כורש ויחסו ליהודים
כורש נחשב לאחד מגדולי הכובשים של המזרח הקדום. את מסע הצלחותיו החל ב- 550 לפנה"ס כאשר מרד בממלכת מדי ויצר את ממלכת פרס ומדי. אז פנה מערבה וכבש את אסיה הקטנה עד לחוף המערבי. כיבושו האחרון היה ממלכת בבל שנפלה לידיו בשנת 539 לפנה"ס. כיבוש זה סיכם את כיבושי העצומים של כורש. את בבל כבש כורש בקלות רבה לאחר שקיבל סיוע מכוהני בבל ורבים סבורים שקיבל סיוע גם מיהודים בבל. גם היהודים וגם כוהני בבל היו בסכסוך או פחדו מהמלך נבונאיד. למרות כיבוש בבל כורש המשיך לכבד את התרבות הבבלית. בבל ודרכיה קיבלו כבוד רב ממנו ואף נקבעה כעיר מלכות. לאחר כיבוש בבל רצה כורש לכבוש את מצרים אך נאלץ לוותר על זאת בשל מרידות באזור הים הכספי. כורש נפתר בשנת 530 לפנה"ס ובנו כנבוזי ירש את מקומו. כורש נחשב כמנהיג סובלני מאוד שאפילו סייע לעמים הכבושים בתמורה לנאמנותם אליו. ידוע שביותר ממקרה אחד כורש נתן לעם כבוש מסוים לשוב לארצו. כורש השפיע מאוד על יהודי גלות בבל. רבים הגיעו להתעוררות לאומית בגללו ותלו בו תקוות. חלקים אפילו היו סבורים שכורש היה שליח האלוהים. ידוע שבפעמים רבות תלה כורש את כיבושיו באלים זרים. ביניהם גם היה אלוהי ישראל. בזמנו של כורש מנהג הערצת אלים זרים היה מקובל מאוד. (לקרוא מקור 3 עמ' 27).

הכרזת כורש
הכרזת כורש ציינה שליהודי גלות בבל היה מותר לעלות לירושלים עם רכוש רב ולבנות שם את בית המקדש. ישנם כמה השערות לסיבותיו של כורש למתן ההצהרה. השערה אחת מציינת שזאת הייתה דרכו של כורש לגמול על יהודי בבל על שעזרו לו בכיבוש בבל והשניה מציינת שאולי כורש האמין באלוהי ישראל וראה את עצמו כשליח ה'. אבל ההשערה המרכזית היא שכורש נתן את הצהרה זאת בגלל שזה היה חלק מהמדיניות שלו להיות סובלני כלפי עמיו הכבושים. כמעט ולא נמצאו תגובות להצהרת כורש. העדות היחידה היא של הנביא ישעיה השני אשור סבור כי כורש הוא שליח ה' בלי מודעותו של כורש עצמו. הנביא אפילו סבור כי דרך כורש ה' יביא את תורתו על כל ארצות תבל. אחד מחז"ל מסתכל על כורש בדעה נגטיבית בגלל שראה בה' כמי ששוכן בירושלים ולא כאדון העולם. נמצאות שמועות שכורש הפסיק את העלייה לארץ כדי למנוע יציאת מומחים ואנשי מקצוע מפרס. ההצהרה ידועה כאחראית לחיזוק הקשר המשולש בין תורת ישראל עם ישראל וא"י. (מקור 4 עמ' 28).

פרק 2
שבי ציון
קרוב לחמישים אלף איש מיהודי גלות בבל עזבו לא"י במטרה לבנות את בית המקדש בירושלים, ולא כדי ליישבה או לחדשה. נתונים ארבעה גורמים לעליה:
I. הכרזת כורש הייתה הרשיון לעשות מה שעשו כדי לחדש את הפולחן היהודי בארץ ישראל.
II. הרקע המשיחי היהודים ראו בנפילת בבל אצבע אלוהים זה יצר בהם ציפיות המשכיות כפי שביטא ישעיהו למשל. היהודים ראו בכך עדות לכך שקץ הגלות קרב בהתחדשות בית דוד ובהתגלות ה' לפני כל הארץ.
III. געגועים לציון. 3 גורמים לגעגועים לציון:
1. היהודים רוצים לבנות את בית המקדש מחדש.
2. תחיית מלכות דוד.
3. תחולת ההשפלה בגולה.
IV. ביסוד העלייה התלהבות הדתית והלאומית ובניית בית המקדש עמדה הציפייה להתחדשות.

העלייה מגיעה ליהודה
במהרה נוצרו בעיות בין העולים לבין הישוב היהודי הותיק ובין העולים והעמים הנוכרים. היהודים הותיקים שלא הוגלו לבבל חיו חיים אומללים. שרידי הצבא נופצו והחיילים ששרדו נאלצו להסתתר בנקיקים ובמערות כמו באזור ים המלח. חיילים אחרים התארגנו תחת מנהיגותו של גדליהו בין אחיקם אבל הוא נרצח בידי מלך עמון שרצה לתפוס את השלטון ביהודה. כמה פעמים הבבלים ערכו מסע עונשין והגלו יהודים נוספים מא"י. אך בפעם האחרונה לא הביאו אוכלוסייה להחליף את האוכלוסייה שגורשה. רבים מהיהודים מצאו מסתור מחוץ לגבולות יהודה (בארץ אדום, בנגב, בארץ בנימין ובאזור השפלה.) הישוב היהודי מחוץ לגבולות יהודה היה ישוב צפוף.

מעמדה המדיני של א"י ויהודה באימפריה הפרסית
א"י הייתה אחת מהסטרפיה הגדולה ביותר באימפריה הפרסית. מעמדה של מדינת יהודה היה מעמדה של אזור עצמאי אך מצומצם. גבולותיה היו כשלושים קמ' מצפון ים המלח צפון, כשישים קמ' מערבה, חמישים קמ' דרומה ומשם כחמישים מזרחה עד לחיבור עם עין גדי.

המפגש בין העולים לבין האוכלוסייה המקומית בא"י.
היחסים בין גולי יהודה ליהודים בארץ ישראל היו מתונים ומתפשרים היהודים בא"י ניסו כמה שיותר להתפשר בענייני סכסוכי קרקעות וקיבלו את עליונותם הרוחנית של הבאים. היחסים עם הנוכרים לא היו יחסים טובים. השכבה הנוכרית הייתה מורכבת משלוש קבוצות; קבוצה של פקידים שחששה שהעולים המצוידים ברשיון יתפסו את מקומותיהם. קבוצה שניה המורכבת מעמים לא יהודיים שישבו ברחבי ארץ ישראל, הם חששו שגולי בבל ירצו את אדמותיהם שהיו שייכות להם בעבר הלא רחוק בחזרה. הקבוצה השלישית היא השומרונים. השומרונים שראו בעצמם כיהודים רצו להשתתף בבניית בית המקדש אבל העולים לא רצו לתת להם או להכיר בהם כיהודים. השומרונים רצו בדרך זו להשתלט על המקדש ועל העיר כי הם פחדו שכשירושלים תבסס את עצמאותה ותתבסס כמרכז ליהודים השומרונים יאבדו את מעמדם כמעמד שליט אריסטוקרטי בין הנוכרים בארץ ישראל. כמו כן השומרונים לא רצו לוותר על האדמות שהשתלטו עליהן בימי גלות בבל. (מקור 2 עמ' 36).

בניית בית המקדש השני, קשיים ובעיות
בניית בית המקדש השני החלה בשנת 538 לפנה"ס ובנייתו הושלמה רק בשנת 516 לפנה"ס. במהלך השנים הופסקה הבנייה כי הפחה המקומי גרם לבעיות בקשר לבנייה. עוד קושי נוסף היה קושי פנימי, הישוב היהודי היה שרוי במצוקה כלכלית חברתית ומדינית. הייאוש הוריד את מורל העם ויצר מתח בין פחה יהודה ויהושוע הכוהן הגדול ומנהיגי הישוב.

פרק 3
עזרא ומפעלו
כ- 80 שנה חלפו מאז הגל הראשון של שבי ציון לאחר הכרזת כורש ועד לחידוש העלייה בימי עזרא באמצע המאה החמישית לפנה"ס. הגורמים להתעוררות הגל השני של שבי ציון הם:
א. מכיוון שהיו בממלכה הפרסית מרידות תכופות היה צורך לחזק את היסוד הנאמן למלוכה בחלקים שונים של האימפריה ובגלל זה רצה המלך הפרסי בעליית היהודים לארץ יהודה כי הם היו גורם נאמן והוא רצה אותם בישראל.
ב. געגועים לא"י, למרות ההתאקלמות המוצלחת בבבל חלק גדול מהעם האמין בחשיבות גדולה בעליה לציון וחיזוק הישוב היהודי.
ג. בערך ב- 50 השנים האחרונות הייתה ירידה במוראל היהודים והיה צורך לחזק פיסית ומוראלית את הישוב.
ד. השלטון הפרסי חשש מתסיסה משיחית וראה צורך לחזק את הכהן הגדול שעמד בראש הפולחן הדתי והיה כפוף לפחה של שומרון.
בראש העלייה עמד עזרא בן שריה, בן למשפחת כוהנים גדולים. זאת הייתה עליה של הצד העילי של העם: ראשי בתי אב, כוהנים, לוויים ומשרתים. כדי שהגולים שנשארו בבבל יהיו טהורים ויעמדו בבדיקת יוחסין מתמדת עזרא העלה עמו את כל פסלי החיתון לא"י ולא עלה מבבל עד שהייתה לנקיה. בתחילה מטרת העלייה הייתה לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים אולם לאחר מכן נהפכה המטרה להפצת תורת ה', להשליטה כחוקת המדינה ולמנוע את המשך נשואי התערובת. גם הפעם ניתן לעזרא רשיון עלייה מן המלך הפרסי ארתחשסתא.

התמודדות עם נשואי התערובת: גירוש הנשים הנוכריות.
כדי להגשים את מטרותיו עזרא לא הפעיל כוח סמכותי וכפייתי (למרות הסמכות הרחבה שקיבל) אלא רק כוח מוסרי. אחת הפעולות הראשונות שהוכרח לבצע הייתה גירוש הנשים הנוכריות מן הארץ. כשניגשו אליו השרים וסיפרו לו שהעם ואפילו אנשי הדת התחתנו עם נשים נוכריות (בכך התערבב זרע הקודש) עזרא התאבל, התפלל לה' וביקש ממנו סליחה. לאחר שגער עזרא בעם על שנשא נשים נוכריות הוא כרת ברית עם העם שלפיה יגורשו כל הנשים הנוכריות וילדיהן מן הארץ. הוא הקים מועצה מורכבת משרים שתבדוק כל מקרה לגופו.

הקשיים
עזרא ידע שיהיה קשה לשכנע את העם לגרש את הנשים, נשים שאיתן קשרו קשרים הדוקים והקימו משפחות. לכן היה עליו למצוא דרכים כדי לשכנע את העם בצדקתו. אחד האמצעים היה האיום שאם יוסיפו לחטוא תעלם שארית הפליטה. כמו כן הוא גם לא דרש גרוש מיידי אלא לנקוט בדרכים מתונות ולהקים ועדות מקומיות לבדיקת כל מקרה. עוד קושי נבע מכך שהתורה לא אסרה על נישואין עם כל העמים הנוכרים (העמים עובדי האלילים ועוד אחרים שהיו להם מעשי איבה נגד ישראל). עזרא אמר שמכיוון שלא ממש ידוע בדיוק מיהם העמים שאסור להתחתן עימם הרי שבגלל שבמהלך השנים התערבבו כל העמים הנוכרים אז עכשיו אסור החיתון עם כל הנשים הנוכריות. כמו כן עזרא טען שאם היהודים לא ייבדלו מהעמים האחרים ולא יישארו זרע קודש אז הם לא יוכלו לרשת את הארץ והם יקבלו עוד עונשים מה'.

קריאת התורה, פירושה והפצתה
מפעל נחמיה מתחלק לשניים: איחוד התורה והדמוקרטיזציה של התורה. האיחוד: עזרא התפלא שכשקרא ליהודים היושבים ביהודה את התורה היה צורך לפרש אותה להם. ניתן לשער שבמהלך השנים נוצרו שתי גרסאות לתורה; אחת של יהודי בבל ואחת של היהודים היושבים ביהודה ומכיוון שרצה להפוך את התורה לחוקת העם היה צורך לאחד אותה.
הדמוקרטיזציה: עזרא הוציא מונופול חדש של ידע בתורה. עד אז רק הכוהנים והלוויים היו בקיאים בדת ובתורה. עזרא (על אף היותו ממוצא כוהני) הפך את התורה לנחלת כולם.

נחמיה ומפעלו
בשנת 445 לפנה"ס, 13 שנה לאחר עליית עזרא (כשמעמדו של עזרא נמצא בירידה) מגיע שר המשקים של מלך פרס, נחמיה בן חכליה, ליהודה. נחמיה הזדעזע מהמצב שבו הייתה שרויה ירושלים. הוא התאבל וביקש סליחה מה' על כל החטאים של היהודים. נחמיה ניצל את מעמדו הגבוה וביקש מהמלך רשות לעלות לירושלים ולבנותה. הוא הגיע לירושלים עם רשיון לבנותה וקיבל מעמד של פחה. ניתן לשער שהחומות היו הרוסות עדיין מחורבן בית המקדש הראשון ושנחמיה החליט פתאום לעלות לארץ משום ששמע שעזרא משקם את העם רוחנית ודתית ורצה לשקם אותו פיסית. אחת הפעולות העיקריות של נחמיה הייתה בניית ירושלים, אך הוא לא התייחס אליה רק במובן הפיסי, הוא רצה להפוך אותה למרכז דתי לאומי ולאכלס אותה. זאת עשה ב- 4 שלבים:
א. בניית חומות ירושלים.
התנגדות העמים הנוכרים: ההתנגדות הקיפה חלקים רבים מן האוכלוסייה
הנוכרית בארץ, אנשים בעלי כוח והשפעה רבה. הם חברו יחד נגד עזרא משום ששיקום ירושלים עתיד היה לפגוע במעמדם. שוב הם רצו להשתתף בבניית בית
המקדש ושוב נחמיה לא הותיר זאת, משום שגם הוא כמו נחמיה היה נאמן
ל"זרע הקודש", השומרונים הם אולם מתייהדים אך לא יהודים גמורים. בניית
בית המקדש לא הייתה מטרה בפני עצמה אלא באה גם כדי לחזק את מעמדו.
דחיית השומרונים הובילה לקרע ביניהם ליהודים הן על הרקע הזה והן על רקע איסור החיתון עימם.
התנגדות היהודים: חלק מהאצולה היהודית ובראשה הכוהן הגדול לא הסכימה
עם בניית החומות, ארגון בית המקדש וגירוש הנשים הנוכריות משתי סיבות:
1. חיזוק מעמד עזרא פגע במעמדם שכבר הרבה זמן היה בקשרים כלכליים
מצוינים עם הנוכרים.
2. פועלו של נחמיה החליש את המגמה שבהם דגלו: הרחבת העם היהודי.
למרות כל הקשיים נחמיה ארגן כוח עבודה (שלא כלל ישובים יהודיים רבים)
שסיים את המלאכה תוך 52 ימים בלבד.
ב. ארגון מחדש של עבודת בית המקדש.
עד לבואו של נחמיה שלטה משפחת אלישיב על עבודות המקדש ומקורות
הכנסתו. בני המשפחה קיבלו את המתנות מהישוב היהודי, את כספי העולים
לרגל ואפילו זכו לפטור מתשלום המסים לשלטון. משפחת אלישיב יצרה קשרים
כלכליים עם העשירים בירושלים ואפילו קישרה קשרי נישואין עם השומרונים.
נחמיה החזיר את משפחות הכוהנים המודחות לתפקידן חידש את מעמדות
הלוויים ומינה פקידים חדשים על אוצרות המקדש.
ג. ביטול המסחר בשבת.
ירושלים כמרכז דתי הייתה חייבת להוות דוגמה של שמירת שבת לכל העם
היהודי. נחמיה פעל נגד העשירים והרוכלים שהיו נוהגים להביא סחורה בשבת
והציב את הלוויים כשומרים על אי המסחר בשבת.
ד. אכלוס ירושלים.
היה צורך להפיל גורל כדי לקבוע מי יעלה לגור בירושלים ולשם כך ערכו מפקד
של האוכלוסייה היהודית לפי המעמדות.

רפורמות סוציאליות
כאשר הסתיימה מלאכת בניית בית המקדש התפנה נחמיה לטפל בבעיית הנפילה לעבדות. אנשים רבים מן העם, מן החלק הדל שבעם פנו לנחמיה בטענה כי הם חייבים ללוות כסף מהעשירים ושבגלל המסים הכבדים למלך פרס הם לא יכולים להחזיר את הכסף והם צריכים למשכן את עצמם ובעצם הופכים לעבדים. נחמיה היה צריך לפעול בעניין משלוש סיבות:
א. האיסור מן התורה – התורה מדברת על שמיטת כספים, אם החוב טרם נגבה מקץ 7 שנים. אין בתורה מצב שבו יהודי ממשכן את עצמו ואת רכושו ומשפחתו
ובעצם הופך לעבד משום שאין ביכולתו לשלם את הכסף.
ב. אבדן חלק מן העם – הפיכת בני המעמד הנמוך לעבדים פירושה אובדן חלק מן
העם. זוהי הכחדה דמוגראפית של עם ישראל, מכיוון שכל מי שהפך לעבד יצא
מכלל ישראל כעבור תקופה מסוימת.
ג. סיוע בהמשך המלחמה בנוכרים – נחמיה היה זקוק לתמיכת המוני העם בהמשך
מלחמתו בנוכרים.
נחמיה גילה גישה דמגוגית והביא דוגמא אישית. הוא גער בעשירים שיהודי הגולה פדו את אחיהם שנמכרו לגויים ושאל אותם אם הם ימכרו את אחיהם לגויים כעבדים כדי שהיהודים יפדו אותם. נחמיה היווה דוגמה לכל העם כאשר יחד עם תומכיו הוא ויתר על כל החובות כלפיו. כאשר התפנה נחמיה עבר לטפל בבעיית הגירוש. אולי משום שלעזרא לא היו מספיק סמכויות לפתרון החלטי. (מקור 7 עמ' 50).

האמנה
נחמיה הבין שכדי לפתור את כל הבעיות בצורה מוחלטת יהיה צורך באמנה בין עם ישראל לה'.
את האמנה שעליה חתמו נחמיה ונציגי העם חילקו לשלושה חלקים:
א. מבוא היסטורי המתאר את החסדים שהרעיף ה' על עם ישראל ועל המרדנות וכפיות הטובה של העם מבריאת העולם ועד היום הזה.
ב. שמות החותמים על האמנה ובראשם נחמיה. סה"כ חתמו 84 ראשי אבות כוהנים ולוויים.
ג. מפרט את סעיפי האמנה:
*איסור חיתון בעמי הארץ.
*איסור מסכר בשבת.
*שמיטת קרקעות וכספים בשבועות.
*תקנות לקיום המקדש ומשרתיו (תרומות, קורבנות, עצים, ביכורים,
בכורות, חלה ועוד…).
היה צורך באמנה מארבע סיבות:
1. קריאת התורה מימי עזרא לא הספיקה. היה צורך לאכוף את מצוות התורה על העם ע"י טקס מרשים שיישאר חקוק בזיכרון למשך דורות רבים.
2. נחמיה רצה לסיים את מפעלו ההיסטורי בטקס חגיגי שיסמל את סיום שליחותו. כדי שלאחר שובו לפרס העם לא יזלזל במצוות התורה.
3. חוקה זו לא חזרה על דברי התורה משום שהיא כללה גם מצוות שלא היו כלולות בתורה. מטרת האמנה הייתה ליצור פשרה בין התורה למציאות.
4. עזרא ונחמיה לא באו רק כדי לפרש את התורה אלא גם כדי לכנס את מקורות התורה לספר אחד.

פרק 5
מותו הפתאומי של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס גרם למבוכה רבה בקרב שרי הצבא. השאלה הייתה מי יהיה היורש החדש של האימפריה הגדולה. במשך 23 שנה נאבקו היורשים – שרי הצבא על חלקם בירושת אלכסנדר. תלמי קיבל את מצרים ואת קיריני ממערבה וסלווקוס את בבל ואת סוריה.

פרק6
בית סלווקוס
השושלת הוקמה ע"י סלווקוס הראשון, שר צבאו של אלכסנדר. גם היא נמשכה כ- 300 שנה אך תהליך התפוררותה החל הרבה לפני בית תלמי. המלך הסלווקי היה שליט אבסולוטי שנחשב כאל. הוא שלט על כ- 25 סטרפיות ועל כל אחת עמד מושל. גם הן חולקו ליחידות משנה ועל כל אחת פקיד. מערכת המנהל הושתתה על המנהל הפרסי. לממלכה היו 2 ערי בירה סלווקיה על נהר החידקל, בירת החלק המזרחי ואנטיוכיה על נהר האורונטס בסוריה הצפונית כבירת החלק המערבי. לאימפריה הסלווקית חולשות רבות:
1. גודל האימפריה. המלכים הסלווקים התקשו לשלוט על שטח כל כך גדול ועל מגוון כה רב של אוכלוסייה מקומית.
2. המנהל (המנהל הפרסי) לא היה ריכוזי דבר שהעניק לעמים הרבים מידה רבה של אוטונומיה.
3. מרידות לאומיות. ברחבי האימפריה פרצו מרידות רבות מצד לאומים שרצו לפרוק מעליהם את עול הסלווקים. בעיקר בחלק המזרחי של האימפריה. כתוצאה מכך קמו מנהיגים עצמאיים שאיימו על השלטון המרכזי באנטיוכיה.
4. כדי לאחד את האימפריה הוא היה צריך להתפשר עם העמים המקומיים ולהעניק להם יותר אוטונומיה, וויתורים שהחלישו את כוחו של הצבא. לכן הוא היה צריך להשליט את ההלניזם דבר שגרר יחס שלילי מצד האוכלוסיות.
5. מלחמות אזרחים.

ראשית הקרע בין תלמי וסלווקוס על השליטה בארץ ישראל.
במהלך מלחמת היורשים התאחדו תלמי וסלווקוס נגד אנטיגונוס ששאף לאחדות האימפריה. כל אותו מערכה ממושכת סבלה ישראל מן ההרס התמידי. עד למותו של אנטיגונוס. עכשיו היה צריך לחלק את השלל. היו ויכוחים על מי ירש את סוריה וסלווקוס לא העז לצאת נגד בית תלמי שהיה יותר גדול וחזק. תלמי שלט במצרים בפיניקיה ובדרום סוריה אך סלווקוס לא ויתר על ישראל ואז נפתחה מערכה כבדה על השליטה בארץ.

ארץ ישראל תחת בית תלמי והמלחמות הסוריות.
בית תלמי שלט בא"י מ- 301 עד 200 לפנה"ס. באותה תקופה נקלע הישוב היהודי לאש צולבת בין צבאות תלמי לצבאות סלווקוס במאבק על השליטה בישראל בשל חשיבותה האסטרטגית וערי הנמל. (המלחמות הסוריות). עם הזמן גברה ידם של התלמים והם אף הרחיבו את אזור שלטונם. המפנה ביחסי הכוחות החל עם עליית אנטיוכוס השלישי (בבית סלווקוס) שאומנם הפסיד בכמה קרבות אך ניצח את בית תלמי ע"י ניצול חולשתם במצרים (מרידות פנימיות). בשנת 200 לפנה"ס כבש את ישראל מבית תלמי. שלטון בית תלמי היה נוח ליהודים למרות שהתלמים החזיקו בישראל חילות רבים והקימו מושבות צבאיות הם לא התערבו בפולחן הדתי של היהודים בארץ. הם גם השליטו מנהל מקומי יעיל שהקל על תושבי הארץ. ולבסוף בניית ערי פוליס לאורך החוף הפיניקי עודדה את המסחר והכלכלה בישראל.

כיבוש א"י ע"י סלווקוס ומשמעותו.
אחרי מסע הניצחון של אנטיוכוס השלישי באסיה הקטנה חזר לסוריה והחל במאבק על ארץ ישראל. מולו ניצב תלמי החמישי מן המלכים החלשים ביותר של בית תלמי. למרות את הקרב היה קשה אבל בסופו של דבר אנטיוכוס ניצח.
מן הניצחון נבעו 4 דברים:
1. הניצחון על בית תלמי הפך את בית סלווקוס לכוח המדיני – צבאי החזק ביותר במזרח. התעצמות מהירה זו הביאה לנפילתו. בנוסף לכך רומא לא ראתה את התעצמותו בעין יפה והחלה לפעול לצמצום השפעתו.
2. פילוג בין יהודי א"י. תהליך הכיבוש גרם להיווצרות 2 מחנות ברב האריסטוקרטיה היהודית. מחנה תלמי שנהנה מקשרי כלכלה טובים עם בית תלמי ומנגד מחנה המתייוונים.
3. הכיבוש הסלווקי החיש את תהליך ההתייוונות שהחל עוד בימי תלמי וזאת משום שהסלווקים ראו בהתייוונות כמכשיר חיוני לאכיפת שלטונם.
4. אוטונומיה לא יציבה. גם השלטון הסלווקי העניק אוטונומיה תרבותית ליהודים. אך מעמד א"י בממלכה הסלווקית היה יותר רופף מאשר בבית תלמי. כל משבר פוליטי או הסתבכות פנימית הביאו לתגובה קשה מצד השלטון.

פרק7
הלניזציה: מיזוג תרבויות
תהליך הגירה של יוונים רבים למזרח שם התיישבו בערים. העיר היוונית הייתה מקום מפגש בין האוכלוסייה היוונית למקומית. גם הצבא ההלניסטי היה מעורב מצבא יווני, מוקדונים ומקומי. המיזוג נוצר כתוצאה מנשואים מעורבים, שירות צבאי משותף, חיים משותפים וקשרים כלכליים בין הערים. בתחילה היוונים ניסו למנוע את המיזוג אך לא הצליחו. היוונים תמיד ראו בעצמם כמעמד בעל זכויות יתר ונטו להתערבב רק עם השכבות הגבוהות של האוכלוסיות המקומיות. אך עם הזמן היוונים הפכו למיעוט בולט ונאלצו לקבל גם את השכבות הפשוטות.

פרק 8
היהדות בתחילת התקופה ההלניסטית
לפי היהדות אלוהים הוא אל אחד מופשט וכל יכול. היהדות היא דת מחייבת. עם מתן התורה הפך עם ישראל לעם סגולה עם היעוד העיקרי של קיום המצוות: אמונה בה', שמירת שבת, חגיגת חגי ישראל, הקרבת קורבנות והעיקר להילחם בעבודה זרה. היהודים ניסו להיבדל מהגויים בכל דרך אפשרית. בתקופת בית המקדש הראשון מלכי ישראל ויהודה עבדו אלילים. כריתת האמנה בזמן עזרא ונחמיה הביאה לתקופה חדשה לעם היהודי. היהודי הסתגר בתוך עולמו הרוחני, זה התאפשר ע"י יחסם הסובלני של מלכי פרס. כיבוש המזרח ע"י היוונים הפגיש את התרבות היהודית והיוונית בפעם הראשונה.

שתי גישות למפגש בין שתי התרבויות
הגישה הראשונה מציינת כי התרבויות היוו ניגוד מהותי שלא אפשר הידברות בין שתיהן. הדעה השניה אומרת ששתי התרבויות משלימות אחת את השניה.
גישה ראשונה – מאחורי דעה זו עומדים כמה עקרונות בסיסיים שהם: העולם היהודי מול היווני עם סגולה מול שוויון בני אדם, חינוך מול חינוך ומוסר מול מוסר. מצוינים ארבעה הבדלים עיקריים:
1. היוונים האמינו שכל בני האדם שווים ונהגו לטשטש את ההבדלים בין בני האדם. לעומת זאת עם ישראל ראה בעצמו כעם סגולה, עליון על עמים אחרים.
2. החינוך היווני חינך להערצת גיבורים, תרבות הגוף והערצת היופי (הרבה ערים נקראו על שם גיבורים). היהדות בזה לעקרונות אלו ומחנכת לקיים את מצוות ה' לאהבת האדם ולחיי מוסר. כמו כן היהודים האמינו שאסור לשנות את המסורת בכלל ולעומתם היוונים לא התנגדו ואולי אפילו עודדו שינויים מנהגים. בקיצור היהדות חינכה לפיתוח רוחני בעוד שהתרבות היוונית לימדה על חינוך היופי.
3. האדם לפי התפיסה היוונית והיהודית. היוונים אינם כפופים לאלים מפני שאלו לא דואגים להם במיוחד. בפני היווני האדם היה פלא הבריאה, היווני סקרן ואיננו חושש לנסות להבין את מסתורי העולם. לעומת זאת היהודי מבין את שפלותו לעומת ה' ולא מעיז לערער בחכמת האדם.
4. המוסר של יוון הקלאסית עמד על זיקתו של היווני לפוליס שלו והכרתו את מוסדות העיר והשתתפותו בחיי הציבור. הוא אשר קובע מה טוב ומה רע, ליוונים המוסר הנו יחסי. המוסר היווני התמקד בעושרו האישי של היווני. היהדות הציגה בפני היהודי ספר מלא מצוות אשר הוא אינו רשאי להתעלם ממנו. כמו כן עם ישראל ערב זה לזה מה שלא נמצא בתרבות היוונית.

גישה שנייה היהדות והיווניות משלימות זו את זו.
גישה זו מדגישה את החיוב בשתי התרבויות ורואה באחת השלמה של השניה. הדעה הזו אופיינית לדורות מאוחרים יותר הרואים בשתי התרבויות האלו את שני עמודי הטווח של תרבות המערב. היווניות הדגישה את אידיאל היופי, חירות האדם, המדעים והפילוסופיה ולעומתה היהדות הדגישה אידיאלים מוסריים, אהבת האדם והאמונה באל אחד. הסתירה ביניהם אינה נובעת מן הניגוד המהותי אלא מהפירוש הלא נכון של התרבות היוונית והתרבות היהודית. היופי הגשמי והיופי הרוחני הם שתי זוויות ראייה של אותו עולם.

מעמדה של מדינת יהודה וירושלים טרם ההתייוונות
גבולות מדינת יהודה שהוקמה במאה השישית לפני הספירה פחות או יותר נשרו אותו הדבר. מדינת יהודה היוותה את לב ליבו של הישבו היהודי בא"י. ירושלים הייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בא"י. נוכל לעמוד על עוצמת של מדינת יהודה בשלושה מישורים שונים:
1. עוצמה דתית ורוחנית. מאז בית ראשון התרכזו בירושלים החיים הדתיים של יהודי ארץ ישראל. בית המקדש תוחזק בידי הכוהן הגדול ומעמד הכהונה והלוויים אשר נתמכו באמצעות מס מיוחד. הכוהנים והלוויים שירתו בקודש כשהם מקבלים את הקורבנות שנשלחו אליהם מיהודי הארץ והתפוצות. בתקופת פסח שבועות וסוכות (שלושת הרגלים) הייתה ירושלים מלאה עד אפס מקום מהמוני עולים לרגל. כמו כן תרומות ומענקים כספיים של השלטונות היו מופקדים בבית המקדש.
2. עוצמה שלטונית. מעמדה של ירושלים כמרכז האומה הביא לכך שהתרכזו בה מנהיגי האומה והמוסדות האוטונומיים: הכוהן הגדול, מרבית השכבות העשירות ומועצת הזקנים.
3. עוצמה צבאית. ירושלים לא רק הייתה עיר גדולה אלא גם העיר המבוצרת ביותר בישראל (מאז שנחמיה ביצר את חומותיה).

יהודה כמדינה אוטונומית
יהודה המשיכה לשמור על מעמדה האוטונומי גם בימי המלכים ההלניסטיים. הם גם המשיכו לקיים את חוקי אבותיהם דבר שהשלטונות חייבו בו את כל תושבי יהודה. הדת היהודית הוכרה רשמית כדת הבלעדית ביהודה והעבודה הזרה הייתה אסורה.

הכוהן הגדול
בראש ההנהגה עמד הכוהן הגדול. מצאצאיו של צדוק הכוהן הגדול מימי מלכות שלמה. הכוהן היה מעביר את תפקידו לבנו או לאחיו. הכוהן הגדול נחשב גם כמנהיג הדתי הגדול ביותר וגם כמנהיג מדיני. הוא עמד בראש מועצת הזקנים, היה אחראי על גביית מסים לשלטונות וייצג את האומה. בתקופת השלטון הסלווקי התחזק מעמדו של הכוהן הגדול כאשר ראו בו את ראש היהודים. הכוהן הגדול, הכוהן המפורסם מכולם היה שמעון הצדיק שמפורסם על אמרת המשפט "על שלושה דברים עומד העולם: על התורה, על עבודה ועל גמילות חסדים." שנות כהונתו נודעות כתור הזהב של הכהונה בתקופת בית שני.

אנשי הכנסת הגדולה (אסיפת העם)
אנשי הכנסת הגדולה היה המוסד בעל בהסמכות הגדולה מאז ימי עזרא ונחמיה (הם כנראה חתמו על האמנה) ועד סוף התרופה ההלניסטית. מוסד זה התכנס רק בשעות חירום. האסיפה מנתה 120 חברים שיש הטוענים שהם בעצם שימשו כבית דין. החשיבות העיקרית של אנשי הכנסת הייתה במציאת פשרה בין ההלכה למציאות. הם לקחו חלק נכבד בפיתוח התורה שבע"פ.

תהליך ההתייוונות
יחסם של המלכים ההלניסטיים ליהודי ארץ ישראל

ההלניזציה או תהליך ההתייוונות החל מיד עם כיבוש א"י ונמשך בתקופת בית סלווקוס. המלכים ההלניסטיים (חוץ ממקרים בודדים) גילו יחס נוח כלפי היהודים ולא כפו אליהם את ההלניזם. מקורות מעידים על יחס השוויון לעמים הכבושים של המלכים ההלניסטיים. כאשר כבש אנטיוכוס השלישי את א"י הוא פרסם כתב סובלנות. (לקרוא מקור 5 עמ' 97).

המטרה – איחוד הממלכה
יחסו הסובלני של אנטיוכוס השלישי ליהודי א"י אינו צריך להטעות. המלכים ההלניסטיים (במיוחד מבית סלווקוס) היו מעונינים בהחדרת התרבות ההלניסטית לא"י כדי למהר את תהליך ההתייוונות. האמצעי הנוח ביותר לכך היה בניית ערים הלניסטיות מסביב כל יהודה וא"י בכלל. המלכים רצו מאוד לאחד את הממלכה תחת תרבות אחת.

הערים היווניות בא"י
א"י הייתה מוקפת מכול עברי בתרבות הלניסטית. כשלושים ערים יווניות נוסדו בא"י ואף לא אחת נוסדה ביהודה. ערים בודדות נוסדו בדרום, בשומרון ובגליל. כך הייתה יהודה עצמה מוקפת בערים יווניות.

הדרכים בהן היוותה העיר היוונית צינור להפצת ההלניזם
1. משיכת זרים לא"י. בעיר ישבו מוקדונים ויוונים שהיוו את השכבה השולטת בעיר. הם פיתחו את תרבות יוון ובנו את המתקנים ההלניסטים: מקדש, גימנסיון, מסלול למרוץ מרכבות, אצטדיון, תאטרון ושוק.
2. העיר תפקדה כמרכז כלכלי חשוב כאשר גם האדמות מסביב לפוליס היו שייכות אליה. בגלל המסחר הגברה תנועת מהגרים ומתיישבים שבניהם חיילים, סוחרים, פקידים, סוכנים. הסחר הכלכלי טשטש את ההבדלים בין המיעוטים השונים.
3. מספרם הרב של הזרים והפעילות הכלכלית תרמו להפצת הלשון היוונית. שהתושבים המקומיים למדו במהרה ושהייתה התנאי לשילוב בחיי הפוליס. כך אימצו מקומיים שמות יווניים כמו חוניו מנלאוס ויאסון. (כוהנים). הלשון היוונית אפשרה את הכרת המיתולוגיה והחיים ההלניסטיים, ואת הצורך לבוא במגע עם השלטונות שדברו את השפה היוונית.
4. פולחן ומיתולוגיה. הערים היווניות אימצו לעצמם פולחן ומיתולוגיה יוונים. רבות מהן אימצו להן כפתרון גיבורים יוונים. היו ערים שנקראו על שם מלך תלמי או מלך סלווקוס. אנטיוכיה ע"ש אנטיוכוס, וסלווקיה העיר הראשית על נהר הפרת ע"ש סלווקוס ופילוטוריה ע"ש נסיכה תלמית.
5. הפן היווני שלט מבחינה חיצונית בדפוסי החיים בא"י. צורת העיר, מבנה, מוסדותיה, מנהגי הפולחן, תהלוכות, תחרויות, לבוש ושמות. בכל אלה בלט הצד היווני. במקומות רבים בארץ עמים אימצו את הפולחן ואף קראו לאלים המקומיים בשמות יווניים בבית שאן ובעכו הוקם מקדש לזאוס. עם זאת התוכן (מנהיגי הדת האמונות והדעות והשקפת העולם) נותר מזרחי מקומי.

ביטויי ההלניזציה ביהודה
בית טוביה
היו אלה דווקא השכבות הגבוהות ביהודה ובמיוחד בירושלים שאימצו את התרבות ההלניסטית בניהם היו עשירי יהודה ומעמד הכהונה הגדולה והכהונה מתחתיה. הבית המסמן את ההתייוונות הוא בית טוביה. בניה עמדו בראש מושבה צבאית, צברו עושר ועוצמה צבאית ופיתחו קשרים מצוינים עם המלכים ההלניסטיים והאריסטוקרטיה הירושלמית. משפחת טוביה אימצה לעצמה מנהגים הלניסטיים כמו שמות יוונים, השתתפו במסיבות ובחגיגות יווניות, קיבלו תפקידים של גובי מסים ובעצם אימצו את כל ההלניזם לגמרי. בית טוביה חיזק את עצמו כשטוביה התחתן עם אחותו של הכוהן הגדול. שיאו של תהליך ההלניזציה ביהודה היה הפיכת ירושלים לפוליס.

ירושלים כפוליס
1. המצב החברתי בירושלים. ניתן למיין את האוכלוסייה היהודית לני מחנות. האחד מורכב מהאריסטוקרטיה הדתית. זוהי הכהונה והכוהן הגדול (כל הכוהנים הגדולים בתקופה ההלניסטית נמנעו על בית חוניו). לצדם נמצאה האריסטוקרטיה החילונית שעליה נמנעו בית טובי, סוחרים, בעלי הון ובעלי אחוזות. מולם עמד המחנה השני עליו נמנעו הסופרים והחסידים. הסופרים היו למעשה מפרשי התורה והיוו הנהגה רוחנית רשמית לעומת מעמד הכוהנים שהחל נסוג מפרוש התורה. מתוך מעמד הסופרים יצאה כת מיוחדת, החסידים אשר שמרו בלהט על חוקי התורה והביטו בחרדה על חדירת ההלניזם.
2. הקרע בין המעמדות. אדם בשם בן סירא שחרד מפני תרבות יון והרבה להגן בלהט על מוסר היהדות תאר את הניצול של העשירים את העניים, את תעוות הבצע שלהם את הבוז לעני ואת יחסם הנוקשה כלפי הזולת.
3. התכניות הפוליטיות של המתייוונים. בהנהגת משפחת הכוהנים מבית בילגה המתייוונים הכינו תכנית לדחיקת רגליו של חוניו השלישי. הפתרון נמצא בסילוקו של חוניו ובמינוי כוהן גדול חדש משורת המתייוונים. רק כך ירושלים יכלה להפך לפוליס. הדבר לא היה קל בגלל שחוניו לא רק זכה לתמיכת העם אלא גם לתמיכה של חלק מבית טוביה (בגלל קשריו הכלכליים). המתייוונים החליטו בהתערבות הגורם הסלווקי יווני נגדו. שמעון ממשפחת בילגה דרש מחוניו לקבל את משרת הממונה על השוק. חוניו סרב ואז פנה שמעון לפחה סוריה ופיניקיה ואמר לו כי בית המקדש מלא באוצרות. באותו הזמן סלווקוס היה זקוק לכסף ולכן החליט סלווקוס לשלוח נציג לבדוק את העניין וברגע האחרון השתכנע הנציג לוותר על בזיזת בית המקדש. שמעון ראה שטכניקה זו עבדה ולכן הלשין בשנית ואמר כי חוניו זומם נגד הרשות הסלובקית. אז החלי חוניו לנסוע לאנטי וכיה ולהסביר לסלווקוס את טענותיו. באותו הזמן נפטר סלווקוס הרביעי ובמקומו עלה לשלטון אנטיוכוס הרביעי. המתייוונים ניצלו את העבודה שחוניו נעדר מירושלים ושהשלטון השתנה והצליחו לקנות את הכהונה הגדולה לאסון. (לקרוא מקור 8 עמ' 102).

השינויים שהביא עמו יאסון
1. עד עתה היה נהוג שכוהנות הכוהן הגדול עובר בירושה ולמרות שמאסון היה מבית חוניו הוא קנה את דרכו לכהונה. זוהי גם הפעם הראשונה בה מלך הלניסטי מתערב במינוי הכוהן הגדול.
2. ביטול חוקי אבות. המלך אנטיוכוס אפיפנס ביטל את חוקי האבות שהעניק אביו אנטיוכוס השלישי אחרי שניצח את בית תלמי וכבש את א"י. התקבלה לאנטי וכיה חוקה חדשה, חוקת הפוליס היוונית. ביטוי לכך התקבל בבניית הגימנסיון ואפביון, כתנאי מוקדם לכניסתו של המתייוון לחבר האזרחים. הגימנסיון והאפביון היו המוסדות החשובים ביותר בכל העיר היוונית וביטאו יותר מכול את הפיכת העיר לפוליס. בגימנסיון התחרו גברים, בערום מלא. אי אפשר לתאר פוליס ללא גימנסיון. זה היה בשבילם הכרח. רבים מהכוהנים העדיפו משחקים ותחרויות על עבודת הקודש.
3. יצירת הדמוס של אנטיוכיה. מאסון חויב להרכיב דמוס, קבוצת אזרחים של העיר ירושלים – אנטיוכיה שהורשו לקחת חלק במוסדות העיר. לא כל אנשי ירושלים – אנטיוכיה הפכו לאזרחים, רק כ- 3000 איש. אותו ציבור לקח חלק במתקני ספורט, קיבל חינוך יווני ונהנה מזכויות הפוליס היוונית.
4. ירושלים כחלק ממערך הערים היווניות. הפיכת ירושלים לפוליס הביאה להצטרפות העיר למעגל הערים ההלינסטיות ועזר לפיתוח קשרי מסחר וספורט. כבר בשנת 175 לפנה"ס הזדמנה לאסון שעת כושר להציג בפומבי את השתלבותה של אנטיוכיה בתרבות היוונית – עם ההשתתפות במשחקים ובתחרויות שנטלו בהן חלק בני ערים שונות. סיסמת המתייוונים הייתה "הווה נכרות ברית עם הגויים".
5. אי פגיעה בקיום מצוות. הרפורמה של מאסון לא הייתה רפורמה דתית. לא היה בה נמצא כל חוק שאסר על קיום תורת משה או את עבודת בית המקדש. אנשי אנטיוכוס לא חויבו להקריב לאלים. למתייוונים וליאסון היה ברור כי פגיעה בדת משה תעורר מרד בקרב אנשי ירושלים ויהודה. לכן המתייוונים המתונים המשיכו לדבוק בתורת ישראל גם אם נהגו ע"פ אורח החיים היווני. לדעתם יכלו שתי הדתות לחיות צד בצד.

ירושלים בידי המתייוונים הקיצוניים (172 – 168 לפנה"ס)
שלוש שנים כיהן מאסון ככוהן גדול (172 – 165 לפנה"ס) ובהן צצה תופעה מעניינת: רוב המוני היהודים בירושלים תמכו ביאסון. תמיכתם באה משום שנמנע על בית חוניו המסורתי ומשום שלא עקר את הדת היהודית. דווקא המתייוונים הקיצוניים ובראשם בית טוביה לא יכלו להסכים להמשך שלטונו של מאסון. כמוהם גם משפחת הכוהנים מבית בילגה שכללה את שמעון נגיד בית המקדש ואחיו מנלאוס וליזימאכוס. הם רצו לסלק את בית חוניו מהשלטון כי הוא היה מתון מדי. בני טוביה המתייוונים הקיצוניים רצו שמנלאוס אחי שמעום יהפוך לכוהן הגדול. היו לו קשרים מצוינים עם בית טוביה והוא היה מתייוון קיצוני הקשור לבית המקדש. כך פרצה מלחמת האזרחים בירושלים בין המתייוונים המתונים לבית המתייוונים הקיצוניים. מלחמה זו הסתיימה בניצחונו הסופי של מנלאוס לאחר שנתמך ע"י המלך הסלווקי (גם מנלאוס קנה את עזרתו של המלך ואת דרכו לכהונה). כך השתלטו הקיצוניים על ירושלים בשנת 172 לפנה"ס.

פרק 9

דמותו של אנטיוכוס הרביעי
היהודים מתייחסים אליו כאל מפלצת והיוונים כאל משוגע. הוא נהג להסתובב עם האנשים הפשוטים ולצחוק עליהם.

מדיניותו ההלניסטית
הוא היה בן ערובה ברומא כ- 12 שנים לאחר שאביו נוצח על ידי הרומאים. יש הטוענים שהוא היה פטרון של התרבות ההלניסטית. כשחזר לשלוט הוא הפיץ אותה ובנה מבנים רבים: מקדש, פסלים, מזבחות חומות ותאטראות. מטרתו הייתה לחזק את ההלניזם ולהפוך ערים מזרחיות לפוליס.

התנגשות ברומא ובזיזת בית המקדש.
הקרבות בין תלמי לסלווקוס על שטחים עדין נמשכו. לאחר מספר קרבות הצליח אנטיוכוס לכבוש את מצרים אך אז החליטה רומא שהוא נעשה חזק מדי וציוו עליו לעזוב את מצרים. את תסכולו הוציא על היהודים ובזז את אוצרות בית המקדש.

אובדן שלטון המתייוונים והרס ירושלים.
בזמן מסעו השני של אנטיוכוס למצריים נוצרה שמועה שהוא מת. יאסון ניצל זאת וחזר לירושלים כדי להילחם במנלאוס שמפניו ברח וניצח. אך הפעם היהודים לא תמכו בו והוא נאלץ לעזוב שוב את ירושלים. אנטיוכוס הגיב במהרה, הוא חזר לירושלים, כבש אותה והחזיר את מנלאוס לתפקידו. כשעזב שוב מרדו היהודים והוא הגיב בשנית ושלח את שר צבאו אפולוניוס שכבש את ירושלים, שכעת נראתה כך:
1. הפולוניוס בנה את מצודת החקרא מול בית המקדש והציב שם חיל מצב יווני.
2. חומות העיר נופצו.
3. קמה מושבה של חיילים נאמנים לאנטיוכוס "קאטויקה". מטרת הישוב הייתה להפוך את ירושלים למושב זרים. כתוצאה מכך גורשו יהודים רבים.

גזירות אנטיוכוס
אפולוניוס אסר על קיום מצוות התורה. חילל את המזבח והקים עליו פסלים לזאוס. הוקמו מזבחות לאללים בכל ערי יהודה. הוא קרא לבית המקדש ע"ש זאוס. ספרי התורה נשרפו. היהודים אולצו להשתתף בתהלוכות לכבוד דיוניסיוס. כל אישה שמלה את בנה הוצאה להורג. הגזירות נמשכו 3 שנים.

הגורמים לגזירות
היסטוריונים חושבים שאנטיוכוס גזר את הגזירות כי הוא היה משוגע או בגלל שרצה לאחד את העמים והיהודים התנגדו לו. אחרים טוענים שהמתייוונים שרצו להיפטר מן היהודים גרמו לכך או שאנטיוכוס השתמש בהם כעונש.

השלבים
1. הבזיזה – הביאה להתנגשות הראשונה בין היהודים למתייוונים.
2. השתלטות יאסון – יאסון הדיח את מנלאוס אך הפעם היהודים התנגדו.
3. העונש – אנטיוכוס העניש את תומכי יאסון והחזיר את מנלאוס.
4. שנה אחרי גזירות אפולוניוס הגיעו גזירות אנטיוכוס, כתוצאה ממרד המכבים. גזירות אפולוניוס גרמו לכך שהיהודים יברחו מירושלים. כשהם ברחו רכושם נגנב והם נאלצו להצטרף לקבוצות דתיות הם שהתחילו את התסיסה.

קידוש השם
תופעה חדשה קמה אצל היהודים – קידוש השם. היהודים סרבו לחלל את עבודות הקודש אפילו ששילמו על כך בחייהם. בגלל הסבל הגדול קמה ציפייה להתגשמות חזון אחרית הימים.

פרק 10

גרעין המרד
ב- 167 לפנה"ס הרגו מתתיהו ובניו פקיד סלווקי שהגיע למודיעין, עיר מגורם, הצטרפו אליהם קבוצת חסידים. הם נלחמו מלחמת גרילה. הם טיהרו את ירושלים והקימו בסיס טריטוריאלי. לאחר מות מתתיהו ירשו את ההנהגה בניו שמעון ויהודה.

יחסי הכוחות הצבאיים
הצבא הסלווקי היה מושתת על גרעין מוקדוני יווני. הייתה יחידה אחת גדולה "הפאלנקס" בת כמה אלפי חיילים. 16 שורות של חיילים רגליים עם חניתות ארוכות ומשני הצדדים פרשים. בנוסף ליחידה הזאת היו גם יחידות פילים ופרשים. הצבא מנה כ- 20,000 חיילים. (לא יותר כמו שנאמר בספרי המכבים). הצבא הסלווקי יכל להיות גדול יותר אך חלקו נשלח לדכא מהומות.
בצבא היהודי שירתו לוחמים מיהודה, איכרים, חסידים. כמו כן גם לוחמים יהודיים ששירתו בצבא ההלניסטי והביאו עימם ידע מקצועי ויהודים מארצות אחרות. יש כאל שטוענים שמספר החיילים היהודים לא נפל בהרבה ממספר הסלווקים שלא כמו שנאמר.

קרבות יהודה המכבי
מדיניות הסלווקים ביחס למרד:
I. אם לא יגיבו בהתאם המרד יתפשט.
II. חיל המצב שלהם בירושלים קרא לעזרה.
מדיניות הסלווקים כלפי המורדים:
I. כל פעם שלחו צבא גדול יותר וטוב יותר מבפעם הקודמת.
II. הם לא העריכו את כוח יהודה ולא היה להם מודיעין יעיל.
III. הם ניסו ליצור הסדר שלום לאחר אחד מהניצחונות של יהודה המתיר ליהודים לחיות לפי חוקי אבותיהם.

ארבעה קרבות ראשונים
עד להפוגה ב- 164 לפנה"ס לחם יהודה המכבי 2 קרבות נגד אפולוניוס ו- 2 נגד סירון שהיה בעל דרגה גבוהה משל אפולוניוס. יהודה גילה עורמה וחכמה וניצח את הסלווקים. בקרב השלישי הוא ביצע תכסיס גאוני וניצח. מאז התייחסו הסלווקים ליהודה ברצינות. המלך ליסיאס החליט לסיים את המרד בעצמו ויצא בראש צבא לקרב המכריע. אך הקרב לא נערך. הוא העדיף פשרה וכך הוחלט על תיקו. יהודה חזר לירושלים, הוציא את החקרא, חידש את הפולחן והפסיק את הרדיפות הדתיות.

סיום השלב הראשון
הניצחונות בשלב הראשון של המלחמה הושגו ע"י טקטיקה נכונה וניצול החולשות וההחלטות השגויות של הסורים שרצו ניצחון מהיר. יהודה קיבל עזרה מאנשי הכפרים שהודיעו לו על התקדמות הסורים ומשבט הערבי "הנבטים". הוא סגל לעצמו את שיטות הלחימה ההלניסטיות.

טיהור המקדש
בתחילה הם טיהרו את בית המקדש וחידשו את עבודות הפולחן והקורבנות ולאחר החגיגות קבעו את חג החנוכה.

קרבות יהודה המכבי ואחיו מחוץ ליהודה
בשנים 163-164 נלחמו החשמונאים בנוכרים אשר הציקו ליהודים. יהודה עבר ממלחמה דתית ללאומית. יהודה רצה להראות שהעם מאוחד, הוא היה חייב להיענות לבקשת העזרה של היהודים האחרים. כמו כן הוא רצה לחזק את צבאו ולזרז את הגיוס.

תהליכים שסייעו ליהודה בניצחונותיו
האימפריה הסלווקית הייתה נתונה בשורה של משברים קשים, פנימיים וחיצוניים:
חיצוני – מעורבות רומא במזרח
הרומאים השגיחו על הסלווקים ומנעו את התחזקותם. הם לימדו לקח את אנטיוכוס השלישי והביסו אותו בקרב ותבעו מבנו (באופן משפיל) לסגת ממצרים. הם גברו על הסלווקים גם בשדה הקרב וגם מחוץ לו, ע"י כריתת חוזים עם גורמים לא סלווקים.
פנימי – המבנה הפנימי והמאבק על כס המלכות
המשטר הסלווקי ניסה לאחד את הממלכה הענקית תחת שלטון ריכוזי צנטרליסטי, שיטה שלא הצליחה ועודדה עמים שונים למרוד. כתוצאה מכך השלטון היה חייב לשלוח כוחות לדכא את המרידות. כמו כן היו מאבקים רבים על כס המלוכה דבר שנוצל ע"י רומא ויהודה ואחיו.

ספר ב'

פרק 6

הרייך הגרמני

ב- 16 בינואר נערך בארמון ורסאי הטקס של הקמת הרייך הגרמני מחדש (איחוד גרמניה מחדש). הטקס נערך בפריס משום ששם היו צבאות גרמניה שניצחו במלחמה שהכריזה צרפת. למדינה היה אופי פדרלי, המדינות שמרו במקצת על ניהול עצמי. בראש עמד הקיסר (מלך פרוסיה) הפרלמנט שנוסד ע"י החוקה, הרייכסטאג, היה דמוקרטי. מבחר בבחירות כלליות שוות וחשאיות. שלא כמו במעצמות אחרות. הקיסר מינה את הקאנצלר והשרים. ברייכסטאג התקיימו הצבעות אי אמו וממשלה שלא נתמכה ע"י רוב לא המשיכה להתקיים. ברייכסטאג היו כמה מפלגות מרכזיות: הלאומית הליברלית (שהייתה החזקה ביותר שעליה נשענה הקואליציה.) אך היא נחלשה ועלו אחרות" שתי מפלגות שמרניות שייצגו את האצולה, האיכרים ובעלי הרכוש ומצד שני מפלגה קתולית. בשנות השמונים עלה כוחן של מפלגות שמשמאל ללאומית ליברלית ומאז עלתה באופן רצוף המפלגה הסוציאל דמוקרטית (של הפועלים).
ביסמארק (הקאנצלר) איחד את גרמניה כלפי פנים (לאחר שאיחד אותה במלחמות כלפי חוץ). הוא רצה לאחד את הקתולים (שבקו בשמרנות ובמסורת) והסוציאליסטים (המהפכנים). שניהם היו כוחות בינלאומיים (בניגוד ללאומנות הגרמנית), הם נשענו על האיכרים והפועלים. ביסמארק רדף את שניהם וכתוצאה מכך הם התחזקו.
ביסמארק יצא למאבק בכנסיה הקתולית משום שחשב ששיטת הלימוד שלהם מפלגת את המדינה וגם משום שהאפיפיור תקף את הליברלים (שהיו אתו בברית). המאבק "מלחמת התרבות" שנמשך בשנות השבעים הגדיל את האהדה כלפי הקתולים שנראו כנרדפים.
המאבק נפסק כאשר עלה אפיפיור חדש שרצה להגיע להסכם עם ביסמארק וכאשר ראה ביסמארק בסוציאליסטים כוח מסוכן כי הם התחזקו. הוא התקרב לקתולים והתרחק מהליברלים. הוא חוקק חוקי מגן (שלהם התנגדו הליברלים) שהגנו על בעלי החוות והתעשיינים. ואכן התעשייה הגרמנית פרחה ומעמד הפועלים גדל שהתרכז סביב המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית. המפלגה תמכה בפועלים, התנגשה להגדלת הצבא ולכיבוש מושבות. ביסמארק פעל נגדם, פיקח על האסיפות ופיזר ארגונים שלהם משום ש: א. הם יצרו קשרים עם מפלגות סוציאליסטיות בארצות אחרות ונראה היה שהם לא נאמנים לממשל.
ב. הם ניסו להתנקש בקיסר וילהלם השני.
כדי להרגיע את הסוציאליסטים חוקק ביסמארק חוקים שיעזרו להם שהקדימו הרבה מדינות מתקדמות, חוקי ביטוח שהבטיחו את עתידם של הפועלים במקרים של מחלה תאונה או זקנה, חוקים להגנת נשים עובדות והגבלת עבודת ילדים. גם הם התחזקו ובבחירות החדשות (1890) קיבלו פי 3 קולות.
ב- 1888 עלה וילהלם השני ופיטר את ביסמארק לאחר שנתיים. ב- 24 השנים התחלף הקאנצלר עוד 3 פעמים. עד 1914 לא הוכרעה השאלה מי שולט; הקיסר האצולה הישנה, הבורגנות או הדמוקרטיה.

האימפריה העות'מאנית

בשנת 1877 נסוגה האימפריה העות'מאנית מאירופה כתוצאה ממלחמה בינה לבין הרוסים. במאות ה- 15 עד ה- 17 הם השתלטו על שטחים רבים ובמאה ה- 19 מקשיים רבים וכל שכנותיה רצו בשטחים שלה. הרוסים מאוד רצו בשטחים שלה במזרח התיכון אך מולם התייצבה גם בריטניה שלא רצתה שהרוסים יגיעו למזרח התיכון ועזרו לעות'מאנים.
מרידות מצד עמי הבלקן עודדו את רוסיה להתערב. הרוסים ניצחו וכתוצאה מכך נחתם הסכם שלום שלפיו העות'מאנים מכירים בעצמאות של כמה מדינות בתוכם ושבולגריה תקבל אוטונומיה תחת רוסיה משמע שרוסיה מקבלת אחיזה בים התיכון. רוסיה לא נענתה לאזהרות של בריטניה ובריטניה שלחה שייטת קרב לים התיכון. אך המתח הופג ע"י קונגרס שהיה בברלין. שטח בולגריה צומצם ולא הייתה להם גישה לים התיכון. רוסיה יצאה בתחושת מפלה והאימפריה העות'מאנית איבדה שטחים אך המשיכה להתקיים.
התסיסה באימפריה העות'מאנית גדלה וכדי לשלם חובות הועלו המסים מה שרבץ על האוכלוסייה. בריטניה הגנה על העות'מאנים משום שהייתה זקוקה לאזור הזה שלהם כדי שיוכלו לתקשר עם המושבות שלהם במזרח. גם צרפת התעניינה באזור וחתמה (ראשונה) על הסכמי קפיטולציות עם העות'מאנים. הצרפתים פתחו בקיסרות נציגויות מסחריות רבות. מכל המשקיעים באירופה החלק שלהם היה הגדול ביותר. קשריהם עם העדות הקתוליות באזור הגבירו את השפעתם (בעזרת בתי הספר שהקימו.
לקראת סוף המאה גם גרמניה נהפכה לגורם חשוב באזור. הם בנו מסילות ברזל. כשביקר וילהלם השני באזור התחיל לבנות קו רכבת בין בגדאד לברלין. הגרמנים עזרו לעות'מאנים גם בענייני צבא ותרבות. קציני צבא גרמניים הדריכו במטה הכללי התורכי והוקמו מוסדות לימוד גרמניים. גם ארגונים יהודיים עזרו כמו "כל ישראל חברים" מצרפת ו"עזרה" מגרמניה.
גם רוסיה התעניינה באזור אך סיבותיה היו שונות. בעקבות מפלות צבאיות ודיפלומטיות נאלצו הרוסים להסתפק בחיזוק קשרים עם היוונים האורתודוקסים באזור. הם הקימו מבנים ועודדו עליה לרגל למקומות קדושים. המעצמות שלחו קונסולים שהגנו על האינטרסים של המדינות והעניקו הגנה לנתיניהם שישבו באזור.
הערים שמרו על אופיין המסורתי אך השתנו. הוקמו נציגויות מסחריות ובתי מלון. הלבוש השתנה בהדרגה. בימי הסולטן עבד אל חמיד השני (1876-1909) חוזק האיסלאם. לאחר כיבוש טוניס בידיי צרפת ומצרים בידיי אנגליה התחזק עוד האיסלאם.
האיסלאם התפתח; השפה, העיתונות ועוד..
כל אלה היו הבסיס להקמת התנועה הלאומית הערבית.
התהליך החל בתגובה לדיכוי של השלטונות העות'מאנים בימי עבד אל חמין השני וכן בהשפעה המערבית שמצד אחד התנגדו לה אך מצד שני הושפעו מאורח מחשבתה.
ב- 1908 החלה מהפכת הטורקים הצעירים. לאחר עלייתו של עבד אל חמין השני פרצו מרידות בבלקן ולאחר מכן פרצה המלחמה הרוסית- טורקית. כל ניסיון מרידה דוכא בחוזקה מה שגרם להקמת תנועות שלבסוף התאחדו לתנועה "ועד האחדות והקידמה" שחבריה היו "הטורקים הצעירים".
ב- 1908 הם מרדו ותבעו מהסולטן להנהיג את חוקת 1876. הוא נכנע אך לא קיים את הבטחותיו. לאחר מכן הודח ואחיו מוחמד החמישי עלה למרות שהשולטים היו הטורקים הצעירים. הם הבטיחו זכויות ותיקונים בתחומי הכלכלה, מנהל משפט וצבא אך מצד שני נהגו בשיטה ריכוזית ודיכאו תנועות לאומיות. מדיניותם עודדה את התנועות הלאומיות. הבטחת זכויות הפרט וחופש פוליטי אפשרו את שובם של גולים ערבים.
ב- 1913 התכנס לראשונה קונגרס ערבי בפריס. הם רצו להשתתף בקיסרות ודרשו להפוך את הערבית לשפה הרשמית במחוזות ערביים ורפורמות מקיפות. השלטונות הבטיחו להיענות אך לא קיימו את הבטחתם. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנועה הלאומית הערבית הייתה קטנה אך "הטורקים הצעירים" חיזקו אותה שלא מרצונם כשהצטרפו לצד המפסיד. וזרזו את התפוררותה הסופית של הקיסרות.

פרק 7
לאומיות
כאשר העם נוטל את השלטון מן המלך או השליט וטוען לריבונות. האמריקאים נאבקו באנגלים ומכך צמחה האומה האמריקאית. העם הצרפתי נאבק במשטר הישן ומכאן קמה האומה הצרפתית. הלאום הוגדר ע"י המהפכה והחוקה. לצרפתים היו עוד מאפיינים כמו שורשים היסטוריים והשפה.
לאומיות היא תודעה. התודעה הזאת התפתחה באירופה בעיקר בעקבות שתי המהפכות הגדולות. התודעה התחזקה ע"י עוד גורמים כמו התנגדות לשלטון זר (מה שהיה הרבה באירופה) בארצות שונות החל כבר במאה ה- 18 תהליך של התרחקות מהדת החברות נעשו ליותר חילוניות ומצאו תחליף לדת בלאומיות שהבטיחה עתיד טוב יותר כבר בעולם הזה. דבר ששאב את ההמונים שמצאו ערך שעמו יכלו להזדהות.
הלאומיות לא הייתה עניין של תודעה בלבד אלא גם פוליטי. כשחדל השליט להיות המגדיר של המדינה הלאום תפס את מקומו. לגבי מדינות שהגבולות שלהן היו מוסדרים העניין היה קל אך מדינות רבות היו רבות לאומים או להפך. במהלך המאה ה- 19 היו ניסיונות לאחד מדינה ולאום. דבר שלא היה מקובל על המשטרים השמרניים שראו בלאומיות גורם מהפכני המאיים על הסדר. הליברלים קיבלו את הלאומיות ואת חירותה. הסוציאליסטים חשדו בלאומיות, לדעתם זה היה ניסיון להסיח את הדעת מהעיקר המאבק על המעמדות בכל מדינה ובכל לאום. הסוציאליסטים הקימו ארגון בין- לאומי ושאפו לביטול ההבדלים בין המדינות הלאומיות והלאומים.
הדרך לתודעה לאומית ומדינה לאומית שונה בין כל אומה ואומה. מדינות כמו ספרד צרפת ובריטניה הגיעו לבשלות לאומית עוד לפני עליית הלאומיות אחריהן פיגרו מדינות אחרות כמו יון. שהשתחררו מהעות'מאנים רק בשנות העשרים של המאה ה- 19. האיטלקים הצליחו להקים מדינה איטלקית רק ב- 1870 הגרמנים שהתאחדו רק ב- 1871. עוד לא הייתה הגדרה פשוטה ומקובלת של לאום. מה שגרם למריבות רבות בין לאומים על שטחים וכו'.
ללאומיות היו סמלים רבים כמו דגל והמנון שהיה להם כוח ורב והשפעה עד כדי כך שאנשים היו מוכנים להקריב את חייהם למענם. לכל לאום היה את הצבעים שלו שהתבטאו בדגל ואת המילים שלו שהתבטאו בהמנון.
החינוך הזה אמנם הגביר את התודעה ללאומיות אך גם גרם לתסיסה והגביר את הנכונות להקריב קורבנות עבור הסמלים. כך צמחה הגזענות המודרנית וקדושת העם ולא ע"י השפה החוקה או ההיסטוריה. האנטישמיות גם הייתה טיעון גזעני שהופנה כלפי פנים האומה ולא כלפי אומות אחרות.
המאבק הלאומי התבטא גם באימפריאליזם. כל אומה האמינה בגדולתה ורצתה ליצור אימפריה לעצמה.
כך הפכו הלאום והלאומיות לדברים מסוכנים שאיימו להחריב.

פרק 8
סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 תקופת אימפריאליזם. בימי רומא המושג אימפריה היה כינוי למדינה ששולטת על מדינות אחרות ובראשה קיסר. אך בסוף המאה ה- 19 ותחילת ה- 20 המושג אימפריה הוא כינוי למדינה שמרחיבה את עצמה ע"י רכישת מושבות ומרחיבה את הצבא. גם במאה ה- 15 מדינות רכשו מושבות אך ההבדל הוא שבעבר עשו זאת לניצול אוצרות הטבע של המדינות ואח"כ עשו זאת גם כדי להתיישב באזור כתוצאה מעודף אוכלוסייה, הקמת שווקים ולסיפוק חומרי גלם בארץ נטולת מכסים. הבדל נוסף הוא במדינות שהשתתפו לכך (איטליה בלגיה גרמניה בנוסף לאלה שעשו זאת בעבר כמו ספרד פורטוגל אנגליה וצרפת) כמו כן האזורים היו שונים אז רכשו מושבות בעיקר באמריקה ואילו לאחר מכן באסיה ובאפריקה. כמו כן רבים טוענים כי האימפריאליזם נבע מהצורך לבסס את הלאומיות.
רבים מתומכי האימפריאליזם לא הסתפקו בכך כהסברים לדחף הזה אלא נתנו גם צידוקים תיאורטיים. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא ראש ממשלת בריטניה בשנות השישים והשבעים של המאה בנימין ד'יזראלי עבורו רכישת תעלת סואץ וההשתלטות על מצרים, אפריקה ואסיה היו הגשמת חזון. אפילו יריביו של ד'יזראלי תמכו בשיטה.
לצדו עמדו גם הוגי דעות רבים שהסבירו את יתרונה של האימפריה ולמדינה אירופית והיתרונות לגבי תושבי המושבות הנכבשות.
ב- 1859 התפרסם ספרו של צ'ארלס דארווין בו מתוארת בהתפתחות בעלי החיים מאז בריאת העולם כ"הישרדות של החזקים" במאבק בין המינים. רבים תרגמו זאת לתחום המאבק בין בני האדם שגם במין האנושי החזק שורד (למרות שדארווין היה ליברלי). "דארוויניזם חברתי" דבר שנתן צידוק מדעי, כביכול, לאמונה שגזע זה יותר טוב וחזק מזה וזכותו של החזק להשתלט על החלש. בכל עם מן העמים הכובשים היו אנשים שדיברו על "דארוויניזם חברתי".
קיימים גם ניסוחים בוטים מסוג אחר בלי גזענות אלא לצרכים חברתיים פוליטיים של האירופאי הלבן.
אך באותה תקופה נשמעה גם ביקורת נגד האימפריאליזם. לביקורת זו שני מקורות אידיאולוגיים אחד ותיק, הליברליזם ואחד חדש, הסוציאליזם. הליברליזם ראה באימפריאליזם פגיעה בעקרון חירות הפרט וחופש התחרות הכלכלית. הסוציאליזם צורה קיצונית של ניצול וצורה של הסחת דעת מהבעיה החברתית האמיתית במדינות שעברו את המהפכה התעשייתית.
הביטוי הברור ביותר של המעשים שנעשו בשם הגורמים האידיאולוגיות והצידוקים למיניהם הייתה ההשתלטות על שטחים באפריקה ואסיה. הצעדים האלה החלו בתור חקר בשם המדע וחלק בבואם של מיסיונרים. המיסיונרים, שליחי הכנסייה שבאו לנצר את האוכלוסייה ולהושיעה מאמונותיה התפלות. היו גם סוחרים שבאו לעשות עסקים וניצלו את התמימות של הילידים. בעקבות כל אלו הגיע הכוח הצבאי והסיפוח המדיני. בעשרות השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה החל תהליך שכונה "חטיפת אפריקה".
בשנת 1914 נותרו אזורים מצומצמים מאוד ללא שליטה אירופאית. מאז חפירת תעלת סואץ עלתה חשיבותה של מצרים שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית והייתה עצמאית למחצה באותה תקופה. שליטה הוציא הון על עבודות התעלה ופיזר כספים רבים. הרווחים מן התעלה לא היו גדולים. בשנים הראשונות לתפעולה מצרים נכנסה לחובות רבים. שליטה של מצרים העמיד למחירה את מניותיו במפעל זה וראש ממשלת בריטניה קנה אותם. אולם עסקה זו לא הצילה את מצרים. תוך זמן לא רב הטילו צרפת ובריטניה פיקוח על האוצר המצרי. זה גרם לתגובות שליליות במצרים. החלה תסיסה לאומית שהובלה ע"י קציני צבא.
ב- 1882 התלהטה האווירה פגיעות בסוחרים ובנציגים זרים גרמו לצי בריטי- צרפתי להגיע. כוחות בריטים נחתו על מצרים והפציצו. בספטמבר 1882 פוקעו כוחות המרד ומנהיגם נפל בשבי. לאחר יומיים נכבשה קהיר ע"י הבריטים. כך הפכה מצרים הנשלטת לכאורה ע"י העות'מאנים לנשלטת ע"י הבריטים. אך הבריטים הדגישו ששהותם זמנית. השליטה הייתה למעשה בידי הקונסול הבריטי אוולין ברינג (25 שנה) שפעל לייצב את מערכות המנהל השונות במצרים ושילב תפיסה אימפריאליסטית של חיזוק האחיזה הבריטית בארץ עם גישה הומניטרית לשיפור מצבה. הוא ארגן הלוואות לפתח את הכלכלה ונעשו רפורמות בתחומים שונים. המשק התאושש בהדרגה ואוולין פעל בדרך שנראית לו תואמת את האינטרסים של מצרים. שלטון מצרים בסודן התערער באותם ימים ומנהיג דתי מוחמד אחמד השתלט על הארץ. המצרים לא הצליחו לגבור עליו ובריטניה שבינתיים השתלטה על מצרים החליטה לפנות את סודן. הם שלחו לשם גנרל אך כשהגיע לבירה הוא הושם במצור ע"י כוחות אחמד. הממשלה הבריטית היססה לשלוח כוחות נוספים וכשהחליטה שכן כבר היה מאוחר מדי. כוחות החילוץ הגיעו יומיים אחרי שהגנרל ואנשיו נטבחו. (1885). הבריטים נסוגו מן הארץ וחזרו אליו רק בסוף שנות התשעים (סכסוך פאשודה). פעילות בריטית אימפריאליסטית נוספת הייתה גם בדרום אפריקה. הבריטים השתלטו בתחילת המאה ה- 19 על המושבה הדרומית ההולנדית. המתיישבים ההולנדים (הבורים, איכרים) שעסקו בחקלאות שיעבדו את הילידים. האיסור הבריטי על עבדות פגע בבורים והם נדדו צפונה.
בעשרות השנים הבאות היו מלחמות רבות בין הבורים לבריטים שהסתיימו בתחילות שנות השמונים אך פחות מעשרים שנך אחרי פרצה ביניהם מלחמה נוספת – מלחמת הבורים. הגורם למלחמה היה אימפריאליזם. הגורים העיקרי היה עושרם באוצרות טבע של המדינות הבוריות.
ססיל רודס היה אנגלי שהיה פעיל בפוליטיקה ועסקים הוא היה אימפריאליסט ורצה להרחיב את הקיסרות הבריטית ובאותו זמן רצה להגדיל את עושרו הפרטי. הוא היה עשיר שרכש קרקעות רבים וגילה עניין רב במדינות הבורים. הוא היה ראש ממשלת ארץ הכף ב- 1890 ונאלץ להתפטר מתפקידו מאחר שנכשל להתבלט על טרנסוואל. המתיחות גברה לאחר שהניסיונות לפתור את בעיית העובדים הזרים במדינות הבוריות נכשלו. בסוף 1899 נשיא טרנסוואל הגיש לבריטים אולטימטום שירחיקו את כוחותיהם מגבולו, סרבו ופרצה מלחמה. בתחילה סבלו הבריטים מנחיתות כוחות ונחלו מפלות קשות אך לאחר שהביאו תגבורות גדולות תוך כמה חודשים השתלטו על הבורים. והמשיכה מלחמת גרילה שנמשכה עד 1902. במהלך הקרבות שרפו הבריטים אחוזות בוריות רבות כביכול בסיסי אויב.

סכסוך פאשודה.
על שליטה של אפריקה רצו מדינות רבות. בריטניה ששלטה עד אז על האזור הצפון מזרחי דגלה בהתפשטות שיטחה מדיניותה של בריטניה באפריקה, שליטה על החוף המזרחי של אפריקה מצפון לדרום. לכך יש חשיבות כלכלית מסחרית וגיאופוליטית. באותה הזדמנות הצרפתים היו מעונינים להתפשט לשטחים באפריקה מדיניותה הייתה לשלוט על צפון אפריקה מהמזרח מערבה ומהמערב מזרחה צרפת שאפה להשתלט על כל המזרח והמערב של אפריקה דבר שיקנה לה שליטה על הים התיכון ויעניק לה יוקרה, כוח והשפעה. הצרפתים בידיעתם שבריטניה המעצמה החזקה מבין השתיים לא רצתה להתערב בשטחה. אמנם הגיע מקרה שבו צרפת הגיעה לפאשודה (צומת דרכים) ראשונה והקימה שם מוצב. לאחר מכן באה בריטניה לכבוש את האזור. צרפת הסתמכה על תמיכה מרוסיה שאתה חתמה על הסכם מספר שנים לפני כן אך לא זכתה לכך. לבסוף נסוגה צרפת בידיעה שהיא תפסיד בסופו של דבר. התקדמות כוח בריטי שבראשו עומד הקצין קישינר מתקדם מתוך מצרים לכיוון סודן על מנת להשתלט עליה. צרפת שמתנגדת להשתלטות בריטניה בסודן כי היא רוצה את סודן כהמשך שיטחה, שולחת כוח צרפתי שבראשו עומד הקצין מירשאן. הכוח הצרפתי מגיע ראשון לסודן לצומת פאשודה. נכנסת בריטניה וכעת עומדים זה מול זה שני הכוחות הכוח הבריטי הראשון נכנס לסודן בעקבות התעוררות דעת הקהל, והכוח הצרפתי. כל אחד דורש את סודן לעצמו. כמעט פורצת מלחמה בין צרפת לבריטניה אך בסופו של דבר מקבל מירשאן הוראות לסגת. סודן נשארת תחת חסות בריטית.

פרק 20
תשובה לבעיות שנכפו על היהודים ברוסיה הייתה העלייה לא"י. בדרך זו לא רק נפתרות בעיות כלכליות וחברתיות אלא גם סיפק את הצרכים הלאומיים שלנו. במהלך השנה הראשונה לאחר הפרעות הוקמו 30 אגודות חובבי ציון. תוך 3 שנים 60 ברחבי רוסיה.
התפתחות תנועות חיבת ציון חלה כך: התארגנות באופן ספונטני שמאז 1881 שאלה אגודות חובבי ציון.
נציגם המובהק משה לילנבלום .
היה מקורב לרעיונות הסוציאליסטים
אולם אירועי שנות ה80 ורדיפת היהודים שינו את השקפת עולמו והגיע למסקנה שאנחנו זרים בחברה הסובבת אותנו.
מצב שלדעתו יצר את האנטישמיות.
נותרו ליהודים באירופה 3 דרכים 1 .להישאר 2. להיטמע מן העמים שבקרבם אנו יושבים 3. להתחיל את העבודה לתחיית ישראל ששם יירכשו דורותינו הקרובים חיים נורמלים ולאומיים.
מתוך האפשרויות בחר כמובן בשלישית כפתרון אידיאלי
התנועה שסמלה יותר מקול אחר את חיבת ציון הייתה ביל"ו נוסדה בחארקוב ע"י
אינטלקטואלים יהודים לשם הפצת רעיון התחייה הלאומית העלייה ועבודת האדמה בא"י .
חברי ביל"ו האמינו שלא מספיק לשכנע אחרים וצריך לעשות את כל הנ"ל בעצמם.
הם פנו בעיקר אל הנוער היהודי.
לאחר פסח 1882 יצאו 20 חברים מחארקוב למסע תעמולה במטרה ליצור אגודות דומות בערים שונות ולאסוף כספים.
פעלו להשיג כתב רשיון מאת השולטן לשם התיישבות בא"י .
צעירים, תלמידים, סטודנטים, מורים, משכילים ובעלי מלאכה הצטרפו לאגודה.
מספר חבריה הגיעה לכמה מאות אולם איסוף הכספים נכשל כמעט לחלוטין.
בעקבות כשלון זה ניסתה האגודה להתקשר אל גורמים מחוץ לרוסיה, לאחר מו"מ ארוך עם ראש הווזירים של האימפריה העותומנית, נציגו של מונטיפיורי ואחרים נראה היה שהתכנית עולה על שרטון.
אף אחד לא הראה נכונות לתת להם את הרשיון והתכנית נכשלה.
אמנם בהמשך עלו כמה מהם לא"י והשתלבו ביישוב אך החלום על אלפי צעירים עולים לישראל היה רחוק.
למרות כישלונה של ביל"ו אנשיה תפסו מקום חשוב בתהליך התגבשות התנועה היהודית הלאומית.
קריאתם לעלות לא"י והדפוסים החברתיים שיצרו לעצמם היו מופת לבאים אחריהם.
הדרישה לפתור את בעיית היהודים בא"י לא הייתה רק של היהודים המשכילים אלא גם של אלה בליטא וברוסיה הלבנה שברובם נטו לזרם המתנגדים. ב- 1882 הוציאו מספר רבנים כרוז שקרא לעלות לא"י ולא לשום מקום אחר משום שרק שם אפשר למלא את כל המצוות במלואן. מבין הרבנים בלט שמואל מוהילבר. חרדים רבים התנגדו לו וביקרו אותו אך רבנים רבים אחרים הצטרפו אליו. הוא קרא להצטרף למשכילים למען המטרה. בעקבות החידוש רבנים רבים הצטרפו לחיבת ציון.
התרחבות האגודות והקשיים בהן נתקלו הצריכו הקמת הנהגה כלל ארצית שתאחד את כולם ותייצג בפני השליטים. לריכוז הכוח ויצירת התנופה להגשמת רעיון חיבת ציון היה צורך במנהיג – יהודה לייב ליאון פינסקר. עד שנות השבעים האמין שהמשטר ברוסיה יבטיח שוויון לכול. בעקבות הפרעות בעירו ב- 1871 הבין שהיהודים חייבים לצאת במהירות מרוסיה רעיון שהתגבש רק לאחר עשר שנים. את רעיונותיו פרסם בחוברת שהוציא בעילום שם "אוטואמנציפציה" שם ניתח את בעיית היהודים. הוא לא אמר איזו טריטוריה תהווה מקלט ליהודים. עם זאת הדגיש את רעיון האוטואמנציפציה – שחרור עצמי ולא בידי אחרים. בתחילה ניסה לפעול בארצות מערב ומרכז אירופה שם הושגה האמנציפציה אך נתקל בהתנגדות וחזר לפעול ברוסיה. הוא החלק להקים הסתדרות לאומית. מעמדו, אישיותו והבנתו לבעיה הניעו את בעלי ההשקפות הלאומיות היהודיות לקבל אותו כמנהיג. הוא קיבל את רעיון חיבת ציון – א"י כטריטוריה יהודית. עם מספר תומכים הקים גוף מרכזי של תנועת חיבת ציון. רעיונותיו ומעשיו עיצבו את חיבת ציון.

פרק 21
ב- 1881 – 1904 עלו כ- 25000 יהודים לא"י. העלייה הראשונה. עלייה בעלת אופי לאומי מובהק.
הם לא פיתחו הכל. בארץ היישוב כבר היה מפותח. היישוב שמנה כ- 24000 אנשים היה מרוכז בארבע ערי הקודש. היישוב הישן היה מחולק לקבוצות – "כוללים" (לפי המוצא). היו 3 כוללים ספרדי ושני אשכנזים. הם התפצלו ונהפכו לכ- 30 כוללים. בני היישוב הישן נהנו ממעמד מיוחד מהבחינה המשפטית והיו פטורים מתשלום מסים. ב- 1839 נפתחה הקונסוליה בריטית הראשונה ובעקבותיה אחרות שהגנו על היהודים. היישוב הישן התקיים על כספי החלוקה. הספרדים חילקו את הכסף שליש למוסדות ומסים שליש לתלמידי חכמים ושליש לעניים וחולים ואילו האשכנזים חילקו שווה בשווה.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 גדל עניין המעצמות בא"י שהפכה לאזור אסטרטגי. מספר האניות שפקדו את הנמל, הסוחרים, התיירים, האומנים גדל אפשרויות השיווק והפיתוח בארץ שיפרו את המצב הכלכלי. גם היישוב היהודי התפתח. היציאה מחומות ירושלים בשל הצפיפות. (משה מונטיפיורי שהקים את משכנות שאננים השכונה הראשונה מחוץ לחומות.) עם הזמן הוקמו עוד שכונות שהראו על הפיתוח ביישוב ועל השינוי באורח החיים. גידול אוכלוסייה מהיר ומספר מלחמות גרמו בעיות כלכליות. צעירי היישוב חשבו על פתרונות כמו מלאכה וחקלאות. קבוצות שונות של צעירים ניסו להקים מושבות חקלאיות ועם עזרת העלייה הראשונה הצליחו. עד אז האשכנזים למדו ב"חדר" והספרדים ב"תלמוד תורה" האשכנזים עסקו רק בלימוד קודש והספרדים בעוד מקצועות. אנשים רבים הקימו בתי ספר וניסו לפתח את החינוך ולאט לאט החלה מודרניזציה של חינוך. כמו כן הוקם "מקווה ישראל" ביה"ס החקלאי הראשון רבנים הזהירו מפני לימוד בביה"ס ורק עם בוא העלייה הראשונה ערכו עלה.
העולים שהגיעו מצאו יישוב המצוי בעיצומם של תהליכי תמורה.
העלייה הורכבה מבודדים וקבוצות קטנות ללא ארגון מכוון. כל אחד עלה מסיבות שונות. כמו כן הגיעו שליחים של אגודות חובבי ציון כדי לברר פרטים על הארץ ועל אפשרויות התיישבות בה. כמו זלמן דוד לבונטין ויוסף פיינברג שיחד עם עוד כמה מחובבי ציון הקימו חברה "ועד חלוצי יסוד המעלה" ביפו שתעזור לבאים ארצה. הם קנו 3500 דונם והקימו מושבה (ראשל"צ) ניסיונם הדל גרם לכישלונות רבים. אך עקשנות עזרה מחברת כי"ח ומרוטשילד הצליחו ליצור מושבה חקלאית.
במקביל לתסיסה בקרב יהודי רוסיה חלו על יהודי רומניה תהליכים דומים הם הוגבלו בזכויות, במקצועות ובאזורים. רבים מהם עלו לארה"ב וחלק מועט לא"י. הם התיישבו בשומרון והקימו את זיכרון יעקב. הם נאבקו באדמות קשות, במחלות ובשלטון התורכי. סיפור היישוב היה דומה בכל המושבות החדשות.
כבר מההתחלה היה קשה למושבות לכלכל את תושביהן. בגלל בעיות של התושבים וגם בגלל השלטון התורכי. כל המערכות בשלטון התורכי לא תפקדו כראוי (מערכות הדרכים, השיווק וכו') מה שפגע במושבות. הממשל התורכי התנכל לעלייה ולמושבות. הסולטן לא רצה בעוד עם לאומי תחת שלטונו מה גם שהעולים היו רוסים (אויביו בנפש) והוא הגביל את העלייה ורכישת הקרקעות ואח"כ הפך את העלייה לבלתי חוקית. המושבות נזקקו לעזרה וקיבלה אותה מרוטשילד. הוא תרם כספים רבים למושבות, ליהודי רוסיה ולנפגעי הפוגרומים. מאוחר יותר הגיעו אליו גם השליחים ביניהם פיינברג ומוהילבר לשכנע אותו שיישוב יהודי בא"י הוא פתרון לבעיית היהודים והוא הבין זאת ועזר. בתחילה תרם תרומות קטנות בעילום שם למושבות ולבתי הספר ואז כונה "הנדיב הידוע" אך מאוחר יותר עבר לתמיכה גלויה ולתרומות גדולות יותר. דאג לחלוקת הקרקעות, ארכון העבודה הדרכת התושבים בעבודות ועוד. תוך שנתיים נתן את חסותו למרבית המושבות ולקח עליהן אחריות מלאה. הוא הקים מערכת פקידותית לכל מושבה (אפוטרופוסים) שייצגה אותו ופיקחה על המושבה. חיי התושבים היו תלויים בה, דבר שעורר ביקורות חריפות כלפיו. הברון עזר הרבה לקידום המושבות והיישוב היהודי ופיתוחן בא"י. ב- 1900 העביר את הפיקוח על המושבות לחברת יק"א של הברון הירש אך עדיין המשיך לתמוך במושבות כלכלית.
הרשות שהעניקו השלטונות ליהודים לצאת מתימן גם הייתה סיבה לעלייה. תימנים רבים עלו לארץ אך לא היה קל לקבל אותם. כספי החלוקה לא הספיקו, בעיות דיור ופרנסה ועוד. כמה מהעולים עזבו את הארץ תוך מספר חודשים. חלקם נאלצו לישון באוהלים. היו הרבה מחלות בשל הצפיפות ומקרי מוות רבים. לעזרתם באו הכולל הספרדי שקיבל אותם תחת חסותו נוצרים אמריקאים שסיפקו חדרים ומזון ועוד אחרים. ניסיונות התיישבות נעשו לפעמים בהצלחה ולפעמים לא. בלונדון הוקם ועד שעזר בדיור התימנים.

פרק 22
ב- 82,3 הוקמו עשרות אגודות חיבת ציון. אך רוסיה סגרה גבולות הארץ להגירה ותורכיה אסרה את העלייה. המושבות היו המצב לא טוב. האגודות תהו כיצד הן יכולות לעזור למפעל הלאומי בא"י.
פינסקר ולילנבלום כינסו ועידה שנועדה ליצור מרכז התיישבות יהודי בא"י. ע"י כל האמצעים העומדים לרשות אגודות חובבי ציון. "הסתדרות לאומית אחת" שתפקח על ההתיישבות, תייעץ, תממן ותייצג את האגודות בפני השלטונות. ב- 6.11.84 התכנסו בקטוביץ 26 אגודות חובבי ציון מרוסיה גרמניה רומניה צרפת ואנגליה לוועידת היסוד. ההזמנות נכתבו בעברית לסמל האחדות. בוועידה דנו בא"י כפתרון בלעדי לבעיה.
בנאומו השתדל פינסקר לא ליצור תסיסה בקרב הרוסים כנגד הועידה וגם לא ליצור ניגוד בין הדתיים למשכילים. בועידה הוחלט על הקמת ועד מרכזי זמני (בראשו פינסקר) "מזכרת משה" לאגודות חובבי ציון, תמיכה במושבות בא"י, משלחת לשלטונות התורכים בבקשה להתיר את העלייה ומשלחת לשלטונות הרוסים להתיר פעילות גלויה של חובבי ציון.
הועידה עוררה תקוות רבות אך יצרה אכזבות וכישלונות בפעילות הלאומית בא"י, בחילוקי הדעות ובדלות הארגון. כמו כן משבר הנהגה, פינסקר היה חולה והמחליף היחידי היה מוהילבר אך הוא היה דתי ובהנהגת חיבת ציון החזיקו משכילים. התורכים כמו הרוסים לא הסכימו לשנות את החלטתם. כמו כן המשבר הכספי נמשך.
אשר גינצברג "אחד העם" קרא לשינוי בתנועת חיבת ציון במאמר שפרסם בעיתון. הוא הציע להכשיר את לבבות היהודים ללאומיות ע"י הקמת מרכז לאומי רוחני. חלק מחברי חיבת ציון התנגדו לו וטענו שהוא מפרק את התנועה ושהוא נוגד את הרעיון היסודי של התנועה. חלק אחר חשב שהוא יציל את התנועה ולבסוף הקימו ועדה שתפעל לפי עצתו. הועדה התקיימה כ- 10 שנים. ב- 89 נבחר אברהם גרינברג למחליף של פינסקר ולצדו מוהילבר. לאחר פניות רבות לשלטונות הרוסים הסכימו להתיר להם להקים חברה לתמיכת בנ"י עובדי אדמה ובעלי מלאכה ברוסיה ובא"י. ("הוועד האודיסאי"). האספה הראשונה שלו ב- 90 החליטה על ארגון מחדש של התנועה ו שליחת משלחת לא"י לבדוק את מצב היישוב.
ב- 1890 החלה עוד עלייה (ברשות התורכים). אלפי יהודים הגיעו לארץ עם כספים ויפויי כוח לרכישת קרקעות. אך אז מכירי הקרקעות הועלו וראו כי העלייה נכשלת. א"י והתורכים לא יכלו לקלוט כל כך הרבה אנשים (מה גם שלא רצו לקלוט רוסים) והתורכים שוב הוציאו צו נגד העלייה ומכירת הקרקעות ליהודים. העלייה נפסקה. אך הוקמו עוד שתי מושבות. הם רצו להגיע לעצמאות כלכלית ובמידה מסוימת הצליחו ע"י כספם וכספי אגודתם. משבר ההנהגה גרם לעלייתו של אחד העם. הכישלונות של חיבת ציון הפך את החזון לבלתי מציאותי. אך בכל זאת תרומתה של חיבת ציון הייתה חשובה. התודעה הלאומית בקרב היהודים בעולם גדלה החלה לקום מנהיגות ציונית.

פרק 23
לקראת סוף המאה נוספו סיבות שזירזו את פריצת הדרך לתנועה הלאומית היהודית. ב- 97 ייסד הרצל את התנועה הציונית שהייתה המשך לתנועה שהייתה בשנות השמונים.
נולד בבודפשט ב- 2.5.1860 להורים יהודים משכילים. חונך כגרמני. בן למעמד הבורגני. בגיל 18 עקרו לוינה שם למד משפטים. ימי ראשית האנטישמיות המודרנית במרכז אירופה. חי בקרב אגודות אינטלקטואלים. באזכרה לאחד מחברי האגודות שמע דרישה להשלטת אנטישמיות. הוא זועזע והתפטר כשסיים ללמוד כתב מחזות. נתמנה לכתב של עיתון ליברלי בוינה. נשלח לצרפת מטעם העיתון שם היה עד לאנטישמיות. הוא החל להגות רעיונות לפתרון הבעיה. הוא זועזע קשות ממשפט דרייפוס מה שהוליך אותו לפתרון הלאומי. הוא הסיק שעל העם היהודי להיבדל מהאחרים. הוא הוציא את "מדינת היהודים" בו הוא מפרט;
*על ניסיונות הפתרון שנלקחו עד כה – ניסיונות קטנים כמו ההתיישבויות השונות. הוא טען אין טעם להעביר אלפי יהודים למקום אחר כי גם שם תתפתח אנטישמיות.
*פעולת האנטישמיות – העובדה שאנחנו אויב לכל העמים האחרים רק מאחדת אותנו יותר. בעת מצוקה אנו טובים יותר.
*התוכנית – תוכנית פשוטה. שייתנו לנו ריבונות בחבל ארץ שיספיק לצרכינו ולכל השאר אנו נדאג. ממשלות במדינות אנטישמיות מעונינות לתת את הריבונות הזו. צריך שני ארגונים "אגודת היהודים" מדעית ומדינית ו"החברה היהודית" מעשית.
ספרו עורר ביקורות רבות מצד עיתונים, עיתונאים יהודיים לא לאומיים ומנהיגים יהודיים בעלי עמדה. גם חובבי ציון התנגדו. אך במערב אירופה ובעיקר במזרח היו הרבה תומכים אינטלקטואלים ועשירים.
כיצד הצליח לעורר את התנועה היהודית? הוא היה אינטלקטואל מקסים וכריזמטי ובלה בלה בלה וכו'. כמו כן נקט בפעולות חכמות. הוא תכנן הסכם עם התורכים שאם ימלא את קופתם אז הם יתירו עלייה לא"י. בתחילה פנה אל העשירים אך הם לא תמכו בו. אח"כ פרסם את כוונותיו במדינת היהודים וקיווה שלחץ העם יניע את גלגלי התכנית. הוא נפגש עם שליטים ממדינות רבות . גבר בו הרצון לבחור בא"י וניסה לשכנע את הסולטן אך לא הצליח להיפגש אתו. אך הצלחותיו האחרות עוררו תקווה אצל יהודים רבים. לאחר שהתאכזב מרוטשילד החל להקים תנועה לאומית. הוא רצה להקים קונגרס יהודי כנגד הקונגרסים האנטישמיים וכתב מכתב לוולפסון בקשר לכך. היו לו חוגי מתנגדים רבים מסיבות שונות. חוגים של האורתודוקסים, הרפורמים והחילוניים. הוציאו נגדו כרוז מחאה:
1. השאיפות הציוניות להקים מדינה יהודית סותרים את הייעוד המשיחי של היהדות.
2. הדת היהודית מחייבת כל יהודי לשרת את מולדתו בכל נפשו וכוחו.
אנו מבקשים מכל אלה שהיהדות קרובה ללבם שיתרחקו מהשאיפות הציוניות.
יהודים רבים חשבו כך. שהתבדלות מן העמים האחרים רק מגבירה את האנטישמיות. האורתודוקסים (רוב) היהודים ראו ברעיון "משיחיות שקר". הרצל לא נכנע וכיוון שאסרו עליו לפרסמם מאמרים ציוניים בעיתון הוא הקים עיתון משלו.