ניתוח היצירה
הסיפור "כינורו של רוטשילד הוא סיפור על חייו ומותו של אדם. במרכז היצירה עומדת תחושת ההחמצה. תחושה זו נובעת מן העובדה שהאדם במהלך חייו מפתח ציפיות מעצמו ומחייו, ציפיות שמתגלות כאשליות שלא מתממשות. במקום מימוש עצמי חווה האדם תחושות של החמצה שמביאות עמן תחושות של תסכול ועוינות.
כיוון שהאדם חי באשליות הוא מתרחק מן ה"אני" האמיתי וחי חיי זיוף. הוא מתרחק מן הקרובים לו ומן הסביבה, ועוטף את עצמו בשריון אטום של כעס, עד שמתרחש משבר בחייו. משבר המוביל אותו להתפכחות ולשבירת השריון שחצץ בינו לבין עצמו ובינו לבין סביבתו. לפני מותו הוא זוכה להבנה שמקרבת אותו ל"אני" האמיתי ובאמצעות התפכחותו הוא מתפייס עם העולם ועם עצמו
יעקוב גיבור סיפורנו חי חיי שקר וזיוף. הוא עוסק בחישוב ההפסדים ובהם מתמקדים חייו. הוא מתרחק מאשתו ומסביבתו ומן " האני" העצמי שלו, משאיפותיו ורגשותיו. המשבר שפוקד אותו עם מותה של אשתו מביא אותו להבין עד כמה התרחק מעצמו וכן מדגיש את ההחמצה של חייו. הוא מבין שהשלה את עצמו במהלך חייו ואשליות אלו הן הגורם לתחושות התסכול והמרירות שהוא חווה. הוא מגיע למסקנות עמוקות על החיים, רגע לפני מותו, למשל שלו אנשים היו טובים האחד לשני הייתה צומחת להם תועלת רבה יותר. בצעד אחרון לקראת פיוס עם עצמו הוא מתפייס עם רוטשילד שמסמל את עבורו את עשיית הרע, צעד שמביאו לפיוס עם עצמו.
במובן זה ניתן לראות בסיפור חייו של יעקוב טרגדיה של החמצה. יעקוב חי חיים של סבל ומרירות, רק משום שרצה להגשים את עצמו. הצער של הקורא על יעקוב מתעצם, כאשר הוא מבין יחד עם יעקוב שהכל היה לחינם, שהוא חי חיים ריקים מתוכן , מבלי שהצליח לממשם. בסיום לאחר שהקורא מתפכח יחד עם יעקוב הוא מבין את גודל האסון, ואת המסקנה שהאדם מצליח להבין את חייו רק לקראת מותו.
רקע ( זמן ומקום).
הסיפור מתרחש במשך ארבעה ימים בלבד. ארבעה ימים אינטנסיביים, בהם מתוארים בצמצום חייו ומותו של יעקוב. למרות שהספור נמסר בפרק זמן קצר הוא מכיל אירועים רבים, המתרחשים באינטנסיביות. הבחירה בפרק זמן קצר ואינטנסיבי מאפשרת למחבר לפרוש לפנינו את תמצית חייו של יעקוב. להראות לנו שכל חייו היו ריקים מתוכן , חיים של מרירות ותסכול המתבהרים לקורא רגע לפני מותו. טכניקה זו מאפשרת לקורא לחוש יחד עם הגיבור את תחושת התסכול ומאפשרת לו לבחון את חייו, לנוכח הטרגדיה של גיבורנו. צריך לזכור שאין התייחסות לזמנים ספציפיים, כיוון שאיננו יודעים את התקופה בה התרחשה העלילה , אולם יחד עם זאת הימנעות מציון התקופה מאפשרת ליצירה להיות על זמנית וכך לאפשר הזדהות מלאה של הקורא.
העלילה מתרחשת בעיירה קטנה ועלובה. כבר בפתיחה מתואת העיירה כמקום מדכא ועלוב, מקום שהמאפיין אותו הוא חולים ונוטים למות. זו עיירה שבה האדם נמדד דרך רווח והפסד, יעקוב מציין שלו היה לו כסף היו אנשי העיירה מכבדים אותו. אולם כיוון שאינו עשיר בזים לו ומכנים אותו בכינויי גנאי. גם האנשים הבודדים המתוארים בסיפור נתפסים כאנשים אטומים ומנוכרים השופטים את האדם על פי כספו, למשל הרוקח , שמגרש את יעקוב ולא נותן טיפול לאשתו, כיוון שאינה עשירה.
זאת ועוד אנשי העיירה מתוארים כרעים ומלאי שטנה, לדוגמא התנכרותם ליהודים , ליעקוב ולכל מי שחריג. למשל כאשר רוטשילד בורח מפני יעקוב רודפים אותו הילדים ומכני אותו " יהודון" וכאשר הכלב תוקף אותו וצעקותיו ממלאות את חלל האוויר , במקום להושיט עזרה הם לועגים לו. הם גם לועגים ליעקוב ומכנים אותו " ברונזה".
גם יעקוב , ברגע ההתפכחות מציג את אנשי העיירה כרעים ואכזריים ומגיע למסקנה שהחיים יכלו להיות מועילים יותר אם היה בהם פחות רוע ואם כל אחד היה חי את חייו ומניח לאחר לחיות את חייו בכבוד.
לתיאור העיירה תפקיד חשוב ביצירה, שכן הוא משמש רקע לעלילה וגם כאמצעי לאפיון יעקוב. כמו כן תיאור העיירה ואנשיה מאפשרים לקורא להבין את צמיחתו של גיבורנו. יעקוב מייצג את החברה, כיוון שהוא תוצר של ערכיה והתנהגותה. זו חברה אכזרית וחסרת רגש, חברה שבה צמח יעקוב וחי את חייו. דרך תיאור החברה ניתן להבין ביתר קלות כיצד הפך יעקוב לאדם קר ומנוכר, לאדם שחי את חייו על רווח והפסד, אדם שלא מסוגל לחוש רגש לא כלפי אישתו ולא כלפי סביבתו. והחמור מכל אדם שבשל אטימותו, אף שכח את בתו המתה ושכח את אישתו עוד בחייה.
בנוסף לתיאור העיירה מתואר ביתו העלוב של יעקוב וכן הטבע.
האגם- נהר נמצא מחוץ לעיר ויעקוב פונה לשם מבלי להרגיש. היה זה יום אביבי, שמש זורחת . בהיותו בגדת האגם נזכר יעקוב בעץ הערבה שתארה מארפה, בטיולים שנהגו לערוך וגם בילדה המתה. המקום השתנה, הוא אינו שוקק חיים כבעבר, יחד עם זאת השהייה במקום מביאה את יעקוב לערוך חשבון נפש. מעניין שדוקא בטבע, מחוץ לעיר יכול יעקוב להתחבר לעצמו , דבר שלא התאפשר בעיר. רק בטבע הרחק מהחברה והשפעותיה השליליות יכול יעקוב לעשות זאת, שכן הטבע מאפשר התחברות עם התמים שבאדם עם הרגש ועוד. הטבע עומד באנלוגיה ניגודית לעיר וכך הוא מדגיש את הביקורת על החברה.
מבנה העלילה
העלילה היא חוט השדרה של הסיפור, כלומר רצף האירועים המתרחשים בו על פרק זמן מסוים. אירועי הסיפור , נמשכים ארבעה ימים, בכל יום מתרחש אירוע נוסף המשפיע על התפתחות העלילה, על התקדמותו של יעקוב אל תוך עצמו, עד השלב שהוא מבין את עצמו ומתפייס עם חייו , זהו גם השלב שבו מסתיימים חייו. כדאי לשים לב שהאירועים מתרחשים בעיקר בתוך נפשו של הגיבור ומעט מאוד אירועים חיצוניים, אשר מהווים זרז להתפתחות הנפשית.

תחילה האקספוזיציה, המציגה את העיירה, את חיי יעקוב ויחסו לסובבים אותו.
היום הראשון- ביום הראשון נופלת מארפה למשכב, זהו המפנה הראשון בסיפור. יעקוב מזועזע מדבריה של מארפה המודיעה שהגיעה שעתה. אירוע זה מהווה את הבסיס הראשוני להתפתחות הנפשית של יעקוב. ביום זה בחר יעקוב לעשות מאזן שנתי של רווח והפסד, דבר שגרם לו לדיכאון. לכאורה הוא מתייחס בקהות חושים להודעתה של מארפה, אולם כאשר הוא רואה את פניה המאושרות הוא נזכר ביחסו הקר אליה. הוא מבין שמארפה מאושרת מן האפשרות שהיא תמות ובכך תשתחרר ממנו. זו ההבנה הראשונה אליה מגיע יעקוב.

היום השני- זהו היום בו לוקח יעקוב את מארפה לחובש ומנסה לפצותה על שנות הסבל. החובש מתגלה כאדם קהה חושים בדיוק כמו יעקוב. הוא לא משתדל לרפא את מארפה ונוהג בה בזלזול. הוא נוהג באנשים עניים בחוסר כבוד ואינו רואה בהם אנשים הראויים לטיפול. כאשר חוזר יעקוב לביתו הוא מחליט לבנות למארפה ארון בעודה בחיים. ניתן לראות שלמרות ההבנה אליה הגיע קודם ולמרות ניסיונו לפצות את מארפה הוא נסוג להתנהגותו הקודמת. אירוע נוסף מתרחש באותו היום, כאשר מארפה מנסה להזכיר לו את בתם שמתה חמישים שנה קודם. הוא לא מצליח להיזכר ונוצר הרושם שמארפה הוזה.

היום השלישי- הלווייתה של מארפה. יעקוב עורך למארפה הלוויה חסכונית וכאשר הוא שב לביתו הוא נחלש ונופל למשכב. באותו היום מגיע אליו רוטשילד , שבא להזמינו לנגן בחתונה. הוא תוקף אותו ללא כל סיבה ומניח לילדי העיירה להתעלל בו.
בהמשך הוא הולך לנהר ושם הוא נכר באירועי העבר. הוא נזכר בעצים שציינה מארפה וכן הוא נכר בבת המתה. ליד הנהר הוא עורך חשבון נפש, שבנוי בעיקר מרווח והפסד חומריים.

היום הרביעי-בו מבין יעקוב כי הוא עומד למות. הוא לא מצטער על כך, אבל הוא עושה חשבון נפש והפעם עוסק ברוחניות ולא חומריות. הוא מבין שחייו היו לשווא ולכן אינו מצטער למות. הוא רק עצוב שעליו להיפרד מכינורו. בהמשך מגיע רוטשילד לביתו ויעקוב מתפייס עמו ועם עצמו. הוא מחליט להוריש את הכינור לרוטשילד ומסיים את חייו.

ניתן לתאר את העלילה גם דרך המבנה הקלאסי: אקספוזיציה- המציגה את העיירה ואת דמותו של הגיבור. ההסתבכות- כאשר מארפה מודיעה שהיא חולה ועמדת למות. דווקא האושר על פניה מביא לשינויים שיחולו בהמשך. שיא- ההבנות אליהן מגיע יעקוב, תחילה הבנות הקשורות בחומר באגם ואח"כ הבנות הקשורות ברוחניות בביתו. התרה- הידיעה שהוא עומד למות יחד עם ההבנה על החיים ומותו של יעקוב.

דמות המספר

לפנינו מספר יודע כל המספר את הסיפור דרך מבטו של יעקוב, לדוגמא כאשר מתאר המספר את העיירה הוא מעיר שמתגוררים בה ישישים "נפטרו מן העולם לעיתים רחוקות עד להכעיס". הערה זו מלמדת שהדברים נאמרים דרך תודעתו של הגיבור, שכן הוא היחיד המרוויח ממותם של האנשים.
גם בהמשך מתאר המספר את האירועים מנקודת מבטו של יעקוב עד שנדמה שיעקוב הוא המספר, למשל כאשר מתוארות מחשבותיו של יעקוב ליד האגם או כאשר הוא מביט בפניה של מארפה ומנסה להבין את פשר האושר בעיניה. המספר יודע לספר לנו את תחושותיו של יעקוב וכן את הרהוריו. הסיבה שבגללה בחר המחבר בדמות של מספר יודע כל ולא בדמות של מספר גיבור, היא דמותו קהת החושים של יעקוב. כיוון שהוא כל כך מרוחק מעצמו הוא אינו יכול לספר את תחושותיו ומחשבותיו. דמות המספר תורמת להעצמת דמותו של יעקוב כאדם קהה חושים המרוחק מן " האני" שלו.
הדמויות ביצירה
יעקוב- ברונזה
יעקוב הוא גיבור סיפורנו. בעיירה נהגו לכנותו "ברונזה" ( סוג של מתכת) סתם כך ללא סיבה. יחד עם זאת ניתן למצוא קשר בין שמו לאופיו. הוא אדם אטום , נטול רגשות ומנוכר, קטנוני,זעפן וממורמר.
הוא בן שבעים שנה ועוסק בהכנת ארונות קבורה. מקצועו אף הוא מלמד על אופיו. העיסוק במוות, בעיקר במושגים של רווח והפסד, מלמדים על קהות חושיו.הוא נוהג לערוך רשימה מדויקת של החולים וכאשר אדם נפטר שלא בעיירה הוא מתמרמר ומכניסו לרשימת ההפסדים. הוא גם מחשב את הימים בהם לא ניתן לעבוד, למשל בחגים ושבתות, כהפסד. הוא נוהג להתקין ארונות לפי מידתו ולכן אינו סובל להתקין ארונות קבורה לילדים. יחסו למותם של הילדים מעלה את רמת אטימותו לגבהים חדשים.
גם יחסו לסביבתו מלמד על אטימותו, למשל ליהודים בכלל ולרוטשילד בפרט. כמו כן יחסו האכזרי לאשתו מארפה,כגון מכות, איסורים שונים, העבדה בפרך ועוד. הוא מייחס לאנשים כאל חפצים , למשל כאשר מתואר חדרו של יעקוב מצורף שמה של מארפה לרשימת הרהיטים.
יחד עם זאת בולטת במיוחד אהבתו לנגינה ולכינור. הניגוד שבין אטימותו הרגשית לכינור שנחשב לכלי המביע רגש וכן ליכולתו המדהימה להפיק צלילים נפלאים מלמדת שיעקוב הוא דמות מורכבת. כמו כן היא מלמדת על הימצאותו של רגש נעלה , שכנראה בשל הנסיבות החברתיות לא זכה לפיתוח. כאשר יעקוב רוצה לברוח מצרות היום הוא נוהג להשקיט את סבלו ע"י נגינה בכינור.
כבר בפתיחת הסיפור ניתן להבחין בהימצאותם של רגשות, למשל כאשר יעקוב כועס על הכינוי שהוצמד לו. זה מלמד שאינו אטום לחלוטין. כמו כן חישובי הרווח וההפסד , כמו גם שאיפתו לזכות ביחס של כבוד מהסביבה מלמדים על אכפתיות. ואם נוסיף לכל אלו את נגינתו , נגלה אדם מורכב ביותר.
יעקוב הוא דמות עגולה מתפתחת. במהלך ארבעה ימים הוא עובר תהליך של שינוי ממצב של חוסר מודעות עצמית עד למצב של התפכחות והבנה. וכן ממצב של ריחוק מן " האני" העצמי למצב של התקרבות והתפייסות. הגורמים לכך הם המשברים שהוא חווה באופן אינטנסיבי. למשל מחלתה של מארפה ומותה וכן מחלתו הוא וההבנה שסופו קרב. משברים אלו מאיצים את ההתכנסות של יעקוב בתוך עצמו ואת עריכת חשבון הנפש, שלא ע"י מושגים חומריים של רווח והפסד.
לאחר מותה של מארפה , הצער על הסבל שגרם לה וכמו המפגש עם המוות מביאים את יעקוב לחקור את מהות חייו ואת מהות החיים בכלל. המצער בעובדה זו שבסיום אין תחושה של שלווה, כי אם תחושה של החמצה על כי ההבנה הגיעה מאוחר מדי. יתרה מכך דרך דמותו של יעקוב ניתן לראות את הביקורת על החברה המביאה את האדם למצבים קיצוניים שכאלה.
דמויות משנה ביצירה
תפקידן של דמויות המשנה ביצירה הן: לאפיין את הגיבור,לתאר את העיירה ואנשיה , לקדם את העלילה ולהעביר את מסריו של המחבר.
מארפה
על מארפה ידועים לנו פרטים מעטים הנמסרים מנקודת מבטו של יעקוב. היא מתוארת כאישה סבילה, הנושאת את סבלה בשקט. היא מצייתת לבעלה מתוך פחד ונכנעת לכל דרישותיו, למשל כאשר הוא אוסר עליה לשתות מים חמים מתוך חסכנות. היא מבצעת את כל עבודות הבית, גם כאשר היא חולה והדוגמא הבולטת היא כאשר חזרה מביקור אצל החובש, היא חוששת לשכב במיטה, שמא תעורר את זעמו של בעלה, על שאינה עובדת.
על תחושותיה אנו שומעים דרך תודעתו של יעקוב , שמבחין בהם רק לקראת מותה. האור השפוך על פניה לפני מותה מלמד על שמחתה להיפטר מחיי הסבל. היא רואה במוות פתרון למצוקתה. כניעתה המוחלטת לבעלה ניכרת גם בעובדה שהיא מעולם לא דיברה על בתה המתה, אלא לפני מותה.
מותה של מארפה וחשבון הנפש שעורך יעקוב לאחר מכן משמשים כאמצעי לעיצוב דמותו של יעקוב וכן לקידום העלילה. יעקוב מבין שנהג בה באכזריות, בעוד שהיא גילתה הבנה ואכפתיות כלפיו למשל כאשר חזר ממסיבות שיכור היא נהגה לכסותו. כמו כן הוא מבין שהיה כפוי טובה ומעולם לא פיצה אותה במתנה כלשהי. ניכר שהיחסים בינהם היו קרים ומנוכרים .
רוטשילד
רוטשילד אף הוא מתואר דרך עיניו של יעקוב. הוא מנגן בתזמורת שמחות, נגן חליל. הוא מתואר כיהודי אדמוני וכחוש, בעל שם משפחה מחייב, כשם משפחתו של היהודי המליונר. יעקוב נהג לומר שכל נעימה היה הופך לנעימה של יגון ולכן הוא עורר בו סלידה לו ולכל היהודים כאחד.
רוטשילד מאפיין בדמותו את היהודי הגלותי המתרפס לפני הגויים. גם כאשר מציק לו יעקוב הוא זועף ומאיים אך רק למראית עין כיוון שהוא חרד. יעקוב מתאכזר אליו כאשר השיא הוא בעת בואו של רוטשילד לביתו הוא נוהג בו באכזריות ומתיר לילדים ולכלבים להתעלל בו.
רוטשילד מאפיין את היהודי הגלותי ויחד עם זאת הוא מייצג את הצד הרוחני- הרגשי של יעקוב. אותו צד שיעקוב מנסה בכל כוחו להדחיק ולהתרחק מפניו. יעקוב לא מבין מדוע נגינות היגון של רוטשילד מעוררות את זעמו, אולם אנו מבינים שדרך התנכרותו של יעקוב הוא מנסה להתנכר ל" אני" שלו.
דרך דמותו של רוטשילד מבליט המחבר את יחסו העוין של יעקוב לסביבתו בכלל וליהודים בפרט. יחסו המנוכר והאכזרי כלפיו מלמד על יחסו כלפי הסביבה. יחד עם זאת לאחר שיעקוב עבר תהליך של התפכחות והבנה, התפייסות עם רוטשילד והענקת הכינור מראים שהוא התפייס עם הרגש, עם ה" אני" שלו. הרווחים שעושה רוטשילד עם הכינור ומיצוי שאיפותיו מדגישים את הטרגדיה של ההחמצה של יעקוב. במקום שהוא לא הצליח, עושה זאת רוטשילד.