האלוזיות בבית זה לקוחות מתוך "שיר השירים" המקראי. שיר השירים, ברובד הגלוי שלו הוא שיר אהבה גם כן. הנ"ל מתאר דו-שיח בין גבר לאישה אוהבים. בפרק א' מדברת האוהבת על אהובה. גם היא מחפשת את אהובה הנסתר, שאיננו לידה, אך לעתים הוא נמצא איתה "בין שדי ילין". כך גם בבית הראשון. הדובר מתאר את האהובה שהוא רוצה לנשק, ולסיים את יומו בין שדיה. בשיר השירים נראה כי האוהבים נפגשים מידי פעם, מה שלא קורה בשיר. זאת ניתן ללמוד מדבריו של הדובר "הגלי נא ומהרי בואי בואי", ו-"ממקום בו את נסתרת". לאורך כל השיר האהבה אינה ממומשת.

בית שני – הקורא מביע ספק: האם האהובה אכן קיימת או האם מדובר באהובה דמיונית. "ואני עוד לא ידעתי מי ומה את ושמך על שפתיי רעד". עוד בטרם הכירו, רועדות שפתיו כשהוא קורא בשמה. בית זה מתאר תשוקה עזה לאהובה המציתה את כל גופו ולבו. הדובר מתאר "וכרצפת אש (כמו גחל אש) בלילות על משכבי בערת בלבבי". את בוערת כאש בלבבי כאשר אני הולך לישון וחושב עליך. זוהי שורה המקבילה לאלוזיה נוספת מ"שיר השירים". שם נאמר "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו". בהמשך השיר הדובר מתאר כיצד שנתו נודדת בלילות וגופו כמו נגמר מרוב תשוקה.
בשיר השירים מתארת האישה האוהבת כיצד היא מחפשת את אהובה שאף הוא נסתר ממנה.

אלוזיה נוספת לעובדה שהיא אינה יכולה לישון מרוב געגועים לאהובה מצויה בשיר השירים, פרק ה' "אני ישנה ולבי ער". השינה היא לא שינה אמיתית. זוהי שינה מיוסרת כפי שמתאר הדובר בשיר "ואבך בנדודי ליל, ואשוך כרי".

גם כאשר הוא לומד תלמוד, הוא רואה אותה "כקרן אור בדמות עב ברה". אם עד כאן האהבה תוארה כארוטית בלבד, מכאן והלאה מדובר באהבה זכה וטהורה. ייתכן כי לימוד התורה גורם לו לזיכוך כלשהו, לכן הוא רואה את אהובתו הנסתרת באופן שונה.
מוטיב קרן האור הוא אהבה מוחשית יותר, להבדיל ממוטיב העב, המסמל את האהבה המופשטת והבלתי מושגת.

בשיר זה הדובר מתאר את שני צדדי האהבה, המוחשית והמופשטת, המתאחדים יחד כי "כל היום בין אותיות הגמרא בקרן אור, בדמות עב ברה" נפשו מבקשת כי אהובתו תתגלה ולא תסתתר מפניו. זאת האהבה המושלמת שחיפש הדובר כאדם מבוגר. כל בקשתו היא שתתגלה אהובתו לפניו, רק שימצא את אהובתו שאיננה.
בשורה האחרונה חוזרת המילה "אותך" 3 פעמים. זה מסמל תחינה בפני האהובה. בבקשה זו הוא מגלה לה כי רק אותה הוא רוצה לראות, ולא שום אהובה אחרת.
מוטיבים:
מוטיב החיפוש – חיפוש אחר האהבה שתביא גאולה לנפשו המיוסרת.
מוטיב הציפורת – מבטא את הגשמת האהבה, מעין אהבה קלה אולי ארצית, להבדיל מאהבה זכה וטהורה שעליה הוא
מדבר בבית השני.
מוטיב קרן אור – מקביל לעב הקטנה, הנחמדה. אהבה מופשטת ובלתי מושגת.
חריזה:
חרוז חוזר "אִי" שבולט מאוד בבית הראשון ("בואי", "מחבואי", "גאלי") וגם בבית השני ("משכבי", "לבבי", וכו').
בבית הראשון בשורות הראשונות, "אַי": "חיי", "מאוויי". בבית השני: "הרהוריי", "ייסוריי".
השימוש בחריזה זו מחזק את הרגשת התסכול והעצב של האוהב, עד כדי בכי שנשמע בעזרת החריזה.
מקבילות לשירת ימי הביניים:

השיר "אייך" שירת ימי הביניים
נמענת נסתרת, חושק סובל נמענת נסתרת, חושק סובל (שירת החול)
אהובה מתעללת, אהבה חושנית אהובה מתעללת, אהבה חושנית
אהובה = אלוהים ("שיר השירים") חיפוש אחר אהובה = אלוהים (שירת הקודש)

ניגודים:
נסתרת – הגלי
גאולה לי – מלכי על גורלי
המיתיני – עם אביב
תחת שפתותייך בין שדייך- יכבה ניצוצי
לא ידעתי מי – ושמך על שפתיי
קרן אור, ציפורת – העב הברה (הקטנה)

הניגודים מחזקים את התחינה לאהובה, והמחיר שהדובר מוכן לשלם כדי להתאחד איתה, וגם לגלות את פניה של האהבה. כדי לזכות באהבה הוא מוכן למות בשיא פריחתו. האהבה היא חושנית אבל גם טהורה וזכה.
הרובד הסמוי –
התפיסה המסורתית את "שיר השירים" המקראי עוזרת להבין את הרובד הסמוי של השיר.
הנטייה היא להתייחס לשיר השירים כאל שיר אהבה לאלוהים, כאשר האדם המאמין הוא המקבילה לאוהב, ואילו האלוהים מקביל לזה האהוב.
בשיר יש רמזים מובהקים לפנייה לאלוהים בדמות של אהובה.
בית ראשון – הפנייה אל השכינה כרוח אלוהים, מופיעה בשירתו של ביאליק פעמים רבות והיא מקובלת ביהדות בכלל.
הדובר פונה את השכינה שנסתרת מפניו.
הדובר מכנה את השכינה "שכינת מאוויי", רמיזה למילה שכינה. השכינה כשוכנת בתוך רצונותיו הכמוסים ביותר. הוא מבקש כי השכינה תביא לו גאולה והיא אשר תקבע את גורלו, אף שכלל אינו יודע מי היא. השכינה בלבד היא זו שיכולה להביא חיים אך גם לגרום למוות של אדם אפילו בשיא חייו, כי האלוהים הוא הקובע גורלות. הדובר כאדם מאמין אינו מטיל כל ספק בשיפוטו הצודק של האל אשר יחליט לגבי גורלו, הוא נותן את כולו בידיו. כדי להיות קרוב לאל הוא מוכן לשלם במחיר חייו. "יוציא יומי" – ביטוי של מוות.

ביטויים המראים את כוחו של האלוהים כקובע גורל האדם:
"מביא גאולה"
"מלכי על גורלי"
"המיתיני עם אביבי"
"יכבה נא ניצוצי"
"יומי אוציא כגווע…ציפורת כרמים"

בית שני – מתאר את היראה שחש הדובר כמאמין וכלומד תורה מגיל צעיר. אהבתו לשכינה היא טהורה וזכה. בטרם היותו אדם משכיל בתורה חש יראה כלפי אלוהים, ועצם ציון שמו גורם לו לחיל ורעדה ("ואני עוד לא ידעתי מי ומה את – ושמך על שפתיי רעד"). אש האמונה הייתה כה חזקה בלבו שבערה בלבבו. אך לא רק בלילה חשב על אמונתו ועל דרך עבודתו את אלוהים. גם ביום, כאשר למד בישיבה התפלל בכל לבו לאלוהים ורצה לדעת מי ומה הוא. רק אותו ביקש כמו אוהב המחפש את אהבתו.

שיר אהבה לאישה: שיר אהבה לשכינה:
אהבה חושנית אהבה טהורה
נסתרת, הגלי שכינת מאוויי
תחת שפתותיך יכבה נא ניצוצי (השירה) צאי וגאלי
בין שדייך יומי אוציא לא ידעתי מי ומה את
לזכרך כלה בשרי בזכה מתפילותיי
רק אותך בטהר הרהוריי