תמורות מדיניות באירופה –
שבט הפראנקים, אחד השבטים הנודדים, התיישב במאה ה-5 בגאליה (צרפת). הפראנקים היו עובדי אלילים, אך כאשר התיישבו המלך שלהם התנצר ובעקבותיו כל בני השבט הפראנקי. אולם גם לאחר שהתנצרו, המשיכו לשמור על מנהגים אליליים כמו טקסי פריון או טקסים לגירוש רוחות רעות. החיים ליד הרומאים הביאו להתקרבות בין הפראנקים לרומאים. החלה להיווצר בגאליה חברה, שמשלבת בין מנהגי הפראנקים למנהגי הרומאים. למשל הרומאים לובשי הטוגות, למדו מהפראנקים ללבוש מכנסיים והפראנקים שותי הבירה למדו מהרומאים לשתות יין. בין השנים 768-814 מלך הפראנקים היה קארל הגדול. קארל הגדול כפה על שבטים עובדי אלילים את הנצרות וכך התהדקו קשריו עם האפיפיור. קארל סייע לאפיפיור מול מתנגדיו והאפיפיור מצידו הכתיר את קארל בתואר קיסר הרומאים. קארל הגדול ויורשיו ראו עצמם כממשיכי הקיסרים הרומאים ויצאו לכיבושים. קארל הגדול והפראנקים כבשו שטחים רבים אך הדרכים והתחבורה לא היו מפותחים ולאחר מות קארל יורשיו לא הצליחו לשמור על שלמות האימפריה והיא חולקה בניהם.

תמורות דתיות ותרבותיות באירופה –
לאחר התמוטטות האימפריה הלכה הנצרות והתפשטה בכל אירופה וזאת על ידי מיסיונרים (שליחים) ונזירים. נבנו הרבה כנסיות ומנזרים, וכוחו
של האפיפיור גדל.
מיסיונרים- אנשים שקיבלו על עצמם את השליחות להפיץ את הנצרות. המסיונרים סבבו בין עובדי האלילים ושכנעו אותם להצטרף אל הנצרות.
נזירים- אנשים שהקדישו את חייהם לעבודת האל ושאפו ללכת בדרכי ישו ושליחיו. הנזירים חי במנזרים (בתי- נזירים) ונדרו לעבוד את אלוהים, לחיות בפרישות (לא להקים משפחה) ולהסתפק במועט. הנזירים עסקו בחקלאות, בנייה, העתקת ספרים ומלאכות שונות אחרות. בזכות מסירותם של הנזירים לאל, העריצו אותם התושבים וכוחם הכלכלי גדל. אחת הפעולות החשובות שעשו הנזירים היו להעתיק כתבי יד.
באותה תקופה עדיין לא הומצא הדפוס והנזירים היו מעתיקים על קלף באמצעות עט עשוי נוצה, והם גם הקפידו לצייר יפה את האותיות ולעטר את כתבי היד. הנזירים העתיקו את הברית החדשה לפולחן דתי, וכן כתבי יד בפילוסופיה, רפואה, היסטוריה ועוד. הנזירים ראו בכתיבה דרך להלחם בשטן.
שפת האימפריה הרומית היתה לטינית, והעמים השכנים לה כמו הפראנקים פיתחו להם שפות שהתבססו על הלטינית. הפראנקים פיתחו להם צורה גאלית של הלטינית ויצרו את הצרפתית, באיטליה השתנתה הלטינית ונוצרו ניבים שונים של השפה האיטלקית, בספרד ובפורטוגל התפתחו מן הלטינית הספרדית והפורטוגלית.

תמורות בחקלאות ותוצאותיהן –
במאות ה-6 עד ה-11 הוקמו ישובים חדשים והחקלאים החלו לעבד את האדמות בשיטות ובכלים חדשים ומשוכללים. מחרשת העץ הוחלפה במחרשת ברזל כבדה, החקלאים התקינו פרסות לסוס ורתמו אותו ברתמה שנוחה לו יותר, התפתחו טחנות קמח המונעות בעזרת מים, והוכנסו לגידולים חדשים כמו קטניות וסוגים שונים של דגנים ולכן גם המזון שלהם השתפר, הבריאות גדלה ואירופה החלה גודלת בקצב גובר. בנוסף התפתחה הקהילה הכפרית בין האיכרים. בכדי לרתום את המחרשה היה צורך לארבעה או שמונה שוורים, ורק לאיכרים מעטים היה מספר שוורים כה רב ולכן האיכרים התארגנו קבוצות והם היו שותפים במחרשה ובשוורים.

התפתחות החברה הפיאודלית והמדינה הפיאודלית:

האחוזה והמבנה שלה, האבירים וחיי האיכרים באחוזה –
אחוזה- יחידה כלכלית, חברתית ומשפטית
הטירה, מקום מושבו של האציל, האדון ושל פועליו היתה בנויה בתוך חומה גבוהה עם מגדלי טירה לצפייה על פולשים ועל סכנות אחרות. בתוך הטירה הייתה כנסייה לצורכי דת, נפחייה שבה עבד הנפח, דיר חזירים, אורוות סוסים, אולם לאירוח ומטבח. האיכרים באחוזה, שנקראו אריסים עסקו בעבודות חקלאיות וחיו בבקתות עץ קטנות וצפופות עם ריהוט דל שרובו מעשי ידי האיכרים. האיכרים עיבדו את אדמות האדון וכמו כן גם סיפקו לאדון שירותי הובלה, בנייה, קציר, אסיף ומלאכות אחרות. לאריסים היו גם חובות עונתיות: באביב ובקיץ הם שיפצו את קירות הטירה ואת החפיר סביבה, בעונת הצייד האכילו את כלבי הצייד של האדון ובעת מלחמה גויסו לצבא כלוחמים רגילים או כנושאי כלים לפרשים. עם הזמן החובות לאדון נראו לאיכרים מעיקות יותר ויותר ותוך מאבקים הלכו ופחתו בהדרגה חובות האיכרים לאדוניהם.
האבירים הם לוחמים שהוכשרו לתפקיד זה מגיל צעיר. הילד המועמד לאבירות נשלח בהיותו בן שבע עד תשע מבית הוריו לבית האדון והתחנך בו עד גיל 16-19. בתקופת שהותו עסק בשלושה סוגים של פעילויות. הראשון הוא ללמוד להכיר חלק מתפקידי היומיום בבית האדון: טיפול בסוסים, בכלבי צייד, ברתמה, במגנים ובכלי נשק והיה עוסק בכך עד גיל 12 לערך. בגיל 12 עד 15 החל המועמד לאבירות באימונים צבאיים שונים: שימוש בכלי נשק, תקיפת דמות דמה, אימוני סייף והתגוששות וגם יצא עם האדון לצייד שבמהלכו למד לשלוט בסוס ולהשתמש בכלי נשק. בגיל 15 המועמד לאבירות היה עוסק בעיקר בפשיטות על יריביו ובתור נושא הכלים של האדון. את תואר האבירות הוא היה מקבל בגיל 16-19 בטקס מיוחד. כל אביר גם היה חייב לנהוג כראוי ולשם כך נוסחו כללי התנהגות של האבירים. לפי כללים אלו היה האביר חייב להיות נאמן לנצרות ולאדון, עליו היה להיות לוחם אמיץ, נדיב, רודף צדק, עניו ומגן על החלשים. כמו כן עליו להגן על הכנסייה והאמונה הנוצרית והוא מחויב להלחם למענן בכופרים ובכל אויב אחר. על האביר לדעת לרקוד ולהתנהג בנימוס ובכבוד בחברת גברות, לדבר בשפה מליצית, לחבר שירים לכבוד מעורות מיוחדים וללוות את שירתו בנגינה.
אך למרות כל כללי ההתנהגות הללו השתתפו אבירים רבים במעשי ביזה ושוד בכפרים ובדרכים, שרפו כפרים ושדדו עוברי אורח.