי הגדול של היהודים, בעיקר ב”תחום המושב” גרם לצפיפות רבה ומחסור חמור במקורות הפרנסה, ולבעיות אלו לא היה סיכוי להפתר בגלל המדיניות הממשלתית של רוסיה, אשר רק הוסיפה לבעיותיהם בעזרת חוקי מאי, גירוש יהודי מוסקבה ועוד. כמו כן, בעקבות הפרעות שהיו ברוסיה בעידוד הממשלה, החלו היהודים להתפכח ולהבין שהן האזרחים הרוסיים והן הממשלה לא מעוניינת לתת להם להשתלב ברוסיה, וההפך, הממשלה עודדה הגירה.
מאפיינים :
וכך, יהודי רוסיה הגיעו למסקנה שהם צריכים לעזוב את רוסיה ולהגר למקומות אחרים, והחלה ההגירה ההמונית, בריחה המונית של משפחות יחידים, שהיגרו ללא ארגון וללא סיוע מסודר, וחיפשו מקום בו יהיה להם עתיד טוב יותר, מקורות פרנסה, וששם יוכלו להשתלב בחברה, וששם יוכלו להחזיק בדתם ובאמונתם בקהילות מבלי שירגישו נרדפים.
שיעור הגירתם היה גבוה מאוד באופן יחסי לשיעור הגירתם של העמים האחרים, ושלא כמו המהגרים מהעמים השונים, ליהודים לא הייתה הגירה חוזרת (לא חזרו מהמקום שמשם ברחו).
כיוונים :
היו שהיגרו לארגנטינה ולקנדה, היו שהיגרו למערב אירופה (אנגליה, בגליה, הולנד וצרפת), היו מעטים שהיגרו לאוסטרליה ולדרום אפריקה ואף לארץ ישראל.
אך הרוב הגדול נהר לארה”ב – “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות”.
התפתחות המרכז היהודי בארה”ב :
בארה”ב באותה תקופה, ישבה קהילה יהודית כבר מהמאה ה- 17 , רובם מיוצאי ספרד, אשר היו עשירים מבוססים ( הם פיתחו את ניו-אמסטרדם שלאחר מכן נקרא ניו-יורק). לאחר מכן הצטרפו אליהם באמצע המאה ה- 19 יהודים עשירים מגרמניה שהגיעו בגלל אכזבתם מאשליות האמנציפציה. שתי הקהילות האלו יחד יצרו קהילה משולבת בחיים אמריקאים (למדו את השפה והמנהגים האמריקאים) ומבוססת כלכלית (עבדו בעיקר במקצועות המסחר והתעשייה).
לעומתם, היו אלפי המהגרים שהגיעו בסוף המאה ה- 19 ממזרח אירופה, עניים מפשוטי העם, גרו לפני כן בעיירות קטנות ועדיין חיו על פי המסורת היהודית (וזה הסתמן בלבושם, מנהגיהם, שפתם האידיש וכו’). אותם המהגרים סבלו מקשיי הסתגלות גדולים, נתקלו במצוקת פרנסה בגלל חוסר ההכשרה שלהם ובגלל אי ידיעת השפה האמריקאית. רובם נאלצו לעבוד בבתי מלאכה לטכסטיל, שכוני בתי יזע, בעבודות כמו תפירה, גזרנות, כובענות וסנדלרנות. עבודתם הייתה קשה ולמשך 16 שעות כל יום, השכר היה נמוך בגלל שפע הידיים העובדות, והם היו מנוצלים ע”י מעסיקיהם- היהודים העשירים מגרמניה.
אירגוני עזרה :
בגלל הקשיים הרבים שניצבו בפני המהגרים, המהגרים החליטו להקים לעצמם אירגוני עזרה והם נקראו “לנצמנשפטים”. ארגונים אלו תמכו בקהילות לפי ארצות או עיירות מוצאן, יעדם היה לסייע בקליטת המהגרים החדשים ולסייע לקהילות היהודיות וזאת עשו ע”י קרנות צדקה ובניית מרכזים קהילתיים אשר יעזרו לנזקקים, ואף היה להם איגודים מקצועיים.
כמו כן, הוקמו גם מוסדות תמיכה יהודיים ע”י היהודים הותיקים באמריקה, הן לפני ההגירה ההמונית (“בני הברית”) והן אחרי ההגירה(“היא”ס”, “הועד היהודי האמריקאי”, ו”ג’וינט”) למרות שבהתחלה התייחסו בניכור למהגרים בגלל פחדם שיעוררו גם פה את האנטישמיות ושהעמים האחרים יזהו אותם יחד עם כל המהגרים העניים והמסתגרים בתוך עצמם ושומרים על דתם בקנאות. הם החלו להבין שאם יעזרו למהגרים להשתלב, לא יצטרכו לדאוג לתדמית השלילית.
“בני הברית” שפעלו עוד לפני בואם של המהגרים, נוסד ע”י יוצאי גרמניה כדי להגשים את עקרון היהדות בציבור היהודי, בחינוך ובעזרה ליהודי העולם, ע”י פעילות התנדבותית. כמו כן עזרו לקליטת המהגרים ולחמו נגד גילויי האנטישמיות בארה”ב שהביאו המהגרים הגויים מאירופה.
בגלל המצוקה הגדולה שהיה בקרב המהגרים הוקמה החברה היהודית לעזרה למהגרים “היא”ס” ומטרתם היה לארגן רשיונות כניסה לארה”ב ליהודי אירופה ולעזור להם בשלבי הכניסה הראשונים. כמו כן נלחמו בחוקים שהגבילו הגירת יהודים ממדינה למדינה ברחבי העולם.
“הועד היהודי האמריקאי” אשר בראשו עמדו יהודים אנטי ציוניים עשירים ממוצא גרמני, ניסו להגן על זכויות היהודים האזרחיות והיהודיות ולאחר מכן גם פעלו למען יהודים מחוץ לארה”ב כמו במשפט בייליס.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה הוקם ארגון “ג’וינט” אשר מטרתו הייתה לעזור ליהודי אירופה ע”י אספקת מזון, תרופות ומצרכים חיוניים לקהילות היהודיות בזמן המלחמה ואחריה.
כמו כן עזר ליהודי א”י. פעל כחברת צדקה ועזר בשיקום והגירה של יהודים נזקקים.

תהליך האמרקניזציה החל לבוא לידי ביטוי בדור השני והשלישי של המהגרים :
הם החלו להשתלב יותר ויותר בחברה האמריקנית, למדו את השפה האנגלית, שינו את שמם, עזבו את מסורת העבר ומנהגיה, תפסו משרות מנהל ועבדו במקצועות חופשיים, במסחר, ביצור ובמתן שירותים לקהילה.

זרמים דתיים :
בעקבות המהגרים השונים (הן מיוצאי גרמניה והן יוצאי מזרח אירופה) ובגלל דעותיהם השונות על הדרך הנכונה להשתלב בחברה האמריקנית התגבשו בארה”ב זרמים דתיים שונים.
רוב יהודי גרמניה פנו את הזרם הרפורמי – הזרם הפתוח והחופשי ביותר בנוהגי הדת. הגדירו את עצמם כקהילה דתית ולא לאומית, וראו בארה”ב כביתם, ועל כן ניסו להתאים את הדת לחיים בארה”ב ע”י שינוי שפת התפילה לאנגלית, הוצאת מצוות וקטעים הקשורים בחזרה לא”י, חינוך בבית ספר איזורי – אמריקני, ורק בימי ראשון לימוד מקצועות יהודיים, הרב משמש רק כמנהיג רוחני, שינויים בבית הכנסת שתדמה יותר לכנסייה (כמו השינוי שאין הפרדת נשים וגברים), וכמו כן התאימו את המצוות לרוח הקידמה : הדגישו בעיקר את המצוות שבין אדם לחברו ולא את המצוות המעשיות.
לעומתם, רוב היהודים פנו לזרם הקונסרבטיבי (שמרני) אשר ניסה למצוא פשרה בין הדת לבין הקידמה. ראה את עצמו חלק מן העם היהודי (ותמכו בציונות) בעל מסורת שיש לשמר. מורכב ברובו מיוצאי מרכז אירופה. הם לא וויתרו על כל המצוות המעשיות כגון : שמירת השבת וציפייה למשיח. גם הם שינו חלקים מהתפילה, אך את השפה העברית השאירו כשפת תפילה. הילדים למדו הן בבית ספר איזורי (בבוקר) והן בב”ס משלים על היהדות (אחה”צ).
והיה את הזרם האותודוכסי (חרדי) – רובם יהודים ממזרח אירופה שלא הסכימו לשנות שום דבר בדת. דאגו להיבדל מהגויים (בלבוש, שפה, מוסדות חינוך ושכונות). שפת הוראתם אנגלית או אידיש והבית כנסת היה רק כמקום לתפילה ולקיום מצוות.

6) פינסקר ומבשרי הציונות
(ספרו האוטואמנציפציה )

פינסקר נולד באודסה שברוסיה ואביו היה היסטוריון( מכך אפשר ללמוד שבא ממשפחה עשירה ומשכילה- לא חיו בתחום המושב כמו רבים אחרים בתקופתו). גדל במשפחה מתבוללת, ולא היה קרוב לדת היהודית. הוא היה רופא ידוע אשר התעניין ביהודים העניים וחקר עליהם.
כמו משכילים רבים אחרים האמין גם פינסקר שפתרון בעיית היהודים הוא בהטעמות בארץ שבהם חיו, כלומר האמין שבעיית האנטישמיות שממנה היהודים ברוסיה סובלים יכולה להפתר אם ינסו להשתלב בחברה, וזה אומר ללמוד את השפה הרוסית, לרכוש השכלה רוסית ולהתבולל בעם הרוסי.
המפנה בדעותיו ובדרך השקפתו הייתה לאחר שחזה בפרעות ברוסיה (“סופות בנגב”). הוא הזדעזע מאוד מכך, וחלומו להתבוללות של העם בחברה הרוסית התנפץ.
וכך נולדו ההשקפות החדשות שלו, ואת אלו כתב בספרו “האוטואמנציפציה”- גאולה עצמית.
בספר, פינסקר איבחן את בעיית היהודים – האנטישמיות – כמחלה חשוכת מרפא- האמין שאין ליהודים סיכוי להשתלב בגולה ( וכאן הוא בעצם נגד ההגירה לארצות שונות, מכיוון שזה רק פתרון זמני, והאנטישמיות תופיע גם בארצות האחרות). העם היהודי הוא כמו נטע זר בגוף- שכן הם חיים במדינות שלא שלהן, והעמים השונים מפחדים מהם(קרא לכך יודופוביה – פחד מיהודים). הם כמו “רוח בלי גוף” – רוח רפאים – אומה בלי ארץ. העמים רואים את העם שהולך וגדל (במקום לקטון) ומפחדים שישתלט על ארצם.
התרופה היחידה היא להקים ארץ ליהודים שיהיו בה רק יהודים. ברגע שיהיה להם ארץ, כך האמין, השנאה תפסק, כי יותר לא יהיו גוף זר בתוך העמים, ולא יצטרכו לפחד מהם עוד.
בשלב זה פינסקר אינו מציע היכן אותה ארץ צריכה להבנות, מצידו היא יכולה להיות בכל מקום.
הדרך שבה הציע למימוש רעיונותיו הייתה ע”י כינוס קונגרס לאומי, אשר ייצור הנהגה מאוחדת בשם כל העם היהודי. הנהגה זו תחליט איפה תהיה המולדת, ותשיג את ההכרה הרשמית בה מצד אומות העולם. היא גם תתכנן את יישוב הארץ ותנהל את ההגירה אליה.
תגובות על ספרו : במערב אירופה, שם היהודים עדיין דגלו בהתבוללות והיה להם מעמד בארצות בהם חיו, לא תמכו בפינסקר ובספרו, ואילו במזרח אירופה, היהודים סבלו מפרעות קשות ומפוגרומים, ומצבם היה רע, הראו התלהבות והסכימו עם הפתרון ורצו להגשימו, רעיונותיו נתנו להם תקווה.
לאחר פרסום הספר : התקיימה ועידה (“ועידת קטוביץ”) ופינסקר נבחר לנשיא הועידה ולנשיא כל הארגונים של חובבי ציון למינהם ברחבי אירופה (זאת לאחר שהושפע מהציוניים ודבקותם בארץ, וראה את זיקתם הגדולה לארץ).

7) תנועת חובבי ציון
( פעילותם, ביל”ו, ועידת קטוביץ )

בעקבות “סופות הנגב” שחלו ברוסיה, היה משבר גדול בדרך חשיבתם של היהודים. רבים מהיהודים (מכל השכבות גם מקרב החילוניים וגם מקרב הדתיים) החלו להבין שהפתרון של התבוללות בעם הרוסי לא יעזור ולא יפתור את בעיית האנטישמיות היו כאלו שחשבו שהפתרון הוא בהגירה לאמריקה- ארץ האפשרויות, אך היו גם אלו שהגיעו להכרה שהפתרון היחיד הוא פתרון לאומי. (מהחילוניים בלט מאוד ליליינבלום, ואילו מהדתיים הרב שמואל מוהליבר – שניהם משכילים אשר החלו לפעול ב”חובבי ציון”).
וכך, כמעט בכל עיירה ברוסיה וברומניה (שגם שם היו גילויים אנטישמים קשים מאוד), החלו להתארגן אגודות ציוניות (הרוב קראו לעצמם בשמות עם ציון כגון ציון, חיבת ציון וכו’) באופן ספונטני, ללא קשר בין אגודה לאגודה.
אך רעיונות האגודות ( והן שיבת ציון- ההכרה בצורך מדינה יהודית ושאיפה להקימה בא”י) היו דומות מאוד. כמו כן, גם מטרותיהן היו דומות מאוד: שאפו להקים מדינה יהודית בא”י על ידי הפצת רעיונותיהם בקרב היהודים, ע”י עידוד עלייה, רכישת קרקעות בארץ באישור התורכים ומתן עזרה לאנשי הישוב הישן(אספו כספים). חלקם אף ניהלו עבודה תרבותית וטיפחו את הלשון העברית.
ביל”ו : “בית יעקב לכו ונלכה”. אחת מהאגודות שהתקבצו באותו הזמן. הם היו קבוצה של צעירים אשר חלמו על הקמת מושבה קופארטיבית (שיתופית) בא”י שתשמש דוגמא ומופת לאחרים. הייחוד שלהם היה בזה שהם האמינו שלא מספיק להטיף לאחרים לעלות לארץ, אלא שהם צריכים להוות דוגמא ולעלות בעצמם, וקיוו שע”י עלייתם לארץ, והצלחתם בתחום החקלאי, ימשכו אחריהם המונים. אך הבילויים לא הצליחו להגשים את רעיונותיהם.

האגודות אמנם גיבשו רעיונות ומטרות, אך לא הצליחו להגשימם ופעולותיהם היו קטנות בגלל הקשיים הרבים שניצבו לפניהם כגון מצב כלכלי רעוע, מספר מצומצם של אנשים בכל אגודה, איסור השלטונות על כל פעילות/ התארגנות פוליטית/ לאומית ולכן נאלצו לפעול בתנאים מחתרתיים ותחת מסווה – וכך לא יכלו להעביר את המסר שלהם בציבור ולאסוף מספיק תומכים וכספים. רובן החלו בהכנות מעשיות, אך לא היה להם מספיק כסף בשביל לממן את אלו ששלחו להתיישב בארץ וההתישבות נכשלה. מכל הסיבות האלו ניתן ללמוד שהבעייה המרכזית הייתה הפילוג שלהם- שכן אם היו מאוחדים, היה להם יותר אנשים הפועלים לאותה מטרה ובצורה מאורגנת יותר וכמו כן היה להם ויותר מימון.
ועידת קטוביץ: ועידה זו הייתה צריכה תירוץ להתכנסותה, שכן השלטונות אסרו כל פעילות לאומית. תירוצה היה ימי חג היובל 100 של מונטיפיורי. שם נפגשו כל מנהיגי התנועה “חובבי ציון” החשובים, רובם נציגים ברוסיה, ברומניה, בגרמניה וכו’, והם היוו את כל שכבות הציבור (חילוניים, דתיים, עשירים, בעלי מלאכה וכו’). פינסקר, אשר היה אישיות בולטת בועידה ואשר נאם לפני כולם על רעיונותיו ועל הצורך לעשות שינוי כלכלי בא”י באמצעות שיבה אל עבודת האדמה, נבחר לנשיא הועידה, וליליינבלום למזכירו. כמו כן בועידה נקבע שהועד ינהל בצורה מאורגנת את כל פעילות התנועה, כולל מתן עזרה כספי למושבות שבארץ (הכיסוי היה “קרן קיימת למזכרת משה”) ומשלחת שתשוגר לא”י על מנת שתבדוק את מצב הישוב ושתיתן התעות לביסוס מעמדם. ובנוסף קבעו לנסות לבוא במשא ומתן עם ממשלות תורכיה ורוסיה כדי להשיג ביטול גזירת העלייה ואפשרות לפעול בגלוי.
לועידה זו חשיבות הסטורית מכיוון שהייתה הכינוס הראשון המוקדש למפעל ההתישבות בא”י ובה נציגים מכל ארצות אירופה.
אך ועידה זו לא הצליחה להתגבר על הקשיים שניצבו בפניה (אותם קשיים שעמדו בפני האגודות השונות ובנוסף בגלל הדעות החלוקות בין החילוניים לדתיים ומשברא ארגון כספי ), ובכך נכשלה.

8) בנימין זאב הרצל
(תולדות חייו, תורתו, פעילותו לארגון התנועה הציונית, ארגון פעילות דיפלומטית)

תולדות חייו:
נולד בהונגריה, כבן להורים יהודים משכילים ומתבוללים. התחנך בגרמניה, היה ליברל ותמך באמנציפציה ובהתבוללות היהודים. בוינה למד משפטים, ושם נתקל לראשונה בגילויי האנטישמיות המודרנית. לאחר שלא הצליח לקבל משרה של עורך דין, ניסה כוחו במחזאות ולאחר מכן נכנס לתחום העתונות. היה כתב בעיתון וינה חשוב ובמסגרתה נשלח להיות כתב בפריס. שם נתקל בגל אנטישמי ההולך והגובר, ובשיא – משפט דרייפוס. הוא היה עד ראיה לטקס ההשפלה והקלון שנערך לדרייפוס אל מול ההמונים ובעיקר זועזע קשות מן הקריאות “מוות לדרייפס הבוגד וממות ליהודים” שהעידו על עוצמתה של האנטישמיות (והעובדה שזה קרה בצרפת הדמוקרטית..). הוא ראה בדרייפוס יהודי שהצליח להשתלב בחברה הצרפתית ולהתבולל (לפחות זה היה נראה לו כך), אך כאשר ראה את המחזות שראה, הבין שגם על יהודי מתבולל האנטישמיות עדיין הינה קיימת, וכך התאכזב מן האמנציפציה ומפתרון ההתבוללות והבין שהיהודים צריכים למצוא פתרון אחר.
תורתו :
הרצל הבין שהפתרון לא בהגירה לארצות שבהן ינתנו חופש ושוויון, שכן אם במדינה דמוקרטית כמו צרפת קרה מה קרה, זה יכול לקרות בכל מקום. כך הגיע להכרה שפתרון העם היהודי הינו בהקמת מדינה ליהודים שתוכר בכל אומות העולם ושכל היהודים יוכלו להגר לשם ולחיות כעם.
הוא קבע שלמען מטרה זו צריך לשמור על שלושת העקרונות של : פתרון לאומי ( היהודים מכל העולם צריכים לראות עצמם כעם ולפעול יחד, ולא בודדים מכל מדינה למען ההתיישבות), טריטוריה מוכרת (מוכרת ע”י כל האומות) וגוף מייצג (מייצג את כל העם היהודי שבכל המדינות).
כדי לממש את תוכניותיו ניסה הרצל לגייס כספים. הוא פנה למס’ יהודים עשירים (כגון רוטשילד והירש), אך שאלו לא נענו לו בגלל שהחשיבו את רעיונותיו כחלומות שלעולם לא יתגשמו, החליט לפנות לעם כדי לקבל תמיכה מהם, וזאת עשה ע”י חוברת שכתב : “מדינת היהודים”.
הרצל זיהה בספרו את הבעייה האנטישמית כבעיית האומה כולה, ולא של יחידים שכן בכל מקום שבו יש מספר גדול של יהודים, ישנה אנטישמיות. ומכיוון שהבעיה היא לאומית, גם הפתרון צריך להיות במישור הלאומי, הוא מגדיר שלמרות שגילויי האנטישמיות שונים, במזרח ובמערב אירופה, (במזרח פיזית ואיו בערב מנטלית יותר) עדיין מדובר על אותו דבר. הוא ממשיך בניתוח המצב ומגדיר שאין פתרון לא בהתבוללות ולא “בהתגנבות יחידים” לא”י.
“האישיות הלאומית היהודית אינה יכולה, אינה רוצה ואינה מוכרחה לחדול מקיומה”.
הוא מדיר שהפתרון הינו לאומי ועולמי כאחד, מפני שקיים אינטרס של מדינות העולם לעזור ליהודים לעזוב את גבולן, ומכריז על תוכנית משולבת בת ארבעה סעיפים:
א. הגירה – “יציאת מצריים החדשה” עזיבה פיזית של כל היהודים את הגלות.
ב. טריטוריה – מוכרת ע”י כל העמים, אליה יוכלו לבוא כל היהודים ושם יקימו לעצמם בית לאומי. בנקודה זו הרצל מבקש את עזרת העולם.
ג. ארגון – מוח מרכזי שינהל את תהליכי ההגירה והקמת המדינה.
ד. מיידיות – חובת ביצוע מיידית ואיסור דחיה.

הוא ממשיך בספרו לתאר את התהליך הפיזי, שבו קודם כל יעלו עניי היהודים וכן הנמצאים בקשים פיזיים, ויכשירו את הארץ לעליה בורגנית יותר. הוא ממשיך ואומר שיש צורך להקים שני חברות שינהלו את כל המפעל:
א. אגודת היהודים” – ארגון מדיני שתפקידו מציאת שטח אדמה לעם.
ב. “החברה היהודית” – חברה שתעסוק בארגון ההגירה ובביצוע הפיזי.

הרצל אינו מחייב דווקא את א”י ואף מוצא בארגנטינה מקום נוח יותר בגלל אקלים יותר אירופאי.
המדינה המתוארת תהיה מדינה נאורה, שדואגת לאזרחיה, כזאת שהשיויונות היא בראש מענייניה. הוא מגדיר מדינה בעלת אופי אירופאי, דוברת גרמנית, מתקדמת וטכנולוגית, הוא גם מציין שתהיה זו מדינה חילונית, ותהיה הפרדת דת ומדינה.

תגובות לספר:

התגובות במערב ובמזרח אירופה היו שונות:
המערב התנגד ברובו לספר ולמחברו, התעלמו ממנו ולעגו לו (“מלך היהודים”), המתבוללים חששו שעצם העלאת הרעיון יציג אותם שוב כאומה בתוך אומה, ויסכן את מעמדם המדיני החדש. החרדים ראו בו משיח שקר שרק יובילם לאבדון.

במזרח אירופה היתה דעה חיובית יותר, למרות שבתחילה היתה הסתייגות, חלק ראו בו כחלום נעים אבל בלתי אפשרי. הם טענו שחסר בתוכניתו מימד יהודי, והתפלאו שלא הוכר מפעלם (העליה הראשונה).
המחייבים, שהיו ברובם צעירים, קיבלו את הכתוב בספר בהתלהבות, התחננו לפניו שינהיג אותם ונשבעו לו אמונים לנצח, הצעה דומה גם הגיעה ממתישבי הארץ החלוצים.

אחרי כתיבת הספר ובעקבות התגובות הנלהבות אליו (מהמזרח) החליט הרצל להתחיל לממש את תוכניתו הלכה למעשה.

פעילותו לארגון התנועה הציונית:
הרצל מבין שכדי לעורר מודעות לאומית ועולמית אמיתי יש צורך בפעולות גרנדיוזיות יותר, הוא מכריז על כינונו של קונגרס לאומי (I). הוא דואג לכך שיהיה מפואר ביותר, ומזמין סיקור עיתונאי עולמי. מקום הקונגרס נקבע לבאזל- שוויץ. וכך ב1897- נפתח בחגיגיות הקונגרס הראשון.
היתה זאת הפעם הראשונה שבה היתה התכנסות גלויה של כל העם היהודי מכל הארצות, ומכל גווני הקשת הפוליטית. הגיעו 200 אנשים (צירים) והקונגרס נוהל ע”י הרצל. שנאם והלהיב את כל באי האולם. בכל מילותיו על ההגירה היהודית, לא אמר שמפורש את השם א”י אלא דיבר על פעולות התישבות. ולא עצמאות מדינית. הוא נאם והסביר שוב את רווחה האפשרי של תורכיה מעליה מסיבית של יהודים “לבית לאומי” ואף את רווחם של שאר מדינות העולם. אחריו נאם נורדאו שתיאר את בעית האנטישמיות והציג את הציונות כפתרון היחיד האפשרי. הקונגרס שנועד בעיקר כדי ליצור רושם של אחידות ושל קיום גוף לאומי, גמר שם על תוכנית באזל. תכנית מפורטת איך מתי וכמה לעשות כל דבר.
“הציונות שואפת לרכוש בשביל עם ישראל בא”י מקלט מובטח ע”י משפט גלוי”.
התוכנית חולקה לשלושה מישורי פעולה עיקריים:
א. בא”י : ישוב יהודים שיפתחו את הארץ בחקלאות וגם בתעשיה ובמלאכה.
ב. בעולם היהודי: ארגון כל היהודים במוסדות מתאימים, הגברת ההכרה והרגש הלאומיים.
ג. בעולם: פעילות דיפלומטית כדי לשכנע את מדינות העולם לפעול למען האינטרסים היהודיים. (סעיף זה הוא החידוש הגדול בתוכנית).
תוכנית זו היתה שילוב של הזרמים שפעלו אז בציונות, בין תוכניתו של אחד העם על הכנת העם, בין דרכם של הציונות המעשית שרצתה לעלות, ובנוסף איזן את תוכניתו של הרצל שטען שקודם כל יש להשיג פתרון מדיני.

החלטות עקרוניות אלו, לוו במספר החלטות תפעוליות יותר.
הוכרזה הקמתה של ההסתדרות הציונית, שהיתה ארגון הגג, הקונגרס יתכנס אחת לשנה (לאחר מותו אחת לשנתיים), בין לבין ינהל באופן שותף את מהלך העניינים “ועד פועל גדול” שבראשו גוף שמבצע פיזית את העבודה בשם “הועד הפועל המצומצם”. הרצל כיהן כנשיא כל הגופים האלו. בנוסף הוחלט שכל יהודי מעל גיל 18 יוכל להיות חבר הסתדרות, וכן כי יש לשלם “מס שקל” דמי חברות. בנוסף חובה עליו לתמוך בתוכנית באזל.

הרצל ייסד עיתון בשביל התנועה הציונית מכספו שלו, בשם “העולם”.
העתון היה בטאונה הרשמי של התנועה ותפקד ככזה עד מלחמת העולם הראשונה. הוא נעטף בעטיפה צהובה שנועדה להביע גאווה לאומית. על דפי העיתון הרצל נלחם במתנגדיו ושלהב את ההמונים.

ארגון פעילות דיפלומטית:
פעילותו הדיפלומטית של הרצל היתה לכיוון השגת אישור מדיני (צ’רטר) התישבות, ולאו דווקא מיידית מדינה עצמאית, בגלל שהבין שבקשה זאת יותר ריאליסטית.
בפעילות זאת עסק במספר מישורים בהתאם לארצות שאיתן נשא ונתן.
הוא החל בפעילותו עם גרמניה ותורכיה. בגרמניה נפגש מס’ פעמים בא”י עם הקיסר ווילהלם השני בעזרת מכר משותף, הנסיך מבאדן. לגרמנים היו קשרים עם האימפריה העותומנית, ואינטרסים כלכליים, באזור ועם התושבים היהודיים. הגרמנים סרבו לדון בנושא ישירות וערכו מפגש פסגה בין הקיסר הגרמני, הסולטן התורכי והרצל.
במישור התורכי, בהמשך לפגישותיו עוד מלפני כינון הקונגרס הראשון, שבו בפגישות עם פקידים תורכיים הציע שהעם היהודי יקנה את חובה של האימפריה תמורה שטח אדמה בא”י. עכשיו נערכה פגישה ישירה בינו לבין הסולטן התורכי בנושא זה. הרצל מציע לגייס סכום של חמישה מליון לירות סטרלינג הוא פונה לעשירי היהודים ואלו עונים לא בשלילה, לאחר, הוא חוזר לסולטן והלה מסכים לתכנית אך עם מס’ הסתייגויות, ההתישבות תהיה בקבוצות קטנות בכל רחבי הארץ ולא בא”י. הרצל מודיע שלא יוכל לגייס את הכסף לפני קבלת רישיון להתישבות בא”י, וכך הרעיון נופל.

לאחר הכישלון עם תורכיה פנה לבריטניה- המעצמה הגדולה ביותר וניסה להשיג את הסכמתם להתיישבות יהודית בשטחים שברשותה הקרובים שא”י. על הפרק עמדו קפריסין וחצי האי סיני. קפריסין ירדה מן הפרק בגלל בעיות מקומיות. הרצל רצה להקים בחצי האי סיני שטח יהודי, ע”י הזרמת מים בצינורות מן הנילוס ואף שיגר משלחת חקירה לאזור. הנציב הבריטי סרב לתוכנית כי חשש מריבוי יהודים תחת שלטונו, אילו המצרים טענו שהנילוס הינו דל מידי בכדי להזין את כל חצי האי. תכנית אל עריש נפלה.

אחרי כל זאת הוא נוסע לרוסיה לשיחה עם שר הפנים פון פלווה (אותו אחד שארגן את הפרעות בקישינייב באותה תקופה). הרצל רואה את הפערות האלו ומזועזע, הוא ניסה להשיג מפון פלווה שני דברים, אישור לפעילות ציונית גלויה לעין ברוסיה, והפעלת השפעה על הסולטן להגשמת התוכנית בא”י. גם הצעה זאת נפלה.

במצב זה של חוסר מקום להמשיך, הציע שר המושבות הבריטי צ’מברלין (לרבות הימים ראש ממשלת אנגליה) את הצעת אוגנדה. לפי תוכנית זו ינתן ליהודים שטח לישוב במזרח אפריקה, הרצל מחליט להביא את ההצעה לקונגרס הציוני הבא, הקונגרס השישי. מראש ידע שאין זו המטרה של הציונות אלא מקום ארגון ושטח קפיצה. לתוכנית אוגנדה היו יתרונות רבים, בראשית כל הגושפנקא הרשמית שנתנה בריטניה לאומה היהודית ולקונגרס בראשה, כולל הצעת שטחי אדמה מתאימים על בסיס אוטונומי, מה שעוזר מיידית ליהודי רוסיה, ומאפשר נק’ התארגנות לכל התנועה.

ההצעה הובאה לקונגרס השישי שהתכנס באותה שנה (1903). הרצל טען שאין צורך להחליט מייד אלא יש לשלוח משלחת שתבדוק את המקום. אחרי ויכוחים רבים והצבעה סוערת הוחלט ברוב של 295 על 178 עם 100 נמנעים, לשלוח את המשלחת. קבוצת “ציוני ציון” עזבו את האולם, והתאבלו, הרצל שבא להרגיע אותם אמר את הקלישאה המפורסמת “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”.
בין תומכי ההצעה היו הרצל, וויצמן, הבילויים ואליעזר בן יהודה וכן קבוצה בשם “הטריטוריאליסטים”.
בין מתנגדיה היו יהודי רוסיה, שבראשם מנחם אוסישקין, בטענה שהיא סותרת את תוכנית באזל ואיימו לפרוש מן הקונגרס.

הרצל מת לפני שחזרה המשלחת ואמרה שהשטח אינו מתאים ואינו אטרקטיבי דיו לפתרון הבעיה היהודית.

לפני מותו עוד הספיק הרצל להפגש על האפיפיור ועם מלך איטליה, פגישות שלא הניבו דבר. ונפתר ב1904- מותיר אחריו קרע בתנועה הציונית, ואבל כבד.
בנוסף לפני מותו כתב ספר נוסף בשם “אלטנוילנד” ארץ ישנה חדשה, סיפור אוטופי על הארץ העתידית שבחלקו התממש ונהיה חזון לארץ ישראל.

9) זרמים בציונות
( ציונות רוחנית, ציונות דתית, ציונות סוציאליסטית, ציונות טריטוריאליסטית )

ציונות רוחנית : אשר גינצבוגר
אחד העם נולד למשפחת חסידים יהודית באוקראינה , קיבל חינוך יהודי ובצידו גם רכש השכלה כלכלית רחבה. הוא עבר לאודסה ושם הצטרף לחוג של חובבי ציון. לאחר שביקר בארץ ובחן את מצב היהודים, הוא פירסם מאמר שנקרא “לא זו הדרך” וחתם עליו בשם “אחד העם”. במאמר תקף את “הציונות המעשית”, משום שטען שהארץ עדיין לא מוכנה לקבל את העלייה ההמונית, שכן התורכים והערבים שבארץ מבינים לאן הם חותרים ומקשים על היהודים. והוא טען שגם אם תקום מדינה יהודית, היהודים לא יבואו בהמוניהם עקב בעיות הקיום בארץ. לדעתו נכשלו חובבי ציון כי הם מיהרו מדי ולא שמו דגש על הרוח אלא על הכוח. העם צריך “דבק רוחני” – יהודים רבים עזבו את מורשת היהדות בגלל האמנציפציה וההתבוללות. אחד העם לא האמין באפשרות של פתרון מיידי לבעיית היהודים בעולם ולכן לא מצא טעם בהקמת המדינה.
תפיסת היסוד שלו הייתה שהעם היהודי סובל משתי בעיות: צרת היהודים וצרת היהדות.
צרת היהודים היא צרת הקיום של היהודי הבודד והיא קיימת בעולם כולו. ואילו צרת היהדות היא הצרה הרוחנית של העם כולו והיא תוצרתה של האמנציפציה וההתבוללות. חובבי ציון ניסו לפתור את בעיית היהודים, ואילו אחד העם טען שקודם צריך לפתור את בעיית היהדות וזאת ע”י החייאה מחדש את היהדות הרוחנית והקמת מרכז רוחני בא”י ששם ידברו עברית, תהיה תרבות חילונית שמבוססת על המסורת והמורשת היהודית, וכמו כן חינוך עברי. והמרכז הזה שיצליח ויתן ליהודי הגולה תקווה יהיה עדיף על עשרות המושבות שנבנו בארץ ונכשלו, שכן טען שהעם במצבו הנוכחי לא יכול לבנות לעצמו מולדת חדשה מפני שהפיכת ארץ שממה לארץ נושבת צריכה סגילות אופי ותחנות נפש מיוחדים, והעם היהודי לקה בדברים אלו בגולה.
תומכיו של אחד העם הקימו את אגודת “בני משה” ע”ש משה רבינו. היא פעלה בחשאיות ומטרתה הייתה להכשיר את העם היהודי לחינוך ולתרבות יהודית לפי עקרונות אחד העם.
(נלחמו למען השפה העברית, הקימו בתי ספר ראשונים דוברי עברית וכו’)
האגודה התפרקה עם יסוד ההסתדרות הציונית.

ציונות דתית : ריינס
למרות שרוב החרדים והרבנים היו נגד כל תנועות הציונות, היו כמה רבנים ודתיים, והבולט בהם היה רבי יצחק יעקב ריינס, שנענו לקראתו של הרצל. אך ההבדל היה בשאיפתם שלא רק להחזיר לעם את חירותו המדיני וארצו, אלא גם את תורתו. ( קצת על יעקב ריינס: נולד בעיירה ליטאית, היה מגדולי התורה בדורו שידע לכבוש לבבות בנועם דרישותיו, וכעבור זמן מה עלה לדרגת מנהיג שסביבו נאספו ציונים חרדים).
לאחר החלטה בקונגרס החמישי בדבר “הקולטורה” (תרבות – אשר תהיה ברוח חילונית), החליטו ריינס ורבי זאב יעבץ (סופר והיסטוריון)וכל שאר החרדים הציוניים שברוסיה ובפולין להקים את תנועת “מזרחי” (מרכז רוחני), אשר פעל יחד עם ההסתדרות הציונית, אך מדי פעם היו ביניהם חיכוכים על רקע דתי (דרשו לקיום מצוות הדת במוסדות התנועה ומפעליה).

ציונות סוציאליסטית : נחמן סירקין ודב בר בורכוב.
בסוף המאה ה- 19, בעקבות היווצרותו של הפרולטריון היהודי, הופיעו רעיונות סוציאליסטים וצמחו תנועות סוציאליסטיות גם בקרב היהודים שהאמינו שהמצב יהיה טוב רק כאשר תהיה מדינה בשלטון הפועלים. הם קיוו שבעולם שבו יהיה שיויון כלכלי וחברתי, לא יהיו עמים ולא יהיה דתות וכך יוכלו להשתלב. אך חלק מהסוציאליסטים היהודים התפכחו כאשר הסוציאליסטים הגויים החלו גם להרוג אותם. וכך, קמה התנועה הציונית הסוציאליסטית אשר הבינו שלא יוכלו להשתלב במדינות השונות אלא אם יהיה להם מדינה משלהם ובה יוכלו להגשים את הרעיונות הסוציאליסטים. אבותיהם של הציונות הסוציאליסטית היו בורכוב וסירקין.
בורכוב : טען שסיבת ההגירה היא כלכלית, אך לכל מקום שבו יהגרו ימצאו את האנטישמיות. ועל כן האמין שאין פתרון בהגירה, ועל כן צריך למצוא טריטוריה מתאימה שבה המוני היהודים יוכלו להגשים את חלומם הכלכלי ולהפיך לעם עובד ויוצר.
סירקין: ראה במלחמת המעמדות גורם שיחריף את האנטישמיות, וזוהי הסיבה שלא ראה בסוציאליזם מפלט מהלאומיות אלא רק חלק ממנה, וחייב את הקמתה של מדינה יהודית שבה יהיה הסוציאליזם התוכן הרעיוני והבסיס המלכד של העם כולו.
בעקבות שתי תורות אלו קמו אגודות בשם “פועלי ציון” ברחבי ליטא ופולין אשר הלכו בדרכם של בורכוב וסירקין.

הטריטוריאליזם :
שאפו להקים ישוב יהודי אוטונומי בחבל ארץ שבו יוכלו להוות את הרוב. טענו שאין וודאות שיוכלו להשיג את א”י ולכן מוטב לחפש ארץ אחרת, כמו כן הביאו בספק את זיקת העם לישראל שכן לא שימשה בעבר מוקד להגירה המונית. הקימו את הארגון יט”א שהוקם על רקע סיום פרשת אוגנדה. הצליחו להבטיח שיתוף פעולה מיהודים בעלי השפעה וגם מהציונים הסוציאליסטיים, וקיוו שבעזרתם (בעזרת תמיכתם הכלכלית והשפעתם) יוכלו להקים לעם מדינה במהירות שתהווה לעם מקום מקלט ששם יוכלו להתפרנס מבלי שיסבלו מהאנטישמיות.

10) העלייה הראשונה
( גורמים, אופי, שיטת האפוטרופסות, מושבות ראשונות )

גורמים :
ברוסיה (וגם במדינות המזרח האחרות), בעקבות גילויי האנטישמיות הקשים שהיו בעידוד ובתמיכת הממשלה (כגון “סופות בנגב”, חוקי מאי, וגירוש מוסקבה), הבינו היהודים שהממשלה והחברה לא תתן להם להשתלב בחברה הרוסית, והחלו לחפש פתרונות חדשים. היו את הטריאוליסטים – אלו שהיגרו לארה”ב ולמדינות שהן חשבו שיש סיכוי להשתלב (הרוב), אך היו גם אלו שהקימו תנועות הציונות, והאמינו שהפתרון היחידי הוא הקמת מדינה ליהודים ושזאת אפשר לעשות רק בא”י.
בעקבות דחיפתם של תנועות אלו לעלות ארצה ובעקבות מתן האישור ברוסיה לצאת מארצם, החלו יהודים רבים מרוסיה לעלות לא”י.
אופי :
ובא”י, עד עכשיו היו “אנשי הישוב הישן”, אשר ברובם למדו תורה ועדיין התקיימו מכספי “החלוקה”, אך היו את אלו שתמכו לשנות את אורך חייהם, וזה התבטא בלימוד מקצעות שונים וחדשים, בעיקר בחקלאות, וביציאה מן החומות. אך שינויים אלו נעשו בגלל סיבה אחת בלבד, הקשיים הכלכליים וקשיי הצפיפות.
אנשי העלייה הראשונה, לעומת זאת, אף על פי שהיה להם את אותם השאיפות שלמחוללי השינויים בישוב הישן -שאפו לחיים יצרניים יחד עם חיי מסורת בא”י, אך אלו עשו זאת מעקרון – מאידיאולוגיה ציונית והרגישו כחלוצים ההולכים לפני המחנה. בשביל להגשים את חלומותיהם,
מושבות ראשונות :
הם החליטו להתחיל בבניית המושבות, ואכן, בגל הראשון של העלייה הקימו אגודות ציון ביוזמה פרטית 4 מושבות : ראשון לציון שבה התיישבו “ועד חלוצי יסוד המעלה”, ראש פינה, זכרון יעקב ויסוד המעלה. כמו כן הם שיקמו מחדש את פתח תקווה “אם המושבות”, ואת עקרון וגדרה (ע”י הביל”וים) ואלו הוקמו בזכות הברון רוטשילד ותמיכתו.
בזכות העלייה, היישוב היהודי הכפילו את עצמו, והעולים החדשים נקראו “הישוב החדש”. לעולים היו תקוות גדולות מאוד, הם רצו להקים הרבה מושבות, לעבוד את האדמה בארץ ישראל ולנהל חיים מלאים במושבות שהקימו ויקימו. אך נעמדו בפנים קשים רבים, כגון קשיים כלכליים, הם רעבו ללחם, כמו כן היה להם קשה לפרנס את עצמם מעבודות חקלאיות שכן לא הייתה להם הכשרה חקלאית (לא הורשו לעבות בחקלאות ברוסיה), ובחוסר הידע גם קנו אדמות לא פוריות – כמו ביצות חדרה, בנוסף, היו להם קשיי שפה, ובכל סיבות אלו הסתגלותם בארץ הייתה קשה.
השמועות על הקשיים הרבים שעמדו בפניהם הגיעו עד לאירופה, ואז נחלש גלי העלייה.
אך היו את היהודים העשירים, אשר החליטו לנסות לעזור לאחיהם בארץ, והאיש הבולט ביותר היה רוטשילד הכונה בשם “הנדיב הידוע”. תרומתו הייתה רבה ומגוונת : הוא עזר ליהודים לא בגלל מטרות ציוניות ולאומניות, אלא לשם הנדבה ועזרה לאחיו. בהתחלה היו אלו תרומות חד פעמיות, אך לאחר מכן הפכו למפעל קבע: הוא תרם כסף למען בניית הבאר הראשונה בראשון לציון, ולבניית מוסדות חינוך, הקים מוסדות עזרה לציבור ומרפאות. וכן הקים בתי חרושת לייצור בשמים, לטווית חוטי משי ולזכוכית.
שיטת האפוטרופסות :
כמו כן השקיע מליונים על פיתוח וביסוס המושבות הקיימות, קנה אדמות שבהם הקים מושבות חדשות, וביסס את החקלאות במושבות אלו על סוג גידול אחד (בכל מושבה קבע סוג של גידול שאותו יגדלו בה). רוטשילד התנה את עזרתו בפיקוח קפדני של רשת הפקידים שנשלחו מאירופה לנהל את המושבות תחת חסותו מכיוון שיהודי אירופה היו חסרי ידע בניהול ובחקלאות ורצה להבטיח את השקעתו. אך זה היה למורת רוחם של האיכרים, מכיוון שהפקידים לא פעלו מתוך אידיאולוגיה ציונית ולמטרות היישוב. וכך, המתיישבים היו לשכירים בבתיהם (הפקידים הם אלו שקבעו את הגידולים, שדאגו להסדרי התשלום, והתערבו בחיי היום יום שלהם).
ובשל כך, היהודים בראשון לציון התלוננו בפני הברון, ולאחר שזה לא עזר החליטו להתחיל במרד נגד הברון והתנפלו על הפקידים, ובסופו של דבר גירשו את הפקידים מהמושבה והחליטו לנסות להסתדר לבד. לאחר שהדבר נודע לרוטשילד, הפסיק בסיוע והעביר את החסות של המושבות לחברת יק”א שהייתה אגודה להתיישבות יהודית. יק”א הקימה מושבות גם בדרום אמריקה, ולא הייתה ציונית והדבר הכעיס את היהודים בארץ. כמו כן, פרצה בהלה ביהודים כשהפסיקה את המימון במושבות כחלק ממדיניותה הכלכלית, והאיכרים היו צריכים היו צריכים להתמודד לבד עם הבעיות. באשר לטווח הרחוק, עצם העובדה שהחברה הכריחה את האיכרים להתמודד לבד, קמו איגודים שונים בארץ אשר פתרו יחד את הבעיות המשותפות, וכן הייתה הצלחה גדולה.

אך לאחר זמן מה משפחת רוטשילד רכשה בחזרה חלק מהמושבות ושינתה את שמה לפיק”א (אגודה בפלסטינה) כדי להדגיש את השייכות לא”י.

לאחר מכן, היה גל שני של העלייה (1890-1891), אנשים אלו הגיעו לארץ מכיוון שמעו שמצבם של המושבות השתפר בעקבות הברון וכמו כן, לאחר הסכם התורכים עם ארה”ב, קיבלו אשרות כניסה לארץ ואילו המצב ברוסיה רק הלך והחריף, היה באותה התקופה גירוש יהודי מוסקבה, וכמו כן, היהודים החלו להיות מושפעים יותר מאגודות ציון שסוף סוף קיבלו אישור לפעול בגלוי.
והגל השלישי של העלייה (1903-1901) הגיע לארץ בעקבות התעוררותו של הרצל לפעול למען היהודים.

העלייה הראשונה נחלה כשלונות רבים, שכן נכנעו לאפוטרופסות, והיתה ירידה בארץ בזמן המשבר, וההתיישבות החקלאית לא הייתה מלאה מכיוון שעדיין הועסקו פועלים ערביים שהיו כח עבודה זול ומיומן יותר, וכמו כן היו בעיות עם הממשלה התורכית שפחדה מהעלייה הגדולה, והרשתה להם לשהות בארץ רק כ- 3 חודשים (“הפתקה האדומה”).
אך עם זאת היו לה גם תרומות רבים. העלייה הראשונה הקימה 28 ישובים חקלאים, הכפילה את היישוב היהודי בארץ וזאת היתה הפעם הראשונה מאז שיבת ציון שהעם עלה לארץ כדי לחיות ולעבוד בא”י וכל זאת באופן מאורגן, פיתחה את ירושלים ויפו ושכונות חדשות נבנו מחוץ לחומות. כמו כן, בתקופה זו החלה ראשיתה של השפה העברית ע”י אליעזר בן יהודה, ונוסדו בתי ספר אשר החינוך בה היה עברי לאומני.
וכך תנועת חובבי ציון הוכיחה לעולם שקיימת שאיפה של היהודים לחדש את עצמאותם הלאומית כעם ולא להיות יותר לנטל העמים האחרים ע”י הגשמת הכיסופים הרוחניים לחיים בא”י, במשק היהודי, בבתי ספר יהודיים ובשפה העברית העממית.

מוסדות היישוב והתנועה הציונית

הסוכנות היהודית : עקב הבעיות שהיו לועד הצירים כמו חוסר התייחסות של הבריטים לוועד והעדר נציגות יהודית לא ציונית (הכוונה ליהודי ארה”ב וברה”מ) , התחלף ועד הצירים בהנהלה הציונית. אך גם הפעם נוצרו בעיות כגון חובר שיתוף הפעם מצד של היישוב, העדר מקורות כספיים ועדיין חוסר תמיכה מיהודי ארה”ב, והפעם החליטו להקים את “הסוכנות היהודית” בשנת 1929. לסוכנות היו שני מרכזי פעילות, בלונדון ובירושלים. הסוכנות הייתה אחראית על פעולות העלייה וההתיישבות ושימשה כנציגת היישוב מול השלטון הבריטי. צירוף הנציגים הלא ציוניים סייע להנהלת הסוכנות להציג עצמה כנציגת כל היהודים. חיים וייצמן היה היושב ראש הראשון שלה, במחלקה המדינית ישבו משה שרת, גולדה מאיר וחיים ארלוזורוב – יושב הראש של המחלקה. ב 1935 בן גוריון החליף את וייצמן. תפקידו החדש היה מעין ראש – הממשלה של “המדינה שבדרך”.

כנסת ישראל ( “ואסיפת הנבחרים”) : לאחר כיבוש הבריטים החל היישוב לארגן מוסדות שלטון עצמאיים בארץ, שיטפל בענייני הפנים. ב – 1920 היו בחירות ל”אסיפת הנבחרים” הראשונה שבה נתנה ייצוג למפלגות השונום : איכרים, פועלים ותעשיינים. “אסיפת הנבחרים” הייתה המוסד העליון של היישוב היהודי בארץ והנציגות הכוללת של כל זרמיו. המוסד המארגן כונה “כנסת ישראל” והוא היה כפוף להוראותיה של ההסתדרות הציונית. רק לקראת סוף ימי העלייה הרביעית הכירו הבריטים ב”כנסת ישראל” כמוסד הלאומי של הישוב.

הועד הלאומי : בראש “אסיפת הנבחרים” עמד ה”וועד הלאומי” , ששימש מעין ממשלה ודאג לביצוע ענייני הפנים בארץ. הם ראו עצמם כמכשיר של היישוב לקראת אוטונומיה שתהיה בתחום מדיניות הפנים. הם עסקו בחינוך, סעד, ושירותי דת. הם רכזו את החיים המפלגתיים בארץ. בנוסף לפיתוח החיים הפנימיים נהלו מגעים בין היישוב לבין השלטונות הבריטים. חשיבותו של הוועד הייתה בביסוס ממסד מדיני ייצוגי לקראת מתן העצמאות ליישוב. עם הקמת הסוכנות נוצרה חפיפה בין הסוכנות לבין הוועד הלאומי וחלק מהסמכויות עברו לוועד.

1. מאורעות תרפ”א והספר הלבן הראשון. (קטנה)

בשנת 1921 הגיע לארץ שר המושבות צ’רצ’יל. הערבים דרשו ממנו לבטל את הצהרת בלפור, וליצור מערכת שלטון יחסית לכמות האוכלוסיה, מה שיתן להם רוב עצום, ונדחו. בראשון למאי 1921, בהפגנה של יהודים ביפו, נוצר ויכוח בין “אחדות העבודה” ולבין הקומוניסטים. הערבים שראו זאת, ניצלו את המתח הפנימי והחלו להתפרע והציתו את כל הארץ. המופתי, חאג’ אמין אל חוסיני, הסיט את הערבים בדרשותיו שטען שהיהודים גוזלים את פרנסתם ואדמותיהם. נהרגו 43 יהודים בתוכם יוסף ברנר, הפרעות נמשכו 6 ימים, וכמעט ללא התערבות בריטית.
כתגובה, השלטון הבריטי, בראשות הרברט סמואל, הקפיא מיד את העליה (כדי להרגיע הרוחות – אך בתגובה התפטרו כל בעלי התפקידים היהודיים). צ’רצ’יל שב לארץ, והורה על הקמת ועדת חקירה בראשות השופט הייקראפט. הערבים ערכו תעמולה ודרשו לבטל את “בית לאומי יהודי”, לעצור את העליה, ולכונן משטר ערבי בארץ עם שאר עמי הסביבה.
הועדה אכן הגיעה למסקנה שהערבים אשמים, אך הקלה ראש בטענה שהכל נבע מפחדם.

מאורעות אלו הובילו לפירסומו ב1922 של “הספר הלבן הראשון” שפורסם עוד לפני אישור המנדט. הספר הכיל את מחויבותה של בריטניה בעיניה לא”י.
עיקרי התוכנית:
1. בית יהודי בא”י ולא א”י כולה יהודית. (למשל עבר הירדן המזרחי)
2. בית לאומי ולא מדינה, תוקם מועצה מחוקקת שתשקף יחסי כוחות בארץ.
3. ההתפתחות הכלכלית של הערבים והיהודים תהיה במקביל, והעליה תוגבל בהתאם לכושר הקליטה של הארץ.

צמצום הצהרת בלפור איכזב את היהודים, אבל עדיין נראה כמתאים לציונות, ואילו הערבים שציפו ליותר, הבינו שבעזרת אלימות ניתן להשיג את רצונם.

(המנדט והנציבים הראשונים)
חודש אחרי הספר הלבן, הוכרז המנדט רשמית. תפקידם היה להכין את הארץ להיות “בית לאומי” ליהודים.
עקרי המנדט היה הדגשת הקשר בין העם לארץ, התחיבות לעזרה בריטית בפיתוח הארץ, עליה והתישבות רצופה, הגוף המייצג יהיה הסוכנות היהודית ובארץ ידברו אנגלית, עברית וערבית.

חלק מעקרונות השלטון היה מינוי נציב עליון בארץ:
א. הרברט סמואל : 1922-1925. יהודי אוהד ציונות, בזמנו פורסם הספר הלבן הראשון, ונערכו פרעות תר”פ – תרפ”א.
ב. הלורד פלומר : 1925-1928. “יד הברזל”, שמר על איזון מלא בין יהודים לערבים, ודאג בעיקר לבטחון. הכיר ב”בית כנסת ישראל” כמוסד הלאומי של הישוב והגדיל את התקציב לחינוך עברי. אך דרש מהיהודים להסגיר את כל אמצעי ההגנה שלהם.
ג. ג’ין צ’נסלור : 1928-1931. ראה בהצהרת בלפור דבר מזיק לבריטניה, והבליג כלפי האלימות הערבית. בכך כופף את הצהרת בלפור.
ד. ארתור ווקופ: 1931-1938. אוהב יהודים, טען שרק שוויון מספרי יוביל לשוויון מעמדי, ותמך בעליה. היה קשר בינו לבין התנועה הציונית.

2. העליה הרביעית : גורמים, אופי, התפתחות הערים והחקלאות, המשבר.

בעקבות המשבר הכלכלי ב1923- פסקה העליה השלישית, ושנה לאחר מכן, החלה העליה הרביעית. לעליה היו שני גלים: 1924-1926 ו- 1927-1929.
העליה הזאת שמכונה גם עלית הפולנים, בעיקר מכיוון שרוב העולים היו מפולין, וזאת ממס’ סיבות.
סנקציות כלכליות ונישול בפולין, בלווית פרעות פיזיות ביהודים, עורר בהם רצון לעזוב, שערי ארה”ב בדיוק נסגרו, וכיוון שרובם תמכו בציונות, המקום הטבעי ללכת אליו היה א”י.

זוהי היתה עליה ציונית של אנשים מהמעמד הבינוני, משפחות שלמות שרצו להמשיך את חייהם העירוניים בארץ. תעשינים, בעלי מלאכה עם מעט הון פרטי וללא דחף אידיאולוגי. הם הגיעו בעיקר מפולין אך גם מרוסיה, ליטא, ורומניה ומנו כ- 80 אלף. הם נהרו ברובם לערים (בעיקר ת”א) ורצו ליצור חברה חופשית שתאפשר להם לפרוח כלכלית, לא נמשכו לשיתופיות של העליה השלישית והשניה.
הם הקימו בערים מפעלים הקשורים לבניה, טקסטיל, עור, מוצרי מתכת ובניין. ה”עשירים” ביניהם פתחו מפעלים זעירים. בנוסף עסקו בתיווך אדמות, בתי מלון, מסעדנות וקיוסקים. מכך נוצר מצב שכל הבסיס העסקי בארץ היה צר מאד, ואכן, בסוף 1925, הלכה האוכלוסיה ונתמעטו בעלי ההון, החלה ספסרות קרקעות גדולה, ולרבים לא נשאר כסף כדי להקים בתיהם, ולחיות. הבניה נפסקה כמעט לחלוטין ב- 1926 והגיעה לשיאה ב1927, והירידה מהארץ היתה גדולה.
העיר ת”א גדלה מאד, וקלטה כמחצית ממס’ העולים. בשנת 1936 הגיעו מס’ התושבים ל40 אלף, וכ8 אלפים נוספים גרו באזור.
גם חיפה גדלה מאד ונוסדו בה השכונות “הדר הכרמל” ו”בת גלים”, והאוכלוסיה עלתה מ8 אלפים ל14 אלף.
בירושלים נבתה שכונת רחביה, ומס’ התושבים היהודיים היה 42 אלף, לראשונה רוב יהודי בעיר.

אך לא רק לערים הלכו העולים וחלקם הלכו לעבודה חקלאית. קק”ל קנתה אדמות רבות במטרה ליצור רצף ישובים. הוקמו הרצליה, כפ”ס, רעננה, בינימינה, פרדס חנה , נתניה ועוד.
עמק יזרעאל התמלא גם הוא בישובים חדשים, שיתופיים, קיבוצים ומושבים. ב1925 נוסדה בעמק עפולה. הישובים, בעיקר בשרון, עסקו בפרדסאות.

מאורעות תרפ”ט (1929) ותוצאותיהם (מאורעות תרפ”ט, ועדת שאו ודו”ח סימפסון, הספר הלבן השני,
איגרת מקדונלד)

המאורעות אירעו בט’ באב, ה23 לאוגוסט 1929.
המאורעות פרצו אחרי שקט שנמשך שנים מס’, אך בהן התגבשה תנועה ערבית לאומית שתמכה בהפסקת העליה וההתישבות היהודית. בזמן המשבר הכלכלי, חששו הערבים מנישול כלכלי אך מכיון שהואטה העליה לא עשו דבר. כשחלף המשבר וחזר זרם העולים, עלה שוב המתח. הכותל באותה תקופה היה של הואקף המוסלמי, והערבים הצליחו לשכנע את הבריטים למנוע מהיהודים להתפלל בכותל ואף היו מבזים את רחבת הכותל. בט’ באב 1929 הפגינו חברי בית”ר בטענה ש”הכותל הוא כותלנו”. שוב בעידוד המופתי חאג’ אמין אל חוסיין, שאמר שהיהודים רוצים לכבוש את הר הבית, את הארץ, שני גדות הירדן ולהקים מדינה, יצאו הערבים להפגנה ולאחר מכן לפרוע ביהודים. זה התחיל ברציחתו של ילד יהודי, ולאחר מכן עלו הערבים בכל הארץ על ישובים יהודיים רצחו ובזזו. סה”כ נהרגו 133 יהודים ונפצעו 300, חלקם בגלל שסרבו לקבל הגנה מ”ההגנה”. המהומות היו בכל הארץ, בעיקר בירושלים, חברון, צפת וחיפה.

הנציב הבריטי באותו זמן היה צ’נסלור ששהה בחו”ל באותו זמן, כשחזר ראה את חוזר האונים הבריטי (לקח להם מס’ ימים להתארגן) והחליט להקים ועדה שתבדוק את המקרה. ועדת שאו חקרה והגיעה למסקנות הבאות:
שוב הערבים אשמים ללא התגרות, ושוב הסיבה היא פחדם מפני נישול מאדמותיהם, ולכן יש להגביל את העליה היהודית והפיקוח על מספריה יהיה בהתיעצות עם הערבים. יש להגדיל את כוחות הבטחון הבריטיים, לבטל את סמכויות ההסתדרות הציונית ולגרש מהארץ פועלים בלתי חוקיים.
מומחה בשם סימפסון נשלח לארץ, והמליץ להפסיק לחלוטין את העליה, מלבד יהודים עשירים, וכן לחלק את הקרקע בארץ לערבים.
היהודים כמחאה הכריזו יום שבתון לאומי, והוא התפשט לכל העולם.

עקב מסקנות הועדה והצעות המומחה פורסם הספר הלבן השני ע”ש פספילד בו נאמר:
המנדט מחויב כלפי היהודים והערבים, ולכן אם יש נישול ערבים ממקומות עבודה לטובת יהודים, יש לעצור את העליה עד שתפתר בעית האבטלה הערבית. מס’ העולים יקבע בהתיעצות עם הערבים ותינתן עדיפות לפיתוח הכפר הערבי ע”י הגבלת מכירת קרקעות ליהודים.

משמעות הספר הוא ירידה מוחלטת מכל התחיבויות הצהרת בלפור והמנדט. חיים ויצמן, יו”ר הסוכנות היהודית התפטר והאשים את בריטניה בבגידה, בנוסף התנצל על שתמך בהם בפני היהודים. המפלגות הבריטיות שחששו מתגובות יהודית בעולם, גינו את הספר, וב1931 שלח מקדונלד, ראש הממשלה הבריטי התנצלות רשמית ונסיגה מלאה מכל הספר הלבן. באיגרת בעצם נאמר: שבריטניה נאמנה להצהרת בלפור, שתמשיך בבנית הבית הלאומי בארץ, העליה היהודית תמשך ללא הגבלה (צורך באישורים) ומכירת הקרקעות לא תפסק.

ויצמן חזר להנהיג את הסוכנות רק ב1935 כי לא הצליח לחזור בו מהתפטרותו.

מדיניות בריטניה בשאלת א”י בשנות העשרים

1920 – 1922 : פרעות תר”פ – תרפ”א ,ועדת הייקראפט וה”ספר הלבן הראשון”( 1922 )
1922 – 1929 : “שבע שנים שקטות”
1929 – 1930 : פרעות תרפ”ט, ועדות שאו, הדו”ח של הופ סימפסון, הספר הלבן השני (1930) ואיגרת רמזי מקדונלד.

סר הרבט סמואל : הנציב הבריטי העליון הראשון בארץ ישראל (1920 – 1925)
סמואל היה בן למשפחה יהודית. ב – 1908 כיהן כשר בממשלה הבריטית ובימי המלחמה ה – I שימש כשר לענייני פנים. במקביל הוא התקרב לציונות, סייע לחיים וייצמן להשיג את הצהרת בלפור, והיה יו”ר הוועד המייעץ של ההסתדרות הציונית בבריטניה. לאחר כיבוש הארץ ע”י הבריטים ולאחר שנתיים של שלטון הצבאי על הארץ, מינו אותו למשרת הנציב הבריטי העליון הראשון בא”י. השמחה על בואו לארץ ב 1920 הייתה גדולה, והיו ציפיות שתחת הנהגתו יתקדם מפעל הקמת “בית לאומי” בא”י שהובטח להם בהצהרת בלפור. לעומתם, הערבים הבינו שמאמציהם לביטול הצהרת בלפור עלו בתוהו עם בואו. תוכניותיו היו גדולות, והן מעשיו : הוא פתח את שערי הארץ ומסר את ההשגחה על העלייה לידי ההסתדרות הציונית וכמו כן ביסס את כלכלת הארץ על מנת לאפשר את קליטת העלייה (ע”י התחלת עבודות ציבוריות בקנה רחב, הגשת עזרה בחקלאות ועוד), פקד על פתיחת המשרדים להעברת קרקעות, הקים צבא ערבי- עברי שישמור על גבולות הארץ, הוא הכיר בשפה היהודית כשפה רשמית לצד האנגלית והערבית, ופעל גם בשדה החינוך והבריאות.
בימיו היו פרעות תר”פ – תרפ”א ופורסם ספר לבן ה – I .
בשנת 1925 סיים הרבט סמואל את תפקידו ובמקומו התמנה הלורד הרבט צ’רלס פלומר.

הלורד הרבט צ’רלס פלומר : הנציב העליון השני בארץ ישראל (1925 – 1928)
היה גיבור מלחמת עולם הראשונה, איש צבא ותיק ובעל מוניטין, שדעתו על הציונות ועל היהודים לא הייתה ידועה. בניגוד לציפיות הצטיין פלומר בהגינותו, והטביע את חותמו בעיקר על הביטחון ועל חוזק הממשל הבריטי בארץ. היישוב בארץ (הן הערבים והן היהודים) למד להעריך את “יד הברזל” שלו, את השקט שהיה בארץ בעקבות זאת, ואת התפתחותה של הארץ באותה תקופה. פרט לצד הבטחוני, הוא המשיך את התפתחות הארץ, סייע לערבים וליהודים בנושא תקציבי החינוך, עזרה לקיום מוסדות שונים, ארגון עבודות ציבוריות להחלצות מהמשבר הכלכלי והגנה על התעשיה היהודית הצעירה. מצד שני דרש מכל הישוב היהודי להסגיר נשק שהיה בידיו לצורכי הגנה.
בתקופתו נחקק חוק האזרחות לכל אחד שחי שנתיים בארץ. ב 1927 הכיר ב”בית כנסת ישראל” כמוסד לאומי של הישוב על כל סניפיו.

ג’ון רוברט צ’נסלור : הנציב העליון השלישי בארץ ישראל ( 1928 – 1931 )
לא אהד את הציונות וראה בהצהרת בלפור מסמך שמנוגד לאינטרסטים הבריטיים. המשיך את הקו של פלומר, לפיו יש לבריטים שלטון בלתי מעורער בארץ, ואף אחד מהמחנות לא יעז להמרות את פיהם ולעורר מהומות. צמצם את כוחות המשטרה והצבא, ולכך הייתה השפעה כשפרצו המהומות. כמו כן החל לכופף את הצהרת בלפור.

פרעות תרצ”ו- תרצ”ט וועדת פיל. (פרעות תרצ”ו – תרצ”ט, המרד הערבי, ועדת פיל, תוכנית החלוקה,
ועדת וודהד, ועידת השולחן העגול).

בין השנים 1936 – 1939 שרר אי שקט רב בארץ, הגורמים לכך היו הערבים, שראו את העליה ההמונית וראו בכך סכנה לעצם היותם רוב, ובנוסף חששו מאיבוד מקורות פרנסתם, הערבים שמכרו את קרקעותיהם ליהודים ראו בכך שהיהודים משתלטים על ארצם. יום אחד התגלתה הברחת נשק של ההגנה, והערבים חששו שהיהודים מתכונים לכבוד את הארץ בכח.

הערבים רצחו יהודי, וכתגובה לכך רצח ארגון ב’ (האצ”ל לעתיד) שני ערבים ליד פתח תקוה. ביפו פרצו מהומות ו16 יהודים נרצחו. הפרעות התפשטו ונהרגו סה”כ 80 יהודים ונפצעו כ400. הכנופיות פעלו בשיטת פגע וברח והיו מורכבות מפלאחים. מטרתם שיתוק התחבורה, תקיפת ישובים הרס מסילות ברזל ומטעים שונים. בנוסף הכריזו שביתה כללית כדי לשבור את הבריטים ואף להוכיח ליהודים כי הם חיוניים. השביתה לא נמשכה זמן רב וכשלה. שוב אורגנו הפרעות ע”י חאג’ אמין אל חוסייני. שאף ניסה לקרב את עמי הסביבה למאבק. כאן נשלחה ועדת פיל (ראה אחר כך).
המאבק הערבי התחדש בשנת 1937. מאות כנופיות פגעו באנשי ממשל בריטי וביהודים. תקפו תחנות משטרה, מסילות רכבת, ופקידים בריטיים. סה”כ נהרגו 520 יהודים. הממשל הבריטי החליט להגיב ביד קשה, והקים בדי דין צבאיים שהורשו לדון למות כל נושא נשק או מואשם ברצח, הטילו שלטון צבאי בארץ, ענישה כבדה ועקיפה, מעצרים נרחבים ופיקוח תחבורתי, וכן עזרה ליהודים. כמו כן החלו בבנית גדר צפונית ותחנות משטרה רבות.

בעקבות פרעות תרצ”ו נשלחה בארץ ועדה “ודעת פיל”. הם נשלחו לבדוק מה גורם לאי השקט, וכיצד מתנהל המנדט בכלל. הועדה שהתה בארץ חודשים וגבתה עדויות רבות והגיעה למסקנות הבאות:
אי אפשר עתה ולעולם ליצור בית לאומי משותף בגלל הבדלי המנטליות, לכן אין סיכוי למנדט הבריטי ויש לחלק את הארץ לשתי מדינות שונות עם מובלעת בריטית, ירושלים. ועד אז יש להגביל את עלית היהודית לכ12 אלף יהודים בשנה. הערבית התנגדו להצעה התנגדות נחרצת ואילו בקרב היהודים שרר ויכוח על ההצעה. חלק בראשות בן-גוריון וויצמן טענו שאין לותר על הצעה זו, מדינה יהודית עצמאית בא”י, ואילו הרוב טענו כנגד, באם כי חשבו שהדבר יגרום להפסקת ההתישבות, באם כי חששו שהויתורים גדולים מידי או כי בכך יכריזו על הערבים מלחמת עד. בנוסף טענו שהדבר משאיר את היהודים בנחיתות אסטרטגית. בקונגרס ה20 נדחתה ההצעה סופית, ואף הערבים התנגדו לה ולכן נפלה.

בעקבות הסירוב של שני העמים נשלחה ועדה נוספת בשם ועדת וודהד, הועדה שבאה לארץ ב1938 והגיע למסקנה שלא ניתן לישם את תוכניות ועדת פיל, כי יש נוכחות ערבית ענפה בשטח שאמור להיות יהודי, ולכן התוכנית בטלה.
הבריטים בנסיונם לאחות את השברים הזמינו לבריטניה את נציגי היהודים, נציגי הערבים בארץ ואת נציגי ארצות הסביבה לועידת השולחן העגול. הערבים היוו כמובן רוב מוחלט וסרבו לדון אפילו עם היהודים. הערבים דחו על הסף כל בקשת פשרה שהיא.

4. הספר הלבן השלישי והתגובות אליו (ספר לבן שלישי, תגובות, דפים מודפסים)

בתקופה זאת החלו כבר להריח את ניצני מה”ע הII באופק, והבריטים רצו את הערבים לצידם. הערבים לחצו על הבריטים בנושאי א”י והבריטים בניסיונם למצוא חן בעיני הערבים נקטו במדיניות פרו-ערבית. הם הורידו את מס’ אשרות הכניסה, החליפו את ווקופ (הפרו ציוני) במק-מייקל הפרו ערבי.

לבסוף פרסמו את הספר הלבן השלישי של מקדונלד. עיקרי היו שהמדינה שתקום בארץ תהיה דו לאומית, מדינה אחת בעלת רוב ערבי. העליה תעצר, בחמש השנים הבאות יעלו 75 אלף יהודים ומשם הלאה תותנה העליה באישור הערבים, וליהודים יאושר להתישב רק באזורים מועטים בארץ. הספר הלבן ביטא נסיגה מלאה מכל הצהרת בלפור והמנדט. היהודים נתקלו במצב שבו הם בסכנה קיומית בגלל עלית הנאצים בעולם, הספר הלבן שהיה עדיין טעון אישור לא אושר מעולם, אך למרות זאת יושם. היהודים היו חייבים להאבק בשתי חזיתות “יש להלחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן ויש להלחם בספר הלבן כאילו אין היטלר”.

היהודים הגיבו בשלושה חזיתות שונות, הרחבת ההתישבות (ישובי חומה ומגדל למשל), הרחבת ההגנה ועליה בלתי חוקית.
עד 1936 ההגנה היתה פאסיבית, שמירה על הקיים, שריון כלי רכב, פינוי ישובים ולרוב קיוו שהבריטים ינהגו ביד קשה כלפי הפורעים אך כשראו שהבריטים אינם מנידים עפעף, החלה ב1937 ההגנה האקטיבית, במישור חוקי ובלתי חוקי.

במישור בלתי חוקי עלה שוב האצ”ל בהגנה האקטיבית, נוסדה הנודדת של יצחק שדה, קבוצה קטנה שתנוע בלילה ותתקיף ערבים. הנודדת היתה הצלחה אך התגלתה כקטנה מידי, ולכן הקים יצחק שדה את הפו”ש פלוגות השה. כח הגנה ארצי, שחדר לשטח האויב ותקף אותם, הטילו אימה על הערבים.

במישור החוקי הקימו את הנוטרים, שוטרים יהודים שאומנו ע”י הבריטים והשתמשו בנשק בריטי, בכך אף חיזקו את הקשר בין ההגנה לבריטים. בתוכם היתה גם יחידת “המשמרות הנעים” שתפקידם היה לפטרל ולסייר ואף ללוות יהודים.

הלורד וינגייט הגיע לארץ ב1936, והיה קצין מודיעים פרו-יהודי. הוא דגל בהקמת “פלוגות לילה”. קבוצות לוחמים שעסקו במערבים ניידים, פעלו בלילות והנחיתו מהלומות פתע על האויב. כקצין מודיעין ידע כמובן את ערכו של מודיעין טוב לפני כל פעולה. הוא קיבל אישור להקים צוותים משולבים יהודים וערבים. וינגייט עזב שלא מרצונו את הארץ ב1939.

מכיוון ששערי הארץ נסגרו כמעט הלכה למעשה, החלה העליה ב’ ההעפלה. החלה עוד ב1934, וב1938 זכתה לאישור רשמי של ההסתדרות הציונית. המבצע היה הבאת מעפילים לארץ בחסות הלילה, ופיזורם בישובים. בתך 16 ספינות שיצאו עוד לפני המלחמה רק שלוש נתפסו. ההגנה הועילה את מיטב אנשיה לנושא, ונשלחו שליחים לאירופה לארגן את העולים ואת הספינות. סה”כ עלו בדרך זו כ17 אלף עולים, שליש באמצעות ההגנה ב’ והשאר ע”י גורמים פרטיים אחרים.

שלב I בשואה : 1933-1939

המדינה הגרמנית:

בחוזה ורסאי הוחלט שעל גרמניה לשאת בנטל כבד בעקבות אשמתה ותבוסתה במלחמת העולם הראשונה. הוחלט שהיא תשלם פיצויים, וכן הוחלט להגביל את צבאה לכ100- אלף חיילים ו15- אלף קצינים. כמו כן אסרו עליהם להקים צי ספינות וצוללות ואף לקחו להם שטחים רבים מעבר לים ובמזרח. כל זה השאיר את גרמניה במצב קשה מאד, פוליטית כמו כלכלית. ב1919- מקימים את רפובליקת וימר, והגרמנים לא זוכים לדמוקרטיה. האבטלה גואה, והקיצוניות גואה, על רקע זה צומחים הנאצים והיטלר.

היטלר נולד ב1889-, בכפר קטן באוסטריה. למשפחה מהמעמד הבינוני, ועבר ילדות קשה. לימודיי כשלו, וגם ניסיונותיו להתקבל לאקדמיה לציור נדחו. אחרי עבודות שחורות רבות הוא ברח לגרמניה כדי להתחמק מגיוס. ב1914- התגייס לצבא הגרמני והתחיל לשנוא יהודים, סלבים ושאר. אחרי מפלת גרמניה התחיל להאשים את היהודים והשלטון, הוא הקים את המפלגה הנאצית וניסה לעורר מהפכה, הוא נכשל ובילה 10 חודשים מתוך 5 שנים בכלא. כשהשתחרר כתב עם יד ימינו רודולף הס את ספרו “מיין קאמפ” מלחמתי. בספר הוא מספר על עצמו והאידיאולוגיה שלו:
– הלאום הוא הערך העליון ביותר, הפרט נעלם לנוכח צרכי העם והא רק כלי שלו, אין לשתף פעולה עם אחרים ויש לנהל את היחסים בעזרת כח הזרוע.
– העם זקוק למרחב מחיה ככל שהוא גדל, ולכן יש לכבוש את וספח את אוסטריה, את המדינות הסלביות, וחלקים מרוסיה.
– יש לבטל לאלתר את הסכמי ורסאי, ולהדיח את הממשלה שחתמה עליו.
– האדם מסווג עפ”י גזעו ומוצאו, כאשר הארי הוא התגלמות השלמות. היהודים שהם הדבר העלוב ביותר יחויב לעזוב את גרמניה ורק גירושו יוביל להבראת המדינה.

בניסיונותיהם להדמות את היטלר כאל ומשיח ניצלו מוטיבים דתיים שהיו עדיין מוטבעים בעם. הם הציגו אותו כמשיח ובחרו כסמלם את צלב הקרס.

המדיניות הנאצית מתחלקת לשני שלבים, בתחילת שלטונו של היטלר עדיין לא היה שום פעולה רשמית של השלטון נגדם ושום חוק לא יצא נגד יהודים (1933-1935) אך לאחר מכן קיבלה המדיניות נופך חוקי (1935-1939).
שלב I : בידוד חברתי.
מתוך חשש מתגובות בעולם הגרמני ומחוצה לו, הסווה את כל פעולותיו. הוא עדיין לא חוקק חוקים נגד יהודים אבל הוא ובריוניו יצרו דעת קהל שלילית נגדם. היהודים שמנו 560 אלף נפש ועדיין זכו לשוויון משפטי הרגישו עתה בגרמניה כביתם, רובם מתבוללים.
חבורות הבריונים של הס.ס. תוכננו ע”י הילטר והחלו לערוך פרעות רחוב. אלו, “החולצות החומות” , הפיצו אלימות בזזו ופרעו ביהודים.
בראשון באפריל 1933 בוכרז חרם של יום אחד נגד יהודים ושוטרים מנעו כניסת לקוחות לחנויות, החלו גל של פיטורי יהודים בעיקר ממוסדות ממשלתיים ועיתונים, ובכלל התחום הציבורי. ב30- במאי שרפו כתבי יהודים וכתבים נגד המשטר בברלין. “במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם בני-אדם”.

שלב II : בידוד חוקי.
בספטמבר 1935 בועידת המפלגה בנירנברג הוחלטו מס’ חוקים אנטי-יהודיים שהיוו תקדים ושינו את מעמד היהודים בגרמניה. נקבע שם שהאמנסיפציה מבוטלת, שהיהודים הם אזרחים סוג ב’ חסרי זכויות והגנה.

– החוק החדש מגדיר את היהודי כמי ששלושה מאבותיו יהודי, וגרמנים נקראו בני תערובת מרמה x לפי מס’ היהודים במשפחתם.
– החוק להגנת הדם הגרמני, נישואים בין גרמנים ליהודים נאסרו ובוטלו, נאסר על יהודים להעסיק גרמנים צעירים מגיל 45 (מצב שבו הם עליונים על הגרמנים) ונאסר על קיום יחסי מין עם גרמנים
– נאסר על יהודים להניף או ללבוש את צבעי הדגל הגרמני.

בעקבות החוקים הללו פורסמו עוד חוקים, חוקי האריזציה. החרמת רכוש יהודי ע”י השלטון, פטור יהודים ממקומות עבודה רבים, בתהליך חוקתי, הכרחת יהודים למכור בפרוטות רכוש שעליו התחיבו להצהיר.
1938 ידועה כשנת המפנה. במבצע האנשלוס סופחה אוסטריה לגרמניה, וכך נוספו 200 אלף יהודים לגרמניה. בגלל המתח לקראת המלחמה והמשבר החברתי, החל נישול כלכלי, ביטול אשרות רפואה וגירושים המוניים. כמו כן הכריחו את היהודים להוסיף לשמם את המילים ישראל/שרה ולהטביע האות J על כל מסמך שלהם. נאסר עליהם לגדל כלבים ולהכנס למקומות שהם אריים בלבד.
הדברים האלו גאו עד שהגיעו לליל הבדולח.
באוקטובר 1938 גורשו 15 אלף יהודים מגרמניה, שחיו בשטח הפקר בין גרמניה לפולין, בעקבות זאת ניסה סטודנט יהודי להתנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמני בצרפת. כתגובה ערכו בריוני הס.ס. פרעות בלילה בין ה9- ל10- בנובמבר, הם התנפלו על בתי עסק ושרפו 7500 בתי עסק ואין ספור בתי כנסת. הם היכו ובזזו והרגו לערך 90 יהודים, צליל הזכוכית הנשברת הוא שנתן לזוועה את שמה. ליל הבדולח.

המדיניות היתה לשכנע את היהודים לעזוב את גרמניה מרצונם, אך נאסר עליהם להוציא איתם רכוש כלשהו. מרבית הפליטים (מוערך כ300- אלף) נדדו על פני אירופה מחפשים מקלט, ונתקלו בסירוב. יהודי אירופה הצליחו לעומת זאת להציל 11 אלף נערים יהודיים ולהעבירם לאנגלי ה ולארה”ב וכן לעוד מס’ מדינות.

בעולם “ניסו” לפתור את בעית הפליטים ע”י ועידה בעיר אויאן שבצרפת, שם ניסו למצוא מקום בשבילם, בריטניה התנתה שא”י לא תוצע אפילו כפתרון. בסופו של דבר רק הולנד, דנמרק, והרפובליקה הדומיניקנית הסכימו לקבל מס’ יהודים. האוניה סנט-לואיס יצאה מגרמניה שעל גביה יהודים ששילמו ממיטב כספם ובאו עם אשרות כניסה שארה”ב, אך אלו לא נתנו להם להיכנס (בפלורידה) גם בקובה אסרו עליהם את הכניסה, והם חזרו לאירופה. חלקם ירד בבלגיה ובהולנד ורובם חזרו לגרמניה ונספו בשואה. למרות כל הקשיים הצליחו ב1938- לעזוב 100 אלף יהודים את שטחי הרייך.

תגובת היהודים לשלב הראשון בשואה:
רובם האמין בהבלגה, “גם זה יעבור”, חלק אחר ניסה להתארגן נכד הבאות וחלק (רבע מהאוכלוסיה) היגר לאמריקה, מערב אירופה וא”י.

שלב II בשואה : 1939-1941

כיבוש פולין:
לאחר סיפוח אוסטריה וצ’כיה, שעליהם עבר העולם בשתיקה הוחלט בגרמניה להשתלט על פולין. בעקבות הסכם ריבנטרופ – מולוטוב, שבו הוחלט על חלוקת פולין בין רוסיה וגרמניה, בתמורה לשקט מצד הגבול הרוסי. הפלישה שנערכה בראשון לספטמבר 1939 התחילה מה שנקרא שנים אחר-כך מלחמת העולם השניה.
לאחר הכיבוש הוקמה בוארשה “המנהלה הכללית”, גוף שאחראי על ביצוע המדיניות בשטחי פולין.
התפרסמה הודעה רשמית של המשטרה, איגרת הבזק של היידריך (ראש המשטרה) באיגרת נאמר:
– ריכוז היהודים בתוך שטחים קטנים בערים הגדולות וביטול המושבים היהודים הקטנים (פחות מ600- נפש. ריכוזים אלו יעשו בסמוך למסילות רכבת כדי שיכלו לשלוח אותם הלאה. במקומות אלו יוקמו הנהגות מקומיות של יהודים, “היודנראט”, שתפקידם מיון האוכלוסיה וכן דאגה לכלכלה ולדיור.

נאמר שאלו רק פתרונות זמניים, באוקטובר 1939 הוחלט שעל כל יהודי לשאת תלאי צהוב במשך כל הזמן, וכן כל גבר יהודי חייב בעבודות כפיה למטרת חינוך מחדש. נאסר עליהם להחזיק מקלטי רדיו, הוטל עליהם עוצר כל ערב, והחלו עליהם חוקי נירנברג וחוקי האריזציה.
בעקבות הכיבוש היו בשטחי הרייך מיליוני יהודים שחיו לפני כן בפולין.

אותם ריכוזי יהודים נקראו גטאות. הוקמו בעקבות החלטה של השלטון לבודד את היהודים פיזית. בדצמבר פורסמה הודעה מהימלר (ראש הס.ס. בגסטפו). הודעה נשלחה לכל מוסדות המפלגה, ראשי הערים והס.ס., והיתה חלק ממערך שלם של פעולות נגד יהודים.
הגטו הראשון הוקם בלודג’ אחריו בוארשה. הגטו היה בעצם מס’ רחובות קטן מאד בחלקים העניים והעלובים של העיר, שגודר והוקף חומה. כדי להפריד הנהיגו מטבע מיוחד, משטרה מיוחדת פנימית ונאסר שום קשר עם העולם החיצון. הגטו הוקף חומה גבוהה שאף אסר את קשר העין בין היהודים לעולם. בתחילה עוד אפשרו לחלק קטן מן היהודים לצאת ולעבוד ולאחר מכן אסרו גם את זה (1941) ומוצר בידוד מוחלט.

הגטו שימש כזרועו של השלטון לכפית החלטותיו. מטרותיהם היו בידוד היהודים, ריכוזם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • JJ
    JJJ
    20 October 2020
  • ד
    דינה אקסלרוד
    29 September 2020
  • רעות אהרון
    גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי
    29 September 2020
  • ד
    גכגכ
    29 September 2020
  • דן ביקלס
    @sagi_amram
    29 September 2020
  • דן ביקלס
    תעקבו אחריי באינסטגרם
    29 September 2020
  • יניב דמוך
    מישהו רואה אותי?
    29 September 2020
  • מאיר כץ
    שלום לכם חברים בבקשה תעקבו אחרי באינשטוס @davidkatz
    29 September 2020
  • אח של דימה
    בואנה יבן של זונה תסתום תפה המזדיין שלך דימה יילד זין שרמוט
    29 September 2020
  • בודהה
    חברה איפה אהבת החינם שלכם?
    25 September 2020
Your Shout