1. כללי

השתלטות הפסיכולוגיה החברתית על הדיון במושג המנהיגות היא תוצאה של חלוקת עבודה פנימית שנוצרה במשפחת מדעי החברה. בין הסוציולוגיה (החברה) לבין הפסיכולוגיה המסורתית (האישיות) נוצר חלל ריק של חקר התנהגותו של הפרט בחברה. הפסיכולוגיה החברתית צמחה לתוך חלל זה והיא שלקחה על עצמה לחקור את “טבעו החברתי של הפרט” ע”י ארונסון ולינדסי (1968).
המנהיג הוא אפוא נושא מחקר קלסי של הפסיכולוגיה החברתית בהיותו דמות טיפוסית של פרט הפועל כסוכן בסיטואציה חברתית ואילו התנהגותו כפרט אינה ניתנת להבנה אלא מתוך הצבעה על טבעו החברתי.
בין חקר החברה וחקר הפרט נוצר חלל נוסף של חקר הקבוצה וגם חלל זה מילאה הפסיכולוגיה החברתית. התמקדותה בחקר היחסים בתוך הקבוצה העלתה באופן טבעי את הצורך לחקור את תופעת המנהיגות.
הקשר בין הפסיכולוגיה החברתית לבין מחקרי המנהיגות צמח גם על רקע חומרי יותר. עולם העסקים והצבא האמריקאי שמאז מלחמת העולם הראשונה היה מעוניין ביישום שיטות מתקדמות באיתור ופיתוח מנהיגים, קידם את מחקר המנהיגות ע”י תמיכה מסיבית בפסיכולוגים חברתיים החוקרים תחום זה. לא במקרה נושא המנהיגות נחקר ונלמד בפרט בפקולטות למנהל עסקים. קשה להסביר את ההיקף העצום של המחקרים ובפרט לאחר מלחמת העולם השניה . אחת התוצאות של תהליך זה היה ערבוב המושגים וזיהוים המוחלט כמעט של “המנהיג” ו”המנהל” בספרות המחקר האמריקאית.
מחקר נרחב זה מקובל לחלק לשתי גישות עיקריות:
גישת התכונות המתמקדת בעיקר בתכונות המנהיג.
הגישה המצבית המתמקדת בסיטואציה המנהיגותית.

שתי הגישות אף מוצגות כבאות זו אחר זו מבחינה כרונולוגית:
גישת התכונות שלטה עד מלחמת העולם השניה,
הגישה המצבית נחשבת כמי שהפריכה אותה ותפסה את מקומה לאחר המלחמה.

2. גישת התכונות והגישה המצבית

גישת התכונות איפיינה את ראשית המחקר המדעי של המנהיגות. חוקרים ראשונים אלה נטו לזלזל בתיאוריות פילוסופיות וסוציולוגיות מוקדמות אשר נקראו בפיהם ביותר משמץ של יוהרה “תיאוריות כורסא”. גישת התכונות עצמה נעוצה במספר “תיאוריות כורסא” אשר הבולטת שבהן היא תאוריית “האדם הדגול” מיסודו של קרלייל. כמו קרלייל הנחת היסוד של גישת התכונות היא כי המנהיג הוא אדם הניחן בתכונות יוצאות דופן אשר מכוחן הוא משפיע על הקבוצה. התפיסה כי המנהיגות היא תכונה או אוסף של תכונות וכי על יסוד זה אפשר להבחין בין מנהיגים לבין מונהגים.
הגישה המצבית שירשה את גישת התכונות בחקר המנהיגות נקראת ביתר דיוק “הגישה ההתנהגותית” שכן בעוד שהמחקר במסגרת הגישה הקודמת מתמקד בתכונות המנהיג מתמקדת גישה זו בחקר התנהגותו אך מכיוון שהתנהגותו של המנהיג מוסברת תמיד על רקע מצב נתון דבק בגישה מחקרית זו הכינוי המקובל יותר “הגישה המצבית”.
גישת התכונות ממשיכה להתקיים גם לאחר שהגישה המצבית הפכה לדומיננטית ובדרך זו או אחרת יש גם האוחזים בה כיום. מתוך הגישה המצבית התפתחו גישות נוספות כמו: מודלים קונטינגנטיים מיסודו של פידלר (תאוריית התלות).
בשנים האחרונות מסתמנת מגמה חדשה של גישה סימבולית למנהיגות.
אם להשתמש במושגים הלקוחים מהפילוסופיה של המדע אפשר לומר כי חקר המנהיגות בפסיכולוגיה החברתית לא התפתח בדרך של הפרחת תיאוריות וזניחתן ואף לא בדרך של קפיצה מהנחה (השערה) אחת לחברתה. הוא מתפתח בדרך של מאבק מתמיד בין תוכניות מחקר מתחרות. מאבק זה פירושו גם דיאלוג ביקורתי בין תכניות מחקר אלה אבל ניצחונה של האחת על חברתה לעולם אינו מוחלט לכל היותר אפשר לדבר על תכניות מחקר מתקדמות ותכניות מחקר מתנוונות בהתאמה לקונטקס ההיסטורי והתרבותי שבו הן פועלות.
בשל הקשר ההדוק בין “ניהול” ו”מנהיגות” כפי שנוצר במחקר שלאחר מלחמת העולם השניה השפיע שינויי מגמה זה גם על מחקרי המנהיגות. המנהל שזוהה כמנהיג נחקר עתה על יסוד הנחות שונות. את מקום ההנחות של גישת התכונות שמהן נגזר כי הכל תלוי בתכונותיו של המנהיג תפסו מעתה הנחות דמוקרטיות יותר המצביעות על הקשר בין פעולתו של המנהיג ליכולתו להשיג תוצאות לבין צרכי הכפופים לו.
שיטות מחקר וההבחנות הבסיסיות של חוקרי אוניברסיטת אוהיו אכן שיקפו שינויי מגמה זה. החוקרים ניסחו שאלון לתיאור התנהגות והגישו אותו לכפיפים אשר התבקשו לציין את המאפיינים של התנהגות מנהיגים. תוצאות השאלון אשר כללו מאות תשובות אפשריות מוינו בקפדנות. ומסקנתם העיקרית של החוקרים היתה כי אפשר לחלק את ההתנהגויות המנהיג לשתי קטיגוריות עיקריות:
מנהיגות מתחשבת ומנהיגות יוזמת מבנה.
למעשה החידוש בקטיגוריות שהציעו אנשי אוהיו לא היה גדול ביותר. עוד בשנת 1939 הבחינו ליפיט ווייט בין שלושה סוגי מנהיגות: דמוקרטי, סמכותי ו”שב ונח”.
כאשר השניים הראשוניים מקבילים במידה רבה למנהיגות המתחשבת ויוזמת המבנה נוסח אוהיו. אך אולי משום שהמדובר היה עתה בתכנית מחקר גדולה שממונה מתקציב הצי האמריקאי הפך דווקא מחקרם של אנשי אוהיו להשערה המרכזית של תכנית המחקר החדשה.
שאלת האפקטיביות הפכה להיות בהדרגה לשאלה המרכזית של חוקרי הגישה המצבית.
האם אפשר לאפיין סגנון מנהיגות אחד כאפקטיבי יותר ממשנהו או שמא האפקטיביות היא תלוית מצב?
האם אפשר לזהות את סגנון המנהיגות האפקטיבי ביותר או אולי אין סגנון מנהיגות שהוא אפקטיבי תמיד?
בהדרגה נהפכה גם שאלת האפקטיביות למכשלה דומה לזו של זיהוי תכונות המנהיגות במסגרת הגישה הקודמת.
מחקרי המנהיגות במסגרת הגישה המצבית לא הביאו מעולם לתוצאות חד משמעיות לגבי הסגנון האפקטיבי ביותר. התפתחותה של הגישה הקונטינגנטית השוללת מראש את אפשרות קיום הסגנון האפקטיבי ביותר נבעה במידה רבה מן הכישלון הזה.
אך קווי המחקר שהתפתחו במסגרת הגישה המצבית לא הצטמצמו רק לבחינת סגנונות המנהיגות ושאלת האפקטיביות. היחס בין המצב החברתי לבין עמדות המנהיגות של פרטים בקבוצה נחקרה מזוויות נוספות, אחד מקווי המחקר התמקד במנהיגות במצבי משבר (רוברט המבלין 1958). בעיית המשבר כרוכה הייתה בקו אחר של המחקר והוא בדיקת השאלה של צמיחת המנהיג. מחקרים אחדים בדקו את ההשפעה של צורת הישיבה בקבוצות על עמדות המנהיגות. לאחר שקבוצות דיון של נחקרים הושבו בצורות מלאכותיות שבהן הוקנתה לפרטים מסוימים עדיפות תקשורתית על חבריהם נטו אותם פרטים לסגל לעצמם נורמות התנהגות מנהיגותיות (הארולד לויט 1954).
מחקרים אחרים ביססו את הקשר בין מקומם של פרטים מסוימים ברשת התקשורת של קבוצות דיון לבין עמדות המנהיגות שלהם (ליאונרד ברקוביץ 1956).
תוצאות מחקרים אלה ביססו את התפיסה כי המנהיגות היא תלוית מצב וכי גישת “פעם מנהיג תמיד מנהיג” שעמדה ביסוד גישת התכונות אינה עומדת במבחן.
הגישה המצבית במחקר המנהיגות אף הפנתה את תשומת הלב למחקרי הנעה (מוטיבציה) וזאת לא במעט בשל הקשר ההדוק בינם לבין מחקרי המנהיגות והניהול כפי שהתפתח לאחר מלחמת העולם השניה. בהשפעת גישת “יחסי אנוש” בניהול ובתעשייה האמריקאית נהפכה שאלת יכולתו של המנהיג לפעול דרך המוטיבציה של הכפיפים לאחת משאלות המנהיגות המרכזיות. מכאן הקשר ההדוק שנוצר בין תיאוריות מוטיבציה כמו: “היררכית הצרכים” של מסלאו או התיאוריה של הרצברג לבין תיאוריות מנהיגות או ניהול המאפיינות את סגנון המנהיגות לפי הדרך שבה מתייחס המנהיג לצורכי הכפיפים לפי התאוריה של מקגרגור.
לגישה המצבית הייתה גם השלכה מעשית מאוד הכרוכה בהתפתחות האימון למנהיגות. אם מנהיגות היא נושא הנעוץ בסגנון ובמצב הרי שאפשר ללמוד סגנון זה ומצב זה.

3. מודלים קונטינגנטיים

מודל תיאורטי נוסף שנוצר במסגרת הגישה המצבית אך יצר לו בהמשך מעמד אוטונומי, הכוונה היא למודל התלות של פידלר(1964) או למודלים הקונטינגנטיים.
מודל התלות של פידלר שבעקבותיו התפתחה גישה מחקרית שאפשר לכנותה קונטינגנטית מעורר מחלוקת בכל היבטיו. מחלוקת זו נוגעת אף למיקומי התיאורטי במסגרת חקר המנהיגות רבים נוטים לראות בו את המודל המרכזי של הגישה המצבית ואילו אחרים רואים בו השערה המייצגת גישה אוטונומית בחקר המנהיגות.
ואכן מבחינה מסוימת מודל התלות הוא העמדה הקיצונית ביותר של הנחות הגישה המצבית. כמו חוקרים אחרים במסגרת גישה זו סבור פידלר כי המדד למנהיגות מוצלחת הוא מידת האפקטיביות שלה אך בניגוד להם אין פידלר מנסה לזהות את סגנון המנהיגות האפקטיבי ביותר. לפי פידלר אפקטיביות היא תוצאה של תלות גומלין בין אישיות המנהיג לבין המצב שבו הוא פועל. סגנון מנהיגות מסוים יהיה אפקטיבי בתנאים מסוימים ויאבד את האפקטיביות שלו כאשר ישתנו התנאים. אפקטיביות היא לעולם תלוית הקשר סבור פידלר ותפקיד המחקר הוא להגדיר במדויק הקשרים אלו. בכך חורג פידלר מהגישה המצבית הקלאסית שלמעשה הייתה גישה התנהגותית והתמקדה בחקר סגנונות המנהיגות. פידלר רוצה להבין התנהגות זו באמצעות פירוט כל הרכיבים שבהם היא תלויה וניתוח היחסים ביניהם, נראה כי בכך יתרונו מודל התלות של פידלר מציג במערכת אחת את כל הגורמים המשפיעים על מצבי המנהיגות. אישיות המנהיג או סגנונו, יחסיו עם הכפיפים, מבנה המשימה ועמדת הכוח של המנהיג.
יתרונו הגדול של מודל התלות הוא אפוא בזיהוי הקשר שבין מכלול הגורמים המשפיעים על אפקטיביות המנהיגות והכללתם במודל אחד. על יסוד מודל זה אפשר אפוא לבדוק לא רק את האפקטיביות של מנהיגים שונים אלא גם לנבא אותה ואכן לטענת פידלר (1972) אימתו תוצאות הניסויים במידה רבה את ניבויי המודל הטענה כי אפקטיביות היא תלוית מצב נוסחה עתה לראשונה במדדים הניתנים לבחינה ולניבוי. לא רק מבחינת סגנון המנהיגות אלא גם מבחינת דרישות המצב.
ועם זאת במפתיע ובניגוד למסקנות המעשיות הנגזרות כביכול ממודל התלות אין פידלר סובר כי סגנון המנהיגות הוא המרכיב הקשיח ביותר בין המרכיבים של מצבי המנהיגות בהיותו נעוץ באישיותו של המנהיג. מכאן מסקנתו כי במטרה להגביר את האפקטיביות של מנהיג מסוים אין ללמדו כיצד להתאים את סגנונו למצב אלא לבנות את המצב בהתאם לסוג המשימה המוטלת עליהם ופיתוח מנהיגים ע”י יצירת התנאים הנוחים ביותר להם.
המודל של פידלר עורר בנקודה זו כמו בנקודות אחרות מחלוקת רבה, הסיווג הנוקשה של סוגי מנהיגות המוציאים זה את זה נראה כמיושן לנוכח ההתפתחות במחקר סגנונות המנהיגות. למרות היותו שנוי במחלוקת הכתיב מודל התלות של פידלר את דפוסי המחקר בשנות השישים והשבעים.
המאמץ הושקע מעתה בניסיון לאפיין בצורה מדויקת יותר את רכיבי המצב את מגוון סגנונות המנהיגות ואת מערכת הקשרים ביניהם כל זאת ברוח הנחתו של פידלר כי אי אפשר לנתח אפקטיביות של קבוצה אלא בהתייחס לכלל הגורמים של המערכת הזו.
כדוגמא למחקר כזה שאפשר לקרוא לו בדיעבד “הגישה הקונטינגנטית” נביא את המודל התלת ממדי של רדין (1967).
רדין בדומה לפידלר מניח כי אי אפשר לזהות את סגנון המנהיגות האפקטיבי ביותר אך הוא מזהה ארבעה סגנונות מנהיגות ולא שניים ורכיבים מצביים שונים מאלה של פידלר, המודל של רדין אף בנוי על ההנחה כי על המנהיג להתאים את סגנונו למצב, והדרישה המרכזית במודל זה ל”גמישות מצבית” מצד המנהיג.
מודל דומה מציע גם האוס ב”תיאורית דרך המטרה”. הדגש בתאוריה זו הוא על סגנונו של המנהיג כמתווך בין צרכי הכפופים לו לבין אפיוני המטרה. בהתייחס לאופי הקבוצה הכפופה לו שאותה עליו להביא למטרה בעלת אפיונים מסוימים על המנהיג לדעת מתי לנקוט סגנון משתף, תומך או הישגי.
מודלים אלה ובפרט זה של רדין העמיקו את מחקר המנהיגות בכך שנדרשו גם לממדים ההכרתיים ולא רק צרכי המונהגים אלא גם ציפיותיהם מהמנהיג משפיעים על בחירת סגנון המנהיגות האפקטיבי ביותר למצב נתון. התאוריה של אדווין הולנדר (1964) מנהיגות כיחסי גומלין מדגישה אף היא את הציפיות ההדדיות של השותפים מן המצב המנהיגותי, לדברי הולנדר מנהיג נמצא לעולם ביחסי גומלין עם המונהגים ואת מנהיגותו אפשר להבין רק באמצעות ניתוח הדרך שבה הוא ממלא אחר ציפיותיהם. כך למשל מנהיג המצליח להגשים את המטרות והציפיות של הקבוצה בתחילת דרכו יצבור לעצמו “אשראי מנהיגותי” שיאפשר לו לתפקד כמנהיג בהמשך דרכו ולאשראי זה קורא הולנדר קרדיט אידיוסינקרטי. אם לא ימלא אחר ציפיותיהם יאבד את האשראי ואת הבסיס למנהיגותו בכלל.
אלא שהתפתחות זו למרות פוריותה הגיעה רחוק מדי. קווי המחקר שהוכתבו ע”י המודל של פידלר טישטשו יותר מדי את ייחודה של תופעת המנהיגות.

4. גישה סימבולית

בשנות השמונים מורגשת תחושה של עייפות ואכזבה מהגישה המצבית ומן המודלים הקונטינגנטיים כאחד. בקרב החוקרים מסתמנת המגמה לעזוב את הקו המבליט את תלותו של המנהיג במצב ולהבליט מחדש את דמות המנהיג כמי שמעצב את המצב בצלמו ובדמותו. גם ההתרכזות היתרה ביסוד ההתנהגותי בדמות המנהיג והניסיונות החוזרים ונשנים לערוך את סגנונות המנהיגות נראה כממצה את עצמה.
גורם נוסף שהשפיע על שינוי המגמה בחקר המנהיגות הוא “משבר המנהיגות” שעבר על הדמוקרטיות המערביות ובפרט על ארה”ב בשנות השישים והשבעים. על רקע דמותם החיוורת והמהססת ונכונותם לשנות את עמדתם לכל משב רוח ציבורי של נשיאים דוגמת ניקסון, ג’ונסון או פורד גברה הכמיהה למנהיגות חזקה שאינה נגררת אחרי המצב אלא מציגה יעדים ברורים שלקראתם היא מוליכה את הציבור ומעצבת את המצב בצלמה ובדמותה. כמיהה זו באה לידי ביטוי במושג “המנהיגות המעצבת” מיסודו של ברנס (1978) המסמל בעיני רבים את תחילתה של מגמה חדשה במחקרי המנהיגות.
מחקר המנהיגות של ברנס אינו צומח מתוך הפסיכולוגיה החברתית ובכך מוסברת בין השאר יכולתו לראות את הנושא מזווית חדשה. ברנס איש מדעי המדינה אינו חוקר את המנהיגות מנקודת ראותה של הקבוצה הקטנה. והדוגמאות המרכזיות שוב אינן שאובות מעולם הניהול. מוקד המחקר הוא חברות ומדינות וברנס מרבה להסתמך על ניתוח הביוגרפיות של אישים היסטוריים ידועים דוגמת גנדי, רוזוולט, מאו ואחרים. על יסוד ניתוח זה הוא מבחין בין שני סוגי מנהיגות:
מנהיגות מתגמלת ומנהיגות מעצבת.
מושג ה”מנהיגות המתגמלת” שאוב כמדומה מתפיסת המנהיגות של הולנדר אשר ראה את המנהיגות כולה כיחסי גומלין. בהעמדתה מול המושג החדש שנטבע “מנהיגות מעצבת” שהיא בחשבון אחרון המנהיגות המועדפת אפשר לראות ביקורת עקיפה המופנית למודלים מצביים ותלויי מצב.
 מנהיגות מתגמלת היא אותו סוג של מנהיגות הבנוי על יחסי תמורה בין המנהיג למונהג שבו יש תיאום ציפיות ביניהם ורמת הביצוע שאליה מביא המנהיג אינה חורגת מרמת הנכונות הבסיסית של המונהג. גם המנהיג וגם המונהג פועלים עפ”י הדרישות המקובלות בתרבות ארגונית מסוימת כאשר המנהיג מפעיל אמצעים מותאמים של שכר ועונש ומערכת משובים מוגדרת.
 מנהיגות מעצבת לעומת זאת היא אותו סוג של מנהיגות היוצרת שינויי וטרנספורמציה בציפיות ובשאיפות של המונהגים, יוצרת גירויי אינטלקטואלי ואינה מקבלת את הנורמות המקובלות בארגון אלא מעצבת אותן מחדש. ועל כן האמצעים שבידה אינם מערכת של שכר ועונש ממוסדים והיא נסמכת יותר על כוח אישיותו של המנהיג אמנתו הפנימית ויכולתו להגיב לרעיונות הסמויים של המונהג.
הבחנה יסודית זו אינה שוללת מכול וכול את הגישה המצבית אך היא מנסחת את שאלת המנהיגות מחדש. השאלה שוב אינה כיצד יתאים את עצמו המנהיג למצב או לכפיפים אלא באיזה צורה ישפיע המנהיג על המצב ועל הכפיפים. ברנס ממשיך לנתח את מושג המנהיגות במונחים מצביים ומכיר ביחסי הגומלין בין המנהיג לבין המצב או בינו לבין הכפיפים אך יחסי גומלין אלה נתפסים מעתה באורח דינמי כשאישיות המנהיג היא הכוח המניע. לא במקרה מזכיר דיונו של ברנס בעת ובעונה אחת גם את דיונו של ובר במושג הכריזמה וגם את דיונו של קרלייל במושג הגיבור. מנהיגות מעצבת לפי משנתו של ברנס היא מנהיגות שאינה מקבלת מראש את ההגדרות החברתיות אלא מעצבת אותן מחדש בהתאמה לכוחה ואישיותה. מצד שני יכולתה להוביל את ההמונים בכוח אישיותה היא יכולתו של הגיבור של קרלייל לעצב את ההיסטוריה בצלמו ובדמותו.
ואכן מחקרו של ברנס מחזיר את הדיון במושג הכריזמה לחקר המנהיגות.ברנס עצמו נזקק למושג זה ומזכיר את מקורו אצל ובר אך בשל עמימותו כפי שנתפס במשך השנים העדיף ברנס לדבר על “מנהיגות הירואית” כסוג של מנהיגות מעצבת המבוסס על אמונה במנהיגים בתוקף אישיותם וביכולתם להתגבר על מכשולים ומשברים. (ברנס 1977).
באס (1985) האנציקלופדיסט של מחקרי המנהיגות ומי שייבא את רעיונותיו של ברנס לפסיכולוגיה החברתית קושר בגלוי מנהיגות מעצבת בכריזמה. היא המבדילה “מנהיג אמיתי” מ”מנהיג רגיל”. בכריזמה רואה באס את יכולתו של המנהיג לעורר רגשות ולהלהיב וליצור השראה במונהגים לעורר בהם נאמנות לארגון לזכות בכבוד והוקרה מצדם ולהיתפס בעיניהם כבעל שליחות וכמי שרואה את המהותי והחשוב.
דיונו של באס מעלה היבט נוסף של הגישה החדשה שוב אין מדובר בעוד טיפולוגיה של סגנונות מנהיגות שכל אחד יפה בשעתו. מדובר במנהיגות מתגמלת טובה רק למצבי שגרה ורגיעה בעוד שרק מנהיגות מעצבת מסוגלת לטפל במצבי משבר וליצור שינויים בארגון. גם הזדקקותו של חוקר רב השפעה כאברהם סלזניק (1984) למושג המנהיגות המעצבת על מנת להעמיק את ההבחנה בין “מנהיג” ו”מנהל” מצביעה על העדפה ערכית של המנהיגות המעצבת. מחקרים אחרים דוגמת אלה של האוס (1977) ויקל וואן פליט (1982) מצביעים אף הם על חשיבותה של מנהיגות כריזמטית ביצירת הנעה, השראה ואמונה בכפיפים אשר ליכולתם להשיג את מטרות הקבוצה.
ככלל אפשר לזהות במחקר של שנות השמונים הזדקקות גוברת והולכת למושג הכריזמה. פוסט (1986) חוקר את הקשר בין כריזמה לבין נרקיסיזם.
ואסיליבסקי (1985) מצביע על כך שהכריזמה היא תוצאה של פעולת גומלין אמוציונלית בין המנהיג למונהגים המשמשת ליצירת הלגיטימציה של המנהיג.
ואילו קונגר ורבינדרה (1987) מציעים תיאוריית התנהגות של מנהיגות כריזמטית בארגונים שבה הכריזמה היא מערכת ייחוסים מצד הסביבה ומערכת התנהגויות של המנהיג.

מחקרם של גבריאל וסאוואג’ (1981) “משבר בפיקוד” על אודות משבר המנהיגות של הקצונה האמריקאית בוייטנאם יותר משהשפיע על השינוי במגמת המחקר הצביע על סיבותיו. מחקר זה הגם שהוא מכוון לנושא ספציפי ומוגדר מכיל טענות הפוגעות בלב הגישה המצבית והמודלים תלויי המצב.
לטענת גבריאל וסאוואג’ הצבא האמריקאי בוייטנאם “הרס את עצמו, פשוטו כמשמעו, בתנאים של לחץ קרבי מזערי” וזאת בשל אי יכולתה של הקצונה להעניק לצבא אותו סוג של מנהיגות הנחוץ לצבא לוחם. החיילים לא הלכו משום שהללו התנערו מאחריותם להנהיג.
בכך משתלב מחקרם של גבריאל וסאוואג’ במחקריהם של ברנס ובאס. על המנהיג להנהיג מזכירים לנו בעלי הגישות החדשות הוא אינו יכול רק להיענות לציפיות המונהגים הוא חייב לעצב ציפיות אלה והוא אינו יכול לעצב התנהגויות אלה במישור ההתנהגותי בלבד. עליו לפעול באמצעות מערכת הערכים והסמלים שהוא מייצג. הגישה המצבית לא נזנחה והיא ממשיכה עוד לתרום.
האם קווי המחקר שהציעו מצד אחד ברנס ובאס ומצד שני גרבריאל וסאוואג’ אינה רק בבחינת תרומה תיאורטית למחקר המנהיגות אלא גם שינוי הנחות היסוד ויצירת מתודולוגיה חדשה?
חשוב להזכיר בהקשר זה כי שני קווי מחקר אלה אינם בבחינת התפתחות של המושג המנהיגות בפסיכולוגיה החברתית. ברנס שאל את שאלותיו מנקודת מבט של מדעי המדינה ואילו גבריאל וסאוואג’ מכיוון הסוציולוגיה. אך נראה שבנקודה מסוימת מצטלבים שני מחקרים אלה ונפגשים עם גישה שהיתה קיימת מכבר בפסיכולוגיה החברתית אלא שלא הפכה מעולם לנתיב המרכזי בה.

נראה אפוא כי אנו עומדים בתחילת התגבשותה של גישה חדשה שאפשר לקרוא לה “הגישה הסימבולית”. גישה זו מעתיקה את תחום הדיון בתופעת המנהיגות למישור הקוגנטיבי ומדגישה את פעולת המנהיג והשפעתו עפ”י הדרך שבה היא נתפסת במערכת המשמעויות החברתיות.
השאלה המרכזית שוב אינה כיצד מתנהג המנהיג אלא כיצד נתפסת התנהגותו, וכן יש לשאול לא רק איזה סגנון מנהיגות יהיה האפקטיבי ביותר במצב נתון אלא גם כיצד יגרום המנהיג לשינוי מצב נתון.

ביבליוגרפיה: