חפץ – חנוך לווין
המחזה הוא חלק מתיאטרון האבסורד:
המחזה עוסק במצבי יסוד של הקיום האנושי, ללא הקשר היסטורי של זמן ומקום.
תיאטרון האבסורד זונח קונבנציות של תיאטרון ריאלסטי.
בתיאטרון הריאליסטי העלילה פועלת ע”פ עקרונות סיבתיים אותם אפשר להבין,
הדמות בעלת יישות פסיכולוגית, הלשון מבוססת על חשיבה הגיונית.
שמות הדמויות במחזה הם חסרי משמעות מובחנת. חפץ הוא היחיד ששמו קשור בקיומו והוא סימלי.
המחזה נחשב לקומדיה שחורה:
העלילה – יחסי אנוש בשלושה מעגלים:
– כלמנסע וטיגליך גבר ואישה נשואים.
– בעל ואישה, הורים ובת, הורים וחתן.
– במעגל החברתי הצר, אין מקום לסודות. האחד יודע את חולשותיו של האחר, מודע לצרכיו ונטיותיו. הדמויות פועלות מתוך מניעים אנוכיים ולכן לא יכולה להתפתח ביניהן ידידות. המגעים מסתכמים בניצול הזולת, פגיעה והשפלה.
– מכוון כלפי חוץ = נגד הזולת.
– מכוון כלפי פנים = הרס עצמי.
הדמויות במחזה:
– הבת המוצלחת, מייצגת את התגלמות השלמות האידיאלית. לפי מושגי הדמויות הפועלות. יש בה נעורים, יופי הצלחה בלימודים ריאלסטיים, עוסקת בספורט אופנתי (טניס), מתחתנת עם עשיר. לפיכך, היא הדמות הנעלה שכולם סוגדים לה, מנסים להתאים את עצמם לשיגיונות שלה, למצוא חן בעיניה ולזכות בפירור של תשומת לב ואהדה ממנה. היא השופטת והפוסקת בכל מה שנוגע ליחסים בין הדמויות האחרות והיא חורצת את גורלן של הדמויות. פוגרה נטולת מעצורים, היא מוכנה לסלק כל מה שמפריע לה בכדי להשיג שליטה.
– אירוני מאחר ופוגרה מוצגת כדמות החכמה והעליונה מכולם.
– קשור במוות, כיוון מק’ברי.
– דמות להערצה.
– זוג צעיר, בורגני, הורים שהם סיפור הצלחה. השניים גאים בבתם המוצלחת וחולמים על מעט נחת. מושגי הנחת, האושר וההצלחה שלהם, מוגדרים בבירור. בולטים בהם: הישגיות (תואר אקדמאי, שידוך לבחור עשיר), הנאה ראוותנית (לבוש, מקומות בילוי) והם מתנשאים כנגד מי שלא זכה לכל אלה. כלפי חוץ הם מציגים תדמית של זוג מאוחד ומלוכד, אולם בינים לבין עצמם יש מתיחות מתמדת ומאבק על כוח. הם פועלים מתוך דחפים של שנאה, הרס והתנשאות – החל באנשים זרים (הזבנים בחנות הנעליים, המלצר) וכלה באנשים קרובים יותר (חפץ, אדש ברדש, ורשביאק).
: מע’ היחסים של טיגליך וכלמנסע עם ורשביאק, שאמור להיות בן משפחה, דומה ליחסים בינם לבין עצמם. כלפי חוץ – אחדות ושיתוף אינטרים, כפיפות לאותה דמות (פוגרה), אולם כלפי פנים – מאבק (בא לידי ביטוי במאבק הסימלי – מי ייתן לפוגרה את שמלת הכלולות).
: בני הזוג מאתרים את חולשותיהם ומנצלים אותן. כך הם שומרים על עליונותם ומפיקים עונג מן ההתעללות.
– חפץ שעל שמו נקרא המחזה, מייצג את הכנוע, הנכשל. הוא ניגודם של המצליחנים (פוגרה, טיגליך וכלמנסע).
– הקו המוביל את העיצוב של דמויות המשנה מבוסס על הערכה מפחיתה והדגשה של החולשות והפגימות שבאדם. כל אחת מן הדמויות מעניקה זוויות ראייה ממוקדות בפגימות של אחרים. דוגמא: ורשביאק – טמטום וזללנות כפייתית. ורשביאק מעיד על זללנות חמדנית לסוגיה (פוגרה, טיגליך וכלמנסע) וניגוד אירוני למי שמניע ממנה (חפץ, חנה ואדש ברדש). ורשביאק מגלם יחד עם חפץ את תפקיד הגבר האוהב, הנאמן והמעריץ. חפץ הוא ה”מפסיד” ורשביאק הוא ה”מנצח” – אבל בסופו של דבר שניהם משמשים כלי משחק בידיה של פוגרה. מכאן, אין הבדל בין זכיה והפסד.
פרטים סמליים במחזה:
– אין זה מקרי שכלמנסע האישה הדורסנית והתוקפנית מיוצגת ע”י נעליים – בהתוודעות אליה ובפרידה ממנה גם דמות נרמסת קשורה לנעליים – שמם של נעלי הבית של טיגליך הם אדש ברדש – כלמנסע היא שבחרה בשמות.
– פוגרה מתרוצצת במרבית המחזה בתחתון וחזיה, על ראשה כובע טייסים – ההופעה הנועזת הזו מוצגת כ”מוקיונית”. טיגליך, באחד ממשחקי חפץ, בגופיה מתחתונים. ורשביאק נאלץ לשחק משחק של קפיצה כשמכנסיו מופשלים. הגוף הגברי – גם מבוגר וגם הצעיר בחשף בצורה מבישה – הכוח אצל הנשים.
– במסגרת המשפחתית: חלוק, פיג’מה, כותנות לילה – אולם האווירה איננה נעימה וביתית, ישנם מאבקים בלתי פוסקים.
– הבגד הייצוגי מופיע שלוש פעמים, כולם בלבן: בגדי הטניס של פוגרה, שמלת הכלולות וההינומה, חלוק הספרים של חפץ. הבגד הייצוגי אינו מופיע בזמן או במקום המתאים.
–
: ריבוי הכובעים מבהיר כי הכובע אינו רק דבר חזותי אלא הוא מהווה ייצוג לאדם החובש אותו.האנלוגיה – אדם כובע: מובעת בפירוש בקטע הבא – טיגליך שואל את פוגרה: “…לי למשלהפלת כוסע ורמסת אותו ואילו לחפץ, גם עם כובע על הראש וגם עם כובע ביד, לא הפלת כלום. וזה הרי דבר שלא ייתכן.” על כך עונה פוגרה “…אז כובע אתם רוצים שאפיל? טיפשים כמוכם, הרי איש שלם אני מפילה הערב מהגג”.
הזיהוי של הלבוש עם האדם מעוצב בתמונה 16 בצורה כוללת – הכותונת והכובע של כלמנסע משמשים את טיגליך והוא מתחפש לאישתו. טיגליך הופך לשתי דמויות במקביל, הוא זקוק תמידית לבת זוג למשחקי חפץ וכן ליריב נגד עצמו.
כלמנסע גם היא נוטלת מטיגליך את זהותו – היא לובשת את בגדיו. חילופי הלבוש הם חילופי זהות וטשטוש מיניות.
מוטיב הבגד – האדם אינו אדם. בין אם תתבונן בו מבחוץ ובין אם תתבונן בו מבפנים תווכח כי אין הבדל בין הלובש והלבוש.
סיכום:
האם פוגרה תשאר רעננה ואיתנה, או שתעשה בבואה מדוייקת של אימה?
אולי את מקומה של פוגרה יתפסו פוגרות אחרות?
האם השידוך בין אדש ברדש לחנה יצליח?
כל התשובות יובילו לאותה נק’: חוסר טעם וחוסר משמעות. אותו חידלון קיים בחייהן ובמותן של הדמויות, בהצלחתן ובכשלונן. אין הבדל בין חפץ החי (שחייו אינם חיים) ובין חפץ המת. אין שוני בבדידותם ובעליבותן של חנה ואדש הרווקים או הנשואים.
“חפץ” הוא לא מחזה של עלילה, הוא מראה התפתחות מ”כלום” ל”כלום” – מחיים חסרי טעם למוות חסר טעם.
/ מאת חנוך לווין
תיאטרון האבסורד אינו מגלה מחוייבות חברתית-פוליטית.
המחזה הוא טרגי-קומי. המחזה מסתיים בחתונה ולוויה במקביל: הוא משלב צחוק וזעזוע כאחד. האמצעים האומנותיים במחזה:
פריטי לבוש
האם יש מקום לשאלה מה היה קורה אילו חפץ היה ממשיך לחיות?
כתיבת תגובה