שטח הפרדסים שהשתרעו על 2,000-2,500 דונם ברבע הראשון של המאה ה19- הוכפל תוך 50 שנה וב1890- היו כ7,500- דונם, 2,000 מתוכם לימונים. ב1900- היו כבר 10,000 דונם פרדס וב1904- מנה כ400- פרדסים על שטח של 12,000 דונם לפחות. בערב מלחמת העולם הראשונה הגיע שטחם של הפרדסים ל30,000- דונם, יותר מפי 10 מאשר 100 שנה לפני כן, אך חלק ניכר של הפרדסים היה מטע זעיר שטרם הניב פרי.
בעליות הראשונות שהגיעו היהודים הצעירים העבודה העברית הייתה נורא חשובה להם אך לא היו הרבה עבודות והייתה להם תחרות בשכר העבודה, הפועלים היהודים היו יותר יקרים מהפועלים הערבים ולכן הפרדסנים רצו לתת לערבים לעבד את אדמתם משום שהם זולים ומהירים, אך הערבים גם היו מזיקים לאדמות הפרדסנים.
מוצאו של התפוז הוא בסין, אך התפוזים שהגיעו לארץ הם מפורטוגל, הערבים שימרו את שמו וקוראים לו “פוטוקל”. ספרד ופורטוגל הן המתחרות שלנו בייצוא ההדרים משום שהן נמצאות באירופה ומובילות את הפרי בצורה יבשתית ואנחנו בצורה ימית יקרה יותר, דרך נמל יפו. למרות שתוצר פירות ספרד ופורטוגל זול יותר תוצר פרותינו איכותי בהרבה יותר, כמו כן הסמל המסחרי של התפוזים בישראל הו “Jafa”.
כיום ההדרים הן יצוא מס’ 1 של ישראל וזה הכניס מטבע זר למדינה, אך במשך השנים הענף הולך ויורד עקב התחרות הקשה בייצוא הפרי ובאיזור השרון, שהתברך באדמה טובה והאיזור הכי גדול בו גודלו גידולי הדרים, כבר הרסו חלק מהפרדסים ובמקומם נבנו בתים.
צופית:
מקום זה נקרא כך מפני שהוא נבנה גבוה לעומת שטחו לצורך תצפית על הסביבה והגדלת הישוב היהודי ברצף שבין כפר-סבא לטירה וטיבה. אופי צופית הוא חקלאי ואת התוצרת החקלאית הם משווקים יחד, כמו כן לכל אחד משפחה בצופית קיים בית וחצר פרטית.
ב1867- נבנתה צופית ולצורך הגנה מהתושבים הערבים המקיפים אותה בנו את מגדל המים בעל תצפית וחרכי ירי בדפנותיו, כמו כן צופית הייתה קרובה לגבול ירדן ותושביה אינם הרגישו בטוחים, אך לאחר הזזת הגבול עקב המלחמה מצבם הוטב. לפני שצופית נבנתה הוקמה חווה חקלאית הנקראת קלמניה ולאחר שצופית נבנתה בסמוך אליה נוספו אליה שני ישובים סמוכים נוספים: גן חיים ושדה ורבורג.
כיום צופית מתפרנסת מחקלאות ומעבודות חוץ ואת רוב שרותיה לוקחת צופית מכפר-סבא פרט לקופת-חולים סניף דואר, בית העם וצרכניה קטנה הנמצאים בלב צופית.
קלמניה:
מקום זה נקרא כך על שם קלמן גרדיונגר, אביו של מייסד המקום, קלמן גרדיונגר. משה היה יהודי שנולד באנגליה,שם למד אגרונומיה, הוא החליט לממש את ציונותו ועלה לארץ ב1927-. כשהגיע לארץ חיפש שטח בו יבנה חווה חקלאית פרטית ומצא את איזור השרון כמקום הטוב ביותר להקמת חווה שכזאת. ב1929- רכש משה שטח פרטי עליו החל לבנות את החווה החקלאית הפרטית התשמש גם כביתו. תחילה הקיף את השטח בגדר, בכל פינה בנה 21 מבנים דו קומתיים, שקירם החיצוני היווה את החומה, במרכז בנה את מגדל המים והוסיף שני שערים, ראשי לכניסה המלווה עצי דקל ואחורי המוביל אל השדות החקלאיים. בקומת ביתו התחתונה היה סלון נרחב, חדר אוכל, מטבח וחדר עבודה. גרם מדרגות חיצוני הוביל אל הקומה השנייה בה היו חדרי המגורים. אל החווה החקלאית נהרו בוגרי בתי הספר החקלאיים: כדורי, מקווה ישראל, פרדס חנה ונהלל ובנוסף אליהם לנו גם קבוצה קטנה של מחתרת ההגנה שהתאמנה בשדות הסמוכים לחווה. שהיו מגיעים הבריטים הייתה מכניסה קבוצה זו את נשקיהם אל הסליק ובמסווה של פועלים הם היו יוצאים לשדות. אחד המבנים נתרם לצורך ביתם של הסוסים והפרות שם ניתן להם אוכל. כמו כן בשטח הסתובבו תרנגולות שסיפקו ביצים לאנשי החווה החקלאית ואף לבריטים. משה היה מקורב לקצונה הבריטית והוא היה מודיע לבריטים מתי להגיע כדי לאכול ולשתות ובזמן הזה קבוצת המחתרת החביאו את נשקיהם. למשה היו 2 בנות שלא אהבו את המקום ובשל כך עבר לחיפה לא לפני שמכר חלק משטחו לצופית תמורת סכום סמלי והוריש את החווה החלאית למדינה אך העמיד כמה תנאים:
1. שמה של החווה החקלאית ישאר קלמניה ולא ישונה.
2. מגדל המים הנמצא במרכז החווה החקלאית לא יוזז.
3. שימושי החווה החקלאית יהיו לצורכי חינוך.
כיום משמשת קלמניה לצורך לימוד ציור ואומנות.
