פוסט: העלייה החמישית

הקדמה:

העלייה החמישית הייתה העלייה הגדולה ביותר מהעליות לארץ ישראל לפני הקמת המדינה, והראשונה שבה עלו לארץ יהודים ממערב אירופה (רובם מגרמניה). עולים רבם נכנסו לארץ באופן בלתי-חוקי. הם הסתייעו באשרות תיירים או באשרות סטודנטים. היו שנישאו פיקטיבית (מדומה, “כאילו התחתנו” רק לשם השגת תעודה.), או שהגיעו כספורטאים למכביה החמישית בשת 1932.

הגורמים והמאפיינים של העלייה ה-5

הגורמים לעלייה :

עליית היטלר לשלטון (1933) – בשנת 1933 זכתה המפלגה הנאצית לרוב בגרמניה, והיטלר עלה לשלטון. המשטר האנטישמי הטיל גזירות קשות על היהודים – עתיד היהודים בגרמניה היה בסכנה.

התחזקות האנטישמיות במזרח אירופה – התחזקות המשטרים הימניים בכל אירופה נבעה מהתגברות האנטישמיות. גילויי האנטישמיות גרמו ליהודים מארצות כמו ליטא, רומניה, פולין והונגריה לעזוב את אירופה ולעלות לארץ.

השיפור הכלכלי בארץ ישראל – התבססות היישוב בארץ מבחינה כלכלית עודדה בעלי הון לעלות לארץ. נוצרה גאות כלכלית, יבוא ההון הרקיע שחקים והיה פי שניים מהכנסות ממשלת המנדט באותה עת (יבוא ההון באותה עת היה בסך 11.5 מיליון לירות. הכנסות ממשלת המנדט היו 5.5 מיליון לירות.) .
בלט עוד יותר לנוכח המשבר הכלכלי שהיה ברוב הארצות המפותחות, בגלל נפילת הבורסה בניו-יורק ב1929, ועודד עלייה המונית. ניתן לציין שארץ ישראל הייתה המקום כמעט היחיד בעולם שהייתה בו צמיחה כלכלית.

החלפת הנציב הבריטי – ב1932 התמנה ארתור ווקופ, שהיה פרו-ציוני, לנציב העליון בארץ. הוא עודד את המפעל הציוני ואת העלייה, אישר רישיונות כניסה וקשר קשרים עם ראשי היישוב. בשל הגות הכלכלית בארץ, השתפרה יכולת הקליטה של העולים ולא נוצרו מתחים עקב העלייה. הנהגת היישוב דאגה לנושאי העלייה וההתיישבות, והשקיעה מאמץ רב בשכנוע הנציבים הבריטים לאשר קליטת יהודים רבים בעקבות השגשוג הכלכלי.

מאפייני העלייה:

עלייה המונית – בעלייה החמישית הגיעו כרבע מיליון יהודים, מתוכם כ-65 אלף מגרמניה. אף שהיו מיעוט בין העולים, הטביעו עולי גרמניה את חותמם על העלייה כולה ועל פיתוח הארץ, ובזכותם זכתה העלייה לכינוי “עליית הייקים”.

בעלי-הון – עולי גרמניה היו ברובם בעלי-הון, שעזבו את גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. הם הביאו לארץ ידע טכנולוגי ותעשייתי, ממון רב, הרגלי צריכה חדשים ותרבות מערב-אירופאית, שתרמו להתפתחות המשק היהודי העצמאי ולשינוי התרבות העירונית בארץ. עלייתם לארץ נבעה מרדיפות הנאצים ולא תמיד ממניעים ציוניים.

“עליית הנוער” – המוסד לעליית הנוער שהוקם בשנת 1934 פעל לעלייה מאורגנת של הצעירים מגרמניה הנאצית. הנערים שעלו לארץ הוכשרו לחחי חקלאות ולעבודה בקיבוצים ובמושבים.

תרבות ייחודית – יהודי גרמניה היו יוצאי דופן בארץ בתרבותם ובאורח חייהם. הם שמרו על ייחודם בשפה ותרבות. הם דגלו בפיתוח חיי הפרט ולא בסוציאליזם וביעד לאומי, וניסו להחדיר לארץ את התרבות שספגו בגרמניה. הייקים נחשבו לקפדנים ולדייקנים. העיתונים שפרסמו נכתבו בגרמנית, והיישוב בארץ התקומם נגד ה”זלזול” שהפגינו בשפה העברית.

עלייה חלוצית – העלייה החמישית נחשבת לעלייה חלוצית גדולה אשר הושפעה מפעולות תנועת “החלוץ” באירופה. תנועת “החלוץ” השפיעה על העולים להגיע לארץ ישראל.

דרכי התיישבות

התפתחות הערים:

תל-אביב
ב-1936 עם פרוץ המרד הערבי, השביתו ערביי יפו את הנמל, ומשום כך קיבלו
היהודים אישור מהבריטים לפתוח את נמל ת”א. נוצרה תעסוקה ליהודים רבים.
ת”א גדלה פי 3 והפכה לכרך הגדול ביותר בישראל. אוכלוסייתה היהודית מנתה 130 אלף נפש, שהיו כ-40% מכלל היישוב היהודי.
היהודים שהגיעו מגרמניה הביאו לעיר אופי חדש. הלבוש בה התחלף מהבגד החלוצי לחליפה האירופית המהודרת, והקיוסקים הפכו למסעדות ולבתי קפה מפוארים.
יריד המזרח נפתח לראשונה בת”א בשנת 1934. נמל ת”א נפתח בשנת 1936 ובשנת 1938 הוקמה תחנת הכוח רידינג. ת”א הפכה לעיר של תרבות הפנאי הבילויים המוסיקה והתיאטרון.

חיפה
לראשונה היה בעיר רוב יהודי. בשנת 1936 התגוררו בעיר למעלה מ 50 אלף יהודים. חיפה הפכה לעיר תעשייתית:
1. השנת 1933 נחנך נמל חיפה, אשר הפך עד מהרה לנמל ייבוא וייצוא חשוב.
2. הקמת קו צינור הנפט מעירק לחיפה, מאחר שחיפה נמצאת בקצה הקו. כתוצאה מזרימת הנפט הוחלט לבנות בתי זיקוק.
3. הקמת מפעלי התעשייה באזור הקריות של חיפה, במפעלים הועסקו 30 אלף פועלים יהודים וערבים. עם המפעלים נמנו : מפעל “פיניציה” לזכוכית , מפעל “אתא” לטקסטיל ומפעל “שמן” למוצרי שמן. התלות הבלעדית בחקלאות פסקה, ועמה תמה האבטלה.
4. הופעלו קווי אוטובוס על קואופרטיב “אגד” קווי תחבורה בין עירוניים.
5. התפתחות ענפי הבנקאות והסחר עם ארצות חוץ.

רמת הלימודים בטכניון עלתה לאחר שנוספו לסגל האקדמי פרופסורים. סטודנטים רבים שהגיעו מגרמניה למדו בטכניון.

הדרישה לדירות יצרה עלייה במחירי הדירות ובשיכורת וגרמה לספסרות במקרקעין. גם בעלי חנויות הפקיעו מחירי מוצרים.

הפתרון היה יצירת איגודים מקצועיים כמו איגוד הרופאים ואיגוד בעלי-המלאכה, שדאגו לחבריהם והקימו קואופרטיבים ומוסדות עבודה נוספים.

התפתחותה של ההתיישבות החקלאית:

בתקופת העלייה החמישית המשיכו לקום ישובים חקלאיים, שהחידוש בהם היה ארגון מסגרות יישוביות גדולות כחלק מתוכנית כוללת לחיזוק היישוב הקיים.

התיישבות עמק חפר
הוקמו מושבים וקיבוצים בין חדרה לנתניה, שיצרו רצף טריטוריאלי בשרון, במטרה להקים חיץ בטחוני מערביי השומרון. בשנת 1933 רכש יהושוע חנקין את אדמות העמק הפוריות, והוקמו יישובי העמק שהיו שילוב בין המשק החקלאי למשק העירוני. מפאת חוסר הזמן הוקמו היישובים בחיפזון. ההנהגה היהודית חששה שהבריטים ישרטטו את מפת החלוקה, וכי לא יוותר להם זמן לבנות ישובים בדרך הרגילה.

הישובים הוקמו בסיוע ארגון ה”הגנה” – ובפיקוחם של ראשי היישוב, וקלטו אליהם את העולים הלא חוקיים ואת בני עליית הנוער. היישוב הראשון הוקם בעמק הירדן (תל-עמל). אחריו קמו יישובים בגליל המערבי על גבול לבנון (חניתה). היישובים יצרו שרשרת התיישבות בגבול במטרה למנוע את כניסת הערבים. במרכז הארץ המטרה הייתה לייהד את האזור. רוב יישובי “חומה ומגדל” היו קיבוצים, ומיעוטם מושבים.

הגורמים והמטרות של המרד הערבי

הגורמים למרד :

1. הדימוי של בריטניה כמעצמה חלשה –
מלחמת איטליה-אתיופיה, שהתנהלה ב1935 הסתיימה במפלתה של אתיופיה(הייתה חברה בחבר הלאומים). הבריטים תמכו באתיופיה אך נמנעו מלהגיש להם עזרה, ואילו כלפי איטליה נקטו הבריטים מדיניות פייסנית, אף שיכלו להטיל עלייה חרם נפט. הערבים, שראו בכך חולשה, האמינו שיש להם סיכוי טוב להשיג את רצונם בארץ ישראל.
פלישת היטלר לחבל הריין ב1936, בניגוד להסכמי וורסאי, העידה אף היא על חולשתן הדמוקרטיות המערביות מול היכולת של הכוח הדיקטטורי הפאשיסטי.
הערבים קיוו כי אויבותיה של בריטניה, שדגלו באנטישמיות, יעזרו להם במאבקם נגד הבריטים בארץ, ויסייעו להם להקים מדינה ערבית עצמאית.

2. עצמאותן החדשה של מדינות ערב השכנות –
מדינות ערביות שכנות לארץ ישראל היו בדרכן לקבל עצמאות : עיראק קיבלה עצמאות ב1932, סוריה, מצריים ולבנון התקדמו בראשית שנות ה-30 לקראת עצמאותן. כל עוד מדינות ערביות היו תחת שלטון זר המאבק על ארץ ישראל ניתפס בעייני הערבים המקומיים במאבק כלל ערבי.
לאחר מתן העצמאות למדינות השכנות, חששו ערביי הארץ שמדינות ערב לא יבואו לעזרתם, ולכן החליטו למרוד, ובכך לעודד את המשך תמיכתם.

3. התחזקות הלאומנות הערבית –
בשנות ה-30 חלה הקצנה ביחסם של ערביי הארץ כלפי האוכלוסייה היהודית. מנהיגי הדת ובראשם חאג’ אמין אל חוסיני, שכוחם בקרב הערבים התחזק, לא היו מוכנים לפשרות.
ב1932 נוסדה מפלגת האיסתיקלאל (מפלגת העצמאות), שעודדה את הערבים לא להיכנע לפשרות ולפתוח במרד.

4. התחזקות היהודים בארץ –
בשנים 1933 – 1936 גדל מספר היהודים בארץ עד ל400 אלף. הם החלו להתבסס מבחינה כלכלית, ובכך הפכו לאיום על ערביי הארץ. כוחו הצבאי של היישוב היהודי בארץ התחזק, בעיקר לאור החלטת הנהגת היישוב לעבור להגנה אקטיבית.

5. ביטול התוכנית להקים בארץ ישראל מועצה מחוקקת –
הנציב הבריטי בארץ, סר ארתור ווקופ, הציע להקים מועצה מחוקקת שתכלול אחד עשר נציגים מוסלמים, שבעה יהודים, שלושה נוצרים וחמישה פקידים בריטים מטעם השלטון. התוכנית העניקה לערבים יתרון, משום שהם קיבלו רוב במועצה המתוכננת. ההצעה לא התקבלה בפרלמנט הבריטי ,שסירב לפגוע ביהודים וחשש שמדינת אחרות בשליטת בריטניה ידרשו אף הן מועצות כאלה. בפברואר 1936 נדחתה ההצעה למורת רוחה של הערבים.

דפוסי המאבק של הערבים במרד :

הערבים נקטו בדפוס של אלימות, משום שניסיון הראה להם, כי באמצעות אלימות ניתן הישגים פוליטיים, כלומר וויתורים בכל מה שקשור בקרקעות ועלייה. דפוסי ההתנגדות של הערבים היו במישור הביטחוני ובמישור הכלכלי.

במישור הביטחוני – היה ניסיון של הערבים לערער את ביטחון היהודים, המאבק היה מזוין (כלל שימוש בנשק) והביא להרג של יהודים ורציחת אישיות בחירה בקרב הבריטים (לאויס אנדריוס, המושל הבריטי של הגליל).

במישור הכלכלי – היו תופעות של עקירת עצים, הצתות והשביתה בת 175 יום, שמטרתה הייתה להחליש את היהודים מבחינה כלכלית, שכן העבודה היהודית נשענה ברובה על ידיים ערביות. נמל יפו נסגר, ציר חשוב שהביא עמם עולים.

תגובות הבריטים למרד הערבי ותוכניותיהם המדיניות

תגובות הבריטים למרד הערבי :

1. החרפת הצעדים נגד הערבים – לאחר שהפרעות ביהודים הלכו והתמשכו. אף שבתחילת המרד לא הייתה תגובה בריטית נוקשה, הרי שהחל משנת 1937 הקשיחו הבריטים עמדתם ופעלו ביתר תקיפות להפסקת הטרור. הבריטים נעזרו ביחידות “ההגנה” להשקטת המתקפות הערביות.

2. אהדת הנציב ווקופ – הנציב הבריטי ווקופ, אוהד הציונות, העניק התרי עלייה רבים לארץ ותמך בהקמת ארגון הנוטרות היהודית.

ועדת פיל ותוכנית החלוקה :

בנובמבר 1936 נשלחה לארץ ישראל ועדת חקירה מלכותית שבראשה עמד הלורד פיל, היה מומחה בתחומים קולוניאליים.
ועדת פיל הייתה חקירה סודית. חברי הוועדה סיירו בארץ וגבו עדויות רבות מהיהודים ומהערבים. בנוסף, חקרו חברי הוועדה גם את פקידי הממשל הבריטי, אשר עמדתם הייתה פרו-ערבית – הם ראו את הגורם העיקרי לפרוץ המהומות בנישולם של האיכרים הערבים מפרנסתם.

מסקנות ועדת פיל פורסמו ביולי 1937 :

1. סיום השלטון המנדטורי בארץ ישראל – הפער שקיים בין היהודים לבין הערבים לא מאפשר הקמת בית לאומי משותף. המנדט בריטי נכשל, משום שאינו יכול לרצות בו זמנית את היהודים וגם את הערבים, ובשלב זה אין סיכוי לשלום בין שני העמים. הוועדה ממליצה לסיים את שלטון המנדט בארץ.

2. חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יש לחלק את הארץ לשתי מדינות עצמאיות, ביניהן תהייה מובלעת בריטית בפרוזדור ירושלים. החלוקה תאפשר את הקמתו של הבית הלאומי ליהודים מבלי לפגוע בזכויות הערבים להגדרה עצמית.

תוכנית החלוקה של ועדת פיל העניקה :

ליהודים – חמישית משטח ארץ ישראל שכללה את : מישור החוף, מבאר-טוביה בדרום עד ראש-הנקרה בצפון, את הגליל ואת עמק יזרעאל.
לערבים – המדינה הערבית תשתרע על שאר השטח, כולל עבר הירדן המזרחי.
למנדט הבריטי – ירושלים והפרוזדור עד יפו ( כולל האתרים המקודשים לנוצרים בשטח זה. ) , ויפו (כולל שטח הנמל).

נקבע כי :

א. החלוקה תתבצע באופן הדרגתי, וכי בתקופת הביניים היהודים לא יוכלו לרכוש קרקעות בשטח המיועד למדינה הערבית, והערבים לא יוכלו לרכוש קרקעות בשטחי היהודים.

ב. בריטניה תפקח על הסדר באזור ותבטיח את השלום בעזרת חתימת בריתות עם שתי המדינות.

ג. המדינה היהודית תעניק למדינה הערבית תמיכה כספית שנתית.

ד. יש לבצע חילופי אוכלוסיה בין שתי המדינות.

3. הגבלת העלייה היהודית – כשלב ביניים, הוועדה הציעה להגביל את העלייה לשניים עשר אלף איש בשנה במשך חמש השנים הבאות, עד שייבדקו תוכניות אלטרנטיביות אחרות, ובתקווה שצעד זה ירגיע את סערת הערבים ואת המרד.

ועדת וודהד – ועדת החלוקה
מונתה באפריל 1938, ע”י ממשלת בריטניה בכוונה לבדוק את אפשרות ביצוע המלצות ועדת פיל. הועדה הגיעה למסקנה כי בהתאם לתנאים המדיניים, הדמוגרפים והכלכליים בארץ לא ניתן לממש את תוכנית החלוקה ולהקים שתי מדינות שיוכלו להגיע למצב של עמידה בזכות עצמן.

ועידת השולחן העגול (ועידת סנט-ג’ימס)
– ממשלת בריטניה כינסה בפברואר 1939, ועידה יהודית-ערבית, שזומנו עליה נציגים מהסוכנות היהודית ונציגים של ערבי ישראל ומדינות הערביות.
– הערבים סרבו לשבת יחד עם היהודים סביב אותו שולחן, ולכן למעשה הועידה הפכה להיות ועידה יהודית-בריטית-ערבית: כאשר הבריטים מתועדים עם כל צד לחוד.
– התביעה הערבית: מתן עצמאות לערבי ארץ-ישראל, הפסקת העלייה היהודית ואיסור רכישת קרקעות ע”י היהודים.
– התביעה היהודית: לקיים את ההתחייבויות בהצהרת בלפור ונוסח המנדט.
– הועידה פוזרה ללא הסכמות בין הצדדים. בעקבות דיונים אלה פרסמה בריטניה את מסקנותיה בצורת ספר לבן שלישי.

הספר הלבן שלישי (1939 הספר הלבן של מקדונלד) (17/05/1939)
– מערבה לירדן תוקם מדינה עצמאית הקשורה בברית לבריטניה.
– העליה היהודית תוגבל ל75,000- עולים במהלך 5 השנים, ולאחר-מכן תתאפשר רק בהסכמת הערבים.
– העולים הבלתי-לגלים יגורשו או ינוקו מהמכסה השנתית.
– רכישת קרקעות ע”י יהודים תיאסר ברוב שטחי ארץ-ישראל.

משמעות הספר הלבן
– הקמת מדינה בעלת רוב ערבי בארץ-ישראל.
– ביטול המחויבות הבריטית לממש את הצהרת בלפור. ביטול ההכרה במעמד המיוחד של העם היהודי לגבי ארץ-ישראל.
– הבית הלאומי יהיה חברת מיעוט לאומי במדינה ערבית: התכחשות לפרוש הפרו-ציוני למושג בית לאומי.
– הספר הלבן שולל לחלוטין את המטרה של המנדט הבריטי בארץ-ישראל.

מקורות / ביבליוגרפיה :

מאה שנות יהדות בתולדות העמים 1870-1970 / יורם ברי – כרך ב’