סיבת המבול-בסיפור התנך המקראי, המבון בא כעונש על מעשיהם הרעים של בני האדם,החוטאים. בוב בני הארץ היו מושחטים ועשו מעשים רעים ובין השאר במעשי גזל ואלמוות. אלוהים הבחין בכך שהאדם קלקל את הארץ מראשית בריאתו ולכן הוא מטיל על בני האדם את המבול כעונש.
לעומת זאת בסיפור המיתוס הבבלי לא מוזכרת הסיבה למבול אך במקום אחר, נאמר שאנשי העיר הרעישו והפריעו למנוחת האלים, האלים שכעסו על כך החליטו להביא את המבול כעונש על חטאם של אנשי העיר.
קיים דימיון שגם כאן העונש בא בגלל חטא מסויים של בני האדם והעונש ניתן על ידי אלוהים, השוני הוא בכך שהעונש בסיפור המקראי הוא בגלל חטאים מצטברים של העם מראשית בריאו, ואילו במיתוס זה לא כך.
סיבת הבחירה בניצול-בסיפור התנכי, נוח, היה איש צדיק ותמים מבין כל החוטאים בארץ שהרסו וקילקלו אותה. נוח הלך בדרכי אלוהים, ולכן אלוהים רוצה להציל ולגמול לצדיק היחיד שנשאר בארץ.
בסיפור המיתוס, האלים החליטו להטיל את העונש באסיפה סודית, והאל "אאה" גילה לידידו את הסוד על הבאת המבול, ידידו הוא אותנאפישתם, הוא מספר לו כי הוא רוצה שהוא ינצל מהמבול, הבחירה במיתוס היא על קשרי חברות, ולא כמו בסיפר התנכי ,שהניצול נבחר כי הוא צדיק.
אמצעי ההצלה-בשני הסיפורים קיים דימיון בין שני הסיפורים אך עדיין קיים שוני. בסיפור המקראי אלוהים אומר לנוח לבנות תיבה מעצי גופר כדי להציל את עצמו, ובסיפור המיתוס האל אאה מבקש מידידו לבנות אוניה בכדי להציל את עצמו. הדימיון מתבטא בכך שגם האוניה וגם התיבה דומות כי בשנהם משתמשים במים, אך עדיין קיים הבדל בין אוניה לתיבה.
מבנה התיבה,האונייה-בסיפור המקראי התיבה בנויה מעצי גופר, נוח בנה אותה מקנה עץ. בתיבה יהיה חלוקה לתאים. נוח ציפה אותה בזפת, הגג יהיה משופע משני הצדדים ולאורך התיבה ולמעלה ישאר שטח מאוזן ברוחב אמה על פני על אורך התיבה, כדי שהמים לא יצטברו על גגה, בנוסף באחת מצידי התיבה תהיה קומת קרקע ועוד שתי קומות אחרות זו על גבי זו. לעומת זאת-בסיפור המיתוס האונייה תהיה ארוכה ורחבה 12- אחות עד קומץ כתליה ו-12 אמות עד המכסה. האל מבקש ממנו שיבנה מכסה מעל האוניה. האוניה תהיה בנויה מעצים,האל נותן לו גם הוראות לגבי מידות האונייה, והאוניה תהיה מחולקת גם כן לתאים,יהיה בה גג והיא תהיה בנויה מעצים, השוני –נוח ציפה את התיבה בזפת ובנה אותה בצורה שהגג יהיה משופע, בסיפור המיתוס כתוב שהיא תיהיה רחבה וארוכה.
תיאור האל-האל בסיפור התנכי הוא אל עליון ומופשט, בתנ"ך יש רק אל אחד- אמונה מונותיאיסטית. האל מצטייר כאל בעל כוח עצום וגדול וזה מתבטא שהוא לא פוחד מהעונש שהביא-המבול אלוהים בנסוף מאוד קרוב לנוח- הוא נמצא איתו לאורך חיו וגומל לו על כך שהוא זוכה לחיות הרבה שנים.במיתוס מתואר כי יש כמה אלים האלים הם מוחשים ויש יחסי קירבה יחסי חברות -האל אאה וידידו אותנאפישתים . לאלים יש תכונות של בני אדם- הם מריחים,רואים אותם, יש להם יכולת לגעת באדם,הם מפחדים מפני המבול.
הם לא מראים עליוניות וכוח לעומת האלוהים שלנו.
תכולת התיבה-במיתוס,אותנאפישתם שם באוניה כל מה שהיה לו- את כל הזהב את כל כספו את בני ביתו את הבהמות וחיות השדה ובני מלאכה, התיבה אינה מכילה רק חיים אלא גם שומרת על אוצרות העושר, אוצרות המשפחה, משמרת את התרבות האנושית. בתיבה של נוח בסיפור המקראי הוא הכניס אליה את בניו-שם חם ויפת, אשתו ושלושתם הנשים של בניו שמהם תתפתח האנושות. הוא מכניס לתיבה חיות, בהמות,עופות וציפורים מכל סוג נכנסים שנים- זכר ונקבה כדי ליצור המשכיות והיתרבות.הדימיון הוא ששניהם הכניסו לתיבה/אוניה בני משפחה חיות ובהמות שונות. השונה –שבמיתוס אותנאפישתים הכניס גם את כל אוצרות המשפחה.
משך המבול-בסיפוק התנ"ך המקראי אלוהים נותן את המבון במשך 40 יום אך עד שהארץ התייבשה לגמרי זה הי בערך שנה ושבועיים. המבול נמשך עד שנוח היה בן שש מאות ואחת שנה ומכן ניתן להסיק שהמבול היה קשה וארוך כלומר כעסו של אלוהים היה גדול. לעומת זאת קיים הבדל כי בסיפור המיתוס המבול המשך כשבעה ימים ואחר כך נמשך השקט.
עצירת התיבה על הר גבוה-בסיפור התנכי התיבה עוצרת בהרי "אררט", ואילו גם במיתוס האוניה עוצרת בהרי ניסיר שהם אצלנו הרי אררט, קיים דימיון פה-אמצעי ההצלה עוצר באותו מקום.
שילוח העופות- בסיפור התנכי נוח פותח את החלון ושולח את העורב לבדוק את השטח, העורב חוזר ונוח מבין כי הארץ עדיין רטובה.
לאחר מכן הוא שולח את היונה כדי לבדוק אם מפלס המים ירד והיא לא מצאה מקום לנוח וחזרה, כעבור שבוע נוח שולח שוב את היונה והיא חוזרת עם עלה של זית ונוח מבין שמפחס ירד. לעומת זאת בסיפור המיתוס ביום השביעי אותנאפישים שולח בראשונה את היונה והיא חוזרת ללא תוצאות לאחר מכן שולח את הסנונית וגם היא חוזרת ללא תשובה, הוא שולח עורב והוא לא חוזר ואתונאפישתים מבין שמפלס המים ירד והוא משחרר את החיות.
השוני הוא סדר השליחות-בתנ"ך קודם העורב ואחר כך היונה ובמיתוס זה להפך. בנוסף בתנ"ך לא מוזכרת הסנונית ובמיתוס כן.
הדומה-שליחת החיות בשני המקרים הם היונה והעורב.
הקרבת קורבן-בסיפור התנכי ,כשנוח יורד הוא ישר בונה מזבח לאלוהים הוא לוקח מכל בהמה ועוף טהור ומעלה זבח לאלוהים. אלוהים מריח את הניחוח כלומר מקבל אותו.
אלוהים סולח. במיתוס אותנאפישתים מקריב קורבן בדומה לסיפור התנכי, והאלים מתאספים סביב הקורבן כזבובים-הם גם סולחים.
ברכה לניצול-במיתוס האל אאה יורד מהאוניה,לוקח את אותנאפישתים ואישתו נוגע במצח שלהם –נגיעה פיזית והופך אותם לאלים-חיי נצח. לעומת בתנ'ך נוח לא זוכה לחיי נצח אך זוכה לחיות הרבה שנים. אלוהים מברך את נוח ובניו בפירון והתרבות,הם ישלטו על החיות ולא יפחדו מהם כדרכי הטבע, הם יאכלו את בשר החייה אך לא את הדם כי הדם מסמל חיים.אלוהים בנוסף כורת איתם ברית ומבטיח לא להביא את המבול לעולם כסמל להבטחה-קשת בענן. השוני- ברכת אלוהים יותר מפורטת ויתר רחבה, ואילו אותנאפישתים הופך להיות אל.

לפי ההשוואה ניתן לראות שיש מצבים דומים בשני הסיפורים-בסיפור התנסי ובסיפור המיתוס, לדוגמא המקום שעליו עוצרת האונייה והתיבה הוא אותו הר,הניצולים ישר איך שהם יוצאים מהתיבה/אונייה מקריבים קורבן לאלוהים
סיבת המבול בגלל חטא בני האדם.
אך למרות כל זה יש גם שוני- משך זמן המבול,תיאור האל,יחסי הקירבה בין האל לאדם. סיפור המיתוס הוא מאוד אגדתי ולא אמיתי,האלים שאמורים להיות חזקים ובעלי כוח מפחדים מהעונש שהם הביאו נצמדים אל קיר האונייה כילדים קטנים, מתאספים סביב הקורבן כזבובים,תאירו האלים הוא מאוד משעשע וכך לא אמורים להיות אלים.