ב. הסבר הגורמים והנסיבות לעליית הנאצים לשלטון ובניית המשטר הנאצי הטוטאליטרי:
הסבר הגורמים והנסיבות לעליית הנאצים לשלטון:
בשנת 1929 פרץ משבר כלכלי גדול בארצות הברית שמתדרדר במהרה למשבר עולמי, ומגיע גם לגרמניה ומשפיע עליה בכמה תחומים:
תחום חברתי- המשבר הכלכלי פגע בעיקר במעמד הבינוני שעליו נשענה הרפובליקה. החלה אווירת ייאוש וחוסר אמונה במשטר הדמוקרטי שיציל את המצב. האזרח הגרמני קיווה שמישהו חזק יציל את גרמניה מהמצב הכלכלי הנתון.
תחום כלכלי- היציבות הכלכלית בימי שטרזמן הייתה מדומה. בגרמניה היה מס’ גדול של מובטלים, והמשק הגרמני היה תלוי בעיקר במשק האמריקני. מיד לאחר המשבר הכלכלי צמצמה ארה”ב את הסחר עם מדינות אירופה, ובפרט הפסיקה את המענקים והמלוות לגרמניה. גרמניה לא הצליחה לאזן את תקציבה והיא נשארה עם גירעון תקציבי עצום. האשראי מחו”ל נסגר בפני התעשיינים וכתוצאה מכך נסגרו גם השווקים. כלכלת גרמניה התמוטטה לחלוטין עם תחילתו של במשבר הכלכלי בארה”ב ב – 1929. התוצאה הייתה: התמוטטות מפעלים, (יותר ממחצית תעשיות גרמניה התמוטטו) סגירת בנקים, פשיטות רגל, ירידה במסחר, 8 מליון מובטלים ב – 1932.
תחום פוליטי- כאמור הנשיא היה רשאי לפרסם צווי חירום, כאשר הממשל הפרלמנטארי לא מתפקד, ובכך הוא יכול לעקוף את השיטה הפרלמנטארית, כלומר מבלי להזדקק ל”רייכסטאג”. סמכויות בשעת חירום ניתנו לנשיא לפי סעיף 48 בחוקה, הם העניקו לנשיא כוח במקרים של איום על הדמוקרטיה, כמו ניסיונות הפיכה של כוחות אנטי-דמוקרטיים, ובמסגרת זו היה יכול לבטל את זכויות האזרח, לשתק את פעולת הפרלמנט ולכפות בכוח הזרוע את סמכויות הממשל המרכזי.
הבעיה הייתה שהחוקה לא קבעה באופן חד משמעי את הנסיבות בהן מותר לנשיא להשתמש בסעיף 48 –הפעלת צווי חירום , ולא ציפו שיעלה לשלטון נשיא קיצוני שיעשה שימוש בסעיף נגד כוונת המחוקק. הדבר בא לידי ביטוי בחילוף מטורף של קאנצלרים ע”י הנשיא הינדנבורג, שהביא לסופה של רפובליקת ויימאר, בעלייתו של היטלר למשרת הקאנצלר.
אווירת ייאוש וחוסר אמונה במשטר הדמוקרטי פשטה בגרמניה. עלתה הדרישה למנהיג חזק שיציל את גרמניה ממצבה העגום. המשבר הוביל לעליית מפלגות קיצוניות מימין ומשמאל. מפלגות המרכז והשמאל המתון לא הצליחו להתאחד מול כוחן של המפלגות הקיצוניות. הפרלמנט הגרמני נאלץ לפעול באמצעות צווי חירום. עקב החשש להפיכה קומוניסטית בגרמניה, הנשיא הינדנבורג הדיח את ראש הממשלה (קאנצלר) והעביר את השלטון למפלגות המרכז בראשות ברנינג.
בשלב זה החלה התעמולה הנאצית לתפוס תאוצה. היטלר הלהיב את ההמונים ע”י שלהובם, הוא הפיץ את האידיאולוגיה, נאומיו היו בנושא כיבושים, ביסוס הכלכלה, ביטול חוזה ורסאי, האשמת היהודים בבעיות, מלחמה בקומוניזם ובקפיטלים.
ממפלגות המרכז העביר הנשיא את השלטון לידי הימין השמרני בראשות פון פאפן ובשלב מאוחר יותר ע”י שלייכר. ב – 1930 קיבלה המפלגה הנאצית 107 צירים מתוך 500 המושבים של בפרלמנט לעומת 12 הצירים ב – 1928. כתוצאה מזה שהפופולאריות של היטלר עולה הוטל צו שאוסר על הנאצים להתגייס לצבא. רה”מ דיאז רואה את העלייה בפופולאריות ומחליט להתפטר. עולה רה”מ נוסף שמונה ע”י הנשיא.
ביולי 1932 שוב נערכו בחירות בגרמניה, הנאצים זכו ב – 230 מקומת בפרלמנט, המפלגה הנאצית הופכת להיות למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. היטלר לא הצליח להשיג רוב מוחלט כדי להיבחר לקאנצלר משום שבמקום השני היו הסוציאל-דמוקרטים ובמקום השלישי היו הקומוניסטים שהיו מתנגדיו. כוחו של היטלר גבר ומס’ חברי המפלגה עלה למיליון איש, לצידם עמד כוח אדם רב שחלקו הגדול נשא נשק, אלו הפגינו טרור ברחובות. הנאצים הפגינו טרור ברחבי גרמניה מבלי שהממשלה תנקוט באמצעים חריפים נגדם. היטלר ביקש מהינדרבורג את משרת הקאנצלר, הוא סרב בטענה שלהיטלר אין רוב בפרלמנט. היטלר נוקט מדיניות עוינת ומצטרף לאופוזיציה ומנסה להרכיב גוש ימין. מפלגות הימין הופכות לגוש אופוזיציוני חזק ובלית ברירה הקאנצלר מתפטר. רה”מ הבא עובר תהליך דומה. בשל כוחו העולה של היטלר, בעלי התעשייה פנו אל הנשיא בבקשה שימנה את היטלר לקנצלר. פון פאפן מציע את עצמו כסגן הקנצלר על מנת לרסן את היטלר. ב – 30 בינואר 1933 מינה הינדרבורג את היטלר לקאנצלר גרמניה.

בניית המשטר הנאצי הטוטאליטרי:
תהליך ההשתלטות של הנאצים על גרמניה והפיכתה למדינה טוטליטארית נמשך כשנתיים וכונה “תהליך האחדה”-תהליך הנאציפיקציה. משמעותו תהליך זה הנה האחדת גרמניה תחת שלטון ריכוזי נאצי, ע”י שיעבוד כל ארגוני נחברה ומוסדותיה לטובת המפלגה ו”הפיהרר”, תוך נטרולם של כל המוסדות והגופים: הרייכסטאג, המנגנון הציבורי, מערכת המשפט, הצבא, המפלגות, האיגודים המקצועיים, הכנסייה ומשרת הנשיא, כמוקדי כוח עצמאיים ובלתי תלויים והפיכתם לגופים שיפעלו על פי תבנית אחת. היטלר שאף להשיג מונופול על העוצמה הפוליטית במדינה ובחברה, ולשם כך ננקטו מספר פעולות:
שרפת הרייכסטאג ופרסום “צו חירום להגנת העם והמדינה”:
ב- 30 בינואר 1933 התמנה היטלר כקאנצלר גרמניה באורח חוקי ע”י הנשיא הינדנבורג. בממשלה היו 3 שרים נאצים מתוך 11 שרים. היטלר החליט על פיזור הרייכסטאג, ובאישור צו הנשיא הוא מכריז על בחירות חדשות ב- 5 במרץ 1933. בבחירות אלו קיווה היטלר לזכות ברוב מכריע שיאפשר לו להגשים ללא הפרעה את תוכניתו-לשים קץ לדמוקרטיה בדרך חוקית.

ב- 28 בפברואר 1933, שבוע לפני הבחירות הוצת בניין הרייכסטאג (מאוחר יותר הוכח שהנאצים הם ששרפו את הרייכסטאג כדי לקבל מהנשיא הינדנבורג צווי חירום). הנאצים האשימו את הקומוניסטים בהצתתו. שרפת בניין הרייכסטאג שימשה עילה לנאצים לבצע מאסרים המוניים בקרב הקומוניסטים יריביהם הפוליטיים. בעקבות אירוע השרפה הוצאו צווים ונחקקו חוקים אנטי דמוקרטיים, אשר פגעו בחירויות הפרט וזכויותיו שהובטחו בחוקת ווימאר. חקיקה זו לוותה בשימוש בטרור ובאלימות נגד מפלגות, ארגונים ויחידים.
במסגרת חקיקה אנטי דמוקרטית זו הוצא צו חירום להגנת העם והמדינה. צו זה הטיל מגבלות על החופש האישי, על הזכות להבעת דעה חופשית ועל חופש העיתונות. בעקבות צו זה הוטלה צנזורה שהביאה לסגירתם של עיתונים, האזנות לטלפונים של יריבים, נאסרו אסיפות פוליטיות, פוטרו עובדים, נערכו חיפושים, הוחרם רכוש ונערכו מעצרים של אנשים ללא משפט וללא הגבלת זמן. צו נוסף “נגד מעשי אלימות קומוניסטים המסכנים את המדינה” הביא למאסרים רבים בקרב מתנגדים פוליטיים: קומוניסטים, סוציאליסטים, פעילים במפלגות פועלים וכו’. בשלב זה עדיין יכלו חברי מפלגות השמאל להשתתף בבחירות.
הצווים השונים לוו באמצעות שימוש בטרור, אלימות והקמת מחנות ריכוז לאסירים שהוקמו בשל ריבוי המעצרים ומחסור במקומות בבתי הסוהר. ע”י מנגנוני המשטרה, האלימות כוונה נגד כל הגופים הפוליטיים היריבים למפלגה הנאצית. ב- 1933 הוקם הגסטאפו-המשטרה הפוליטית החשאית של המדינה, זרוע של ה- ס.ס . מ- 1936 עמד בראשה ריינהרד היידריך, להיידריך הייתה סמכות בלתי מוגבלת לגרש למחנות ריכוז אויבים של הרייך וביניהם יהודים. מחנה הריכוז הראשון הוקם במינכן – “דכאו”, במחנות הריכוז האסירים הושפלו, עונו וכל זכויותיהם כבני אדם נשללו, רבים מתו מהתנאים ומעבודות הכפייה.
“חוק ההסכמה”- החוק לביטול מצוקת העם והמדינה:
חוק זה העניק לממשלה זכות לחוקק חוקים ולתקן חוקים ללא אישור הרייכסטאג למשך 4 שנים גם אם סותרים את החוקה. החוק התקבל ברוב גדול משום למפלגות השמאל לא הותר להשתתף בפעילות הרייכסטאג ולהצביע. חוק זה למעשה הפקיע את סמכויות הפרלמנט ואת כוחו של הנשיא ולפעול באמצעות צווי חירום, ולרכז את סמכויות החקיקה בידי היטלר. חוק זה ביטל למעשה את חוקת ווימאר, תוך ביטול הפרדת הרשויות וביטול השיטה הפרלמנטארית. הרייכסטאג ממשיך להתקיים עד 1939 אך אין לא משמעות פוליטית. הוא מהווה חותמת גומי לכל הצעדים והחוקים של היטלר ומשענת חוקית לשלטונו הדיקטטורי של היטלר.
פגיעה בשלטון הפדראלי:
במסגרת תהליך האחדה בוטלה גרמניה הפדרטיבית תוך ביטול זכויות היתר של המדינות הגרמניות, ביטול השלטון שהיה קיים במדינות הפדרציה הגרמנית ופיזור בתי המחוקקים של מדינות גרמניה באמצעות חוק שאפשר זאת. מונו מושלים נאצים מטעמו של היטלר במדינות השונות. למושלים ניתנה סמכות בלעדית למנות ולפטר שופטים ופקידים בכירים, למעשה הם ביצעו את הוראותיו של היטלר. המדינות הפכו ל”אזורים מנהליים של הרייך השלישי. תהליך זה הושלם ב- 30 בינואר 1934 כאשר הרייכסטאג החליט לפזר את הרייכסראט- מועצת הברית- הבית התחתון של הפרלמנט בו ישבו נציגי הפדרציות.
טיהור המנגנון הממשלתי, הציבורי והפוליטי:
ב- אפריל 1933 יצא “החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי”, חוק שמטרתו “אריזציה” של המנגנון הפקידותי, טיפוח מנגנון פקידותי ארי מטוהר מגורמים לא נאצים. משרות המפתח במדינה נמסרו לידי בכירי המפלגה. החוק אפשר סילוק היהודים ממשרות ממשלתיות וציבוריות וכך יכול היה היטלר למצוא מקומות עבודה לגרמנים מובטלים על חשבון היהודים.
חיסול האיגודים המקצועיים ובמקומם הקמת “חזית העבודה הגרמנית”- במאי 1933 הוחרמו האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הוכנסו למחנות ריכוז. במקומם הוקמה “חזית העבודה הגרמנית”. החזית נועדה לדעת היטלר להגן על האיכר והפועל מפני ניצולם של הקפיטליסטים ולהיטיב עם הפועלים. השביתות נאסרו עפ”י חוק.
חיסול כל המפלגות והקמת מדינה חד-מפלגתית-ביולי 1933 יצא “החוק נגד הקמתן של מפלגות”. עד 1934 הצליח היטלר הן ע”י איומים והתנהגות ברוטאלית של הנאצים בפרלמנט והן ע”י חקיקה להוציא את כל המפלגות מן הרייכסטאג ולהשאיר את המפלגה הנאצית כמפלגה היחידה ברייכסטאג, כך גרמניה הפכה למדינה חד-מפלגתית.
“ליל הסכינים הארוכות”:
ב- 30 ביוני 1934 נתן היטלר פקודה לגסטאפו לחסל את ארנסט רום ושאר מנהיגי ה- S.A כ- 1000 איש. חיסול זה נודע בשם “ליל הסכינים הארוכות”. היטלר ביקש בפעולה זו להיפטר מגורמים מעכבים בתוך התנועה הנאצית, ובכלל זה להחליש את ה- S.A (“פלוגות הסער”) ומנהיגם ארנסט רום. הסיבות לחיסול צמרת ה- S.A היו:
א. ה- S.A דרש לבצע מהפיכה חברתית בהתאם לתורה הנאצית, אולם היטלר חשש שתכנית זו תסיר ממנו את תמיכת בעלי ההון, תעשיינים ובעלי אחוזות.
ב. ה- S.A דרש להיות הצבא של גרמניה הנאצית אולם היטלר ראה בהם אספסוף שלא יוכל להגשים את חזון ההתפשטות הנאצי, היטלר ביקש לכרות ברית עם ראשי הצבא מהתקופה הקיסרית.
לאחר חיסול תשתית ה- S.A המשיך גוף זה להתקיים אך חשיבותו הייתה שולית ואת מקומו תפס ה- S.S בביטחון הפנים.
איחוד משרת הקנצלר והנשיא בידי היטלר:
עם מותו של הנשיא הינדנבורג באוגוסט – 1934 , החליט היטלר לבטל את הבחירות למשרת הנשיאות ולרכז את כל הסמכויות השלטוניות והכריז על עצמו “הריי כפיהרר” כלומר, הקנצלר, הנשיא והמפקד העליון של כוחות הצבא. מפקדי הצבא וחייליו נשבעו לו אמונים אישית, וכך היטלר הפך להיות למנהיג הכול יכול בגרמניה שרצונו הוא הקובע.
השלטת המשפט הנאצי:
המשפט הושתת על “החוק הגרמני”, על תורת הגזע הנאצית. הוקמו בתי- משפט עממיים שהיו מורכבים משני שופטים מקצועיים ומ- 3 שופטים אזרחיים נאצים, שמונו ע”י המפלגה הנאצית. הנורמות המשפטיות היו בהתאם לתורת הגזע הנאצית. ההוראה שניתנה לשופטים הייתה “תפקידו של השופט אינו לעשות משפט אלא להשמיד את אויבי הנציונאל-סוציאליזם”. למעשה בצעד זה בוטל עקרון הפרדת הרשויות בכך שהמערכת השיפוטית הוכפפה לדרג הפוליטי- המפלגה הנאצית.
פיקוח על כל אמצעי הכלכלה:
עם עלותם לשלטון פעלו הנאצים לפיקוח על כל אמצעי הכלכלה, כדי להשיג את היעדים הבאים: פתרון בעיית האבטלה הכבדה, הקמת כלכלה צבאית לצרכים מלחמתיים, והקמת משק עצמאי ובלתי תלוי בסנקציות העולם ושיאפשר לגרמניה להגשים את חזון הרייך השלישי. במטרה לממש יעדים אלו פעל היטלר בתחום הכלכלי באופן הבא:
א. הקמת תעשיות צבאיות וביצוע עבודות ציבוריות יזומות, סילוק היהודים ויסודות בלתי רצויים, הוצאת הנשים הנשואות ממקומות העבודה, צעדים אלו שלעיתים היו מלאכותיים הצליחו לספק תעסוקה ופרנסה למיליוני המובטלים. מדיניות זו יצרה רגיעה ואהדה בקרב כל שכבות העם הגרמני, למפלגה הנאצית ולפיהרר הנערץ.
ב. הנאצים הטילו פיקוח חמור וקפדני על המסחר הפרטי, התעשיות והאחוזות הקרקעיות, שכן גם אם הרכוש הוא פרטי הרי שהמטרה היא ממלכתית. על הפועלים נאסר להתאגד, לשבות ולהפגין. כל משא ומתן בין הפועלים לבין מעסיקיהם נעשה בתיאום של “חזית העבודה הגרמנית”.
ג. כדי להשיג עצמאות כלכלית ואי-תלות בסנקציות בינלאומיות הוטלו מכסים והגבלות כבדות על הייבוא, הופעל לחץ על התושבים לרכוש תוצרת גרמנית והושקעו מאמצים לייצור חומרים סינטטיים שיהוו תחליף לחומרי הגלם המיובאים מחו”ל (למשל תעשיות הפלסטיק). כמו כן הפעילה גרמניה לחץ כבד על עמים קטנים באירופה לרכוש תוצרת גרמנית, ולהסכים לדחיית תשלומים מצד גרמניה.
המדיניות הכלכלית הנאצית הובילה לקשיים כספיים רציניים, אך היטלר האמין שניצחון במלחמה ושלטון הרייך השלישי יספק ממילא את העושר לבני הגזע הארי.
רתימת החינוך והתרבות לצורכי המפלגה:
ב- 1933 הוקמה “לשכת התרבות של הרייך” בראשה עמד יוסף גבלס. החינוך הקיף את בתי הספר ואת ארגוני הנוער והספורט. היטלר רצה לבסס את מערכת החינוך על טהרת הגזע הארי. כל בתי הספר היו כפופים ומפוקחים ע”י לשכת התרבות של הרייך. לשכה זו מינתה את מנהלי בתי הספר, את מרכזי תנועות הנוער והמרצים באוניברסיטאות. כולם חויבו להישבע אמונים להיטלר ורישיונות ההוראה הוצאו על פי נאמנות פוליטית. מורים ומרצים לא ארים, ביניהם יהודים פוטרו. נקבעה תכנית לימודים אחידה אשר שמה דגש על לימודי ההיסטוריה המפוארת של גרמניה, האידיאולוגיה, ביולוגיה והתעמלות. החינוך שם דגש על חינוך לציות לפיהרר ולמולדת.
הוקמה תנועת הנוער ההיטלראי “היטלר יוגנד”, נאסרה כל פעילות של תנועות נוער אחרות. כל הנוער מגיל 8-15 היה מאורגן בתנועה זו. בתנועה למדו את האידיאולוגיה הנאצית, אימון גופני, חינוך קדם צבאי, פיתוח אופי של לוחם, הערצת הכוח, המלחמה, חינוך לציות ולהיות חיילים נאמנים ויחנוך הנערה להיות אימא טובה. המצטיינים נשלחו לבתי ספר מיוחדים של המפלגה.
מקורות הידע והתקשורת נשלטו בידי המדינה. חל פיקוח על העיתונות תחת שליטה והכוונה, החדשות צונזרו והוכתבו מגבוה. פורסמו בהם מאמרי שטנה נגד היהודים כחלק מהתעמולה ולכן העיתונות שימשה שופר התעמולה של המדינה הנאצית. “לשכת התרבות של הרייך” הדגישה את התרבות הנאצית. המדינה החליטה אלו יצירות אומנות, מוסיקה, ספרים, סרטים, עיתונים ומחזות יקראו, ישמעו ויראו. ספרים אשר חוברו ע”י יהודים או על יהודים הועלו באש. הוטל חרם על יצירות יהודים ואויבי הגזע. יצירות אריות הבליטו את היופי מול יצירות מושחתות של המערב והיהודים. המוסיקה של ריכרד ואגנר אומצה ע”י הנאצים כמוסיקה ארית. הוטל חרם על מוסיקת ג’אז ונגינת סקסופון אשר סימלו את האדם השחור. פותחה ספרות ארית אשר הדגישה את העבר, האצולה והמוטיבים של אדמה, דם ושבטיות.
ג. יעדי מדיניות הנאצים כלפי היהודים ודרכי מימושם:
למרות שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון מתוך אידיאולוגיה ברורה, הרי שלא הייתה לה תכנית מסודרת ביחס לדרך ההתנהגות עם היהודים וכך המדיניות נוצרה תוך אילוצים ניסיונות וטעייה. ככל שמעמד השלטון התחזק כך הרשתה לעצמה המפלגה הנאצית יותר חופש בטיפול ביהודים. בשנות השלושים התכוונו הנאצים להשיג את המטרות הבאות:
א. הגדרת היהודים, איתורם, השפלתם ובידודם מהחברה ומהתרבות הגרמנית.
ב. זירוז הגירת היהודים מגרמניה.
ג. גיבוש העם הגרמני סביב המדיניות הגזענית ושלהובו על ידי תעמולה אידיאולוגית אנטישמית.
לשם מימוש יעדי מדיניות הנאצים כפלי היהודים ננקטו מספר צעדים:
חרם כלכלי ליום אחד, 1 באפריל 1933:
בתגובה לתעמולה האנטי- גרמנית שמפיצים כביכול היהודים, החליטה ממשלת היטלר להטיל חרם על בתי עסק יהודיים, ובכך הפך הממשל נאצי את יהודי גרמניה לבני ערובה. המבצע עצמו הוטל על גורם מפלגתי, לא על גורם ממלכתי- ובראשו הועמד יוליוס שטרייכר, עורכו של השבועון “דר שטירמר”, עיתון הסתה נאצי. החרם התקיים בכל רחבי גרמניה ב- 1 אפריל ונמשך באופן רשמי יום אחד, אם כי היו מקומות שבהם המשיך להתקיים חרם בלתי רשמי. משמרות נאציים הוצבו בפתחי חנויות שהיו בבעלות יהודית וקראו לציבור להימנע מקנייה אצל יהודים. חלונות ראווה נמרחו בסיסמאות נאציות. והיום כולו תוכנן כמפגן אנטי- יהודי המוני. בפועל נתקלו מבצעי החרם בקשיים לא מעטים ביום החרם, הם לא הצליחו לגרוף עמם את ההמונים, ורבים באוכלוסייה גילו אדישות לחרם ולמטרותיו. הרצון לייצב את הכלכלה הגרמנית בלם את החרם. כלכלת המדינה הייתה תלויה במידה רבה בקשרים כלכליים בינלאומיים ובפעילות של מפעים ובנקים שבהם היו בעלים ושותפים יהודים, ולפיכך המשך החרם עמד כנגד האינטרסים הכלכלים המיידים של הרייך.

כרזה בברלין:’ גרמנים! היזהרו! אל תקנו מיהודים!’ ,חרם ה-1 באפריל 1933
חקיקת חוקים:
באפריל 33 הוצא “חוק להשבת הפקידות על כנה” ומטרתו הייתה להרחיק את היהודים מכל עמדות המפתח הממלכתיות. החלת החוק על נפגעי מלחמת העולם הראשונה עוכבה כשנתיים עד שמת הנשיא הינדנבורג ואז גם יהודים נפגעי מלחמה הורחקו מעמדות ציבורית. אנשי מדע ואומנים הורחקו מהאוניברסיטאות בשיתוף פעולה של הסגל האקדמי.
ב- 15 בחודש ספטמבר 1935 חלה החמרה נוספת במצבם של יהודי גרמניה עם פרסום חוקי הגזע בעיר נירנברג, שקבעו את הפרדתו של הגזע היהודי מהגזע הארי:
“חוק אזרחות הרייך”- קובע, שהאזרחות הגרמנית תוענק רק לבעלי הדם הגרמני-ארי. מכאן נשללו זכויותיהם הפוליטיות והמשפטיות של היהודים והם נהפכו מאזרחים שווי זכויות ל”נתינים”, וכך בין לילה בוטלה האמנציפציה ממנה נהנו יהודי גרמניה כמאה שנים.
“החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני” – מתוקף חוק זה נאסר על יהודים להינשא לארים; זוגות מעורבים יופרדו. נאסר על יהודים לקיים יחסי מין עם ארים. נאסר על היהודים להעסיק עוזרות בית אריות מתחת לגיל 45; ו- נאסר על היהודים להניף את דגלי המדינה ולהשתמש בצבעי הרייך, מחשש שיטומאו. העובדים על החוק צפויים לקנסות ולעונשי מאסר. לאחר מכן ניתנה הגדרה חוקית “מיהו יהודי” – זה ששלושה מהורי הוריו יהודים (סבים וסבתות). אלה שבעורקיהם נזל פחות “דם יהודי” נחשבו “בני תערובת”, מדרגה ראשונה או שנייה, לפי מספר אבות-אבותיהם היהודים. במשך הזמן היה גורלם של בני-התערובת מדרגה ראשונה, דומה למעשה לזה של יהודים גמורים.

אישה ארית נושאת שלט:
“אני חזירה שוכבת עם יהודים”
.

שריפת הספרים- הוקעה תרבותית:
במסגרת המאמצים להשליט את הרוח הנאצית על התרבות והאמנות, ולמגר השפעות “מנוונות” ויהודיות, נערכה בליל 10 במאי 1933 שריפה פומבית של ספרים בערים רבות ברחי גרמניה. ההמון המשולהב התכנס בכיכרות הערים והשליך לאש אוצרות רוח וידע של יהודים ושל אנשים שהצטיירו בעיני הנאצים כמתנגדים וכבעלי השפעה שלילית על התרבות הגרמנית.

שנת 1938- שנת מפנה- אריזציה:
נישול היהודים מרכושם (בתי עסק, בתים וכו’) הפך להיות בכפיה.
סיפוח אוסטריה-מרץ 1938. גם שם מנושלים היהודים והחקיקה הגזענית הועתקה אף לשם.
הגירה בכפיה- החלה להתקבל כתפיסה נכונה הגישה שיש לטהר את גרמניה מיהודים על ידי הגירה כפויה. על המגמה הזו היה אחראי אייכמן. מגמה זו ליוותה את האידיאולוגיה הנאצית עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
גירוש יהודים וליל הבדולח:
באוקטובר 38 גורשו יהודים בעלי אזרחות פולנית מגרמניה לפולין. פולין לא רצתה לקלוט אותם וכך הם נדחקו בברוטאליות רבה על ידי הגרמנים לעיירת גבול בשם זבונשין. בן לאחת המשפחות היהודיות בשם הרשל גרינשפן התנקש כנקמה במזכיר השלישי של שגרירות גרמניה בצרפת. מעשה זה גרר בעקבותיו את ליל הבדולח בין ה9 ל10 בנובמבר. 1000 בתי כנסת הוצתו, 800 חנויות נבזזו, 30000 נעצרו ושולחו למחנות ריכוז עד שיוכח שבכוונתם לעזוב את גרמניה. האוכלוסייה היהודית נאלצה לשלם קנס גבוה שנועד לממן את הוצאות הביטוחים אולם בסופו של דבר גם את הנזק נאלצו היהודים לשלם מכספם. אירועי ליל הבדולח באו לאחר ההתנקשות, אולם היו בגדר תוכנית שיצאה לפועל בעיתוי שהיה נוח לנאצים. פוגרום ליל הבדולח הבהיר ליהודי גרמניה כי גם הביטחון האישי שלהם כבר אינו ברור. 30000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז והיה ברור שאין ליהודים יותר מה לעשות בגרמניה. למחרת הפוגרום נבזזו חנויות רבות של יהודים וכמו כן נפגעו כל משרדי הקהילה ומערך התמיכה ההדדית ניזוק קשות. ליל הבדולח מהווה נקודת מפנה חמורה ביותר ביחסם של הנאצים כלפי יהודי “הרייך” משום שהוא סימל את המעבר משלב האלימות המילולית האנטי-יהודית לשלב האלימות הפיזית, ובנובמבר 1938 דמם של היהודים הפך להיות הפקר ביוזמת השלטונות ששלהבו את ההמון. מטרת הנאצים הייתה להביא את היהודים להימלט מהרייך ובגסטאפו הייתה מחלקה מיוחדת בראשה עמד אדולף אייכמן, שהייתה אחראית לאלץ את היהודים להגר מגרמניה עד ל- 31/10/1941 שנה בה נאסרה יציאת יהודים, ואכן גל גדול של יהודים נמלט מגרמניה ומאוסטריה עד לסגירת השערים באוקטובר 1941.

ד. דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה עם המדיניות הנאצית שנכפתה על היהודים:
לאחר עליית הנאצים לשלטון חיו יהודי גרמניה במציאות של איום הולכים וגוברים, שהשתלבו בתוך מערכת חיי היום- יום כפי שהכירוה לפני עלות הנאצים לשלטון. המצב המשתנה ואי- הוודאות שליוו את השנים הראשונות שלאחר עליית הנאצים לשלטון גרמו מבוכה ובלבול רב בקרב היהודים, שכן יהודי גרמניה היו מעורים בחיי ארצם וחשו עצמם כחלק מן האומה הגרמנית. הם סמכו על החוק ועל המדינה שיגנו עליהם. יהודי גרמניה חיפשו דרכי תגובה לגזירות ההולכות ומחריפות, ושאפו למצוא דרכים להמשיך את הקיום היהודי בדרך כלשהי.
במהלך שש השנים שבין עליית הנאצים לשלטון לבין פרוץ המלחמה עמדו החיים היהודיים בגרמניה בסימן של מתח מתמשך- בין השאיפה לשמור על דפוסי קיום נורמאליים, מצד אחד, לבין הניסיון לעמוד על הסכנות ההולכות וגוברות לקיומם, מצד אחר.
החוויות האישיות היו מגוונות, ומובן שלא כל יהודי גרמניה חוו את הדברים באותה צורה. יחד עם זאת הרגשת הזרות והניכור שאפפה את יהודי גרמניה, הייתה בין הגורמים שהובילו להגירה מואצת של יהודים בשנה הראשונה לשלטון הנאצי. לאורך התקופה חלו שינויים הממדי ההגירה, שנבעו מפרשנות משתנה של היהודים למצב במדינה. ההגירה והחוויות הקשות הובילו את הארגונים היהודיים לתגובות משלהם. שאיפתם של הארגונים הייתה, מצד אחד, להגיב על מדיניות השלטונות, ומצד שני לספק תשובה ותמיכה ליהודים הנמצאים במצוקה מסוג שלא ידעו קודם לכן. גם תגובות הארגונים נעו בהתאם להשקפותיהם האידיאולוגיות:
האגודה המרכזית:
הארגון היהודי הגדול ביותר בגרמניה של האזרחים הגרמנים בני דת משה. תגובתו הראשונית לעליית הנאצים לשלטון כמו של מרבית הארגונים והמוסדות היהודיים, עמדה בסימן של מבוכה והתלבטות. המגמה המרכזית באגודה בשנים הראשונות לשלטון הנאצי הייתה לשמור על מעמדם המשפטי של היהודים על פי רוח האמנציפציה, תוך חיפוש מענת וסיוע אצל חוגים שמרניים, שבשלב הראשון היו שותפים לשלטון עם המפלגה הנאצית. התפיסה שעמדה ביסוד מדיניותה של האגודה בשלב זה הייתה מבוססת על הנחה אופטימית, ששלטון מעין זה אינו יכול להאריך ימים. ראשי האגודה סברו, שכאשר הנאצים ימצאו עצמם שליטים במדינה ויהיה עליהם להתמודד עם בעיות ממשיות בזירה הלאומית והבינלאומית, הם יאלצו למתן את תפיסותיהם האנטישמיות. מעטים בלבד בחוגים היהודיים, ולא רק באגודה המרכזית העלו על דעתם כי ההיסטוריה הארוכה והמפוארת של היהודים בגרמניה הגיעה לקיצה.
הביטוי המעשי לתפיסה זו היה הניסיון לעשות שימוש בכלים משפטיים, כדי לעכב את נישול היהודים ממעמדם החברתי, הכלכלי והמקצועי. אנשי האגודה הסתייגו מרעיון של הגירה מואצת, והחלו לגבש תפיסה חדשה של משמעות האמנציפציה. במקום לשים את הדגש על זכויותיו ושוויונו של הפרט היהודי, כפי שהיה בשנים של גרמניה הליברלית, שאפה עתה האגודה להדגיש את זכויותיה ועצמיותה של הקהילה היהודית. שילובה של הקהילה בתוך המסגרת של הלאום הגרמני הפך עתה לקו המנחה של האגודה.
הברית הארצית של חיילי החזית היהודים:
בניגוד לאגודה המרכזית, שראתה עצמה כנציגתה של יהדות גרמניה כולה, “הברית הארצית של חיילי החזית היהודים” היה ארגון קטן יחסית שייצג קבוצת בולטת- יהודים ששירתו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. חברי הארגון הדגישו את השתלבות היהודים בחברה הגרמנית ואת נאמנותם המלאה ללאומיות גרמנית. הם ראו את עצמם כבני העם הגרמני לכל דבר, וההבדל בינם לבין גרמנים אחרים הוא בתחום הדת בלבד. כאשר החלו הנאצים בחקיקה אנטי- יהודית, השתדלה ברית חיילי החזית להשיג פטורים לאוכלוסייה שהיא ייצגה, ותיקי מלחמת העולם הראשונה. באפריל 1933- בעקבות החרם בכללי סייע הנשיא הינדנבורג במניעת אפלייתם לרעה של יהודים ששירתו בצבא הגרמני ושל בני משפחותיהם. עם חקיקת חוקי נירנברג בספטמבר 1935, נסתם הגולל על ניסיונותיהם של ותיקי מלחמה אלה להגיע להסכם עם השלטונות ולהשתלב כיהודים בעלי מעמד מועדף במשטר הנאצי.
האורתודוכסים:
האורתודוקסיה היהודית שאפה בראשית התקופה להגיע להסדר עם השלטונות הנאצית, שיאפשר את המשך קיומה כמסגרת דתית נפרדת. באוקטובר 1933 שלחו מספר ארגונים אורתודוקסים עצומה לקנצלר, ובה הם עמדו על ההתדרדרות במצבם המשפטי, הכלכלי והחברתי של היהודים בגרמניה. אחד החוקים הבעייתיים ביותר בעבורם היה החוק שאסר על קיומה של שחיטה כשרה .הבקשה המרכזית של הארגונים האורתודוקסים הייתה:” מרחב מחייה בתחום מרחב המחייה של העם הגרמני, והאפשרות לקיים את מצוות דתנו ולעבוד במקצועותינו, מבלי להיות נתונים בסכנות ובהשמצות”.
התאחדות ציוני גרמניה:
עד שנת 1933 הייתה תנועה הציונית בגרמניה קטנה למדי. עם עלייתם של הנאצים לשלטון, ובפרט לאחר האירועים הראשונים של אלימות וחקיקה אנטי- יהודית, עלה מעמדה של התאחדות ציוני גרמניה במידה ניכרת, בפרט בקרב הצעירים. מראשית ימיה הייתה תנועה פסימית לגבי יציבות האמנציפציה ואפשרות שילובם של היהודים בחברה האירופאית. האידיאולוגיה הציונית הדגישה את עוצמת האנטישמיות, ואף הציעה פתרון- מולדת לעם היהודי. כבר בימים הראשונים לשלטון החדש הציעו הציונים את ההגירה והעלייה לארץ- ישראל כפתרון לרבים מבין יהודי גרמניה. יחד עם זאת ראו הציונים גם הם הכרח בהמשך הקיום היהודי בגרמניה, לפחות באופן זמני. הם שאפו להגיע להסדר עם השלטונות שיאפשר הגירה לחפצים בכך, וקיום של מיעוט בעל מעמד מוכר לנותרים בגרמניה. על אף תמיכתם בהגירה חששו הציונים מבריחה בלתי מסודרת והמונית של יהודים. מטרת האגודה הוגדרה כ”הכשרתם המקצועית וסידורם בארץ ישראל של נערים יהודים מחוסרי עבודה הנמצאים בגרמניה”. עבור היהודים שנשארו בגרמניה הקימו הגופים הציוניים, וכן ארגונים אחרים, מוסדות חינוך והשכלה למבוגרים, להעמקת זיקתם היהודית- לאומית. השלטונות הנאצים, שבשלב זה ראו בהגירה פתרון לבעיה היהודית, ואף רצו לזרז את יציאתם, הותירו מרחב מסוים לפעילות הציונית, אף שהיא הייתה נתונה לפיקוחו הרצוף של הגסטאפו.
פן חשוב בקידום העלייה לארץ ישראל בתקופת השלטון הנאצי היה הסכם ההעברה שנחתם בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית בארץ ישראל, בשיתוף ההתאחדות הציונית בגרמניה. על פי הסכם זה, יכלו יהודים גרמנים להגר לארץ ישראל ולקחת עמם חלק מרכושם, בתמורה התחייבה הסוכנות היהודית לרכוש סחורות גרמניות. הסכם זה עמד בסתירה בולטת לחרם על המוצרים הגרמניים, שהכריזו יהודים בארצות שונות, בתמיכתם של לא- יהודים רבים. חרם זה נחשב לנשק ההתגוננות החשוב ביותר של היהודים נגד השלטון הנאצי. לכן גרם ההסכם למחלוקת קשה בתוך הקהילות היהודיות ברחבי העולם, ולדחייה תקיפה מצד גופים שונים, שהבולט בהם היה התנועה הרביזיוניסטית. הסכם ההעברה נתפס בעיני יהודים אלה וכן בעיני לא- יהודים שתכו ברעיון החרם כהכשלת המאבק נגד השלטון הנאצי. ואולם, בזכות ההסכם באו אלפי עולים לארץ ישראל, וגדלה יכולת הקליטה של הארץ, כתוצאה מזרימת ההון שנתאפשרה בעקבות ההסכם.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון והמדיניות האנטי יהודית הגוברת חשו רבים מיהודי גרמניה בצורך הערכות מחודשת שתאפשר להם לפעול באופן מלוכד ואחיד. על רקע זה התאחדו לראשונה רבים מהארגונים היהודיים הקיימים: ליברלים, ציוניים, אורתודוקסיים ואחרים, לצורך הקמת ארגון גג משותף:
הנציגות הארצית של יהודי גרמניה: בראש הנציגות עמד הרב ליאו בק, שהיה דמות על- מפלגתית בעלת סמכות רוחנית, ומקובל על כל שותפי הנציגות. כארגון גג הצליחה הנציגות ליצור מסגרת לשיתוף פעולה בין הארגונים השונים, אך הוסיפו להתקיים ביניהם מחלוקות רעיוניות ומאבקי כוח. הנציגות הארצית הייתה גוף וולונטרי, נעדר מעמד רשמי, ויכולתה לייצג את היהודים מול המשטר הנאצי הייתה מוגבלת. היטלר והשלטונות לא טרחו כלל להתייחס לפניותיהם של אנשי הנציגות, ועד מהרה התברר שיש להעביר את מוקד הפעולה ממגרש המאבק הפוליטי והמשפטי חסר התכלית לארגון פנימי מחודש של תחומי החיים השונים של היהודים בגרמניה. כך החלה הנציגות, בסיועם של ארגונים יהודיים בעולם, לפעול לשיפור תנאי חייו היומיומיים של הפרט והמשפחה היהודיים בגרמניה. הנציגות עסקה בסיוע כלכלי, בעזרה במעבר לריכוזים יהודיים גדולים ובהסבה מקצועית. תחומי החינוך והתרבות היו גם בין מוקדי הפעילות, והעיתונות היהודית מילאה גם היא תפקיד חשוב בעיצובם מחדש של החיים היהודיים בגרמניה הנאצית. פעילות הנציגות:
חינוך: למרות שבעצם יכלו ילדים יהודיים ללמוד בבתי ספר גרמניים עד שנת 1938, בכל זאת היה מצבם של הילדים בבתי הספר האלו בכי רע. הם סבלו מהתעללות, אפליה, לא ניתן להם להשתתף באירועים של בתי הספר, וכדומה. משום כך היה רצון עז של הילדים הללו לעבור למסגרות של בתי ספר יהודיים. גם המורים לא מצאו את עצמם יותר בבתי הספר הגרמניים ונאלצו למצוא מקומות עבודה בבתי הספר היהודיים. כל אלו גרמו למעבר חד של ילדים מבתי הספר הגרמניים לבתי ספר יהודיים. האווירה בבתי הספר הללו הייתה קשה גם היא משום שהאוכלוסייה השתנתה ללא הרף בשל הגירה ומעבר של יהודים מערי השדה לערים הגדולות. יחד עם זאת הייתה תחושה טובה של אחדות גורל ושל תמיכה הדדית.
חינוך מבוגרים: בשל הלחץ החיצוני נוצר צורך של יהודים להתלכד עם יהודים אחרים וללמוד את המורשת היהודית. בשנת 1934 הקים מרטין בובר לשם כך את הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים.
תרבות נפרדת- הקמת איגוד התרבות: מאבקם של הנאצים בהשפעתם התרבותית של היהודים בגרמניה הוביל לכך שאלפי אמנים יהודים מצאו עצמם מחוץ לכל תחומי העשייה התרבותית, מחוסרי עבודה ומנותקים מן הקהל ומאמצעי העשייה שלהם. בנסיבות אלה החליטה קבוצה של אמנים יהודים בברלין בקיץ 1933 ליזום את הקמתו של איגוד התרבות היהודי. איגוד התרבות נועד לשמש במה לאמנים וליוצרים יהודים ולאפשר להם להמשיך להופיע לפני קהל יהודי.
העיתונות היהודית: בעקבות עליית הנאצים לשלטון ושינוי פני העיתונות הכללית ברוח הנאצית, שינתה גם העיתונות היהודית פניה, והפכה לאחד הכלים החשובים במאבקם של היהודים על מעמדם וקיומם. בהתאם לקו של הארגון, ניתן היה למצוא בחודשים הראשונים למשטר החדש קריאות להמשך מאבקם של היהודים לאמנציפציה. ואולם, בהדרגה החל להסתמן תהליך של הסתגלות למצב החדש, וביטויים של היערכות מחודשת החלו להיות הקו הדומיננטי של העיתון.
עזרה סוציאלית: בשל כל האמור, נוצר צורך לספק ליהודים שבכל זאת נשארו בגרמניה עזרה סוציאלית משום שהם נפלטו ממעגל התמיכה הממשלתית. לבעלי המקצועות דאגו להסבה מקצועית כך שיוכלו לשרוד. עזרת החורף שעד עתה ניתנה על ידי הממשלה עברה כעת לעזרה פנימית של היהודים. כמו כן ניתנה תמיכה ליהודים שלא יכלו לפרנס את עצמם כגון יתומים ואלמנות. תמיכה זו באה מבפנים ובהמשך גם מכספים שבאו מחוץ לגרמניה.
הגירה: למרות הלחץ, עדיין לא הייתה ההגירה הפתרון העיקרי משום ששערי ארץ ישראל הלכו ונסגרו על ידי המנדט, ולארצות אחרות היו מכסות. גם הגרמנים לא אפשרו כל כך להגר בשל סיבות כלכליות שראו ביהודים גורם שאין להיפטר ממנו מהר מידי. עד אביב 1934 עזבו קרוב ל50,000 יהודים את גרמניה. עם תום שנת 1938 יש הגירה המונית של 80000 יהודים מגרמניה. יחד עם זאת יש ניסיון של המוסדות להמשיך לקיים את החיים למי שנשאר. עד שנת 1941 היה עדיין אפשר לצאת בדרכים מסוימות מגרמניה אולם משנת 1941 נסגרו כל הדרכים והיהודים בגרמניה הפכו לשבויים בשבי הנאצי.

ה. עמדת המדינות כלפי גורל היהודים בגרמניה ובאוסטריה, ועידת אוויאן:
עמדת המדינות כלפי גורל היהודים בגרמניה ובאוסטריה:
התגובות לעליית היטלר לשלטון, במרבית מדינות אירופה, התאפיינו במגוון רחב של עמדות והערכות. התגובה העיקרית הייתה ציפייה דרוכה לצעדים שבהם ינקוט המשטר החדש במישור הבינלאומי. רבים סברו, ביניהם היהודים, שהרדיקליות האידיאולוגית הנאצית תתמתן כשתעלה מפלגה הנאצית לשלטון ותתמודד עם ניהול המדינה, ומדינות המערב מצידן יאלצו להשלים עם השינויים בהסדרים שנקבעו בחוזה השלום בוורסאי ביחס לגרמניה.
עד מהרה התברר, שהרייך ה- 3 שואף להשיג שוויון במעמדה של גרמניה ביחס למדינות אירופה האחרות, תוך התנערות מהמחויבויות ומההגבלות שהוטלו בחוזי השלום בוורסאי. במקביל לכך ביצע המשטר החדש, זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון, שורה של מעשי תוקפנות מלווים באיומים כלפי היהודים, וכן צעדים תחיקתיים וכלכליים נגדם. העיתונות בארצות הדמוקרטיות במערב תיארה בהרחבה את המדיניות האנטי- יהודית, אך הסיקור והמידע הזה לא הביאו לתגובות של ממש נגד גרמניה מצד מדינות המערב, לבד מהעלאת הנושא לדיון במספר פרלמנטים ובחבר הלאומים. הגרמנים מצידם טענו , שמדיניותם כלפי היהודים בארצם הם עניינם הפנימי, ואין לגורמים בינלאומיים כל זכות להתערב בכך. ואכן, מדינות המערב השלימו בפועל עם העמדה הגרמנית בדבר אי- התערבות בצעדי המשטר לגבי היהודים. בהסכמים ובחוזים השונים שכרתו מדינות אירופה עם הרייך השלישי במהלך שנות השלושים לא הועלתה שאלת היהודים כסעיף במשא ומתן ולא הופנו כל תביעות כלפי הצד הגרמני. המדינות הדמוקרטיות הגדולות, אנגליה וצרפת, יו מוטרדות מניסיונותיו של היטלר לקעקע את הסדרי השלום של ורסאי, וחיפשו דרכים לפייס אותו ולמנוע מתיחות בינלאומית. בנסיבות אלה נתפס העיסוק במצב היהודים כהכבדה נוספת, המסיטה את תשומת הלב מן העיקר.
אחת התגובות המעשיות הראשונות שננקטו בתגובה לצעדים האנטי-יהודיים הייתה הקריאה להטיל חרם על סחורות ושירותים גרמניים ועל הסחר עם גרמניה. ראשיתה של תנועת הזרם עוד בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1933, בהתעוררות ספונטאנית של קבוצות שונות, יהודים ולא יהודים, בארצות הברית ובאירופה. הכרזת הנאצים על יום החרם רק הגבירה את הקריאה לחרם כללי על גרמניה. הפעילות האנטי- גרמנית נולה בידי ארגונים וקבוצות שונים, ללא מעורבות או תמיכה מצד גורמים ממלכתיים. לכאורה, חרם כללי היה יכול להביא לתוצאות מרחיקות לכת, מכיוון שהבראת המשק הגרמני והיציאה מהאבטלה היו מבחן החשוב והמכריע ביותר למעמדו של המשטר הנאצי בתחילת דרכו. ואולם, הצעת החרם נתקלה במכשולים רבים, היו שטענו שפעולות החרם עומדות בניגוד לתפיסה הליברלית, הואיל והיא עושה שימוש בשיטות בעלות צביון טוטליטארי. גם בקרב היהודים שנרתמו לחרם וקיימו כינוסים לשם קידומו, למשל בפולין ובארה”ב, נתגלו חילוקי דעות. הם נבעו בעיקר מהערכה שונה של יעלות החרם כאמצעי לחץ, וממידת הסכנה שהוא עלול להסב למצבם של יהודי גרמניה. התנועה הציונית, שהעמידה בראש סולם העדיפויות שלה את הקידום לארץ ישראל, חתמה על הסכם ה”העברה” עם השלטונות הגרמניים. ההסכם עמד בניגוד למגמת החרם וספג ביקורת נוקבת מצד גורמים שונים בעולם היהודי וביישוב. בפועל, לא הצליחה תנועת החרם במטרה העיקרית שהציב לעצמה: ניצול החרם כדי לכפות על גרמניה לשנות את מדיניותה כלפי היהודים.
ועידת אוויאן:
ב- 1938 חלה החמרה בבעיית ההגירה בעקבות סיפוחה של אוסטריה והפעלת מדיניות של הגירה כפויה בארץ זו, לצד החמרה בצעדים האנטי- יהודים בגרמניה עצמה. הדיווחים על המתרחש ברייך השלישי הביאו את דעת הקהל, בעיקר בארה”ב, לפעולות מחאה, שכללו הפעלת לחצים על הממשל לסטות מחוקי ההגירה הנוקשים שלפיהם פעל. בעקבות לחצים אלה החליט הנשיא, פרנקלין דלנו רוזוולט, להעביר את הבעיה לדיון בפורום הבינלאומי, וקרא לכינוסה של בעיה בינלאומית למציאת מענה לבעיית הפליטים. כלומר, הסיבה לכינוסה של הועידה נבעה מצורך לחפש אמצעים ומקומות לקליטת הפליטים שיצאו או שעמדו לצאת בעיקר מאוסטריה ומגרמניה.
ארצות הברית, יוזמת הכינוס, הצהירה מראש שאין בדעתה לסטות ממכסות ההגירה הנוקשות שלה. בתור מחווה של רצון טוב, היא התחייבה למלא את המכסות האלה במלואן, דבר שלא נעשה עד כה. כ- 63,000 יהודים היגרו לארה”ב בשנים 1938-1939. מרבית הדוברים מטעם המדינות המשתתפות הסתפקו בהבעת דברי צער על מצבם הקשה של הפליטים ובהבהרת הטעמים המונעים מארצותיהם לקבל פליטים נוספים. נציגי קנדה וניו-זילנד הצהירו שמצבן הכלכלי של ארצותיהן אינו מאפשר להן לקלוט מהגרים רבים. אוסטרליה הוסיפה שהיא איננה סובלת מבעיות גזע בארצה, ולכן אין היא “מעוניינת לייבא את הבעיה הזאת”. בריטניה, שבשנים שקדמו לוועידה תרה אחר מקומות נידחים ברחבי האימפריה שבהם תוכל אולי ליישב פליטים יהודים, ציינה שלא נמצא להם מקום. היא גם דאגה לכך, שדיוני הוועידה לא יעסקו בסוגיה של הרחבת ההגירה לארץ ישראל, כנראה כתנאי להשתתפותה בהתכנסות. רומניה ופולין לא היו מיוצגות בוועידה, אך שלחו הודעה לכינוס, הקוראת למצוא יעדי הגירה גם ליהודים הרבים היושבים בארצותיהם. מדינות אחדות הסכימו לאשר כניסה של פליטים מעטים. מדינה אחת- הרפובליקה הדומיניקאנית, הבעיה את הסכמתה לקלוט 100,000 מתיישבים יהודים, אך בשל הקשיים שונים בישום התוכנית, הגיעו למדינה בפועל רק מאות בודדות של יהודים עד 1942.
התוצאה המעשית הבולטת של ועידת אוויאן הייתה כינוסה של ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים, שאמורה הייתה לאתר מקלט לפליטים, ולשתף את גרמניה בתוכניות ובהסדרים הכספיים שיכשירו את ההגירה. ואולם, הסמכויות שניתנו לוועדה היו מוגבלות והאמצעים הכספיים שעמדו לראשותה היו בלתי מספקים, על אף היותם גורם מפתח בקידום ההגירה, עבודת הוועדה התקדמה בעצלתיים, ועד פרוץ המלחמה לא הניבה תוצאות של ממש. בעקבות פוגרום ליל הבדולח, בנובמבר 1938, התערער באופן מוחלט יסוד קיומם של יהודי גרמניה. ליהודי הרייך ולעולם החופשי כולו היה ברור שאין עוד כל אפשרות של קיום יהודי במדינה הנאצית. מצבם השקה של יודי הרייך הביא מספר מדינות, כמו בריטניה, להגמיש את החוקים המסדירים כנסית פליטים. ואולם, לא ניתן להצביע על שינוי יסודי ביחסן של מדינות העולם לבעיית הפליטים היהודים ברייך המורחב.

שלט בגרמניה:” יהודים, תהגרו למדינה שלכם, במדינה שלנו למדנו להכירכם”.

יהודים ממתינים בתור לפני משרד הנסיעות בברלין, 1939
פרק 2: השואה בפולין עד לתחילת ביצוע “הפתרון הסופי”- ספטמבר 1939- יוני 1941.
א. מדיניות הנאצים:
1. התכניות לריכוז היהודים: לובלין ניסקו, מדגסקר:
לובלין- ניסקו: אחד הרעיונות של הנאצים לפתור את בעיית יהודי פולין היה הקמת שמורות, כלומר להעביר את היהודים למקום שמור. מקום שיהווה פתרון טריטוריאלי, ואף כונה “כמדינה היהודית”.
הרעיון הועלה בחודש הראשון לפרוץ המלחמה, ונבחר בתוך השטח של “הגנרל גוברנמן” בלובלין. הנאצים האמינו כי יהודי לובלין הם מקור הרע, מרכז היהדות העולמית, ורעיון השמורה שם יעזור להשמיד את הגזע השמי- היהודי. השטח התאים מבחינה גיאוגרפית, שטח עצום, ריק מאדם ומלא ביצות. השטח נתון לשליטתו של גולובוצ’ניק, הידוע ביכולתו לנצל את הכוח היהודי, שידאג להשמדתם של היהודים. בכפר ניסקו ליד לובלין, הוקם מחנה מעבר ניסיוני שאליו הובאו יהודים מאוסטריה וממערב פולין. אך כבר באפריל 39, אייכמן ביטלו בגלל שיקולים מעשיים, ההנהגה הנאצית נוכחה לדעת שהקמת “שמורה” לא תפתור את בעיית היהודים.
למרות כישלונה של התוכנית יש לה שתי משמעויות:
א. הרעיון הוכיח, שהנאצים מחפשים למצוא “סדר חדש” לבעיה היהודית, והוא מהווה שלב בדרך לביצוע ה”פתרון הסופי”.
ב. לובלין המשיכה להיות אתר לחיסול יהודים כאשר הוקם בו מחנה ההשמדה בלז’ץ.

מדגסקר: עם דעיכת רעיון המובלעת בלובלין עלתה הצעה אחרת: לרכז את היהודים באי מדגסקר שממזרח לדרום אפריקה. התוכנית הועלתה לאחר הניצחון על צרפת, במחצית השנייה של שנת 1940. הכוונה הייתה להעביר לשם יהודים מאירופה ולהחזיק אותם התנאי הסגר, תחת השלטון הנאצי, כדי שיוכחדו הדרגתית. אפשר לראות בהצעה זו צעד ראשון של שלטונות הרייך בכיוון ל”פתרון” האמור להקיף את יהודי אירופה כולה. עד מהרה התברר שמדובר בתוכנית הכרוכה בתנועה ימית בתנאי מלחמה, והיא הוזנחה, בלא שנעשה צעד מעשי למימושה.

2. איגרת הבזק של היידריך:
בעת הפלישה לא הכין שלטון הכיבוש הגרמני תוכנית ערוכה מראש כיצד לנהוג ביהודי פולין. ההנחיות הראשונות הנוגעות ליהודי פולין הכבושה הועברו באיגרת שנשלחה ב- 21 בספטמבר 1939, ובה הוראות ראש משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, אל מפקדי האיינזצגרופן(עוצבות המבצע) בשטחי הכיבוש, איגרת זו כאיגרת הבזק.
הוראותיו של היידריך ממוקדות בצעדים הארגוניים שישי לנקוט לקראת מה שהוא מכנה “המטרה הסופית”, מונח שמשמעותו המדויקת אינה ברורה בהקשר הספציפי. באיגרת מבחין היידריך בין המטרה הסופית לבין השלבים בביצועה:
א. יש לרכז במהירות את היהודים בכמה ערים גדולות, הנמצאות בצמתי רכבות או בסמוך למסילות ברזל. יש לטהר את השטחים שעתידים להיות מסופחים לרייך מהיהודים היושבים בתוכם.
ב. יש להקים מועצות זקנים(יודנראטים) בקהילות היהודיות, שיורכבו “ככל האפשר מאישים סמכותיים ורבנים שנותרו”. מועצות הזקנים יחויבו לביצוע מדויק ולפי לוח זמנים, של כל ההוראות שניתנו ויינתנו. המשימות המיידיות שיש להטיל על היהודים הן עריכת מפקד קהילתי על פי קבוצות גיל, והפיכת היודנראטים לגוף האחראי לפינוי היהודים ממקומות קטנים וקליטתם בערים הגדולות יותר.
ג. יש לחתור לאריזציה של מפעלים יהודיים, תוך התחשבות בצורכי הצבא ובחשיבותם הכלכלית של המפעלים. כמו כן הורה היידריך על מסירת אדמות של יהודים לאיכרים גרמנים או פולנים, כדי שיעבדו אותם תחת פיקוח הממשל במקום. יש להותיר “לעת עתה פה ושם שוחרים יהודים… באין ברירה אחרת”.
הוראות אלה נכתבו לאחר התייעצות של כמה מאנשי הצמרת הנאצית, שבה נטל חלק גם היטלר. היידריך הזדרז להעביר ההוראות, ובכך קבע למעשה שהשליטה ביהודים בארץ הכיבוש מסורה לידי הס”ס וזרועות המשטרה. מגמה זו השתנתה במלואה, היות שהשלטון האזרחי, שהוקם בשטח הכיבוש בסוף אוקטובר, היה קנאי לסמכויותיו ושמר ככל האפשר על שליטתו ביהודים. ואולם, החלק החשוב ביותר בהוראות היידריך מצוי בסעיף הפותח את המסמך. בסעיף זה הוא מציין, כי יש להבדיל בין המטרה הסופית, שעליה “יש לשמור כסוד כמוס”, לבין הצעדים המעשיים המפורטים, שהם רק “שלבים בביצוע המטרה הסופית”.
היבט נוסף העולה מאיגרת הבזק הוא, שמכאן ואילך יתמודד הממשל הנאצי עם שני ערומי פעילות: ערוץ המלחמה וערוץ הטיפול ביהודים. בכמה מן המקרים התגלתה חפיפה בין שני הערוצים, אך לעיתים באו האינטרסים והמגמות הגלומים בכל אחד מן הערוצים לידי ניגוד.

3. ביצוע המדיניות כלפי היהודים עד לכליאתם בגטאות:
הגדרה ובידוד: כל יהודי מגיל עשר נתחייב לסמן את הבגד העליון בסרט לבן עם מגן דוד כחול, או בטלאי צהוב. כמו כן נאסר על היהודים להעתיק את מקום מגוריהם ללא רשות. צו נפרד הורה על סימון חנויות ובתי עסק יהודיים, והכניסה לרחובות מסוימים בערים והשימוש ברכבות נאסרו ללא קבלת היתר מיוחד, וחופש התנועה שלהם הוגבל באופן קיצוני.
הרס הבסיס הכלכלי:כבר בימיי הממשל הצבאי החל תהליך ההחרמה והחיסול של מפעלים ובתי עסק יהודיים. מספר חודשים אחר כך פורסמה הוראה המחייבת למסור לידי הגרמנים כל עסק שבעליו אינם שוהים במקום או המתנהל באורח לא יעיל. נימוק זה היה עילה לחיסול כל המפעלים ועסקי המסחר היהודיים הגדולים ביותר, ובידי היהודים נשארו רק החנויות הקמעוניות ובתי המלאכה הזעירים. כמו כן דירותיהם של יהודים אמידים נלקחו מהם על תכולתן, נאסרה החזקת סכומי כסף גדולים במזומן, חשבונות הבנקים של היהודים הוקפאו והותר להם למשוך מדי שבוע סכום מזערי, שלא אפשר כל פעילות כלכלית. כמו כן הוחרמו סחורות ודברי ערך מבתים ומחסנים, ויהודים שהחביאו סחורות היו צפויים להלשנות ולגזילת הרכוש.
ניצול: כבר בימים הראשונים של הכיבוש החלו הגרמנים בחטיפת יהודים מרחובות הערים לעבודות מזדמנות, כגון סחיבת משאות, עבודות שירות במחנות צבאיים, ופינוי הרחובות מהחורבות שנערמו בהם בימי ההפצצות. כמו כן פורסמה בשלב מאוחר יותר הוראה המצווה על יציאת כל הגברים בגיל העבודה לעבודת כפייה. בשלב זה החל שילוח של יהודים למחנות עבודה, והם הועסקו בוויסות נהרות, סלילת כבישים, חיזוק ביצורים, בניין וחקלאות. תנאי העבודה מבחינת סניטציה ובריאות גרמו להתשת כוחות, ולפרוץ מגיפות ולתמותה רבה.
פגיעה תרבותית חינוכית: בתוקף אחת התקנות נסגרה מערכת החינוך היהודית. המורים, הילדים והנוער מצאו עצמם ללא מסגרת חינוכית, שהייתה יכולה לשמש בימי אימה אלה בסיס תמיכה. כמו כן נאסרה התפילה בציבור- תקנה שבאה לפגוע בחברה היהודית ובנהגיה.
השפלה: המסע נגד היהודים התנהל לא רק במישור של צווים ותקנות, אלא גם המישור של יצירת תנאי קיום בלתי נסבלים, לא צפויים ורצופי התעלות והשפלה. חטיפות של יהודים לעבודות מזדמנות הפכו לעניין שבשגרה, התעללויות ברחובות הערים הפכו מחזה יום יומי, ונוצר מצב שבו היהודי לא ידע מה מותר ומה אסור.
ניתוק: זמן קצר לאחר כיבושה של פולין הורה היידריך על העברתם ההמונית של יהודים ופולנים מן השטחים שסופחו לרייך לשטחי הגנרל גוברנאמן. במקביל ניהלו הגרמנים גירושים בתוך שטחי הגנרל גוברנאמן. כך עקרו את היהודים, החרימו את רכושם והבסיס הכלכלי לקיומם נהרס.

4. הגטאות:
מטרות מוצהרות והסברים להקמתם:
ההסברים שמסרו הגרמנים בקשר למטרת הקמת הגטאות נשענו על אנטישמיות ודעות קדומות והתבססו על כך שהיהודים הם כביכול סכנה לחברה ומזיקים לה, לכן יש לבודדם ולהפרידם מהאוכלוסייה הכללית:
– כדי למנוע ספסרות במוצרי מזון.
– כדי לשים קץ להפצת ידיעות פוליטיות חתרניות ותבוסתניות מצידם של היהודים.
– כדי לחסום את הפצתן של המגיפות המדבקות, שמקורן ביהודים, ולשמור בדרך זו על מצב סניטרי תקין.
– כדי לשמור על היהודים מפני האוכלוסייה המקומית העוינת.
אך המטרות האמיתיות שרצו הנאצים להשיג בהקמת הגטאות וכליאת היהודים בהם הם:
ריכוזם של היהודים תחת פיקוחם המתמיד של הנאצית, בידודם מהאוכלוסייה המקומית, ניצול כוח העבודה שלהם בעבודות כפייה ושבירת רוחם של היהודים ומניעת מאבקים ומרידות- ובכך להשיג תמותה טבעית עקב התנאים הקשים.
עם הקמת הגטאות מומשה האידיאולוגיה: היהודים, שעל פי התפיסה הנאצית לא היה חלק בחברה האנושית, הפכו עתה בפועל למורדים ולמנותקים ממנה.
דרך ניהול הגטו(היודנראטים):
הפקודה בהקמת נציגות של יהודים, שפרסם מושל הגנרל-גוברנאמן הנס פרנק, חייבה להקים יודנראטים בכל אחת מן הקהילות היהודיות באזור שתחת מרותו. מספרם של חברי היודנראט נקבע בהתאם לגודל הקהילה. היה עליהם להיבחר בבחירות פנימיות, ולדווח על תוצאותיהן לממונה בגרמני על המחוז. הוא היה ראשי לאשרן או להרכיב את המועצות מחדש, לפי ראות עיניו. הגרמנים ראו בהקמת היודנראטים דרך נוספת לשלוט באוכלוסייה הכבושה, ואכן תוך זמן קצר היו רוב יהודי פולין מצויים תחת הנהגתם ל היודנראטים, המוסד היהודי היחיד שהשלטונות הכירו בו. כמובן שרבים הסתייגו מנטילת חלק מיודנראט- מוסד המחייב שיתוף פעולה כפוי עם הרשויות הנאציות, עצם המגע עם הגרמנים הרתיע רבים, אף שבשלב זה לא ידע איש את העתיד להתרחש.

התפקידים שהוטלו על היודנראטים:
טיבם והיקפם של התפקידים שהוטלו על היודנראטים היו שונים לחלוטין מתחומי האחריות של מוסדות ההנהגה של הקהילות היהודיות בעבר. על היודנראטים הוטל לספק שירותים היו מסורים בעבר לטיפולם של מוסדות ממלכתיים ועירוניים, בתנאים קיצוניים שלמחסור שלא היה כל סיכוי להתגבר עליו. בנוסף לענייני דת, קבורה, סעד וחינוך, נאלצו המועצות לעסוק בחלוקת מזון, בעבודה, בדיור, בבריאות ובתברואה. גם תחומים כמו משטרה ובתי סוהר, הפכו הכרח מבחינתן של המועצות היהודיות, הן בשל התכתיב הגרמני והן בשל הצורך לארגן את חיי היום- יום בגטאות הסגורים. כמו כן נדרשו היודנראטים לספק עדכון סטטיסטי שוטף של האוכלוסייה היהודית, כוח אדם לעבודות כפייה לרשויות הגרמניות. תפקידי חברי היודנראטים הם:
– הם הופקדו על רישום היהודים המתאימים לעבודות כפייה.
– הם היחידים שיכלו לרכוש מזון, והם שהקציבו אותו לתושבי הגטו.
– כמו כן הם הקימו את מחלקת המזון בווילנה- מעין בית חרושת שעסק בייצור קמח ועמילן מקליפות תפו”א יבשות, סבון מעצמות סוסים, וסירופ וסוכריות מתפו”א.
– המועצות היהודיות עשו ככל יכולתן להטיב את מצבם של הנזקקים.
– ראשי היודנראטים עשו כל שביכולתם להרחיב את שירותי הבריאות, אך לא יכלו להתמודד עם ממדי המגפות והתנאים הקשים.
– הצפיפות הקשה חייבה את היודנראטים לקבוע היכן ישוכנו פליטים שגורדו ממקומות רחוקים לשטחי הגטאות.
– כמו כן היודנראטים ניכו לשמור על דפוסי החיים בגטאות, תוך ניהול מאבק יום יומי להשגת תני קיום מינימאליים, הכוללים בהם בין ביתר גם חינוך והשכלה., ואכן כשנה לאחר סגירת חומות הגטו הותר ליודנראט לפתוח את בתי הספר היסודיים, אך למדו בהם רק כ- 20% מילדי הגטו.
דרכי הפיקוח על הגטו:
היודנרט הייתה כפופה באופן מוחלט לפיקוח גרמני, לפיכך נדרשה היודנרט לבצע את החלטות הגרמנים במלואם. הממשל הגרמני דרש את הקמתה של המשטרה היהודית, משטרה בתוך הגטו. הצטרפות למשטרה הביאה הקלות כמו פטור מעבודות כפייה ומנת מזון מוגדלת. חוגים מסוימים התייחסו בחשדנות למשטרה היהודית משום שחשדו בה שהיא מספקת את צרכי הגרמנים ועל ידי כך רוצה להציל את עצמה. אכן, למרות ההטבות היה קשה לאייש את שורות המשטרה היהודית.
תפקידה של המשטרה היהודית היה מצד אחד בשמירה בתוך הגטו על הסדר, ומצד שני סיפוק צרכי הגרמנים. בפועל התבטאה פעילותה באיסוף קנסות, החרמת חפצים, תפיסת אנשים לעבודות כפייה והחמור מכל בתקופת השילוחים, בתפיסת אנשים לשילוחים. באופן עקרוני הייתה המשטרה כפופה ליודנראט אולם באופן מעשי היא פעלה בעצמאיות וסיפקה את צרכי הגרמנים. מעמדה הבעייתי של המשטרה בא לה בתקופת השילוחים. רבים ראו במעשי המשטרה שותפות עם הגרמנים אולם היו שסברו שעדיף שהשילוחים ייעשו על ידי יהודים מאשר על ידי הגרמנים משום שכך אולי יהיה ניתן להציל משהו.

ב. דרכי ההתמודדות של היהודים בגטו:
1. תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, המשפחה והחברה:
תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט:
צפיפות- הגטאות הוקמו בשכונות או בפרברים המוזנחים והדלים ביותר שבהם התגוררו היהודים. לרוב התאפיינו אזורים אלה בתנאי סניטציה גרועים במיוחד. קטן הגטו היה קטן מלהכיל את האוכלוסייה שנאלצה להצטופף בתחומיו.
רעב- לרוב סבלו תושבי הגטו מרעב מתמיד בשל חלוקת המזון המועטה שקיבלו. אך קבוצות מבריחים משני צידי החומה העבירו מדיי יום ביומו טונות של מזון ומצרכים חיוניים מעל החומה, דרך בקיעים בתוכה ובאמצעות תעלות תת- קרקעיות. כמו כן יהודי הגטאות ניסו למכור את שארית רכושם למימון תוספות המזון, אך יתרות הרכוש שהיו בידם הלכו ואזלו במהירות.
תברואה, מחלות ומוות- מצב התברואה הקשה בגטאות נבע מהיעדר תשתית תברואתית הולמת באזורים שנקבעו כתחום הגטו. ברוב הגטאות היה מחסור באמצעי הסקה, בסבון ובמים, ותושבי הגטו התקשו לשמור על ניקיון בסביבת מגוריהם ולהקפיד על ניקיונם האישי. על כן פרצו בגטאות מחלות מידבקות ומגיפות, שנגרמו לתמותה המונית. קשיי החיים וריבוי מקרי המוות בגטו הביאו למאבק מתמשך על עצם הקיום הפיסי והאנושי. משפחות שלמות נדנו לתהליך איטי ומתמשך של הידרדרות עד המוות. ההנהגה הציבורית בגטאות עשתה מאמצים להתמודד עם נגע המגפות והתחלואה הגוברת, אך המלאי המוגבל של התרופות והאמצעים הרפואיים לא אפשר מתן עזרה ממשית.
עבודת כפייה ותעסוקה בגטו:
בימיי הכיבוש הראשונים הוטלה על היהודים החובה לעבוד בעבודת כפייה. עבודות אלה היו קשות מבחינה פיסית ומשפילות מבחינה אנושית, אך רבים התנדבו אליהן בגלל ההטבות המסוימות כגון הקצבת מזון נוספת. תחילה עבדו עובדי הכפייה בתוך הגטו או בסמוך לו, אך מסוף 1940 נשלחו עובדים גם למחנות עבודה, שם נשחקו כוחותיהם של האסירים, ומשפחות רבות נותרו ללא אב מפרנס ועול כלכלת המשפחה הוטל על הנשים ועל הילדים הבוגרים.
השפעתם תנאי החיים על המשפחה והחברה:
מציאות החיים בגטאות השפיעה רבות על קיומה ותפקודה של המשפחה. אמנם למראת עין הייתה בה המשכיות של מסגרת החיים המשפחתית הקודמת, אך היא יצרה שבר מבחנת סדרי חייה של המשפחה והיחיד בתוכה. את תפקיד ראש המשפחה תפסה פעמים רבות האישה שביחד עם הילדים נטלו על עצמם את עול הקיום, לאחר שגברים רבים נשלחו למחנות עבודה, או חדלו מלתפקד בשל חוסר היכולת לקיים את משפחותיהם בתנאי הגטו.
המאבק להישרדות חייב את המשפחה בכלל ואת הנשים היהודיות בפרט להתמודדות עם הצורך בהשגת מזון, בתחזוקת הבית ובטיפול בילדים. נשים עמדו שעות ארוכות בתור לקבלת מזון, ומן המזון הנחות שקיבלו הן אלתרו דברי מאכל. משימה נוספת הייתה קיצוב המזון בתוך המשפחה, כדי למנוע מצב של מחסור מתמשך.
הנשים נאלצו לתמרן בין ההכרח לעבוד למחייתה של המשפחה לבין הצורך בהשגחה על הילדים, ובמיוחד על הקטנים שבהם. בשטחי הגטאות לא היו גנים, עצים ושטחי נוי. אמהות לילדים תרו אחרי כל פיסת ירק שנותרה בגטו, כדי להנעים את גידולם של הילדים ונסוך בהם מעט מן הנורמאליות.
עבור הילדים היה המעבר לגטו כרוך בהעדרן של מסגרות החינוך הרגילות, שנסגרו על פי ההוראות של השלטונות הנאציים. בתגובה, הופעלו מסגרות חינוך בלתי חוקיות על ידי ארגון העזרה הסוציאלית בשיתוף תנועות הנוער והמפלגות הפוליטיות, אך עדיין רק מקצת הילדים נקלטו במסגרות אלה. גם בתי היתומים ומוסדות הסעד שפעלו בגטו התקשו לקלוט את הנצרכים מקרב הילדים והנוער. המצב הקשה בגטו דחף ילדים רבים להתארגן בקבוצות , שעסקו בהברחה ובקיבוץ נדבות למען משפחותיהם. חלקם אפילו התגנבו מדיי יום לחלקה הארי של העיר כדי להביא מעט תפו”א או כל מזון אחר לגטו. אך יחד עם כל הקשיים, מצאה החברה היהודית בשעת משבר זו כוחות חיות, שמקורם במסורת של דורות. אלה באו לידי ביטוי בפעילותם של מוסדות וארגונים שונים, רשמיים ומחתרתיים, שניסו והצליחו לשמור על מידה של סדר חברתי, עזרה הדדית ודאגה לחלש.

2. ארגון הגטו וניהולו על ידי היודנראט ופעילות ארגונים נוספים בגטו:
ארגון הגטו וניהולו על ידי היודנראט:
בתקופת השילוחים ובזמן שקדם לה, נדרשו אנשי היודנראט להחליט על גבול הציות להוראות הגרמניות. מצד אחד ניצבה ההוראה הגרמנית, ומצד שני ניצב מצפונם של ראשי היודנראטים, וההכרעות שנפלו מצד היודנראטים לא היו אחידות:
1. ניצול המאבק שבין הסמכויות השונות ועל ידי כך עיכוב גזרות שונות: לכל אורך שנות הכיבוש ניטש מאבק סמכויות בין הרשויות הגרמניות- המנהלית, הצבאית והמשטרתית, שלעיתים גרם להרעת תנאיהם של היהודים, ולעיתים יכלו היודנראטים לנצל יריבות זאת כדי להגיע להישגים, גם אם קטנים וחולפים.
2. מאבק נגד הגזירות השונות באמצעות שתדלנות ושוחד: לאחר כל גזירה או הוראה גרמנית ניסו היודנראטים להיעזר בתשלומי שוחד כדי לזכות בהקלות מהרשויות הגרמניות.
3. סירוב למלא פקודות גרמניות: רבים מהיודנראטים נקטו במדיניות של סיוע לקהילות בגבולות האפשר, תוך סירוב לבצע גזירות כלכליות ואחרות, ולעיתים אף התפטרו מתפקידיהם. במקרים רבים הביא הסירוב לציית לפקודות לרציחתם של אנשי היודנראטים.
כלומר, רוב היודנראטים נקטו בקו של ניסיון בלתי אפשרי לאזן בין צורכי הקהל היהודי לבין התכתיבים הנאציים. הם שאפו להחזיק מעמד ולשרוד, מתוך תקווה שהמלחמה תסתיים במהרה. כמו כן הגירושים שבאו על תושבי הגטו, באו לבסוף גם על היודנראטים.

פעילות ארגונים נוספים בגטו:
ג’וינט- קיצור של “ועד החלוקה המאוחד היהודי אמריקני”- סוכנות הסעד והשיקום של יהודי ארה”ב ליהודים שמוחצה לה. ארגון שהוקם ב- 1914. ארגון זה פעל בפולין מאז מלחמת העולם הראשונה, והורשה להמשיך את פעולותיו עד כניסתה של ארה”ב למלחמה. ארגון זה הפעיל מטבחים עממיים, גני ילדים ובתי יתומים, והושיט עזרה רפואית וחומרית לנזקקים ביותר.
ארגון לעזרה עצמית- הוקם באוקטובר 1939. מוסד זה הפעיל רשת של ועדי בתים, שעזרו למשפחות מוכות מחסור. עם הזמן עזר המוסד לבתים נוספים וכן לפליטים, שמצבם היה קשה היותר.
עונג שבת- ארגון מחתרתי במסגרתו עסק צוות מיומן בריכוז חומר תיעודי וברישום קורות הגטו בוורשה ובגטאות נוספים. המחתרת שפעלה בגטו ורשה כללה פעילים מזרמים שונים ובעיקר תנועות נוער. היא עסקה בפעולות הסברה, חינוך וסעד והוציאה בחשאי עיתונים במספר שפות. כמו כן בגטאות הרבו בכתיבת יומנים. בין הכותבים היו סופרים, אישי ציבור, יהודים פשוטים, משכילים, דתיים ולא- דתיים, ילדים ובני נוער.

3. תנועות הנוער- מאפייני הפעולות:
תנועות הנוער היהודיות שפעלו בגטאות נוסדו כשני עשורים לאחר ראשית הופעתן של תנועות הנוער באירופה. היא התבססה על פגשי רעים ועל חברה תוססת וחופשית, כתחליף לתרבות הבוגרים הקופאת על שמריה ונטלת רוח חיים. במזרח אירופה תפסו עד מהרה תנועות הנוער מקום חשוב בציבור היהודי. בתקופה זו, שבה פנה הרחוב היהודי למגוון פתרונות אידיאולוגיים, כגון ציונות, הסוציאליזם והקומוניזם, הקים לעצמו הנוער מסגרות משל עצמו. הרעיונות המשותפים לתנועות הנוער השונות ביטאו את שאיפתן לשינוי פני המציאות, הן בדרך של עלייה לארץ ישראל והתיישבות בקיבוץ והן באמצעות תיקון פני החברה המקומית.
תנועות הנוער קיימו פעילות ענפה: הרצאות, עיתונים תנועתיים, טקסים וטיולים, וכל אלה אורגנו על ידי בני הנוער בעצמם. כמו כן תנועות הנוער הקימו קיבוצי הכשרה בהם הכינו את חניכיהן לעבודה חקלאית לקראת עלייתם לארץ ישראל. עם פרוץ המלחמה וראשית הכיבוש הגרמני בפולין סבלו תנועות הנוער ממבוכה , בלבול והתפרקות של המגרות הקיימות. רבים ממנהגי תנועות הנוער נמלטו למזרח, וגם שליחים שהגיעו מא”י להדריך את חברי תנועות הנוער הציוניות חזרו כולם לארץ. על אחדים מהמדריכים הבכירים של תנועות הנוער שברחו למזרח הוטל לחזור לאזור הכיבוש הגרמני כדי שלא להפקיר את חניכיהם ללא הנהגה. אלה יצרו לאחר מכן את גרעין ההנהגה של מחתרת תנועות הנוער שלחמות בגטאות.

טקס אזכרה של ‘חזית הנוער הציוני’ לזכר הרצל וביאליק בלודז’ פולין

המשימה הראשונה בה החלו ראשי התנועות היה שיקום מסגרות תנועות הנוער וארגונן מחדש בתנאי כיבוש ומחתרת. משימה נוספת הייתה הישרדות רוחנית, תנועות הנער ניסו להמשיך את עולם הרעיונות, ואת ההווי התנועתי בתוך מציאות רווית אימה, פחד וחרדות. במצב זה הפכה התנועה למקלט היחיד בו היה ניתן לשוחח באופן חופשי, ולהשתחרר מהמועקות והחרדות ששררו בגטו. אולם, תנועות הנוער לא הסתפקו ביצרית מפלט ואף קיימו פעולות חינוכיות ופרסמו עיתוני מחתרת, ארגנו מסגרות חינוך מחתרתיות, סמינרים וספריות חשאיות, ואף עלה בידן להמשיך ולקיים את קיבוצי ההכשרה. חברי תנועות הנוער מילאו תפקיד חשוב כאנשי קשר בין הגטאות המנותקים, שליחים ובעיקר שליחות שאת זהותן היהודית היה קשה לזהות, עשו את דרכן בין הגטאות השונים, תוך סיכון עצמי רב, והעבירו ידיעות על מצב היהודים במקומות השונים. הודות לשיחים אלו הועבר מידע ממקום למקום והופצה עיתונות חשאית, במציאות שבה נאסר על היהודים לקרוא עיתונים חיצוניים או להאזין לרדיו.
התנועות הציוניות שרבות מהן נאבקו לפני המלחמה נגד הקיום היהודי בגולה וראו את תפקידן המרכזי בהכנת חניכיהן לעלייה לארץ, מצאו עצמן פועלות בגטו לטובתו של כלל הציבור היהודי.

פרק 3: השואה בימי ביצוע “הפתרון הסופי”, יוני 1941- מאי 1945.
א. שלבים בביצוע “הפתרון הסופי”:
1. “בורות הירי”, מחנה חלמנו, “מבצע ריינהארד”, מחנה אשוויץ- בירקנאו, צעדות המוות:
“בורות הירי”:
רצח יהודים סמוך למקום מושבם, רצח בבורות-ירי מאולתרים או בגיא-הריגה גדול ומסודר. ברוב המקרים, הרצח בוצע ע”י יחידות האייזצגרופן ובד”כ גם בסיוע של בני האוכלוסייה המקומית או חיילי ה- “וורמאכט” (הצבא הגרמני). בחודש הראשון, יולי 1941, נרצחו רק גברים, ולאחר מכן גם נשים. אין זה היה חיסול של קהילות שלמות אלא רק אוכלוסיות גדולות מתוך אותן קהילות.
מחנה חלמנו:
מחנה השמדה שהוקם בכפר פולני חלמנו שבנפת קולו. מחנה חלמנו היה הראשון לרציחת המונים בגז, והאתר הראשון, מחוץ לשטחי הכיבוש בבריה”מ, לרצח המונים במסגרת “הפתרון הסופי”. מחנה חלמנו נועד להיות מרכז להשמדת יהודי גטו לודג’ וחבל ורטלנד. מחנה זה הוקם בשני אתרים: האחד- המחנה בטירה בתוך הכפר, שהיה מקום קליטת הקורבנות ורציחתם ומקום מגורים לסגל המחנה. השני- מחנה היער ובו נמצאו קברי המונים ותנורי המשרפות להפעלת המחנה וניהולו הוקמו יחידה מיוחדת: “זונדרקומנדו קולמהוף”, אשר הייתה מורכבת מאנשי משטרת הביטחון ומשטרת המגן. יחידיה זו הייתה כפופה ישירות למשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין.
רוב המגורשים הובאו ללחמנו ברכבות משא אל תחנת הצומת בקולו, ומשם הועברו ברכבת שעל מסילה צרה אל התחנה הפוביירצ’ה. העברת המגורשים נעשה בליווי כבד של אנשי המשטרה הגרמנית.
הקורבנות רוכזו תחילה בחצר הטירה, שם הושמעו באוזניהם דברי הרגעה, ונאמר להם שהם נוסעים למחנה עבודה, ולכן עליהם להתרחץ ובגדיהם יעברו חיטוי. אח”כ הועברו הקורבנות בקבוצות של כ-50 נפש, גברים, נשים וילדים יחד לקומת הקרקע של הטירה שם אולצו להתפשט. דברי ערך שהביאו איתם נאספו בסלים, ולכאורה נרשמו עליהם שמות הבעלים. אח”כ הועברו הקורבנות לכיוון המרתף.
בדלת המעבר היו תלויים שלטים “למרחץ”, משם הובלו לשיפוע בנוי קרשים, אטום משני צדדיו. בקצה השיפוע עמדה משאית גז ודלתותיה פתוחות בכיוון השיפוע. מרגע הכניסה לפתח השיפוע הריצו הגרמנים את הקורבנות באכזריות רבה כלפי מטה אל תוך המשאית. לקורבנות כבר לא הייתה אפשרות לפנות לדרך אחרת, אלא לתוך המשאית. כאשר הוכנסו הקורבנות דרך השיפוע אל תוך משאית הגז, סגר הנהג את הדלתות ונעל אותן במנעול תלוי. אח”כ הפעיל את המנוע ותוך עשר דקות נחנקו הקורבנות מגז השריפה של המנוע. לאחר המתת הקורבנות נותק צינור הפליטה מהחיבור לתוך המשאית והיא נסעה למחנה היער. מחנה היער כלל שלוש קרחות יער ובהן ארבעה קברי המונים.
מבין המגורשים שהגיעו לחלמנו נבחרו 30-40 איש שהובאו למחנה היער ואולצו העינויים אכזריים ביותר לעבוד כקברני כפייה.
ביום ה- 7 בדצמבר 1941; התחילו השילוחים להשמדה בחלמנו ולמחרת היום החל המחנה לפעול. בסך- הכול נרצחו במחנה חלמנו כ- 320,000 נפש כ- 98% בתוכם יהודים.
“מבצע ריינהארד”:
שם צופן למבצע הכחדה של היהודים בשטחי הגנרל גוברנאמן שבפולין הכבושה במסגרת “הפתרון הסופי”. את השם נתנו אנשי הס”ס הממונים על המבצע חודשים אחדים אחרי הפעלתו, לזכרו של ריינהארד היידריך, שהיה מתכנן עיקרי “הפתרון הסופי” שנרצח. את הפיקוד על המבצע הטיל היינריך הימלר, ראש הס”ס על מפקד הס”ס והמשטרה באזור לובלין, אודיליו גלובוצניק. על מטה מבצע ריינהארד שהוקם בלובלין הוטלה שורה של משימות: ארגונים והוצאתם לפועל של הגירושים, הקמתם והפעלתם של מחנות ההשמדה, הכוונת המשלוחים למחנות, ביצוע ההשמדה בתוך המחנות, והחרמתם של דברי הערך של הקורבנות והעברתם לרייך.
במסגרת מבצע ריינהארד הוקמו שלושה מחנות השמדה: בלז’ץ, סוביבור טרבלינקה. בכל מחנה הוצבו כעשרים עש שלושים אנשי ס”ס. מספר גורמים הוא בחשבון בקביעת מיקומם של מחנות ההשמדה:
א. מקום מבודד ומרוחק כל האפשר מריכוזי אוכלוסייה. המחנות נבנו במקומות מוסווים כלפי חוץ, כחלק ממסע ההטעיה וההונאה שנועד להסתיר את עצם קיומם.
ב. קירבה למסילות רכבת, שיאפרו את הובלת האנשים אליהם, ואת הובלת חפצי הקורבנות לרייך.
ג. סמיכות מקום לגבול המזרחי של הגנרל- גוברנאמן, כחלק ממסע הרמייה, שכן ליהודים המיועדים לגירוש הודיעו שהם נשלחים לעבודה בשטחי המזרח או ל”יישוב מחדש”.
מחנה אשוויץ- בירקנאו:
מחנה אשוויץ היה הגדול והמפורסם ביותר, ופעל כבר החל מאביב 1940 כמחנה ריכוז. מאוחר יותר הוא הורחב במרחק 3 ק”מ ממנו ונקרא אושוויץ-בירקנאו. התוספת הזו הוקמה במיוחד למטרת ההשמדה של יהודי אירופה- הוקמו בה מספר מתקני השמדה שהשתמשו בגז “ציקלון B” ומספר משרפות כמתקנים ובתי חרושת המוניים למוות.
אשוויץ פעל עד סוף 1944. במחנה זה גם גייסו את המדע כחלק מהמשטר הנאצי, כאשר הגיעו למחנה זה משלוחים מרחבי אירופה (לפעמים יהודים שהגיעו ברכבות אלו שהו בדרך בקרונות חתומים וסגורים מספר ימים עד שבוע, כאשר בקושי מספקים להם את תנאי המחייה הבסיסיים ביותר לאדם), ורופאים במדים ערכו סלקציה (הפרדה) בין הנידונים למוות-השמדה השונים.
צעדות המוות:
השלב האחרון ב”פתרון הסופי” של שאלת היהודים החל בקיץ 1944. עם התקדמות הצבא האדום והתמוטטות הצבאות הגרמנים במזרח, הוחל בפינויים של אסירי המחנות בפולין ובארצות הבלטיות. בחודשים הראשונים נוהל הפינוי בדרך מסודרת והאסירים הועברו למחנות עבודה בגרמניה לשם ניצולם למאמץ הייצור המלחמתי. מאוחר יותר, עם פרפורי הגסיסה של הרייך השלישי, הפך תהליך הפינוי לכאוטי, כשיעדיו הפכו לבלתי ברורים. לקראת סוף המלחמה הוצאה אמנם פקודה להפסקת רצח האסירים, אך בפועל נמשכו ואף גברו מעשי הרצח תוך כדי צעידת האסירים מערבה. עם קריסת תשתית המחנות, נספו אלפי אסירים מרעב וממחלות לפני שחרורם ואף לאחר מכן.

צעדת המוות של אסירי מחנה דכאו, גרמניה

2. ועידת ואנזה:
אף שהתקבלה החלטה על “הפתרון הסופי”, ומהלך ביצוע ההרג היה בעיצומו, נזקקו ראשי הס”ס, האחראים על המבצע, לשיתוף פעולה מצידם של משרדי הממשלה השונים. לא ניתן היה להוציא לפועל מבצע רב היקף ומסובך זה ללא שיתוף משרדי הממשלה והרשויות הממשלתיות.
בסוף נובמבר 1914 שלח היידריך הזמנות לישיבה בנושא זה, שנועדה להתקיים ב-9 בדצמבר. מסיבות שונות נקבע מועד הישיבה מחדש ל- 20 בינואר 1942.
נציגי הרשויות שהוזמנו:
לישיבה שהתקיימה בווילה באחד מפרברי ברלין בשם ואנזה, הוזמנו ראשי הגסטאפו, הס”ס והמשטרה מחבלי הכיבוש השונים במזרח, לצד ראשי המינהל ומומחים בכירים ממשרדים מרכזיים ומגופים בולטים ברייך הגרמני: משרד הפנים, משרד המשפטים הממונה על תוכנית ארבע השנים, משרד החוץ, לשכת המפלגה, לשכת הקנצלר והמשרד הראשי לענייני גזע וישוב.
הנושאים שהועלו בישיבה ומטרות הכינוס:
עם הפלישה לבריה”מ בשנת 1941 נרצחו מאות אלפי יהודים בקברי אחים, הנאצים יכלו להעלים את מעשיהם האלה מעיני העולם הרחב, להכחישם או לתארם כחלק מן המאמץ המלחמתי, כלומר – שהיהודים נהרגו במהלך הקרבות. אולם, כוונת הנאצים הייתה להשמיד את כל יהודי יבשת אירופה כ- 11 מיליון יהודים, ורצח בממדים כאלה לא ניתן לבצע בשיטת ההשמדה בקברי האחים, שכן הוא המוני יותר ומצריך הכנות מיוחדות, מבחינה ארגונית וטכנית. לשם כך כינס היידריך (סגנו של הימלר ראש ה-ס.ס.), ששימש כממונה על ההוצאה לפועל של “הפתרון הסופי של העם היהודי” ב- 20 בינואר 1942 את “ועדת ואנזה”.
מאחר ומבצע הרצח עמד להתרחב לא ניתן היה להמשיך ולנהל אותו ע”י הס.ס. והזרוע הרצחנית שלו “פלוגות המבצע” בלבד, אלא צריך לשתף קבוצות נוספות, כגון – אנשי צבא, ראשי המפלגה הנאצית, נציגים ממשרד החוץ ונציגים נאצים מהממשל האזרחי בארצות הכיבוש באירופה, נציגים אזרחיים, למשל – מנהל הרכבות, תעשיות כימיה ועוד. על כן היידריך החליט לכנס את ועידת ואנזה כדי לתאם בין כל המוסדות והגופים את מלאכת השמדת העם היהודי.
בהתכנסות ואנזה נתן היידריך “אור ירוק” לביצוע “הפתרון הסופי” של העם היהודי כלומר – לחסל את הגטאות ולהעביר את יהודיהם ובכלל זה את כל יהודי אירופה הישר למחנות ההשמדה ולפתור את הבעיה היהודית אחת ולתמיד, באופן מהיר חשאי ויעיל מבחינת הנאצית, לאור הקשיים בהשמדה שהתבצעה עם הפלישה לבריה”מ, כל זאת תוך ניצולם הכלכלי של היהודים קודם המתתם.