שאלה אחת: בחרי באחד מספרי הקריאה שבתכנית. הגדירי את הנושא המרכזי בספר, והסבירי, האם נושא זה קשור רק לזמן ולמקום מסויימים, או שיש לו משמעות אוניברסאלית? נמקי את דבריך והדגימי היטב.

דוגמאות לעובדות ההיסטוריות והאירועים שמושפעים מהתקופה שמוזכרים בספר:

סיפור הקמת גיא אוני, היא ראש פינה, אשר מפורט ברומן לכל אורך העלילה, מבוסס על עובדה היסטורית: הקמת היישוב ראש פינה:
ראש פינה הוקמה באייר תרל"ח 1878 על ידי עשר משפחות מיהודי צפת. יהודי צפת היו כאן חלוצי ההתיישבות החקלאית בא"י. ג'עוני היה שם הכפר והם קראו למקום "גיא אוני". מקום בו השקיע כל אחד מהם את מיטב אונו וצערו. הם פרסמו קול קורא לאחיהם לבוא ולעסוק לכל עבודה ומלאכה בכרם ובשדה. שלושים איש באו במהרה (הרומנים), כל אחד נתן את הונו, הם קנו את מחצית הכפר ונהגו בהתאם לחוקי הממשלה הטורקית. הם קיוו להביא לכאן גם את נשיהם וילדיהם, הם לא מבקשים מתנות חינם ולא צדקה- אלה רק תמיכה והלוואה.
מיד עם עלייתם נתקלו בצרות רבות : בתים רעועים ולא נוחים, חוסר ניסיון חקלאי, בצורת, מעט מים, הבהמות (המעטות) מתו ממחלה. הם לא קיבלו עזרה למרות בקשותיהם של ראשי המתיישבים. הם היו בודדים ועניים. עורך החבצלת, שאף הוא מוזכר ברומן, כתב מאמר לכבודם וביקש תמיכה בהם, אך העזרה לא הופיעה והיישוב התפורר.
באותם ימים החלה התעוררות ציונית. במוינטשי התארגנה קבוצה ובה גם דויד שוב המנהיג, שבא לרגל את הארץ. יהודים מרומניה באו לכאן לאחר שירדו בנמל ביירות ונסעו בשיירה במשך ארבעה ימים. הם קראו ליישוב בשם "ראש פינה" על שם הפסוקים מתהילים קי"ח: "אודך ה' כי עניתני ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאה בעיננו. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא".
על המתיישבים היה חובה לעבוד 12 שעות ביממה למען הגשמת הרעיון כאשר יום העבודה יכלול שעתיים מנוחה. לאחר מכן יצאה פקודה של השלטון התורכי להפסיק את הבנייה, שבוטלה לאחר שידול השלטון. ביום ב' בטבת תרמ"ג חגגו את יסוד ראש פינה. מאוחר יותר, בזמן חתונה ירו יריות שמחה ופגעו בערבי מהסביבה. פרץ סכסוך אשר יושב. כעבור שנתיים, ב1884 הצטרפה ראש פינה למפעלי הברון רוטשילד. ב1887 ביקר בה הברון והבטיח לעזור ככל יכולתו.

בנוסף לסיפור הקמת ראש פינה, ברומן מתוארים מקרים שונים אשר לא קרו באמת במהלך ההיסטוריה אך הולמים את רוח התקופה ותורמים לתחושת הריאליה ברומן, מקרים כמו:
• השוד בדרכים
בסיפור מתוארים שני ניסיונות לשוד:
1. מתרחש כשפאניה ויחיאל חוזרים לגיא אוני אחרי שפאניה ניסתה לבדה ללכת לצפת, ולא בשיירות. היא ויחיאל חוזרים לגיא אוני ועוברים ליד כפר בדואי. פאניה, אשר נושאת אקדח, יורה באוויר והשודדים בורחים בלי שייפגעו באיש. (סוף פרק ג')
2. בדרכה של פאניה מצפת לגיא אוני שוב תקפוה שודדים, שלושה במספר, היא ירתה ופגעה באחד מהם ולכן הייתה צריכה לברוח, מתוך חשש מגאולת דם (תחילת פרק ט')
• הקרבות על מקורות המים
בני ראש פינה בנו בריכה לאגירת מי מעיינות לצורכי השקיה וצריכה ביתית. הבדווים רואים במים אוצר טבע, שאין לאיש זכות שליטה עליו. מתפתח מאבק בו פאניה, למרות היותה בהריון בחדשים מתקדמים, היוותה חלק ממנו ע"י נשיאת אקדח והצטרפות לשומרים.
• הפוגרומים בשנים 1881-1882, ה"סופות בנגב"
הפרעות ברוסיה בשנים 1881-1882 מהוות גורם לעלייה ראשונה. כך גם בסיפורנו- לפרעות אלה יש חשיבות רבה. פאניה, גיבורת הסיפור, עלתה לא"י בעקבות האונס שחוותה והירצחם של הוריה לנגד עיניה, שהרי משאלתו של אביה הייה לעלות לא"י, ופאניה החליטה לקיים את משאלתו ועלתה לא"י.
• המאבק בין אנשי היישוב הישן ובין מתיישבי עליה ראשונה
בא"י היה קיים קונפליקט בין תושבי היישוב הישן, שמתפרנסים מכספי ה"חלוקה" ובין האיכרים, אנשי העלייה הראשונה. מאבק זה בא לידי ביטוי בצורה נרחבת ברומן :
1. ניסיון התנקשות בחייו של אליעזר רוקח- מנהיג המהפכה שמטיפה לעבודת כפיים והתנגדות לכספי החלוקה- ע"י אנשי צפת, היישוב הישן.
2. סקילת פאניה- המתיישבת מגיא אוני- ע"י ילדי צפת.
ועוד…

בנוסף לאירועים ברומן מתוארים גם אישים ודמויות היסטוריות אשר תרמו רבות להתפתחות ההיסטוריה בתקופת עליה ראשונה:
• לורנס אוליפנט- חי בשנים 1829-1888. חי שנים אחדות בחיפה וגם בדלית אל-כרמל. כתב ספר על חיפה, היה גוי שתמך בצורה נלהבת ברעיון הציוני.
• נפתלי הרץ אימבר- מחבר התקווה, חי בשנים 1859-1909, משורר עברי ומזכירו של אוליפנט. הוא ישב בארץ בשנים 1882-1887.
• אליעזר רוקח- חי בשנים 1854-1914. רוקח פעל למען עליה לארץ ויישוב הגליל- דיבר יותר מאשר עשה. היה עסקן ציבורי חשוב.
• הברון בנימין דה-רוטשילד- הנדיב הידוע, בן למשפחה יהודית עשירה ומפורסמת. תרם רבות להקמת מושבות שונות. אחרות מהן נקראות על שמו. פקידיו הסתכסכו לעתים קרובות עם המתיישבים (כמו שקרה בסיפורנו, עם מתיישבי ראש פינה) וזאת עקב שיטת האפוטרופסות של ניהול המושבות.

לסיכום, הרומן גיא אוני, הוא רומן היסטורי אשר מתאר את קשיי וחיי המהגרים והעולים בעלייה ראשונה לא"י. הרומן מתאים לזמן ומקום מסויים וזאת משום העובדות ההיסטוריות הרבות שבו.

שאלה 4: בחרי בשתי דמויות משנה מתוך הרומאן. תארי כל אחת מהדמויות מבחינה חיצונית ופנמיים. הגדירי והדגימי שני אמצעי עיצוב באמצעותן מעוצבות הדמויות (דרך אחת לכל דמות) והסבירי תפקידה וחשיבותה של כל דמות ביצירה.

ברומן "גיא אוני" מופיעות מלבד פאניה, הדמות הראשית, דמויות משה רבות. תפקידן הא לעזור לפתח את העלילה כמו גם להוסיף נופך ריאלי ליצירה. שתיים מדמויות אלה הן יחיאל סילס ואלכסנדר שורה מנדלשטים.

יחיאל סילס

מבחינה חיצונית יחיאל הוא גבר רזה, גבה קומה ורחב כתפיים. הוא מתואר גם כיפה תואר. עניו שחורות, גבותיו מהוקצעות , פניו שזופים וידיו הן ידיים של אדם עובד. "עיניו השחורות שקועות היו מתחת גבינים מהוקצעים, עשויים כבמפסלת. פניו היו שזופים משמש, וכפות ידיו, שנחו על השולחן, העידו בבעליהן כי מורגלות הן בעבודה."
יחיאל הוא אדם פשוט, שתקן ועם זאת עקשן וגאה.
הוא אלמן, אשתו מתה שנה וחצי לפני שהחליט לשאת לאישה את פאניה. יש לו שני ילדים: משה ובלה. ילדיו הם חלק ממנו, הוא מוכן לחלוק עמם הכל, כולל את המוות והרעב. סולם העדיפויות שלו, לפני שפאניה הגיעה, היה ברור: הדבר הכי חשוב זה ההיאחזות באדמה ורק אחר כך בני משפחתו (אך לאחר מכן פאניה, בתביעתה לאחריותו כלפי ילדיהם גורמת לו ללבטים ולנכונות לעזוב את אדמתו, שזה השג בלתי רגיל). הוא נצר למשפחת רבנים מעורבת שהתיישבה בארץ. משפחתו היא זו שהתיישבה בג'עוני והקימה את המושבה "גיא אוני". יש לו כבוד רב למסורת משפחתו, הוכחה לכך היא כי הוא שמר את הספר של סבו שנים רבות ולא מכר אותו אלא רק כאשר מצבו הכלכלי החמיר ביותר.
הוא היה איש מעשה, הוא קיים ועשה את מה שלו הטיף אליעזר רוקח. הוא התנגד ל"חלוקה". למרות שבילדותו למד תורה ויכול היה להיחשב כעילוי הוא אימץ לעצמו את "דת העבודה". הוא רוצה להתפרנס מיגיע כפיו ולא כטפיל.
הוא חלוץ אידיאליסט, יש בו מידה רבה של עקשנות, הוא אפילו היה מוכן לוותר על מזון לו ולמשפחתו על מנת להגשים את האידיאלים שלו. בנוסף, הוא לא היה מוכן להיכנע לפקידי הברון ולכן הלך לעבוד ביסוד-המעלה למרות הסכנה הרבה הכרוכה בדבר. רוחו חזקה, הוא לא נשבר למרות כל הקשיים שפקדו אותו (כלכליים בעיקר), אלא המשיך לנהוג בהתאם לאידיאולוגיה שלו עד שגופו ניצח את רוחו, כשמחלת הקדחת השתלטה עליו והרגה אותו.
יחיאל מתעב מותרות, הוא אף כמהַּ לתקופת הדלות והבצורת בגיא אוני, ובזבוז מיותר של כסף גורם לו להתפרצויות: "'המותרות האלה הן אסון!' צעק יחיאל. 'הן הפכו את כולנו לאוכלי לחם חסד. האנשים הפסיקו לעבוד. לשם מה לעבוד? הרי הברון ממילא ישלם'"
החברה מעריכה אותו. הנשים נמשכות אליו משום יופיו, אצילותו ומוסריותו, כמו כן הגברים מכבדים אותו משום מעשיו.
יחיאל הוא שתקן, מופנם וותרן- כשצריך. הוא ידוע כשמרן וירא שמיים אך למרות זאת הוא מגלה כלפי פאניה הרבה סבלנות ואורך רוח. לדוג': לא מוצא חן העניו כי פאניה קוראת ספרי חול, עוסקת במסחר ואינה מכסה את ראשה אך הוא אינו מתווכח איתה על כך אלא מקבל זאת. בנוסף, כאשר פאניה בורחת ליפו הוא מגלה אורך רוח, הוא לא יוצא אחריה אלא מתאפק ומחכה לה שתחזור. הוא מנסה לפתור את בעיותיו בדרכי נועם ושלום, ללא צעקות ומריבות.
גאוותו ועקשנותו באים לידי ביטוי גם ביחסו לפקידי הברון וגם בקנאתו לפאניה, עקב יחסיה עם נפתלי הרץ אימבר. ההבדלים התרבותיים בין יחיאל,התושב הוותיק בארץ, ובין אימבר ופאניה, האירופאים במקור, גורמים לקנאה. הוא לא מבין את פשר המנהג ה"צרפתי" לתת נשיקות בעת פגישותיהם.
יחיאל התאהב בפאניה למן הרגע הראשון שראה אותה (כפי שהוא מתוודה לפניה לאחר שכבר מימשו את אהבתם), אך היא, מצדה, לא ממש חשה דבר כלפיו, חוץ מאי נעימות, היא אף רואה אותו בתור צל. כאשר הוא מציע לה להתחתן עמו היא ביטוחה שזה מתוך שיקולי נוחיות (שתהייה אומנת לילדיו היתומים). בהתחלה היא לא מוכנה לישון עמו, גם כי הוא זר לה וגם כי היא עברה את חווית האונס שמקשה עליה. יחיאל לא לוחץ עליה, הוא מנסה להבין אותה ומחכה בסבלנות. גם בשלב מאוחר יותר, פאניה מתחילה להתאהב בו ולחשוק בו אך היא אינה מוכנה לבטא את רגשותיה, משום הטראומה שעברה, אך יחיאל מפרש זאת כאילו היא מאוהבת באימבר. רק אחרי שהיא בורחת מיפו , הוא בא לחפש אותה והם מלבנים את העניינים ביניהם, היא מספרת לו את סיפור האונס, הוא מקבל את זה בהבנה ובסימפתיה- בניגוד למה שהיא ציפתה וסוף סוף אהבתם מתממשת.פרי אהבתם הוא תולי, בנם המשותף.
אצילותו של יחיאל מורגשת אף בעת גסיסתו, אין ברצונו להיות למעמסה על פאניה. דווקא בשעת גסיסתו יש התוודות על אהבה מתוך בחירה, של שניהם. תמיד הוא מגלה אהבה ודאגה כלפיה, מקפיד שתיקח את תרופותיה: "'כינין בלעת?' ' פעם רביעית ששאלת אותי אם בלעתי כינין'. ' אינני רוצה שתחלי'"
במהלך הסיפור אנו רואים שדמותו של יחיאל נחלשת פיזית והוא מתואר יותר ויותר כשק עצמות, בעל פנים ללא הבעה שהעיניים בולטות מהן. בסוף תהליך זה חולה יחיאל בקדחת ולבסוף נפטר.
ניכרת אהדה של המספרת אל יחיאל, הוא מבחינות רבות אב-טיפוס של חלוץ מהעלייה הראשונה.
יחיאל מתואר ביצירה בתור איש המעשה, בניגוד לנפתלי הרץ אימבר- המשורר ואליעזר רוקח, שרק הטיף להיאחזות באדמה והתנגדות לחלוקה, אך לא ממש פעל למען עקרונות אלו.

חשיבותו בספר היא רבה. דבר ראשון, הספר, כרומן היסטורי, זקוק לגיבורים אשר ימחישו את הלך התקופה אז. כדי לתת לנו תחושה של סיפור ריאלי, המחברת משלבת בסיפור אישים היסטוריים מפורסמים כמו אליעזר רוקח, נפתלי הרץ אימבר ועוד, אך גם מנסה לבנות דמויות אמיתיות, שיהיה לנו קל להזדהות עמם, אשר יתאימו לרוח התקופה, עלייה ראשונה, ויחיאל- בתור דמות של חלוץ אידיאליסט שמתנגד לכספי הלקוה ונאחז באדמתו- בהחלט דמות כזו. הוא מהווה תפקיד חשוב אשר גורם לקוראים להזדהות עם הצד האנושי של חלוצי העלייה הראשונה.
דבר נוסף, יחיאל היא דמות שתורמת רבות לתהליך ההתבגרות של פאניה. בלעדיו היא לא הייתה מתחתנת ועוברת לגיא אוני. היא הייתה נשארת הבת עשירים המפונקת שהיא הייתה. בזכות חיי הנשואים שלהם היא למדה אחריות מהי, עליה לפרנס את הבית, לדאוג לארבעה ילדים ועוד.
הוא גם מושא אהבתה של הגיבורה הראשית, הוא עוזר לנו להכיר אותה טוב יותר ולהבין את גודל השפעת הטראומה שעברה על יחסיה עם אנשים.

אלכסנדר שורה מנדלשטמים

שורה היה דודה של פאניה מצד אביה. הוא היה אדם בעל זקן אדמוני, שיניים חזקות וגדולות, קול ערב. הוא היה יהודי משכיל שעזב את העיירה והצטרף לתנועה המרכסיסטית. עבד כעורך דין ויועץ לחברת מסילת הברזל. הוא מוצג כאיש רוח ואידיאליסט. הוא היה בעל נטייה חזקה להתלהבות ואהב להתווכח. הוא אהב להשקיע את כל מעייניו ברעיונות מהפכניים מופשטים. הוא מוצג כאידיאליסט "חולם" ובעל רעיונות, שאת רובם אינו מצליח להביא לידי מימוש.
שורה הוא אדם ממוסד אך אינו שרוי בכבלים, הוא לא התחתן מעולם. הוא ידידותי ופתוח כלפי אנשים. יש לו נשמה רוסית.
פאניה שמחה מאוד כאשר מצא את אושרו והתחתן עם בלה רוקח, דודתו של יחיאל. חתונתם הייתה מאורע בעל משמעות בחייה.
היא גלויה וכנה איתו, הוא ממלא את החסר בליבה, הרי כל משפחתה לא עלתה לארץ ישראל.
בין שורה ופאניה יש מעין הקבלה: שניהם מהגרים המצליחים להתערות בארץ.
שורה מעוצב על ידי רקע ניגודו עם אביה של פאניה: האב היה איש מעשה אשר ניהל את מפעל הסוכר. לדעתו רעיונותיו של אחיו הם עסקי אויר וחסרי כל תועלת. שורה, טען כי הוא רוצה "לחיות", בניגוד לאחיו,ו " 'לחיות' במילונו משמעו ללמוד דף גמרא, לקרוא ב-'המגיד' של דוד גורדון, לקרוא בכתביו של טולסוי, לשלוח מכתב לרב שמואל מוהליבר מראדום…". על רקע זה התקיים בין שני האחים ריב קשה שלאחריו לא נפגשו במשך שלוש שנים. פאניה ראתה שוב את דודה רק לאחר הפוגרום. ולאחר הפוגרום שורה שינה את דעותיו לחלוטין ואת השקפת עולמו.
הדוד שורה עלה לארץ בהשפעת פאניה, למרות שלא דגל באידיאל הציוני. בישראל הוא הפך לציוני נלהב, חושב לקבל עבודה בעיתון "חבצלת" ומנסח את תקנון תנועת ביל"ו.
שורה אינו איש של פעולה והא משולל כל יכולת ביצוע. אולי בגלל מגרעתו זו העריץ כל חייו חלוצים ואנשים המקדישים את מאמציהם לתחום המעשי ולא המילולי.
ראייתו של שורה היא ראייה לעתיד הרחוק ולהישגים לאומיים, ואילו למה שבסביבתו הקרובה הוא אדיש ואינו מעורב. מהרגע שמסר שורה את משפחתו ליחיאל, אדם זר, פרק מעליו כל אחריות והתנער כמעט ממשפחתו. הוא מייצג תמונה של עסקן, העוסק ברוח ולא בחומר.

לשורה יש חשיבות רבה, הוא מהווה את הקשר של פאניה לעברה. פיזית- הוא קרוב לפאניה יותר מאחיותיה, המתכתבת עמה מרחוק, הוא מבין לרוחה, יודע מה היא עוברת. הוא בקיא בתרבות הרוסית, הקרובה לליבה של פאניה. הוא נמצא עם פאניה בקשר מתמיד, הוא בשבילה מעין אבא, היא נעזרת בו ומבקשת עצות ממנו. הם נפגשים מפעם לפעם.

הדמויות מתוארת בשני אמצעים אמנותיים: אפיון ישיר ואפיון עקיף.
אפיון- זה כינוי לשיטה ולאמצעים של עיצוב דמויות ביצירה: הצגת מראיהן, התנהגותן ותכונותיהן. מבחינים בין אפיון ישיר לאפיון עקיף:
אפיון ישיר- תאור של דמות מסוימת לפי המספר או דמות אחרת. אפיון זה הוא ברור וחסכוני, אבל לא תמיד משכנע.
אפיון עקיף- המספר נסתר מאחורי הדמות והדמות מציגה את עצמה וממחישה את עצמה בדיבור, בהתנהגות ובמגעים כלשהם- ועל הקורא להבין ולשפוט את הדמות על-פי גילויים אלו.