המספר הקטן של הגיבורים
לפשטות ולקלות הבנתו של הסיפור המקראי מסייעת העובדה שמספר הגיבורים בכל סיפור קטן- שניים, שלושה בסה”כ, ואם ישנם גיבורים נוספים, נחלק הסיפור ליחידות, ובכל יחידה לא מופיעים ביחד יותר משניים שלושה גיבורים.
דוגמא: סיפור אליהו בבית האלמנה- פרק יז
בחלקו הראשון בפתיחה (פס 1) מופיעים: אליהו, אחאב, ה.
בחלק השני (2-7) אליהו מסתתר בנחל כרית. מופיעים אליהו והעורבים.
בחלק השלישי (8-16) אליהו בבית האלמנה. מופיעים:אליהו, האלמנה ובנה.
בחלק הרביעי (17-24) אליהו מחייה את בן האלמנה. מופיעים: אליהו, ה, האלמנה ובנה.
המבנה הזה נותן לסיפור אופי דרמתי. הסיפור נחלק למערכות ותמונות, ובכל תמונה מופיעים שניים, שלושה גיבורים. כאשר מסופר על נפשות רבות יחד הן נתפסות כאישיות אחת.
העורבים שמכלכלים את אליהו – נתפסים כאישיות אחת (פס 4)
ע”י כך נעשית ההתרחשות העלילתית בהירה יותר. השומע אינו צריך לתת את דעתו על נפשות רבות בבת-אחת. הוא רואה אותן זו אחר זו ולא יחד. רק בשיא הסיפור נפגשות כל הנפשות, למשל: כשאליהו מחייה את בן האלמנה. כל הדמויות נפגשות.

מתי מופיע הגיבור בסיפור?
בהתאם לקיצורו ותכליתיותו של הסיפור המקראי אין מתוארים בו כל מאורעות חייו של הגיבור. הסיפור מתרכז באותו פרק זמן ובאותם מאורעות החשובים לו ולתכליתו. לכן אין אנו קוראים דבר על עברו של הגיבור, על חייו האישיים, על ילדותו, חינוכו והשכלתו. ואם מסופרים פרטים עליו הרי הם דרושים במיוחד להבנת העלילה או לשם מוסר השכל.
(פס 1)- ” ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד..”
אליהו מופיע לפתע ודבר לא מסופר על עברו ומשפחתו. רק לפעמים אפשר ללמוד מתוך דבריהם רמזים הנוגעים לחייהם האישיים ולדמותם. למספר המקראי חשובים רק אותם מעשים ודיבורים, שהיתה להם השפעה על תולדות ישראל, או על תולדות האמונה הישראלית, או שמתגלית בהם השגחת ה, או שאפשר ללמוד מהם לקח.
(פס 1)- “..כי אם לפי דברי”.
אם הדברים נאמרו ע”י אליהו ניתן ללמוד על-כך שהינו נביא קנאי מאוד להץ

האיפיון החיצוני של הגיבורים
בסיפור המקראי כמעט אין תיאור צורתם החיצונית של הגיבורים. אין אנו יודעים את קומתם, ואת קלסתר פניהם. גם הגיבור הראשי מתואר בקיצור.אין תיאור התנועות והעוויות, השערות והעיניים וכו.
(פס 1)- “ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד”.
על אליהו נאמר רק שם מקום מוצאו- מיישוב “תשב” שבגלעד שבעבר הירדן המזרחי. ואפשר שהשם “תשבי” הוא על שם משפחה בשם “תשב” מתושבי גלעד.
הנוהג הכללי של הסיפור העברי להתעלם מסימניו החיצוניים של הגיבור, באשר הם טפלים וחולפים וחסרי משמעות מהותית.

האפיון הפנימי של הגיבור
האיפיון הפנימי של הגיבור המקראי אינו דומה לזה של סיפור מודרני. בסיפור המקראי כמעט אין דבר על הרגשות ועל המחשבות של הגיבור. עולמו הנפשי של האדם, אופיו המוסרי, תכנתו ומידותיו מתגלים באמצעות מעשיו ודבוריו.לכן הסיפור המקראי הוא עלילתי ודרמתי. בניגוד לסיפור המודרני שהעלילה הפנימית היא העיקר בו. בסיפור המקראי העיקר הן הפעולה והשיחה.את אופיו של הגיבור ואת המתרחש בנפשויכול המספר לתאר בשתי דרכים :
1) ע”י שהוא עצמו יספר על-כך.
2) ע”י שהגיבור יגלה את אופיו ואת רגשותיו באמצעות פעולותיו ודבריו ( הסיפור המקראי הולך בדרך השנייה).
אליהו הולך לנחל כרית- מציית לצו האל. הוא משעבד אתכל הכוחות הנפשיים לשליחות הנבואית, הענות מוחלטת.
(פס 5)-“וילך ויעש כדבר ה וילך וישב בנחל כרית..”

המספר אינו אומר לנו על הגיבור דבר על איפיונו: אם היה חכם או אמיץ, צדיק או רשע. הוא משאיר לשומע לשפוט את התנהגותו של הגיבור.רק במקרים יוצאים מן הכלל, מציין הכתוב את תכונותיו של הגיבור. (לא מצויין בפרק בפירוש).
בדר”כ אין הסיפור מודיע לנו על תכונותיו של הגיבור, כדי שלא תהיה לנו דעה קדומה עליו.
תכונותיהם של גיבורים נובעות מתוך מעשיהם וסגנון דבריהם.
אליהו: מעשים- עושה ניסים, מחייה את בן האלמנה.
סגנון דיבור- בוחן את האלמנה אם תתן בו אמון. ” ויקרא אליה ויאמר קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה.”
האלמנה: מעשים- עמידה במבחנו של אליהו (הכנת העוגה).
סגנון דיבור- לשון של שבועה . מכירה באליהו כנביא. “חי ה אלוהיך”.

הגיבורים של הסיפור המקראי אינם סמלים מופשטים. כל אחד מהם הוא דמות ריאלית חד-פעמית, הפועלת ומגיבה באופן המיוחד לה בנסיבות המיוחדות החד פעמיות בהן היתה נתונה.
-סדר חלוקת העוגה ע”י האלמנה:לה ורק אח”כ לאליהו. מגלה את דאגתה הראשונה לה ולבנה ורק אח”כ לאליהו.
במרכז ההתענינות נמצא האדם והתנהגותו. קיים ניגוד בין הסיפור המאופק לבין השירה הלירית הנרגשת במקרא. הניגוד מתבטא בתוכן ובסגנון. סגנונו של הסיפור פשוט ובהיר, ואילו השירה המקראית נעזרת באמצעים אמנתיים והיא עשירה בקישוטי-לשון.

האדם כבשר ודם
גיבורי התנ”ך אינם בני אלמוות. כולם עשויים בשר ודם, נולדים ומתים כבני-אדם,ובעלי מעלות וחסרונות, גבורות וחולשות, יצר טוב ויצר רע.
המונותאיזם הישראלי שולל כל אפשרות של אדם אל. לכן אין בתנ”ך אידיאלזציה של הגיבורים. זוהי גדולתו של הסיפור המקראי, שלא הסתיר את חולשותיהם של אבות האומה ומנהיגיה. בכל זאת רק בשר ודם הם ועלולים לחטוא ולשגות.
אליהו אומר בפסוק 1: “..לפי דברי”.- אם הבצורת היא לפי דברו של אליהו הוא חטא. לכן ה מעניש אותו ומצווה אותו להסתתר בנחל כרית.
חולשות אינן משפילות את הדמויות ממעלתן הגבוהה. דווקא משום הם אנושיים וריעלים ערכם רב יותר, כי הם נאבקים עם יצר הרע כמו כל אדם אחר. מצד שני אין בתנ”ך רשעים גמורים. בכל אדם יש איזה יסוד טוב, אפילו ברשע, ולכן יכול הרשע לחזור בתשובה אם ירצה.
האישיות המקראית היא דמות חיה וריאלית, בעלת יצרים ומאווים. לא בכל דמות מופיעים כל הצדדים והתכונות שבנפש האדם. יש דמויות שבהן בולטת רק מידה אחת ממידות האדם, אבל יש דמויות גדולות מרכזיות כגון אברהם, יעקב,שאול ודוד שאותן מתאר המקרא בהרחבה ונפשם מורכבת מתגלית על כל צדדיה השונים האמצעות עלילותיהם ושיחותיהם.
במקרא אין גם אידיאליזציה של האומה הישראלית. עברו של עם ישראל, אינו מפואר. אבותיו היו עבדים לפרעה במצרים,
במדבר מרו בני ישראל באלוהיהם, עשו את העגל, התלוננו על משה ועל ארץ ישראל. תודות העם בכל תקופת המקרא הם פרשה ארוכה של חטאים ופשעים, בגידות וכשלונות. תפיסה זו של האדם ושל העם במקרא היא תוצאה ישירה מונותאיסם
הישראלי. רק האל לבדו הוא שלם וקדוש.

המעלות והמורדות בחיי האדם
קחיי האדם אינם מהווים שורה רצופה של הצלחות או כשלונות, אלא הם מתפתחים בקו של עליות וירידות. עיקרון זה מתבלט בייחוד בחייהם של אישים שחייהם מתואירם באריכות כמו: אברהם יעקב משה ודוד. מעברים פתאוממיים כאלו מצויים בחייהם של יעקב משה ודוד המעברים מופיעים בשיאים של הסיפור ויוצרים בו מתח מרתק.
כאשר אליהו מחייה את בן האלמנה המת מצויין אירוע זה בריבוי של פעלים (שיא). “ויתמודד על הילד 3 פעמים ויקרא אל ה’ ויאמר…”.
באמצעות סיפורים חיים ודרמטיים אלה מלמדינו המקרא אמיתות חשובות:
1) אסור לאדם להתגאות ולהתרברב בעליתו ואסור לו לאבד את תקותו ולהתיאש בנפילתו. ישועת ה’ עשויה לבוא כהרף עין.
2) האדם אינו צריך לייחס לחוכמתו את השגיו ונצחונותיו, כי אם לה’ שנתן לו את החוכמה ואת הגבורה ואת היכולת לבצע
מעשיו. אליהו מדגיש בפני האלמנה: “כי כה אמר אלהי ישראל כד השמן לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר”. אליהו מדגיש
כי ה’ הוא האחראי לנס.
3) עליתו ונפילתו של האדם הן פועל יוצא מהתנהגותו: האלמנה עזרה לאליהו ועמדה במבחנו ונתנה לו מים ואוכל. לכן השמן
והקמח נשארו עד לסוף הבצורת. חייהם של אדם ועם עולים ויורדים בקו שבור.

4) כיוון חיי אדם תלוי בו ונקבע ע”י השגחה. הסיפור המקראי מלמד כי קיים עיקרון של שכר ועונש העולמו של האדם.
האלמנה חטאה ולכן נענשה ע”י מות בנה (גמול משפחתי).
קיימת חוקיות וסיבתיות מוסרית בעולמו של הקב”ה. הוא מעמיד את האדם ואת העם בניסיונות – כדי לעשותם ראויים
לברכה או לקללה הבאה בעקבות הניסיון. הבצורת באה בעקבות חטאיו של אחאב ושל העם בעקבותיו.
הברכה האלוהית אינה ניתנת לאדם ללא סיבה. היא תוצאה מהתנהגותו של האדם.

התאפקותו של המחבר
מחבר הסיפור המקראי אינו מביע במפורש את רגשותיו ואת יחסו לגיבור ואל מעשיו. הוא אינו משבח ואינו מגנה.הכל מסופר בהתאפקות ובהבלגה. אפשר שהמאורעות הם טראגיים ומזעזעים, אך המספר אינו מבטא שום רגש ביחס למאורע.
בכל פרק י”ז משובצים ניסים – נס הקמח והשמן והנס הגדול והמשמעותי של החייאת בן האלמנה. המחבר אינו מביע את דעתו ואת פליאתו.
המחבר עומד כאילו מהצד ומוסר את העובדות ואומר לשומע: אין ברצוני להשפיע על רגשותיך ועל דיעותיך. הייה אתה השופט!

שתיקת הגיבורים
בנוסף לכך שהמחבר שותק ואינו מגלה את רגשותיו, לפעמים שותק גם הגיבור במקום שבו היינו מצפים לשומעו.
מה היתה תגובתו של הבן לאחר שהוחיה ע”י אליהו?
למיעוט הדיבורים בסיפור יש שלוש סיבות:
1) התחלתיות והקיצור של הסיפור נזקקים רק לדיבור המקדם את העלילה, או הכרחי להבנתה. שיחתם של גיבורי המקרא היא שיחה מתומצתת, המוסרת רק את עיקרי הדברים ואת מהותם , ואם מוצאים דיבורים ארוכים מיותרים, הרי יש להם משמעות.
2) בסיפורים רבים מדבר גם האלוהים , והאדם אינו מוסיף בדרך כלל לאחר שאמר אלוהים את דברו, הוא אינו שואל
שאלות ואינו מתוכח, ומבצע את הפעולה הנדרשת.
אליהו מצתווה ללכת לנחל כרית והוא מבצע את הפעולה ללא שאלות – מבצע את דבר האל.
יישום מקרים שהגיבורים פונים אל אלוהים בשאלות ואפילו בתלונות. שאלות אלו הן המחשבה המקראית, התוהה על-דרכי ההשגחה ועל גורלם של עם ואדם.
דברי התוכחה של אליהו כלפי אלוהים – ” הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה..”.
3) לפעמים יש בשתיקה עצמה משמעות: אליהו שותק כשמצתווה להסתתר. דבר המביע את קנאותו לאל.

המילה המנחה
בסיפור המקראי המחבר שותק ואינו מביע את יחסו לגיבוריו. אבל אין הוא נעדר לגמרי מהסיפור אלא שהוא מודיענו את השקפתו לא במפורש כי אם ברמז באמצעות מילים מנחות.
מילים מנחות (עפ”י מ.מ בובר) מציינים שורש לשוני ומילה החוזרת בתוך הטקסט, או רצף טקסטים ,או מסכת טקסטים, חזרה רבת משמעות כלומר, עצם החזרה על המילה היא בעלת משמעות.

השורש ה.ל.ך .
פס’ ג’ – “לך מזה ןפנית לך קדמה…”.
פס’ ה’ – “וילך ויעש כי דבר כי דבר ה’ וילך וישב…”.
פס’ ט’ – “קום לך צרפתה…”.
פס’ י’ – “ויקום וילך…”.

השורש ה.ל.ך מצביע על היענות וציות מוחלט לצו האל. הערך העליון של עבודת האלוהים (לאו דוקא מילה מנחה).
מילה מנחה קושרת לעתים מחזור של סיפורים או של חלקים שונים של סיפור ארוך אחד.
ויהי (לאו דוקא מילה מנחה) מקשרת בין חלקי הסיפור בפרק י”ז.
פס’ ב’ – “ויהי דבר ה’…”.
פס’ ח’ – “ויהי דבר ה’…”.
פס’ י”ז’ – “ויהי אחר הדברים האלה…”.

החזרה על שיחה
אע”פ שאין בשיחה מילה מיותרת והיא כ”כ תמציתית ומרוכזת מוצאים אנו בכמה סיפורים ששיחה שלמה חוזרת פעמיים. חזרה זו משני סוגים:
א. המשוחח חוזר על שיחה קודמת.
ב. המשוחח חוזר על סיפור מאורע שכבר סופר לפני כן ע”י המספר עצמו.
דרך זו של חזרה על שיחה או מאורע יש לה גם משמעות ענינית.

הסיפור הארוך
הסיפורים עך תולדות אברהם או על תולדות יעקב הם סיפורים קצרים כי כל אחד מהם יחידה עצמאית ובודדת אע”פ שהם מוסבים על איש אחד. לעומת זאת קיימים בתנ”ך גם סיפורים ארוכים ממש.
למשל: חטאי עם ישראל ומלכות מלכי ישאל.
הסחפור הארוך שונה מהסיפור הקצר מכמה בחינות:
1) הוא ארוך יותר ומורכב יותר והוא מכיל שורה של סיפורים קצרים.
2) יש בו פרטים תיאורים ודיבורים ואף חזרות. לפעמים מדובר בו גם על המחשבות ועל הרגשות של הגיבורים. אין בו
את הריכוז והצמצום של הסיפור הקצר.
3) לעתים מתגלה כוונה ברורה של שהייה. למספר הסיפור הארוך יש פנאי. תחילה רומז הוא לדברים ורק אח”כ מנסחם
במפורש. העלילה מתפתחת באיטיות ובעזרת מומנטים מערביים כדי להגביר את המתח.
– שלביו של התפתחות אליהו כנביא שיחזיר את כל העם בתשובה. סיפורי אליהו חולקו כולם ל 2 יחידות גדולות המורכבות
מסיפורים קטנים שנערכו עפ”י שיטה מסוימת. חלקים פחות חשובים קודמים לעיקר.
4) בסיפור הקצר מודגשת תכונה מסוימת אחת של הגיבור ואילו בסיפור הארוך רואים את תכונותיו השונות ואת נפשו
המורכבת של האדם.
– בפרק י”ז אליהו נביא קנאי ומרבה להופיע ולהיעלם, ואוירה של מסתורין אופפת אותו, הוא עושה ניסים וניסים נעשים
לו.

הגיבור עומד בניסיונות רבים ואנו רואים כיצד הוא נוהג במצבים השונים בהם הוא נתון. דבר זה חל גם על סידרת הסיפורים הקצרים העוסקים בגיבור אחד.
– אליהו עומד בנסיונות רבים בפרק י”ז – ציות לצו האל, קבלת עזרה מהאלמנה ועזרה לאלמנה (החייאת בנה).
כל גיבור ואופיו המייחד לו העולה בבהירות מתוך מעשה שעשה או דיבור שדיבר. אבל גם בסיפור הארוך אין כל הגיבורים מופיעים יחד, אלא בכל סצינה פועלים רק 2-3 גיבורים.
בסיפורי אליהו- הגיבורים: אליהו, ה, העם, אחאב, עובדיהו, האלמנה ועוד. בפרק י”ז הנפשות הפועלות הן רק 4 גיבורים:
אליהו, ה, האלמנה ובנה.

הסיפור המקראי שווה לכל נפש
לפי פרופסור צ. כמעט בכל סיפור תנ”כי רבודות זו מתחת לזו שלוש שכבות:
השכבה העליונה שעל פני השטח, והיא העלילה, השכבה העמוקה יותר של פשר הסיפור ורחשי הנפש של גיבוריו, השכבה העמוקה ביותר של תפיסת החיים, בין אם אלו מובלעות ובין אם הן מפורשות. כתוצאה מהשכבות הסיפור התנ”כי בכל גיל נתפש אחרת. הילד חש בעלילה ומתענג עליה. המתבגר תוהה על רוח הגיבורים ועל כוונת הסופר, הבוגר נאחז ברעיונות המקשרות את הפרקים לחטיבה אחת.
המקרא מלמד באמצעות הסיפור, בדרך מוחשית וחיה, אמונות ודעות, ערכים מוסריים ודתיים, חינוכיים ולאומיים,הוא מראה השקפת-עולם והשקפות חיים.כדי למצות את כל התועלת חייבים לעיין היטב בכל 3 השכבות,ולהשתדל להבין את הדמויות והעלילה, את הרעיונות ואת הסגולות האמנותיות של הסיפור. על-ידי כך אפשרלגלות כי כל סיפור מקראי הוא עולם גדול ועשירבחכמת חיים,בבינת האדם ובמוסר השכל.
נושאי הסיפור המקראי הם אנושיים כלליים ונצחיים.הרגשות,החויות והבעיות של הגיבור המקראי הם של כל אדם.

סוגי הסיפורים במקרא
1) הסיפור ההיסטורי- רוב הסיפורים במקרא הם סיפורי תולדות: תולדות האבות המלכים והנביאים. התנ”ך אינו ספר היסטוריה. ההיסטוריוגרפיה עוסקת בתיאור מעשים, התרחשויות ומאורעות, שהיתה להם השפעה על תולדות העמים והתפתחות האנושות. היא אינה עוסקת בתיאור החיים הפרטיים של האישים ההיסטוריים ולגן תולדות האבות אינם היסטוריוגרפיה כי אם סיפור, אע”פ שיש גם כמה יסודות היסטוריים. בתנ”ך אין שום “פרופורציה היסטורית”. התורה מקדישה 11 פרקים לתיאור התפתחות האנושות במשך אלפי שנה מימי האדם ה-I עד ימי אברהם, ולתולדות האבות – 3 דורות בלבד. התוכן העיקרי של תולדות האבות הוא חייהם האישיים והמשפחתיים.
התנ”ך מעריך מאד בתקופת האבות ובתקופת המדבר, אבל סיפורי התורה על תקופות אלו אינם נחשבים לעובדות היסטוריות, גם אם יש בהם גרעין היסטורי. העיקר בתנ”ך אינו היסטוריה אלא מאורעות ואישים אשר חשיבות להם למטרות חינוכיות, הדתיות והמוסריות של התנ”ך. במקרא יש גם ספרות היסטוריוגרפית והיא בעיקרה היסטוריוסופית ורב הסיפורים אינם היסטוריים, אלא סיפורים הצמודים לעובדות היסטוריות.

2) הסיפור האייטיולוגי- “אייטיה”- ביונית פירושה סיבה, התחלה.
סיפור אייטיולוגי מכיל מסורת על העבר ולמרות זאת מטרתו להסביר או להצדיק, או לאשר משהו מהמציאות בהווה: מצב מסוים, פתגם או מנהג. השתייכותו של סיפור לסוג זה לא שוללת ממנו את האמת ההיסטורית אך כוונתו של הסיפור היא להסביר ולהצדיק את המצב בהוה.
דוגמא: הסיפור של הסתתרות אליהו בנחל כרית מאשר את הימצאותו של הנחל.

3) הסיפור המוסרי דתי- הסיפור ההיסטורי וגם הסיפור האייטיולוגי כוללים בד”כ לקח מוסרי ודתי. יש סיפורים שהם מוסריים בלבד, למשל:
א. אסור לעבוד אלילים לכן העם נענש ע”י ה’ בבצורת.
ב. האלמנה הכניסה את אליהו לביתה וכלכלה אותו – הכנסת אורחים.
4) סיפורי ניסים, גבורות ונפלאות – סיפורים שנועדו להראות את גבורות אלוהים, את שלטונו בטבע, בעמים ובהתרחשויות ההיסטוריות וביחוד את חסדיו לישראל, למשל: הבצורת מראה את שלטונו של ה’ בחוקי הטבע והיכולת שלו לחולל ניסים.
כל סיפור עשוי להשתייך לכמה סוגים. הסיפור המוסרי דתי של הכנסת האורחים (אליהו בבית האלמנה) מלווה בניסים שנעשו לאלמנה (נס כד הקמח וצפחת השמן, והחייאת בנה), שזהו סיפור ניסי.

דמויות ראשיות ומשניות
בסיפור הקצר ובסיפור הארוך קיימות דמויות ראשיות ודמויות משניות. המעשים והדיבורים של הדמות הראשית הם עיקר הסיפור, אבל גם לדמות המשנית ישנה חשיבות רבה מבחינה ספרותית. תפקידה החשוב ביותר הוא הבלטת אופיה ותכונותיה של הדמות הראשית. למשל: אחרי הנס שאירע אצל האלמנה (החייאת בנה) מכירה היא באמיתות דבריו של אליהו כנביא ה’: “עתה זה ידעתי כי נביא ה’ אתה…”.

כינויים שונים לדמות אחת
דמות מכונה בכינויים שונים המגלים את הרגשות השונים שלפיה מצד דמויות אחרות: האלמנה קוראת לאליהו נביא ה’ ואיש האלוהים מראה שהיא רוכשת לו כבוד ומאמינה לדבריו.