הדרמה היא הצורה הספרותית שעמדה ביופייה המושלם בתוך אותה תרבות שאליה נשאו את עיניהם בכמיהה ייתרה בימי הרנסנס – בתוך התרבות היוונית. צורה ספרותית שלימים שקעה שקיעה גמורה וזכתה לתחייה נהדרת אצל ויליאם שייקספיר, בגאון הרנסנס, ועלתה שוב לפסגת שלמות, לא על מנת לכמול וליבול כמו האפוס, אלא בכדי להאריך ימים כמו הרומן ולהניב פירות ובני פירות. כך הייתה הדרמה – עיצומה של שאיפת הספרות בכלל: יוון שנתחדשה לחיים חדשים העומדת בחיותה. תחיית הדרמה קשורה קשר הדוק לתחייתו של התיאטרון. כידוע, לא היו זרות הצגות דרמטיות למאות האחרונות של ימי הביניים. הן הלכו והתפתחו למן המאה העשירית מתוך טקסטים מסוימים של פולחן "המיסה" ולבשו במאות ה- 14 וה- 15 בצרפת, גרמניה ואנגליה (ופחות מכן באיטליה ובספרד) – תורה של "מסתורין" או "מחזות ייסורים", מחזות ענק שתוכנם היה לקוח מכתבי הקודש ואגדות קדושים, שהיו מוצגים בשווקי הערים על ידי מאות אזרחים חובבים בשלל תפאורות וכל מיני וקישוטים תיאטרוניים. למרות כל זאת, התיאטרון בימי הרנסנס הוא בחינת בריאה חדשה, ולא המשך לתיאטרון של ימי הביניים, אלא לתיאטרון של הזמן העתיק.
הרנסנס, שהנהיג את המהפכה ההומניסטית הגדולה ביותר עד לאותם זמנים, פיתח דרך מחשבה חדשה לאנשי אירופה. השינוי בדרך המחשבה פרץ באיטליה, כשאיפה לחזור לימי הגדולה של תרבות רומא ויוון העתיקה, התרבות הקלאסית, ש"נקברה" כמעט לחלוטין בסבך הבורות של ימי הביניים האפלים. כל מהלכיהם של ההוגים, המשוררים והאומנים במאה ה- 15 הודרכו על ידי הרציונאליזם של רנסנס. אריסטוקרטיה פטריארכית בעלת ממון, ורגשות המובילים את אידיאולוגיית "האדם במרכז" הולידו מהפכה בכל תחומי האומנות, והתיאטרון בפרט.
בתקופת הרנסנס, שבה והתגלתה התרבות הקלאסית של יוון ורומא, שפרצה מתוך חומות החרם של הכנסייה הנוצרית הקתולית בימי הביניים. אט אט נחשפו טקסטים של כותבים רומיים, כמו פלטוס וטרנסיה, ותורגמו ללטינית ואיטלקית. המחזאים שבו וכתבו על פי דגם המחזות היוונים העתיקים. כך נוצרה האסכולה ה"ניאו-קלאסית", כלומר, הקלאסית החדשה, שהגיעה לשיאה בימי לואי ה- 14 בצרפת (בזכות המחזאים קורניי ורסין), בימי בית מדיצ'י בצפון איטליה ובימי התיאטרון האליזבתני באנגליה (שהונהג על ידי ויליאם שייקספיר). השליטים ופטרוני האומנות נעשו כה מעורבים בנעשה בתיאטרונם, עד כי רבים מאומני הרנסנס נתבעו על ידי שליטיהם לתרום את חלקם להצגות פאר, אלו בציור ואלו בתכנון תפאורות, בחיבור המוזיקה, התמלילים וכיוצא בזה. למעשה, שניים מאומני הרנסנס הידועים ביותר, ליאונרדו דה וינצ'י ורפאל, השתתפו בציור ובתיכנון תפאורות לתיאטרון.
ההיסטוריונים מייחסים את ההשפעה הגדולה ביותר על התיאטרון באיטליה לגילוייו והפצתו ברבים ב- 1414 של ה"דה ארכיטקטורה" – תזה מחקרית על התיאטרון העתיק, שמתוארכת לרומא במאה ה- 1 לספירה. התזה הכילה תיאורים מרשימים של מבני התיאטרון בתקופה הרומית, התלבושות, התפאורה וכמו כן, תחריטי עץ של הבמה ומבנה האמפיתיאטרון הרומים.
מה"דה ארכיטקטורה" ועוד כתבים עתיקים דומים, נולד התיאטרון האיטלקי, שהתפשט צפונה לצרפת. אנגליה המרוחקת ממרכז העניינים ביבשת אירופה, פתחה תיאטרון ייחודי משלה. זהו תיאטרון שופע הרפתקאות ואלימות, שעירב בתוכו סממנים קומיים וטרגיים גם יחד, ולא אימץ באדיקות את המחזה הקלאסי. המפורסם מבין מחזאי הרנסנס האנגלי הוא ויליאם שייקספיר, אך ידועים מחזאים רבים אחרים מאותה תקופה, כמו כריסטופר מרלו, תומס מידלטון ובן ג'ונסון.
התיאטרון האיטלקי הוליד סגנון במה מקורי, שהתמיד עד ימינו. סגנון הדוגל בפנטזיות אדריכליות ופלסטיות של הבמה, שנעשתה סטטית, סגנון הנזקק לניידות התפאורה באמצעות מנגנון, הנעשה מדויק ורב עוצמה יותר ויותר. ראשית התיאטרון של הרנסנס בהצגות שנערכו בחצר ארמון החשמן ריאריו, בסוף המאה ה- 15, בהן השתמשו לראשונה בתפאורות מצוירות. רעיון התפאורות הסימולטניות, הערוכות בתאים העסיק עדיין את דעת אנשי התיאטרון, אולם ברור היה, כי הללו היו מודרכים על ידי הביקוש אחרי אפקטים (אילוזיה, אחיזת עיניים).
מחזה הראווה החל להיות נפוץ בכל מקום: מחצרות נסיכים ועד לרחבות ציבוריות. כדי להביא את האשליה החדשה לידי שלמות, המציאו האיטלקים את הפרספקטיבה הבימתית. החוקרים סבורים כי עד לעת ההיא, היו ה"בתים" ששימשו תפאורות, ערוכים ממש מול קהל הצופים וכי ירכתי הבמה, כפי שרואים אנו בתמונות התקופה, צוינו על ידי טור עמודים, קשתות וולאות. ייתכן כי תמונות נופים אדריכליים כבר נודעו בעת ההיא. בד בבד צמח הרעיון לשימוש האופטי בממד העומק, שהשימוש בו נהוג גם בימינו.
הנופך המוסיקלי בהצגות הרנסנס היו שילוב של מקהלה בהצגה עצמה, בדומה לתיאטרון בעת העתיקה, אך לא בכל הצגה נוספה מקהלה. דרמה בליווי מוזיקה נקראה מלודרמה. הניסיון לשחזר את התיאטרון העתיק וחידוש השילוב המוסיקלי בהצגה הוליד את ראשית האופרה. האופרות הראשונות היו ברובן סיפורי הגיבורים היוונים, בליווי מקהלה.
בנייני התיאטרון החלו להיבנות שוב באירופה רק במאה ה- 16, עם התעוררות העניין במורשת התיאטרון הקלאסי. השליטים באיטליה החלו להקים מבני עץ להפקת מחזות מיוחדים לכבוד אירועים חגיגיים, כגון, ניצחון בקרב או נשואי השליט או בניו. בבתי התיאטרון שנבנו באותם ימים הוצבו המושבים בקשת מול הבמה (כמו באמפיתיאטרון). את התפאורות היו מסיעים אל הבמה מאגפיה. המצאת התפאורות התלויות המשתלשלות מלמעלה, באה רק בשלב מאוחר יותר.
בתקופת הרנסנס הייתה החברה חילונית יותר. ניסיונות ראשוניים לבימוי מלא של הצגה נעשו, בעיקר מתוך דחף הומניסטי, החל משנת 1471, בעיר פירנצה.
בתיאטרון האיטלקי מעולם לא נוצרה טרגדיה, הוצגו בעיקר דרמות וקומדיות.
להקות שחקנים מקצועיות חזרו להופיע בפני קהל בגלוי, עקב היחלשותה של הכנסייה ועמה שליטתה המוחלטת בתחומי התיאטרון (ורתימתו למטרתה – בצורת התיאטרון הדתי). באיטליה התפתחה ה"קומדיה דל-ארטה" (ה"קומדיה האומנותית"). היו אלה להקות מקצועיות של שחקני קומדיה, שלא עבדו על פי מחזה כתוב, אלא אלתרו באמצעות כמה דמויות קבועות וכמה מצבים קומיים בסיסיים. בדרך כלל, התפתחה ההצגה סביב דמותו של זקן עם תכונות שליליות שהערים קשיים על דרכם של אוהבים צעירים לממש את אהבתם. לרוב בא לעזרת האוהבים המשרת החכם, והוא שמצליח לפתור את הסבך. לעיתים הסתבכה העלילה בגלל משרת טיפש שהפריע למשרת חכם. מרבית מחזותיהם של מולייר, בומרשה וגולדוני בנויים על פי דגם זה. השחקן והמחזאי אנג'לו ביאולקה העניק לקומדיה דל ארטה דחף חדש במסכת עשירה בהמצאות תמליליות ובדחניות, בייחוד באחת מן הקומדיות שלו, שבהן כל דמות מדברת בניב אזורי אחר. עתה, נהיו הטיפוסים מוגדרים ואך הגיעו במהרה לשלמות. הנושאים שנשאבו מכל וכל (בניגוד לתיאטרון בימי הביניים), פותחו בדרך כלל בשלושה חלקים. בראשם, פתיחה- פרולוג, והועשרו בתהפוכות עלילה מגוונות, החל במעמדי ליצנות, וכלה בזוועה. הדמויות, מספרן היה 10 או 12 ולעיתים נוספו עליהן מרעים. הליצנים מילאו את תפקיד המשרתים ברב המחזות.
התלבושות ברנסנס אופיינו בדרך כלל בצבעוניות, המשותפת גם לצבעי התפאורות. ליצני ה"קומדיה דל ארטה" לבשו מעין חליפה שלמה, שאותרה בטלאים עליזים של כתמים או צורות סימטריות שונות. בדרמות היה המצב שונה; הפרדת הדמויות האריסטוקרטיות מן הדמויות הפשוטות נעשתה בידי כובעים; מלכים ורוזנים לבשו כובעים מקושטים בנוצות וצדפות ואילו הדמויות ה"נחותות" יותר (שלרוב, היו הדמויות המרכזיות) בכובעים פשוטים, רגילי-מראה בתקופה ההיא. בחלק מן המחזות עטו השחקנים גלימות. פני השחקנים הוסתרו על ידי מסכות מעט משונות, להדגשת תפקידם: המשרת החכם קיבל פנים אנושיות, ואילו המשרת המתנכל והערום, איבד כל פן אנושי במסכתו המעוותת ובדמותו.
לסיכום, עם התחדשות ההוויה האנושית ברנסנס, חלה התפתחות של כל ענפי האומנות. התיאטרון הפך להיות צבעוני, ענייני ונגיש לכל תושבי אירופה. הוא שב להיות ענף בידור פופולרי, כבימי גדולתו, בימי האימפריה הרומית, מושא ההערצה של אנשי הרנסנס. צירוף המקהלה לצד השחקנים, יצרה את האופרה. חלה התפתחות טכנולוגית של ממש בארגונה של הבמה, בהמצאת וניסוח כללי-הפרספקטיבה, בביצוע התפאורות התלויות ומראן (שיטות הנהוגות עד לימינו). מכאן יכלה האומנות הכוללת הזו, התיאטרון, לאחד בהרמוניה את כל תחומי האומנות, ולהתפתח, כפי שהתפתחה, לתיאטרון הבארוקי ומשם – לתיאטרון המודרני של ימינו.

ביבליוגרפיה:
אביב החדש – כרך 17, עמודים 104-105.
התיאטרון – ליאון מוסאניק, "התיאטרון לעת התחייה", עמודים 123-139.
תולדות התיאטרון, רונלד ג' ברוקאט. עמודים 81-92.
http://www.britanica.com