בן יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל והם:
דיבור עברי בתוך המשפחה
הקמת אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי
אליעזר בן יהודה יסד את עיתון “הצבי”
חיבר את המילון העברי
החייאת אוצר המילים וחידושי מילים
על שמו של אליעזר בן-יהודה נקראים רחובות בכל ערי הארץ. על שמו נקרא גם “פרויקט בן יהודה”, שמטרתו לקרב את היצירות הקלאסיות של הספרות העברית לכלל הציבור, באמצעות העלאתן לאינטרנט.
חיים נחמן ביאליק (9 בינואר 1873- 4 ביולי 1934), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, כותב מסות, מחבר סיפורים, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. נתכנה בשם “המשורר הלאומי”.
לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב. הוא קבע בה את ביתו, סמוך לבית העירייה דאז. אחרי פטירתו, נותרה אלמנתו מניה לגור בבית. בשנת 1937 החליטה מניה ביאליק לתרום את הבית לרשות העירייה כ”אגודת בית ביאליק” שתפקידה לשמר את הבית. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר, פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את “התקווה”, כתבי-היד המקוריים של יצירות ביאליק ואוסף גדול של מכתבים שכתבו ילדים למשורר.
חנה סנש (17 ביולי 7-1921 בנובמבר 1944), לוחמת ומשוררת יהודיה, מצנחני היישוב, שנתפסה בהונגריה, נחקרה ועונתה, הוצאה להורג באירופה לאחר שצנחה בה בתקופת הנאצים.
היא ניהלה יומן עד יומה האחרון, ויומן זה יצא לאור בעברית ב-1946.
ב-26 במרץ 1950 הובאו עצמותיה לקבורה בהר הרצל בירושלים.
את שיריה כתבה בחשאי, והם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם “אשרי הגפרור” ו”הליכה לקיסריה”, המוכר יותר במילותיו “אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם”.
דמותה של חנה סנש משמשת מופת ועליה חונכו דורות. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען המדינה ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. כמו כן תרמו למעמדה הסמלי, שלא זכו לו שאר הצנחנים, השירים, המכתבים והכתבים הרבים שהשאירה. 1על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה.
הרב ריינס (1839-1915)
מגדולי רבני ליטא ומייסד תנועת המזרחי.
הרב ריינס נולד בליטא, וכבר בעודו צעיר היה ידוע כעילוי,כלומר,מצטיין בבקיאותו ובהבנתו את ההלכה.חידוש גדול הנהיג הרב ריינס כאשר הקים ישיבה שבנוסף ללימודי קודש (בעיקר תלמוד) למדו בה לימודי חול. ריינס עשה זאת על מנת לצמצם את הנשירה של התלמידים מן הישיבות כדי ללמוד בגימנסיות הרוסיות, תופעה שגרמה לה ההשכלה.
מעשה נועז נוסף שעשה ריינס היה הצטרפותו ל”חיבת ציון”,מעשה חריג לגבי החרדים. כזכור,החרדים התנגדו בחריפות ל”חיבת ציון” ולציונות, וראו בהן ניסיון לדחוק את הקץ (לזרז את הגאולה) דבר שההכלה אוסרת באיסור חמור. ריינס גרס שאין בציונות כפירה, ופעילות למען גאולה אישית ולאומית אינן חטא אלא מצווה.
ב-1902 הקים ריינס את מפלגת “המזרחי”, מפלגה שקמה כדי לצרף חרדים לציונות. הצטרפותו של ריינס לתנועה הציונית והתעמולה שעשה לעניין הציוני בין חרדים,גרמה עימות קשה בינו לבין רבנים רבים בעולם החרדי,אך ריינס לא נסוג מעמדותיו.
ב-1922, בשלהי העלייה השלישית,שבע שנים אחרי מותו של ריינס,עלו ארצה חרדים-ציונים מפולין וליטא. בארץ הם הקימו את תנועת “הפועל-המזרחי”, תנועה ציונית דתית שקרה לשלב את חיי העבודה ועמל כפיים עם עולם ההלכה, ומכאן סיסמתם “תורה ועבודה”. אנשי “הפועל המזרחי” הקימו בארץ יישובים דתיים,ונטלו חלק בהקמתה של בני ברק, עיר שתושביה דתיים-ביישוב החדש.
שרה אהרונסון (1890-1917)
שרה אהרונסון הייתה מראש ניל”י (נצח ישראל לא ישקר). קבוצת ניל”י קמה ב-1916 בעת שלטון הטורקים בארץ. ניל”י הייתה חברת ריגול יהודית פרו-בריטית.בראש הארגון עמדו אהרון אהרונסון,אחותו שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג.הם העבירו לבריטים מידע מודיעיני באמצעות יוני דואר וספינת קשר בריטית. פעילות זו התגלתה ע”י הטורקים,ובעקבות זאת נאסרו פעיליה,וביניהם גם שרה. היא עונתה בידי הטורקים, והתאבדה בביתה בזיכרון יעקב,כדי להימנע ממסירת מידע ופרטים על פעולות ניל”י.
אהרון אהרונסון הקים את קבוצת הריגול ניל”י בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). אהרון, הגיע למסקנה שתחת השלטון הטורקי לא תהיה תקומה ליישוב העברי בארץ,ולכן החליט לסייע לבריטים שתכננו לפלוש ממצרים ארצה כדי לכבוש אותה.הבריטים היו זקוקים למיד על גודל ומבנה כוחות הטורקים בארץ ועל תנועות צבאם,ואנשי ניל”י נענו לקריאתו של אהרונסון והצטרפו למחתרת. המטרה של אהרונסון בהקמתה של ניל”י הייתה לסייע למאמץ המלחמתי הבריטי,וכך לזרז את שחרורה של ארץ ישראל וגאולתה מן הטורקים.
אנשי ניל”י השתמשו ביוני דואר כדי להעביר מידע דחוף וחיוני. במחצית 1917 ירדה יונה כזו לשובך יונים של קצין משטרה טורקי שהתגורר בעיירה קיסריה.
פתק זעיר הקשור לרגלה של היונה היה מיודע לאנשי המודיעין הבריטי. לרוע המזל הבחין הטורקי ביונה הזרה שכנראה הגיעה לשובך שלו לחפש מים, תפס אותה וגילה את הפתק.זו הייתה יונה שנשלחה למצרים. את הפתק העביר האיש לקציני מודיעים טורקיים וגרמנים (גרמניה הייתה בת בריתה של טורקיה במלחמה). את הכתוב בפתק לא הצליחו לפענח,שכן הוא נכתב בצופן, אך עתה הייתה לטורקים הוכחה שקיימת מחתרת שפועלת נגדם. ממש באותם ימים,אחד מאנשי ניל”י שנפל בידי הטורקים מדרום לבאר שבע,שם הסתובב כדי לאסוף מודיעין,בתמימות גילה לקצין מודיעין טורקי את דבר קיומה ודרכי פעולתה של ניל”י.
שרה אהרונסון הובאה למנוחות בבית העלמין בזיכרון יעקב, המושבה שבה נולדה ובה מצאה את מותה. אהרון אחיה לא זכה לחזור לזיכרון,שכן זמן קצר אחרי שהסתיימה המלחמה,הוא מצא את מותו במטוס קטן שצלל למימי תעלת לאמנש כאשר טס מפאריס ללונדון.
כאשר נעצרו שרה וחבריה,חדלה ניל”י להתקיים ואנשיה המעטים מהרו להתפזר ולהסתתר.זמן קצר אחר כך נכבשה ארץ ישראל ע”י הצבא הבריטי, והטורקים ששלטו בארץ כ-400 שנה-עזבוה.
חיים וייצמן (1874-1952)
נולד בעיירה קטנה ברוסיה, למשפחה מרובת ילדים.
חיים וייצמן קיבל חינוך בחדר,אך אח”כ שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר ריאלי בעיר פינסק.חיים גילה כשרון במדעי הטבע.
כיוון שבאוניברסיטאות ברוסיה נהגו להגביל את מספר הסטודנטים היהודים,למד וייצמן כימיה בברלין. באוניברסיטה הגרמנית התיידד וייצמן עם סטודנטים יהודים מרוסיה שהיו חובבי ציון וכך נסחף לפעילות הציונית. “חיבת ציון” הייתה הגלגול הראשון של הציונות כתנועה לאומית. תנועת “חיבת ציון” נולדה ברוסיה בעקבות הפרעות בדרום רוסיה, וחובבי ציון עלו ארצה ב-1882 והקימו כאן את המושבות הראשונות.
את לימודיו בכימיה סיים וייצמן בשוויצריה,ובשנת 1903 עקר למנצ’סטר באנגליה,שם החל לשמש כמרצה לכימיה באוניברסיטה המקומית.
וייצמן נעשה ציוני עוד קודם שהרצל עלה על הבמה, אך כאשר דרך כוכבו של הרצל,הכיר וייצמן במנהיגותו של הרצל,אבל הטיל ספק באפשרות שהציונות אכן תוכל להשיג זיכיון על א”י,דבר שהרצל ראה כהכרח וכ”מצווה עשה” ראשונה של הציונות. הרעיון של הרצל אכן שובה את הלב,אמר וייצמן,אך הוא אינו מעשי מפני שטורקיה לא תעניק לנו זיכיון.
אחרי מותו של הרצל, יצא וייצמן בקריאה לפעול בדרך של “הציונות הסינטטית” קרי:מיזוג של “הציונות המדינית” שבה נקט הרצל+ “הציונות המעשית” מיסודם של חובבי ציון+” הציונות הרוחנית” שהיוצר של היה אחד העם. וייצמן קרא להניף את שלושת הדגלים הללו בעת ובעונה אחת והאמין שעלייה,התיישבות וחינוך יהודי לאומי יכשירו את הדרך לקבל זיכיון על א”י. בעשור השני של המאה ה-20 נעשה חיים וייצמן אחד האישים המרכזיים בתנועת הציונות, וזכה ליוקרה רבה עקב החלק החשוב שמלא בלידתה של הצהרת בלפור.
בשנת 1919, אחרי שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, מסר הארגון הבינלאומי “חבר הלאומים” את המנדט על ארץ ישראל לאנגליה, בתנאי שבריטניה תעזור לתנועה הציונית ולהקים בארץ ישראל בית לאומי עבור העם היהודי.
ב-1921 נבחר וייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית והוא עתיד לשמש בתפקיד זה כשלושה עשורים.וייצמן היה ונשאר אנגלופיל (אוהד של בריטניה), והדבר גרם למשבר בינו ובין ז’יבוטינסקי, ולפרישתם של הרוויזיוניסטים מן ההסתדרות הציונית.גם בן גוריון, האיש החזק ביישוב, גרס שהבריטים משטים בוייצמן, ולא אחת הם מוליכים אותו שולל.
מרבית שנות כהונתו כנשיא ההסתדרות הציונית עסק וייצמן בגיוס כספים לבנייתו וחיזוקו של היישוב בארץ,ונפגש עם שועי עולם כדי לגייס אותם לתמיכה בציונות.
זמן קצר לפני הקמת המדינה,כאשר נוצר חשש שארה”ב עומדת לסגת מתמיכתה בהקמת מדינת ישראל בגלל החשש שלה מתגובת העולם הערבי-מוסלמי,נפגש וייצמן עם הנשיא טרומן בבית הלבן בוושינגטון, ושכנע אותו לתמוך בתוכנית- אונסקו”פ ובהקמת מדינת ישראל,וכך היה. שעה קלה אחרי ההכרזה בתל אביב על הקמתה של מדינת ישראל,הודיעה ארה”ב שהיא מכירה במדינה החדשה.
כאשר קמה המדינה נבחר וייצמן לנשיאה הראשון והוא כיבן בתפקיד הזה עד מותו ב-1952.
