הכהנים הם המבצעים העיקריים של עבודת האלוהים, ותפקידם המיוחד הוא לעסוק בטכסים הפולחניים ומקומם העיקרי במקדש. בדרך כלל הכהנים מחזיקים בתפקידם העיקרי במקדש.
הכהנים הם מעמד מיוחד בעם,
השבט שאליו השתייכו הכהנים הוא שבט לוי, כאשר הדעה חלוקה, בעניין הכהנים בשבט זה.
עיסוקם של הכהנים בפולחן נתפס כשירות במחיצת האל, מכיוון שהם נמצאים בבית המקדש, שהוא "בית האלוהים". לכן הכהן נתפס כמשרת שנועד לרצות את כל מחסורו של האל, ממש כפי שנתפס הפולחן עצמו.
מוסד הכהונה עצמו, היה מקובל בדתות רבות ושונות, פרימיטיביות ומפותחות, אך לא כל דת מכירה אותו. בכל דת הכהונה הייתה מעוצבת אחרת כדי להתאים לסגנון.
למי הזכות לשמש בכהונה?
לפי מקור אחד, זכות הכהונה שמורה באופן בלעדי למשפחה אחת בלבד משבט לוי, והיא משפחת אהרן. לשם כך מלבישים אותם בבגדים מיוחדים, ונמשחים בשמן משחה. לשאר בני הלוי יש קשר עם עבודת המשכן, אך בטכסים הפולחניים הם אינם נוטלים חלק.
לפי מקור שני, זכות הכהונה נתונה בידי כל שבט הלוי. תפיסה זו אומרת כי כל לוי רשאי לבוא אל עיר הבחירה ולשרת בה את ה'.
לפי מקור שלישי, למעשה מתירים לכל אדם להקריב קורבנות ולהקים מזבח. גדעון למשל, מקים מזבח ומקריב קורבנות, וכמוהו אנשים רבים בתנ"ך שאין להם קשר לכהונה. כל אזרח היה רשאי לשמש בטכסים הפולחניים, ולא היה מעמד מיוחד של כוהנים. אך מזבח הנו שונה מבית מקדש.
לסיכום, בפולחן שבבית המקדש יש מקום רק למשפחות של כוהנים. בנוסף למשפחת אהרן היו גם משפחות נוספות משבט זה, כגון משפחת יהונתן וצדוק.
מה היו תפקידי הכוהנים?
תפקידים הכוהנים אינם מצטמצמים בפולחן בלבד, ואפשר לחלקם למספר סוגים, כל אחד מאופיין בצורה שונה.
1. התפקידים הפולחניים- התפקיד המובהק ביותר הוא להקריב את הקורבנות על גבי המזבח שבחצר בית המקדש. התפקיד כולל שתי פעולות עיקריות: זריקת הדם והקטרת האימורים. פעולה זו לא נעשית דווקא ע"י הכהן הגדול, על אף שהוא בעל הסמכות הגדולה ביותר. אפשר לראות זאת בויקרא, פרק ט'.
2. ברוך העם- הכהנים נוהגים לברך את העם בשם ה'. בספר במדבר (פרק ו' כ"ב-כ"ו) למשל, מובא נוסח של ברכת הכוהנים, כשלושה משפטים, שבכולם מופיע שמו של ה'. הכוהנים יכולים לדבר ברכה או קללה, לפי הצורך.
3. נגינה- בהזדמנויות שונות היו הכוהנים תוקעים או מריעים בחצוצרות. בדרך כלל הדבר נעשה בחגים ובראשי חודשים. ביום הכיפורים חובה להריע בשופר בכל הארץ, כפי שאפשר לראות דרך ויקרא, בפרק כ"ב.
4. נשיאת הארון- תפקיד בולט של הכהנים הוא לשאת את ארון ה'. ואכן בכל פעם שהביאו את הארון לשדה הקרב, הכהנים היו אלה שנשאו אותו לשם, וסבלו את כל טלטוליו בימי הכיבוש (ספר יהושוע).
5. פעולות פולחניות בפנים הבית- פעולות אלה כוללות הקטרת קטורת הסמים על המזבח הפנימי, טיפול בנרות, ועריכת לחם הפנים על השולחן, כולן מתבצעות ע"י הכהן הגדול, אהרן. בנוסף ישנן שלוש פעולות נוספות: לקיחת אבני אפוד וחושן להזכרת שבטי ישראל, פעמונים בצידי בגדיו של אהרן שמשמיעים קול בשעות הכניסה והיציאה מבית המקדש, והציץ שהוא נושא על הראש נושא את עוון הקדשים של ישראל וכך הם מתקבלים בפני ה'. כל הפעולות מקיפות את כל החושים של האישיות. כל הפעולות הפולחניות הללו נזכרות גם במקומות ישנים יותר במקרא, ונראה שהן עתיקות יומין.
6. האורים ותומים- עוד תפקיד של הכהן הגדול הוא לשאול באורים ותומים, כדי להכריע בין שתי אפשרויות הפכיות, והתשובה המתקבלת הייתה כן או לא. כדי לקבל את התשובה צריך הכהן הגדול להיכנס עם האורים והתומים "לפני ה' " כלומר לתוך היכל הקודש. בנוסף הכהנים היו עורכים טקסים שונים, טקסי מבחן, כדי לבדוק נשים שנחשדו בסטייה.
7. הטיפול בטומאות- בדרך כלל מוסכם במקרא שטיפול וחיטוי של חולים ומתים יתבצע ע"י הכהנים. אמנם גם נביא יכול זאת, אך כאן הדבר מובא בדרך של מופת פלאי, בעוד שהכהן מטפל בצורה רגילה ושיטתית.
במיוחד מתואר בתורה תחום זה ביחסו לבעלי חיים. חשיבות מיוחדת ניתנת לדם, שאחרי פעולת החיטוי שלו, מקצת הדם היה ניתן על קרנות המזבח.
8. השיפוט וההוראה לעם- הכהנים היו נוטלים גם חלק בשיפוט. אמנם תפקיד זה ניתן בעיקר לזקני העם, אבל בערים בהם היה קיים מקדש, היו הכהנים עוזרים להם.
הכהנים היו גם מלמדים את העם תורה, אך ההוראה לא הייתה קיימת כמוסד מיוחד, והייתה נגררת כתוצאת לוואי מעיסוקיהם האחרים. ואכן תורה היה השם בו השתמשו כדי לקרוא ללימודי ענייני טומאות ונגעים, אך גם הנימוסים הפולחניים נקראו כך. הספרים היו נשמרים אצל הכהנים, והם היו צריכים לקרוא אותם לפני העם המתקהל בחגים.
מהו מעמדם של הכהנים בעם?
מעמדם של הכהנים בקרב העם היה מיוחד ושונה ממעמדו של אדם רגיל, מכיוון שהיו "משרתי אלוהים". הכוהנים לא פועלים כשליחי הציבור, ותפקידם נתפס כחסד שהוטל על שבט נבחר או חלק ממנו.
קדושתם של הכהנים בקרב העם גדולה. עבדי שאול למשל, לא הסכימו לפגוע בכהנים מסיבה זו, למרות בקשתו המפורשת של המלך. קדושת הכהנים בשעת עבודתם, שווה לזו של בית האלוהים עצמו. אף כמה סימני היכר חיצוניים מאמתים אימרה זו. בגדי הכהן עשויים זהב בתוספת צמר, ופי שמובן מהמקרא, תערובת זו גוררת קדושה. בנוסף, הבגדים נמשחים בשמן הקודש, ובכך הם משותפים עם המשכן וכליו.
כדי לקיים את הקדושה, חלים כללים מסוימים על הכהנים. כהן בעל מום לא רשאי לגשת אל המזבח, כפי שעל הקורבן להיות תמים. כשהכהנים נכנסים אל המקדש הם צריכים לשטוף את ידיהם ורגליהם, ובאותה שעה אסור להם לשתות יין.
בשבעת ימי המילואים הכללים מחמירים יותר, ואסור לכהן לפרוע ראש, לפרום בגד, להיטמא בין אנשים אחרים ולצאת מבית המקדש.
קדושת הכהונה מתבטאת גם בהגבלות נישואין, וחלות הקפדות שהכהן ישא בתולה מעמו. בנוסף נאסר על הכהנים לאכול נבלות, ואף לגעת בהן.
מהי פרנסת הכהנים?
הכהנים חסרי קרקע משלהם. הם פזורים בכל הארץ ופרנסת באה מן הפולחן בלבד, כלומר משירי הקורבנות ומן הקדשים, והם למעשה מתקיימים ממתנות אלה.
ישנן גם מתנות שהן בכלל לא הקורבן, אלא מכס שמביא העם לבית המקדש.
הקורבנות נשרפים על המזבח אבל לכהנים מותר להוציאם מהאש ולאכול אותם. כל המנחות האפויות נאכלות גם הן ע"י הכהן המקריב, וכך גם החטאות, אך חטאה שמובאת ע"י כהן לא נאכלת, ונאכלות החטאות החיצוניות בלבד.
הקדשים שחובה על העם להביא כוללים שלושה סוגים.
1. מתנות שבאות מראשית היבולים והעדרים. מופרשים מכל הצורות החקלאיות, וכך נראה כי לכהן לא חסר דבר, על אף פי שאין לו משק משלו. המתנות הללו כוללות דגן, יקב, מוצרי זית ובעלי חיים, זכרים בלבד.
2. זבחי השלמים. מתנות אלו הם אחד ממקורות הפרנסה העיקריים של הכהונה. הם כוללים את החזה של הקורבן, שניתן לכל הכהנים, ואת שוק הימין, שניתנת לכהן הגדול. אך בעבר לא היו מידות אלה קבועות, והמתנה הייתה לשיקולו ולנדיבות ליבו של העם.
3. שני הכבשים של עצרת מונפים לפני ה', ואף על פי שנקראו זבח שלמים, הם ניתנים לכהן ולאחר שהוא מקריב אותם, הוא אוכל את בשרם.
הקדשים של הרשות כוללים גם הם שלושה סוגים.
1. הקדשים רגילים של נדבה הכוללים כל דבר שיש ברשותו של החקלאי. בעיקר מובאים בצורת בהמות, פרות ויבולים, אך גם שטחים, שמחשבים את גודלו ושטחו ועל פי נתונים אלה פודים אותו.
2. מעשר. מעשר מהזרים והפירות של האדם ניתן לכהן. מעשר מלשון עשר, כלומר עשרה אחוזים, והוא ניתן כחובה שנתית.
3. חרם שהובא ממלחמות, בין אם הוא חרם קל או קשה, צריך להגיע אל הכהנים. גם כל חרם אחר שמבצעים על אדם, צריך להינתן לכהנים. חרם בהמה צריך להיהפך ע"י הכהן לקרבן, ואילו שדה החרם, שאין באפשרות הכהנים להשתמש בו, נשאר בידיהם כנכס מקודש ומוקפא.
