ראשיתה של העדה הדרוזית במאה ה-10, ומקורה בתנועת האיסמאעיליה ובח’ליפות הפאטימית. ב-1017 החל חמזה אבן עלי להפיץ תורה חדשה ששאבה מהאיסמאעיליה; החידוש העיקרי בתורה זו היה האמונה כי הח’ליף אל-חאכים באמר-אללה (הח’ליף הפאטימי השישי, 996- 1021) הוא התגלמות האלוהים עלי אדמות, וכי הוא עתיד לשוב באחרית הימים. עוזרו של חמזה, מוחמד אד-דרזי, הפיץ תורה זו במצרים, בסוריה ובא”י, ונראה שהדרוזים נקראים על שמו.
הדרוזים מכנים את עצמם “אל-מואחידון”, “המאמינים באל אחד”. ב-1050 בקירוב הופסקה הפצתה של התורה, והעדה נסגרה בפני מאמינים חדשים.
הדת הדרוזית וסדרי פולחניה נשמרים בסוד, אם כי יסודותיה ידועים היום בשל מחקריו של דה ססי (המאה ה-19); אף בקרב בני העדה, בקיאים בה רק ה”עוקאל” – חכמי הדת. ה”ג’והאל” – ההמון הנבער מדעת – אינם רשאים לקרוא בכתבי הקודש. עיקרה של הדת הדרוזית הוא האמונה באל אחד (אללה) שאין להשיגו; מכאן כינויה “דין אל-תווחיד” – “דת הייחוד”. כמו”כ מאמינים הדרוזים בעשרת הדברות (חובתו העיקרית של הדרוזי – לדבר אמת) ובגלגול נשמות. נביאם של הדרוזים הוא נבי שועייב (שמו הערבי של יתרו חותן משה), ופעם בשנה הם עולים לרגל לקברו בכפר חיטים שליד טבריה. חגיהם האחרים חג הקורבן (עיד אל-אדחה) ועיד סבלאן.
הדרוזים מכנים את עצמם “אל-מואחידון”, “המאמינים באל אחד”. ב-1050 בקירוב הופסקה הפצתה של התורה, והעדה נסגרה בפני מאמינים חדשים.
הדת הדרוזית וסדרי פולחניה נשמרים בסוד, אם כי יסודותיה ידועים היום בשל מחקריו של דה ססי (המאה ה-19); אף בקרב בני העדה, בקיאים בה רק ה”עוקאל” – חכמי הדת. ה”ג’והאל” – ההמון הנבער מדעת – אינם רשאים לקרוא בכתבי הקודש. עיקרה של הדת הדרוזית הוא האמונה באל אחד (אללה) שאין להשיגו; מכאן כינויה “דין אל-תווחיד” – “דת הייחוד”. כמו”כ מאמינים הדרוזים בעשרת הדברות (חובתו העיקרית של הדרוזי – לדבר אמת) ובגלגול נשמות. נביאם של הדרוזים הוא נבי שועייב (שמו הערבי של יתרו חותן משה), ופעם בשנה הם עולים לרגל לקברו בכפר חיטים שליד טבריה. חגיהם האחרים חג הקורבן (עיד אל-אדחה) ועיד סבלאן.
