האחים וילבור ואורוויל רייט הם בוני המטוסים הראשונים. הם היו הראשונים שבנו והטיסו כלי טיס כבד מהאוויר, בניגוד לספינות האוויר , שהן קלות מהאוויר.
אחרי סדרה של ניסויים בדאונים ובגלשונים , בנו לבסוף את המטוס הממונע הראשון, והטיסו אותו ב-17 בדצמבר 1903 בקיטי הוק שבצפון קרוליינה.
ב-1909, כבר היו באירופה דגמים מוצלחים, אם כי מוזרים למראה, של מטוסים. מטוס, שנבנה ב-1906, ונקרא “ביס 14”, היה בעל כנפיים דמויות ארגזים פתוחים וללא זנב. מטוס “פארמאן” היה דו-כנפי, ובעל זנב בקצהו של מבנה מתכתי. כל אחד משני אלה הונע במדחף, שהותקן מאחור.
ב-1910, הוחלט, שמוטב להעביר את המדחף קדימה, כדי ש”ימשוך” אחריו את המטוס. תאונות, שאירעו למטוסים חד-כנפיים, גרמו למתכננים להעדיף מטוסים דו-כנפיים, שמוטות מחברים את שתי הכנפיים זו לזו. גופי המטוסים היו עשויים עץ ובד. דגם המטוס הדו-כנפי בעל המדחף מלפנים היה נהוג כ-25 שנה, כמעט עד למלחמת-העולם השנייה.
בשנות ה-20 היו כבר מטוסי נוסעים ומשא ביבשת אירופה. בעת ההיא החלו לבנות מטוסי מתכת, וחזרו למבנה המטוס החד-כנפי.
בשנות ה-30 המוקדמות תפס מטוס ה-“Vega” את הבמה, כמטוס המועדף על הטייסים.
בשנת 1934, היה ה-“de Havilland DH-88 Coment” המטוס הבריטי הראשון בעל היכולת לקפל גלגלים, מדפים וזווית משתנה של להבי המדחפים.
בשנות ה-30 וה-40 תפס את מקומו של ה-“Vega” מטוס ה-Douglas D-3, שאיפשר להטיס יותר אנשים במהירות ובנוחות, והפך להיות המטוס הנפוץ ביותר לתובלה באותה תקופה.
מטוס נוסף, שהיה נפוץ באותה תקופה הוא מטוס הפייפר J-3 Cub (ראה תמונה). הפייפר J-3 ידוע כמטוס הקלסי של המטוסים הקלים. הוא היה כל-כך מוצלח, עד-כדי כך שייצרו, ונמכרו כ-14,000 פייפרים בין השנים 1937 ל-1947. ההצלחה שלו נבעה מעצם היותו פשוט (כמעט ללא מכשור), קל, נוח, זול וידידותי לסביבה. המטוס נושא שני אנשים, היושבים זה מאחורי זה לשמירת איזון.
הדחיפה הגדולה להתפתחות התעופה האזרחית באה רק לאחר מלחמת-העולם השנייה, בעקבות השיכלול הרב, שחל בבנית המטוסים ובמנועיהם, ובייחוד לאחר פיתוח מנוע הסילון, והתקנתו במטוסי נוסעים בשנות ה-50.
בשנת 1947, שבר צ’אק ייגר את מחסום הקול במטוס ה-X-1.
ב-31 לדצמבר 1968, המריא לראשונה מטוס הנוסעים העל-קולי הראשון מדגם טופולב 144, שזכה לכינוי “קונקורדסקי” עקב הדמיון הרב בינוי לבין מטוס הקונקורד המערבי, שפותח באותה תקופה. ביוני אותה שנה שבר הטופולב 144 את מהירות הקול.
ב-9 בפברואר 1969 המריא מטוס הבואינג 747 הראשון לעבר וושינגטון.
באותה שנה המריא בפעם הראשונה מטוס הנוסעים העל-קולי, הקונקורד.
עם השנים וההתפתחות הטכנולוגית הותקנו מערכות משוכללות ביותר במטוסים, כמו: מערכת טייס אוטומטי, ניווט לוויני, אוויוניקה, קשר (טלפון-אווירי, פקס אימייל ועוד…), מנועים מתקדמים יותר ועוד…
המטוס עונה על הצורך המשני להגיע ממקום אחד לאחר במהירות.
אפשר לשפר את המטוס בכך שיטוס יותר מהר ממהירות האור.
אחרי סדרה של ניסויים בדאונים ובגלשונים , בנו לבסוף את המטוס הממונע הראשון, והטיסו אותו ב-17 בדצמבר 1903 בקיטי הוק שבצפון קרוליינה.
ב-1909, כבר היו באירופה דגמים מוצלחים, אם כי מוזרים למראה, של מטוסים. מטוס, שנבנה ב-1906, ונקרא “ביס 14”, היה בעל כנפיים דמויות ארגזים פתוחים וללא זנב. מטוס “פארמאן” היה דו-כנפי, ובעל זנב בקצהו של מבנה מתכתי. כל אחד משני אלה הונע במדחף, שהותקן מאחור.
ב-1910, הוחלט, שמוטב להעביר את המדחף קדימה, כדי ש”ימשוך” אחריו את המטוס. תאונות, שאירעו למטוסים חד-כנפיים, גרמו למתכננים להעדיף מטוסים דו-כנפיים, שמוטות מחברים את שתי הכנפיים זו לזו. גופי המטוסים היו עשויים עץ ובד. דגם המטוס הדו-כנפי בעל המדחף מלפנים היה נהוג כ-25 שנה, כמעט עד למלחמת-העולם השנייה.
בשנות ה-20 היו כבר מטוסי נוסעים ומשא ביבשת אירופה. בעת ההיא החלו לבנות מטוסי מתכת, וחזרו למבנה המטוס החד-כנפי.
בשנות ה-30 המוקדמות תפס מטוס ה-“Vega” את הבמה, כמטוס המועדף על הטייסים.
בשנת 1934, היה ה-“de Havilland DH-88 Coment” המטוס הבריטי הראשון בעל היכולת לקפל גלגלים, מדפים וזווית משתנה של להבי המדחפים.
בשנות ה-30 וה-40 תפס את מקומו של ה-“Vega” מטוס ה-Douglas D-3, שאיפשר להטיס יותר אנשים במהירות ובנוחות, והפך להיות המטוס הנפוץ ביותר לתובלה באותה תקופה.
מטוס נוסף, שהיה נפוץ באותה תקופה הוא מטוס הפייפר J-3 Cub (ראה תמונה). הפייפר J-3 ידוע כמטוס הקלסי של המטוסים הקלים. הוא היה כל-כך מוצלח, עד-כדי כך שייצרו, ונמכרו כ-14,000 פייפרים בין השנים 1937 ל-1947. ההצלחה שלו נבעה מעצם היותו פשוט (כמעט ללא מכשור), קל, נוח, זול וידידותי לסביבה. המטוס נושא שני אנשים, היושבים זה מאחורי זה לשמירת איזון.
הדחיפה הגדולה להתפתחות התעופה האזרחית באה רק לאחר מלחמת-העולם השנייה, בעקבות השיכלול הרב, שחל בבנית המטוסים ובמנועיהם, ובייחוד לאחר פיתוח מנוע הסילון, והתקנתו במטוסי נוסעים בשנות ה-50.
בשנת 1947, שבר צ’אק ייגר את מחסום הקול במטוס ה-X-1.
ב-31 לדצמבר 1968, המריא לראשונה מטוס הנוסעים העל-קולי הראשון מדגם טופולב 144, שזכה לכינוי “קונקורדסקי” עקב הדמיון הרב בינוי לבין מטוס הקונקורד המערבי, שפותח באותה תקופה. ביוני אותה שנה שבר הטופולב 144 את מהירות הקול.
ב-9 בפברואר 1969 המריא מטוס הבואינג 747 הראשון לעבר וושינגטון.
באותה שנה המריא בפעם הראשונה מטוס הנוסעים העל-קולי, הקונקורד.
עם השנים וההתפתחות הטכנולוגית הותקנו מערכות משוכללות ביותר במטוסים, כמו: מערכת טייס אוטומטי, ניווט לוויני, אוויוניקה, קשר (טלפון-אווירי, פקס אימייל ועוד…), מנועים מתקדמים יותר ועוד…
המטוס עונה על הצורך המשני להגיע ממקום אחד לאחר במהירות.
אפשר לשפר את המטוס בכך שיטוס יותר מהר ממהירות האור.
