הקדמה-ההחלטה על הקמת הפלמ”ח

הפלישה לסוריה

מיד עם ההחלטה על ההקמה החלו יצחק שדה ועוזריו להגות את תוכנית תשע הפלוגות. שתי הפלוגות הראשונות בנות 20-30 איש גויסו בצפון הארץ, האחת חנתה בכפר גלעדי בפיקודו של יגאל אלון והשניה בחניתה בפיקודו של משה דיין. תוך כדי גיוס ואימון ראשוני של האנשים הצטרכו הפלוגות לעזור לשתי פלוגות אוסטרליות שעמדו לפלוש ללבנון בראשית יוני. תפקידן היה לשמש מורי דרך ליחידות הנ”ל ולחבל בגשרים, בחוטי טלפון ובמבנים בעלי חשיבות צבאית.
הזמן היה קצר ביותר, האנשים לא הספיקו להתאמן ואיש לא הכיר את שטחי סוריה ולכן היה צורך להשתמש במורי דרך ערביים. במוצ”ש 7 ביוני 1941 החלה הפלישה, יחידה של חיילים אוסטרליים ואיתם 5 בחורים יהודיים ומורה דרך ערבי יצאו לתפוס את הגשרים לפני שהחיילים הצרפתיים יפוצצו אותם ויחסמו את הדרך לביירות.
חוליות אחרות ניתקו את קווי הטלפון מראש הנקרה לביירות.
סמוך לגשר נלחמה קבוצה עם חיילים צרפתיים, כבשה את בנין המשטרה ושמרה על הגשר מפיצוץ. בקרב נהרג אחד האוסטרלים ומשה דיין נפצע קשה ואיבד את עינו. השתתפותם של בחורי ה”הגנה” בפלישה לסוריה הייתה השתתפות ישירה במלחמה בחזית. בפלישה זו הובהר כי אין למלא תפקידים אחראיים בהגנת הארץ ללא קיום של צבא קבע המכיר את השטח שבו הוא נלחם או עשוי להילחם.

הפלוגות הראשונות וההווי

במהרה התברר כי קשה לגייס די אנשים למילוי 9 קבוצות ולמעשה הוקמו 6 קבוצות.2 בגליל, 1 בשרון,1 ביישובי הדרום ושתיים בת”א וירושלים. עד סוף מרץ 1942 גויסו 600 איש ל 6 הקבוצות הללו. ביוני 1941 רוכזו פלוגות א’ וב’ לחודש אימונים בעוד הקבוצות האחרות זכו רק למחנה אימונים קצר שאורכו 10 ימים, לאחר שהוועדה מהפיקוד העליון בישרה כי אין ביכולתה לממן את כל הקבוצות בגיוס מלא כל הזמן. עקב כך נוצר מצב שבו נשארו רק המפקדים באימונים כגרעין והשאר הלכו לבתיהם. ככוח עזר נבנו חטיבות מן ה”הגנה” אשר יתאמנו בשבתות ובשיעורי ערב ותתכנסנה לפעמים למסעות, ובשעת חירום יקראו כל החטיבות הנ”ל ואנשי הפלמ”ח נגד באויב כגדוד אחד. על מנת להמשיך את אימוני החברים נקרא לעזרת יצחק שדה גיורא שינאון (“זיורה”) מאפיקים כעוזר מפקד הפלמ”ח וכמדריך ראשי. בחודשים דצמבר 1941 -ינואר 1942 התקיימו קורסים ארציים ראשונים למחנות ולקרב פנים אל פנים (קפא”פ), כמו כן התקיימו שלושה קורסים למפקדי כיתות באלונים, בגבעת עדה, ובמשמר העמק. הקורסים הללו ארכו 45 יום וכללו חומר לימודים רגיל ובנוסף תרגילי מסע ארוכים. המפקדה השתדלה להרבות במחנות וקורסים לטוראים, טוראים מתקדמים, מדריכי מקלעים וסיירים, ותוך כדי כך לטעת בבחורים את הרגשת הפטריוטיות וההשתייכות לגוף צבאי של ממש ולא לחטיבה או פלוגה קטנה. למען מטרה זו כונסו קבוצות א’, ב’ וג’ במשמר העמק וקבוצות ד’, ה’, וו’ בקברות המכבים במודיעין. החיילים התרשמו מדבריו של יצחק שדה שהטיף להם. עוד אמצעי לליכוד הפלמ”ח היה עלון הפלמ”ח שהחל להופיע בשכפול בדצמבר 1941 – מדברי יצחק שדה :”גם המלה הנאמרת בזמן הנכון ובכוונה משמשת נשק “. מאוקטובר 1942 החל העלון להופיע ללא כותרת או עם כותרת זרה ועד קום המדינה יצאו לאו 61 חוברות הבאות לעודד, לתמוך ולחזק רוחנית את הפלמ”ח.
באוהלי הפלמ”ח ומסביב למדורה נתגבש הווי מיוחד שיצר את ה “קומזיץ” שבו שתו קפה ואכלו תפו”א קלויים.
בראשית ימי הפלמ”ח החל צומח המאפיין והוא ה “צ’יזבת” והפזמון שאותו המציאו משוררים צעירים שזכו לאהדה מצד חבריהם. המשוררים היו זרובבל גלעד ששירו “יהום הסער” נהיה המנון הפלמ”ח, חיים גורי וחיים חפר -ששיריו נשמעים עד היום. משוררים אלו ליכדו ואיחדו את הפלמ”ח בשיריהם אך המלכד והמעורר המרכזי היה יצחק שדה או “הזקן” בפי חבריו. הוא הטיף את תורתו בכינוסים אחת לחודש אך לביקוריו במחנה ליד המדורה או בבית האריזה הייתה השפעה רבה יותר.
הפלמ”ח למד את דרכי הקומנדו, הפרטיזנים ויחידות הגרילה במקומות שונים בעולם בתקופות שונות ולמד מהם לקחים וכמו כן למד גם את דרכי הפו”ש, ראשוני הפלמ”ח וכנופיות ערביות למיניהן וגם לקחיהם נחקרו ונלמדו באותה דרך.
הפלוגות הראשונות טיפחו את לב לבן- החוליה- שהייתה קבוצת אנשים קטנה, מאומנת ומתורגלת היטב שפעלה על מינימום אנשים ומקסימום נזק לאויב. אם כן כל אחד חייב לראות עצמו כיחידה צבאית והמפקד כמצביא או רמטכ”ל. החוליה הייתה צריכה להסתגל למצבים קשים לפעמים גם בלי מים ומזון והחייל היה הופך ל “חיית לילה” מושלמת היכולה לתקוף את האויב בעורפו. התקוות היו גדולות אך הכסף היה דל ובאפריקה גבר כוחו של רומל לאחר ניצחונותיו, והלוחמים חשבו לעזוב את הפלמ”ח ולהתגייס לצבא, חלקם אף עזבו והפיקוד העליון ראה בעזיבתם מעשה רע והורה להוציא את האנשים שעזבו ללא הסכמת מפקדם מן הארגון.

התוכנית הארץ-ישראלית

דחיפה גדולה וטובה להתקדמות הפלמ”ח נתנו דווקא הבריטים. הבריטים, שגם הם פחדו מן הגרמנים הנאצים, החליטו לאחר דיונים ארוכים ש”הנוער היהודי השואף לקחת חלק במאבק עם הנאצים” ילחם ביחד עם הבריטים -שנתנו ל”הגנה” כסף לאימון 300 איש ואף נתנו ציוד מספיק. מיד נפתחו קורסים לחבלה, לסיירים ולצלפים עם רובי ה”הגנה” הצרפתיים:
קורס “חבלני” ראשון היה באפריל 1942 ובו היו 150 איש מכל פלוגות הפלמ”ח. החבלנות נכנסה כענף רציני לאימוני הפלמ”ח.
קורסי הסיירים היו גדולים מהעבר ואת החניכים לימדו מנהגים ערביים וכיצד להתלבש כערבי.
קורסי צלפות היו חדשים ב”הגנה” ונכנסו כקורס חשוב שנמשך שבועיים לכל קבוצה.
המחלקה הגרמנית הייתה מחלקה שהורכבה מ 60 עולים מאירופה ורובם הגדול חברי קיבוץ – הם חיו במערה עם קישוטים נאציים שעליה שמר שומר מחופש לנאצי, הם למדו שירים שהיו מקובלים בצבא הנאצי ועליהם הופקד סמל נאצי שלימד אותם תרגילי סדר נאציים. הם למדו טקטיקה נאצית מקובלת והתאמנו ברובים נאציים.
המחזור הראשון במשמר העמק סיים את אימוניו רשמית ב 30 במאי 1942 במפקד סיום, שבו נכחו ראשי ארגון ה”הגנה” וראשי הפלמ”ח עם “ידידים” בריטיים והתייצבו בו 427 פלמ”חאים.
אחת הבעיות בשיתוף הפעולה עם הבריטיים הייתה עצמיות וסודיות הפלמ”ח. המפקדים אסרו על אנשיהם לגלות את שמותיהם האמיתיים ושום רשימת מתנדבים לא נמסרה לבריטים על אף דרישותיהם. הוסבר לאנשים כי איום של אויב חזק יותר מאלץ לשתף פעולה עם אויב אחר אך ה”שותף” הוא עדיין אויב.

תכנית חיפה

הפחד מפני תקיפה דרומית של רומל הוא הגורם לביצור מחוז חיפה וצפונה. ההחלטה על ביצור אזור זה דווקא נבע מההרים אשר הקיפו את המקום ומנעו התקפה אווירית ובלמו את צבא רומל המשוריין המתקשה בהרים ואפשר להלחם ולנצח אותו שם. כמו כן מפרץ הכרמל היה מקום טוב לעגינת צוללות ואניות המביאות הספקה מבעלות הברית. דבר נוסף שעזר היה שדה התעופה שיש במקום ומאפשר נחיתת והמראת מטוסים. בנוסף היו במקום בתי מלאכה ומפעלים שיכלו לבנות, לשפץ ולהרכיב כלי נשק, משוריינים וטנקים.

שינויים בפלמ”ח

הרצון היה לתת נשק לכל יהודי שיכול לשאתו אך המצב היה שאין די כלי נשק.
כמובן שמיד גויסו פלוגות הפלמ”ח והם תוגברו בכל המהירות. במסגרת גיוס זה גויסו יותר מ- 1000 איש שהתאספו ב 19 מחנות משקיים קיבוציים שונים. ביוני 1942 כונסו יחידות הפלמ”ח במשמר העמק למפגש ובו הודיע יצחק שדה על שינויים שיחולו בפלמ”ח, וחלק מהם הוא צורת חלוקת הזמן:
א.14 ימי עבודה+
ב.13 ימי עבודה+
ג.3 ימי חופש
——————
30 יום סה”כ

ב 3 ביולי פקד המטה הכללי על הפלוגות הטובות ביותר לצאת אל הדרום בעקבות התפרצותם של הגרמנים לאזור הדלתא ולסואץ ועקב כך הופסקה עבודתם של הפלוגות הנ”ל והובטח להם שהם יוכלו לעבוד כל אוגוסט אם הדבר יתאפשר.
הפלוגות יצאו אך במהרה התברר כי אין נשק. על מצב זה הומצא שיר :”פלוגונת לנגב נשלחה, עם מקלות כתחליף לרובים”. נשק אישי ( של הנוטרים ) היה בשפע אך היו כאלה שהתנגדו לתת לפלמ”חאים רובים. לאחר הדיפת הגרמנים מאל עלמין החלו התרופפויות ביחסי הפלמ”ח והבריטים, הבריטים לא החזירו את הרובים הצרפתיים של ה”הגנה” והביאו את הרובים לביה”ס הצבאי בכרמל אך ב- 28 למרס 1943 פרצה לשם מחלקת פלמ”ח והחזירה 277 רובים ו- 22 מקלעים למחסני ה”הגנה”. בזה נסתיימו ימי “העושר” הכלכלי של הפלמ”ח כי הבריטים הפסיקו לשתף פעולה ובאופן בלתי נמנע הפלמ”ח הפך שוב למחתרת.

מחנות העבודה והאימונים
עתידו של הפלמ”ח תמיד היווה בעיה והפעם מחמת הרצון של האזרחים לפזרו בכל היישובים, אך מיד קמו מתנגדים, אלה החושבים כי הפלמ”ח הוא התחלה של כוח צבאי עצמאי של היישוב. אליהו גולומב אמר פעם :”הקמת הפלמ”ח הוא התחלת החלום על החזקתו כחיל מגויס. האם נוותר עכשיו על חלום כה יפה? צריך להחזיקו בציפורנים.”
במועצת הקיבוץ המאוחד באוגוסט 1942 נונה בעיית הפלמ”ח. לאחר חשיבה החליטה המושבה כי :”דבר יצירת חיל עברי עצמאי גדל כוח ורחב מידות למלחמה באויב הנאצי ולהגנת הישוב העברי צריך לעמוד במרכז חיי התנועה בתקופה זו”. כלומר יש לפרסם את בנייתו של הפלמ”ח שהוא כוח צבאי חשוב ועקב כך יגויסו הרבה אנשים. הקיבוץ הביע נכונות לקלוט בני נוער לעבודה ולאימונים ואף העמיד אשראי כספי לרשות המוסדות. ב- 1944 נערך חוזה שאומר שכל מחלקת פלמ”ח תעבוד חודש ימים רצוף בקיבוץ ולאחר מכן תיתן מס’ ימים נוספים בכל חודש ובתמורה המשק יתחייב לדאוג לכלכלה ולמגורים מלאים. נוצר משטר של עבודה ואימונים קשים שהקשה מאוד על הצעירים.

התגבשות מטה הפלמ”ח והתפתחות הפלוגות
בסוף תקופת שיתוף הפעולה עם הבריטים ירד הפלמ”ח שוב למחתרת ונוצרו בו שינויים כמו :המטה עבר ל”צריף מודדי הקרן הקיימת” בקיבוץ מזרע, מינוי יגאל אלון כסגן מפקד הפלמ”ח ומינוי יצחק דובנו (“יואב”) איש נגבה לקצין הדרכה ראשי. מזכירות הפלמ”ח שבה עבדה שושנה ספקטור רשמה לעצמה את כל הפרטים על כל חבר פלמ”ח בכתב סתרים מיוחד. בנובמבר 1942 הועברו כל הפלוגות אל בסיסן הקבוע: 18 קיבוצים וקבוצות ומושב אחד. לאחר הזעזועים נשארו בגיוס 800 איש. באמצע קיץ 1943 הודיע הפיקוד העליון על 1100 לוחמים ולוחמות מאומנים וחמושים לרשות הפלמ”ח. בחורף 1944 הוקמה “פלוגת המטה” שבה רוכזו המחלקות המיוחדות שלא היו קשורות ליתר הפלוגות והם :”יחידת הסיירים”, “המחלקה הערבית”, “המחלקה הגרמנית” ו”המחלקה הבלקנית” שהורכבה מעולי בלקן ויעודם היה לרגל ולעזור לכוחות התוקפים מתוך כוחות האויב. ב1944 צורפו אליה בנוסף גם המחלקה הימית והמחלקה האווירית. בחורף 1944 הוקמה גם פלוגת ירושלים שהתאמנה בסביבות ים המלח והרי יהודה.
כדי לעודד את הפלמ”חאים התקיימו מסעות בסביבות ים המלח והרי יהודה. הראשונים מביניהם היו מסעות למצדה ולעין גדי שהתקיימו במאי 1943. בחורף 1944 הוקמה פלוגה ה’ וכדי להתחיל בהפעלתה הטקטית בסיס האימונים נקבע בסדום והנשק הקל, המרגמות, המקלעים והתחמושת הועברו בסירות האשלג. הפלוגות הגיעו ברגל, נערכו מטווחים ושתי פלוגות עברו מערך מלא של תרגילי אש מחלקתיים ולאחר מכן תמרון התקפה בחיפוי אש ובסיוע מקלעים ומרגמות 3 אינטש. כל תמרון הסתיים בזריקת רימונים, הסתערות, קרב פנים אל פנים והתבססות במקום. אי אפשר היה לשמור בסוד פעולה גדולה כזאת ובכל העולם נודע כי ביהודה פעלה ה”הגנה” עם 60 אלף איש.
האימונים נעשו יומיומיים ושגרתיים והלוחמים חיפשו דבר יוצא דופן כמו מלחמה או הצלת יהודי גרמניה. חלק מחברי הפלמ”ח הלכו לצנוח ולעזור לבנות הברית באירופה. עצם העבודה הייתה מעין עידוד אך עדיין לא הרוותה את צימאונם למלחמה של הלוחמים הצעירים.

הרחבת מסגרות הפלמ”ח

לאחר שחלפו ימי הסכנות התעורר הצורך להרחיב את הפלמ”ח ואת הנוער בן ה17 הכריח צו גיוס להתגייס למחנות עבודה והכשרה ולבני ה 18 וה19 ניתנה זכות בחירה בין הפלמ”ח והצבא הבריטי (הבריגדות).
כ150 נערים עובדים הגיעו בחורף 1944 לפלוגות הפלמ”ח, רובם לא היו חברים בארגון ה”הגנה” או בגדנ”ע ובצעירותם לא הייתה להם השכלה מספיקה על התנועה הציונית, שליחותה ודרכה. עקב חוסר השכלתם נוצרה מבוכה רבה
בקרבם וממחלקות שלמות נשארו לעתים כיתות בודדות או פחות.
כדי למנוע מקרים כאלה עברו הטירונים הכשרה מוקדמת לפני שיבוצם בפלוגות. לאחר זמן סיכם אחד מראשי החטיבה כי:” אנשים שהגיעו אל הפלמ”ח פחות מבינוניים הפכו לבחורים מוכשרים ונאמנים והם אלה שהצילו את הפלמ”ח מאובדן וניוון מספרי”. על אף כל הפיתויים של הגיוס לצבא הבריטי ולנוטרות (מדים, משכורת, נשק אישי) הצטרפו עד תום מלחמת העולם השנייה כ 180 איש מבוגרי בתיה”ס התיכוניים אשר מילאו את מקום העלייה החלוצית שהופסקה עם תחילת המלחמה. אל הפלמ”ח הצטרפו תנועות “הנוער העובד”, “התנועה המאוחדת”, “מחנות העולים”, “השומר הצעיר”, “המכבי הצעיר”, “הצופים”, “בני עקיבא” ובעקבותיהם גם תנועת “הנוער העולה” והפלמ”ח התרחב. את רמת האימונים התאימו לדרגת היכולת. כעת נוצרה פלוגה ט’ שמטרתה הכשרה לקראת התיישבות.

ההיאחזויות

העמיק הקשר בין הפלמ”ח וההתיישבות העובדת. נוצרה שיטה חדשה- “היאחזויות”. היה צורך להעלות אנשים לא לשם התיישבות אלא להדגשת שייכות ובעלות ולמטרה זו התאים הפלמ”ח שנתן בחורים ובחורות מאומנים בנשק ובעבודה. הם ישבו במקום עד הגעת מתיישבים להתיישבות קבע. היסוד הראשון היה בית קשת על יד הר התבור. התנאים הכלכליים היו קשים יותר מאלה שהיו במחנות העבודה והאימונים. המתיישבים קיימו ענפי שירותים כמו מטבח, מכבסה ומרפאה ובצורה זו הצליח הפלמ”ח לשלב התיישבות, עבודה והגנה בד בבד.

בים ובאוויר
בינואר 1943 נפתח בקיסריה קורס ימי ראשון של הפלמ”ח. 35 איש התאמנו בו ב-3 חודשים ואחריו נפתח קורס שני. מסיימי הקורסים הניחו יסוד ליחידה הימית של הפלמ”ח שנועדו לה 4 תפקידים עיקריים:

ביצוע העפלה : הובלת מעפילים,, השטת ספינות, הורדת מעפילים לחוף
חבלה ימית : פגיעה בכלי שיט ומתקני חוף עוינים.
תובלה ימית : הובלת יחידות, אספקה ותחמושת כעזר לדרכי התובלה ביבשה.

ב 1944 שולבו הימאים כפועלי נמל בנמל חיפה והחלו לעבוד תחת חוזה מיוחד עם “סולל בונה” והעבודה שולבה עם אימונים. באפריל 1945 הפריד מטה הפלמ”ח את הימאים מפלוגה ז’, הגדיל את מספרם וארגן אותם בפלוגה מיוחדת – פלוגה י’ (האות הראשונה של המלה ים). הפלוגה שימשה גרעין לכוח צבאי ימי של צה”ל (חיל הים).
בקיץ 1943 התקיים הקורס הראשון לדאייה ונוצר גרעין שהתמסר לעניין הטיס. כעבור שנה החלו באימון טייסים באווירונים אזרחיים קטנים – המתנדבים עבדו במשק נען וממנו יצאו לאימוני טיס ברמלה. בסוף מלחמת העולם השנייה נתגבשה מחלקה בת 17 איש שהיוו את הגרעין הראשון של חיל האוויר הישראלי.

הוויכוח על הגיוס לבריגדה
בסתיו 1944 הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה היהודית) במסגרת הצבא הבריטי. המטרה הייתה להלחם בחזית נגד האויב הנאצי ולהיפגש עם שרידי השואה. הבריגדה והשרות בצבא הבריטי היו חשובים מבחינה מדינית ובעיקר מבחינה צבאית (אימונים ונשק).
מתוך חברי הבריגדה יצאה “המחלקה הגרמנית” שהכשירה עצמה במלחמה בגרמנים בחזית. לאחר המלחמה לקחו חייל הבריגדה חלק בגילוי פושעי מלחמה נאצים ובסיוע בפעולות בריחה והעפלה.

ארגון הפלמ”ח בגדודים

בספטמבר 1944 שוחררו מן הפלמ”ח הותיקים ששירתו יותר משנתיים והם שימשו כחיל מילואים. בתקופת מלחמת העצמאות גויסו אנשי המילואים ועזרו למערך הצבאי. באותו זמן הוחלט ללכד את פלוגות הפלמ”ח לגדודים שיכילו לפחות 3 פלוגות והתקן שלהם יהיה 750 איש.
גדוד 1: פלוגות א’, ד’, ו’ בפיקודו שלנחום שריג.
גדוד 2: פלוגות ב’, ה’, ח’ בפיקודו של אורי ברנר.
גדוד 3: גדוד המטה, פלוגות ג’, י’ בפיקודו של יעקב סלומון.
ובמקום מפקדי הפלוגות שעלו בדרגה למג”דים הגיעו צעירים. בכך הייתה מעין מהפיכה בדבר נתינת תפקידים אחראיים לצעירים.

הפלמ”ח לקראת מלחמת הקוממיות
1946-1974 היו שנות מאבק לפלמ”ח. ב1946 פיקד על הפלמ”ח יצחק שדה וב1947 נתמנה למפקד יגאל אלון. חברי הפלמ”ח לקחו מקום בראש פעולות המאבק לסוגיו השונים :העפלה, התיישבות, ומאבק מזוין. בזנים שלפני המלחמה בתקופה של הפוגה היה הכרח להסביר שאין לרפות את המתח ולהמשיך לשמור על רמת אימונים גבוהה. תפקיד חשוב בהסברה מילאו חוברות הפלמ”ח. השבת השחורה” הייתה פעולה של הבריטים שמטרתה הייתה תפיסת נשק ותפיסת מנהיגי היישוב בכל היישובים בארץ. אחת ממטרות הפעולה הייתה שבירת הבסיס של הפלמ”ח ועקירתו מן השורש. המטרה לא הושגה הודות לעמדתם התקיפה של בעלי המשקים שסירבו להזדהות בפני הבריטים. היו אלפי עצורים אולם רק 200 מהם היו חברי הפלמ”ח. כתוצאה מן “השבת השחורה” הוגברה החשאיות ומונו אנשים שתפקידם היה לפקח על הזהירות והוכנו תעודות מזויפות כדי להתחמק משוטרים וממפקדים בריטיים. ב1943 הוקמה מחלקת המסתערבים שתפקידה היה להתחזות לערבים ולאסוף מידע. הם הביאו ידיעות על הברחת נשק, אימונים והכנות לפגיעה ביהודים. ב1946 הוטלה אחריות גדולה לביטחון הנגב על החטיבה. הונח היסוד לפלוגה י”ג של הפלמ”ח. חברי הפלמ”ח התגוררו בישובים ובכל ישוב הוקמה יחידה שהתמודדה עם התוקפים גם מחוץ לשטח הישוב. בחודש לפני פתיחת הפעולות הערביות ב1947 היו לפלמ”ח בארבעת גדודיו 12 פלוגות מגויסות ב14 קיבוצים. היו 2100 איש בשירות מלא ו 100 איש כעתודאים. לרשותו עמדו 700 רובים ו52 מקלעים. מטה הפלמ”ח הזעיק מיד עם פרוץ המלחמה את כל אנשי המילואים שלו וכולם התייצבו. הוקמו שני גדודים חדשים: גדוד “שער הגיא” וגדוד “ירושלים”.
גדוד “שער הגיא” נתן אבטחת תחבורה, עזר לשכונות הספר של תל-אביב ועסק במבצעים יזומים נגד התחבורה הערבית ובסיסי הפורעים.
גדוד “ירושלים” היה אחראי על הדרך לירושלים וביחד עם גדוד “שער הגיא” ערך פטרולים בפרוזדור ירושלים. לאחר להדרך מירושלים לגוש עציון התנתקה עקב נפילת שיירת הל”ה הגיש גדוד “ירושלים” עזרה לגוש עציון וכמו כן לבית הערבה, קליה, וסדום.
גדוד “העמק” התבסס בעמק יזרעאל, פעולות פשיטה על כפרים ערביים בגליל המערבי, בגליל התחתון ובאזורים הערביים של חיפה. גדוד “העמק” הצטרף לגדוד “הגליל” בזמן מלחמת העצמאות במסגרת חטיבת “”יפתח”.
גדוד “הגליל” פעל בגליל העליון ובבקעת גינוסר, הבטיח תחבורה בין טבריה והגליל וחיבל בגשרים על גבולות הארץ ששמשו מעבר לשיירות הערביות שהביאו הספקה מסוריה בחסות הבריטים. ב14.2.48 ביצע פשיטה על בסיסיה הראשיים של המפקדה הערבית כדי לאלצה לעבור מהתקפה להגנה.
גדוד “הפורצים” כימאים פתחו קו תחבורה העובר בין ת”א- חיפה- נהריה לשם העברת נשק וציוד. הם נכנסו לנמל מוסווים כפועלי נמל כשמתחת לבגדיהם נשאו נשק. הם הגנו על היהודים בנמל מפני סכנת טבח כפי שהיה ביהודים בבתי זיקוק. מאוחר יותר התחברו ללוחמי “כרמלי” להתקפה לשחרור חיפה. מאוחר יותר נקרא הגדוד, שהפך להיות גדוד רגלים, גדוד “הפורצים” ונטל חלק במבצע “נחשון”.